אוקיי, עכשיו מאוד מאוחר ואני צריכה לישון, אבל הציק לי שלא פירסמתי כבר כמה זמן אז אפרסם את הפיקצר הזה. הפרק הנוכחי של שדים קצת מעצבן אותי ואני צריכה הרבה מוטיבציה לסיים אותו (זה יקרה בקרוב, מבטיחה), ושאכ"ו גם הוא יגיע. אני פשוט במצברוח לכתיבת אנגסט ופיקצרים, כי יש לי הרבה רעיונות בראש. אז, סליחה על העיכוב, ועל זה שאני כותבת דברים אחרים במקום. זה פשוט יותר זורם לי כרגע.
פאנדום: ה"פ
שיפ: דראקו/ג'יני
ז'אנר: אנגסט/רומאנס/משהו
דירוג: R על קטע סקס קצר
אורך: 1,654 מילים
הערות: נכתב לאתגר "חמש פעמים" בקומונה.
הפעם הראשונה הייתה בנשף בשנה הרביעית. דראקו נשען על הקיר בטבעיות, ידיו משולבות ופניו ריקות מרגש. הוא נפטר מפנסי לאחר שהגניב שיקוי קלקול קיבה למיץ הדלעת שלה, והיה עסוק בסקירת קהל הרוקדים בשיעמום.
גריינג'ר רקדה עם ויקטור קרום ונראתה מאושרת להחריד. פוטר ו-וויזלי ננטשו על ידי התאומות פאטיל – דראקו צפה בהם יושבים לבדם בקדרות ליד השולחן בשביעות רצון הולכת וגוברת – והוא הסב את עיניו במהירות לכיוון השני כשהן נחו על האגריד ומדאם מקסים. יש דברים שפשוט לא צריכים להיות אפשריים מבחינת החוק. מרלין, תחשבו על הילדים.
בחיפוש אחר דבר מה אחר להתמקד בו הוא מצא את הוויזלית הצעירה ואת לונגבוטום רוקדים בגמלוניות בשולי הקהל. הגריפינדורי נראה כאילו הטילו עליו פטריפיקוס טוטאלוס ועתה מישהו מצא זאת משעשע להרחיף אותו בתנועות שהזכירו ריקוד רק בקושי. דראקו מצא את עצמו מרחם על הוויזלית, שבשמלת המנטה הבהירה שלה ובשיערה הפזור והבוער הזכירה לו יותר מכל ציפור אקזוטית שנאבקת להשתחרר מכלוב.
הוא ניער את ראשו. הוא ריחם עליה בדרך נעלה, כמובן. לנערה לא היה הרבה מזל בחייה הקצרים – שישה פראי אדם חמי מזג בתור אחים, שני הורים חובבי מוגלגים, ובית בגודל של חבית וויסקי אש כדי להכיל את כולם. הוא כמעט השתעשע ברעיון להזמין אותה לרקוד – רק כדי להעניק לה רגע קצר של אושר בחייה האומללים, ובעיקר כדי לראות את המבט שיופיע על פניו של אחיה – אבל השיר התחלף, והיא ניצלה את ההזדמנות על מנת להתחמק מלונגבוטום ולהתערבב בין הרוקדים במה שנראה כמו מילמולי התנצלות.
דראקו בן הארבע עשרה משך בכתפיו בניכור מעושה, אבל ראשו התעקש לצייר לו את קצה שמלתה, רגע לפני שנעלמה כליל בין גלימה אדומה של דורמשטרנג ושמלת משי רכה מבובאטון, כהבזק נוצות רגע אחרי נסיקה.
הפעם השנייה הייתה במסיבת הניצחון של גריפינדור בגביע הבתים. דראקו, במדי הקוודיץ' מלאי הבוץ שלו, השתרך בארשת פנים ברורה של תסכול אל חדר המועדון של סלית'רין – או בעצם, רק השתרך ברחבי הטירה, מחפש משהו לכלות בו את זעמו – כשלאוזניו התגנבה מוזיקה מקצה המסדרון.
שמץ של סקרנות הבליח בעננה השחורה שאפפה אותו, ודראקו מצא את עצמו צועד בשקט אל הכיתה שיצאה מכלל שימוש לפני זמן רב; הוא זיהה אותה בתור כיתת שינוי הצורה מתחילת שנתו הראשונה, עד שכמה מהתלמידים הבוגרים ביצעו לחש מסובך שמנע מכל מי שניסה להכניס כיסאות אל החדר. כשהתקרב מספיק הבחין, מבעד לדלת הפתוחה, בצבעי האדום והזהב. הוא כמעט פנה לאחור בזעם באותו הרגע כשהשיר שברקע לבש צורה, וכשחוסר האמונה מילא אותו הוא לא יכול היה לעצור בעצמו מלהטיל לחש הנגזה ולצעוד בחרישיות אל תוך החדר.
בכל זאת, לא בכל יום ניתנה לו ההזדמנות לצפות בגריפינדוריות רוקדות לצלילי בריטני ספירס (מוגלגית ככל שהייתה, השירים שלה היו, ובכן, מסברי אוזן לרוב הנערים בגיל ההתבגרות, קוסמים או לא).
דראקו נצמד לפינה, תופס נקודת תצפית מצוינת על השטח הפנוי במרכז החדר, שהתמלא בבנות גריפינדור נלהבות ובכמה נערים שנראו מופתעים ממזלם הטוב. הוא התכוון להישען לאחור ולהנות מהנוף כשקול מרוגז נשמע מימינו.
''באמת, מיוני. אני לא ילדה!'' אמרה הוויזלית בכעס. עיניו האפורות של דראקו התבייתו על חולצתה הצמודה שנגמרה הרבה מעל הקו של מכנסי הג'ינס שלה, שעטפו את ירכיה כל הדרך מטה אל קרסוליה הרזים.
''אני לא עומדת לתת לך לשתות וויסקי אש, ג'ין. מצטערת. חצי מהאחים שלך נמצאים בחדר.'' למראה הגבה המורמת של הג'ינג'ית, הנערה בעלת השיער הסבוך הוסיפה: ''וחוץ מזה, את קטינה.''
''בסדר!'' וויזלי הרימה את אפה, ודראקו חש בניצן הערכה נובט בקרבו. הוא מעולם לא ראה אף אחד עומד מול גריינג'ר בצורה כזו. ''אני לא צריכה להשתכר כדי לרקוד.'' ובכך היא חצתה את החדר עד למרכזו, גררה את דין תומאס אל רחבת הריקודים המאולתרת והחלה ל – הו. הו.
הסמורה... ידעה לזוז. והיא, כמו שניסחה זאת, בהחלט כבר לא הייתה ילדה; השנה שחלפה הותירה אותה מלאה יותר בכל המקומות הנכונים – הוא לא יכל שלא לשים לב, אחרי הכל, עם הצורה שבה תפסה את ידיו של תומאס והניחה אותן על מותניה...
פוקד על עצמו להתקלף מהרצפה, דראקו הספיק לצאת מהחדר שניות בודדות לפני שלחש ההנגזה פג.
הפעם השלישית הייתה מבישה מכדי שיודה בה בפני אף אחד חוץ מעצמו. וויזלי תפסה בידו והובילה אותו אל קרחת יער שהייתה מלאה באור ובצללים שכמו התמזגו לאחד, וכשרקדה בין כתמי האש וחשכת הלילה דראקו לא יכול היה לעשות דבר חוץ מלבהות; כמו עש שנלכד באור ועתה לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך להתקדם אל מה שיביא עליו את סופו.
חליל מילא את הלילה במנגינה מינורית, שהדהדה בראשו והתמשכה גם כשהתמונות שעברו מול עיניו התחלפו – ג'יני מובילה אותו בין העצים ונושכת את שפתיה כשהיא מפנה אליו את מבטה; ג'יני עומדת מתחת לעלוות היער, לבושה רק בקושי ורומזת לו באצבעה להתקרב; ושוב ושוב אותה ג'יני ליד המדורה, זרועותיה מורמות, מותניה נעות אנה ואנה, אגנה מוביל אותה במחול מהפנט, מסחרר, שנדמה להגיב אל שלהבות האש לא פחות מאל המנגינה המכשפת שגאתה מסביבם.
היא היישירה אליו את עינייה החומות הגדולות והחלום חמק מאחיזתו, התפוגג כמו עשן בין אצבעותיו.
דראקו לא היה מסוגל לחזור לישון משך כל אותו הלילה.
הפעם הרביעית לא הייתה ריקוד של ממש, אבל הוא לא יכול היה שלא לקרוא לו כך. חמישה אוכלי מוות סגרו על הנערה בת השש עשרה, שנלחמה ללא הרף, שיערה מתפתל באוויר כמו סרט סאטן (הוא נזכר במראה מחיים אחרים; סרטים צבעוניים קשורים לעמוד עם בוא האביב, וילדים מוגלגים אוחזים בקצהו של כל סרט לפני שאמו מצאה אותו בשולי הקהל ולקחה אותו הביתה. בעתיד יענה לאלה שישאלו שלמד לזעוף לפני שלמד לדבר) – פיצוצים וצרחות וקולן של אבנים מתרסקות היו המוזיקה שלה כשירתה קללות לכל כיוון, כמעט פוגעת בשיריון שמאחוריו השתופף.
''הכלבה הקטנה פגעה ברוקווד!'' זעק קול נשי מאחורי אחת המסכות, לפני שפלט צליל מופתע. הגופה התמוטטה קדימה ולונגבוטום הנהן לעבר הוויזלית לפני שרץ קדימה לקרב נוסף.
כן, דראקו מצא את עצמו חושב. אל תפריע לריקוד שלה. לא שוב.
הסיכויים שלה נראו טובים מתמיד; לופין ואישה בעלת שיער סגול הצטרפו לקרב ועזרו לה להביס את השלושה הנותרים. הוא ראה אותה מחייכת בניצחון רגע לפני שדמותה של דודתו היתמרה מאחוריה.
''ג'יני, זהירות!''
מאוחר מדי, מאוחר מדי. לא היה לה סיכוי לשרוד נגד דודה בלה –
הוא מצמץ, וברגע הבא שכבה האישה על הרצפה, שיערה דוהה אט אט לחום עכברי.
וויזלי צרחה.
איש הזאב ירה מטח של קללות אל דולוחוב שהופיע מכיוון האולם הגדול, וליבו של דראקו שקע בקרבו. הוא ידע שאין להם סיכוי. לא נגד בלטריקס, ועכשיו כשדולוחוב הצטרף אליה... אלא אם כן –
איש הזאב הגיע להבנה שנייה אחריו. ''ג'יני, תברחי! אני אעכב אותם – '' חתך נפער בזרועו, ''ג'יני, עכשיו!''
''רמוס – ''
''לכי!'' צעק לופין. ג'יני סבה על עקביה, התכופפה מתחת לזרועה המושטת של בלטריקס – דלת הכלוב נטרקה ללא הועיל; משק כנפיים מילא את ראשו – ורצה. דראקו עבר בין הפסלים לאורך הקיר, עד שהנערה נעצרה, צוללת אל הקרב הבא שלה.
ודראקו צפה.
ריקוד שונה בתכלית מהווה את הפעם החמישית. המחול שגופיהם הצמודים יוצרים יחד מעפיל על כל האחרים, אפילו על זה שרקדה אז בחלומו, לאור המדורה ובין העצים – אולי כי הפעם הוא שותף לריקוד, אוחז במותניה כשהיא נעה מעליו, הופך אותה ונע בתוכה עוד ועוד עד שציפורנייה חורצות בו שריטות מדממות ושמו נעתק משפתייה כזעקה רמה בפעם האחרונה. אצבעותיו מתחפרות בכתפה כשהוא מגיע לשיא רגע אחריה, והריקוד מגיע לסופו.
השעה מאוחרת; השעון שעל הקיר מראה שתיים-עשרה, דראקו מציין לעצמו כשהוא מתגלגל מעליה הצידה, שניהם מתנשמים בכבדות.
"תישארי הלילה," אומר דראקו בשקט בעודה מניחה את ראשה הג'ינג'י על כתפו. הוא לא מציין למה: היא יודעת ששנתו שקטה רק כשהיא שם; שהיא ריקה מגופות ומדם רק כשידיו כרוכות סביב מותניה הדקות. אפילו בלילות הקשים ביותר הוא מוצא את עצמו מתפלא כמה יפה ושבירה היא יכולה להיות, ויחד עם זאת כה קטלנית.
ג'יני מחייכת. ''קיבלת אוכל וסקס, ועכשיו חסרים לך רק שינה וקווידיץ' כדי להיות הגבר המאושר בעולם.'' מסיטה את שיערה מפניה, היא נצמדת אליו מתחת לשמיכות. שתיקה נינוחה נופלת עליהם.
"צפיתי בך, את יודעת," הוא אומר פתאום. קולו שקט, עיניו לא פוגשות בעינייה. "כל הזמן הזה. מנשף חג המולד בשנה הרביעית... איכשהו הצלחת להגיע גם אל החלומות שלי. ואם לא הייתי כל כך טיפש... הייתי צריך להבין..."
אגודלה מבריש את לחיו מטה, אל קו לסתו המכוסה בזיפים. "כשקפצת מאחורי הפסל ההוא... לרגע חשבתי שאתה מתכוון להרוג אותי." היא אומרת בשקט. "אבל אז, משהו בעיניים שלך..." חיוך קטן מעטר את שפתיה. "הבנת, בסופו של דבר. זה מה שחשוב."
הוא מחזיר חיוך ונענה לנשיקה העדינה שהיא מצמידה לשפתיו. בזמן שהם ממשיכים לדבר אל תוך הלילה, על הכל ועל כלום, ענן קטן של מועקה מתפוגג מחזהו של דראקו. דברים נדמים להתחיל להסתדר, ומשקל הטעויות שעשה נעשה קל יותר ויותר בכל יום שעובר. היכנשהו ביקום מקביל דראקו בן הארבע עשרה הזמין את ג'יני לרקוד והרחיק ממנה את כל הכלובים; אבל הנערה שבזרועותיו מושכת אותו אל החיים הנוכחיים, והוא יודע שרקיע שלם לרקוד ולעוף בו לא משתווה לבית.