1 באפריל
- הממ.. יש לי מייל חדש.
- אבל אני אמור לעשות דברים יותר דחופים כרגע.
- אני אקרא אותו אחר כך.
- או שאני אקרא אותו עכשיו?
- זה ייקח רק שתי דקות. אולי זה משהו חשוב?
- לא. אני אקרא אותו אחר כך.
- ... אבל..
<פותח את המייל<
"...אני שמח לבשר לך כי לאחר קבלת המלצת המנחה, צוות השופטות החליט כי עבודת התזה שלך עוברת לשלב ב' של תחרות התזה המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית..."
- תחרות? לא נרשמתי לשום תחרות. על מה הם מדברים?
- זו בטח טעות כלשהי.
- אבל אולי זה לא? אולי פשוט כל מי שמגיש תזה משתתף אוטומטית בתחרות?
- לא.. זה לא הגיוני. הם גם כתבו "על פי המלצת המנחה." אולי המנחה שלי המליצה עלי ללא ידיעתי?
- אין מצב. העבודה שלי לא כזאת נפלאה. היום האחד באפריל, בטח מישהו עובד עלי. מעניין מי זה...
- טוב, זה לא עקרוני כרגע. יש לי דברים יותר דחופים לעשות. אני אחשוב על זה אחר כך.
- אולי כדאי לי פשוט לשאול את המנחה?
- אחר כך! אני הזנחתי את העבודה שלי היום, ועוד לא נגעתי בהצעה שלי לדוקטורט.
- אבל אולי בכל זאת? רק כדי לדעת שזו מתיחה. בטח היא תגיד לי שהיא לא יודעת על מה מדובר.
- לא! קודם דברים יעילים.
<מקליד:> "פרופ' שלום, קיבלתי הודעה..."
2 באפריל
- "שלום עומר .כן אני המלצתי על העבודה שלך. אמרתי לך שאני חושבת שהיא מצוינת. בהצלחה!"
- אז זו לא בדיחה. הממ. זה די מחמיא לי שהיא מעריכה את העבודה שלי כל כך. זה בטח אומר שכתבתי עבודה ממש טובה. ממש ממש טובה אם היא המליצה עליה בלי לספר לי אפילו.
- אבל זה הגיוני. הלה אמרה שהמנחים תמיד מעריכים את העבודות של הסטודנטים שלהם ומפארים אותן. זו חלק מהיוקרה שלהם אחרי הכל. זה לא אומר שהעבודה שלי באמת טובה באופן אובייקטיבי.
- מצד שני, כנראה שהיא הייתה טובה מספיק לעבור לשלב ב'.
- וואו! שלב ב'! זה אומר המון! אתה אפילו לא יודע כמה אנשים נרשמו לתחרות.. ואף אחד אפילו לא קרא את התקציר של העבודה. הם בסך כל קיבלו את ההמלצה. חכה ותראה מה יקרה כשהם יקראו את התקציר.
- ומה אם הם ממש יאהבו את התקציר?
- ומה אם הם יחשבו שזה רעיון מטומטם?
- אני צריך לעבוד עליו טוב, כדי שיתן לי סיכוי לעבור שלב.
- ואם אעבור שלב? מה יהיה אז? פשוט אפול בשלב הבא. אל תבנה ציפיות. אתה אף פעם בחיים לא זכית במקום הראשון, וזאת לא תהיה הפעם הראשונה. אם תצפה סתם תתאכזב. בטח יש מלא אנשים שמשתתפים בתחרות הזאת והסיכוי שלך לא גדול. קח את זה בפרופורציה. וכרגע תעבוד על הדברים הדחופים יותר.
- בהחלט. אני צריך להתקשר ולתאם פגישות. אני לא הולך לגעת בזה לשעות הקרובות.
... חצי דקה אחר כך:
<מקליד:> "בעבודת המחקר עסקתי ב.."
23 באפריל
- "אנחנו שמחות להודיע על כך שלאחר קריאת תמצית התזה, העבודה שלך עולה לשלב הבא והסופי של תחרות עבודת המ"א המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית."
- השלב הסופי? וואו. מגניב. הם אהבו את התקציר. הם רוצים לקרוא את העבודה שלי. אם אזכה בתחרות, זה יכול להיראות מצוין בקורות החיים האקדמיות שלי. זו יכולה להיות נקודת קפיצה אדירה. ואם יהיה שם איזה חוקר שממש יתלהב ממה שכתבתי? אולי הרעיונות שלי הם חדשניים במיוחד ואני לא מבין את זה פשוט? אולי אני אהיה ההפתעה של הכנס הקרוב?
- רגע. אני חייב לחשוב בהיגיון. יש לי עוד תחרות לא קטנה לפני. אני צריך לשלוח את העבודה, ולהתחרות מול כותבים אחרים מאוד מוכשרים. אני לא צריך לבנות על זכייה עדיין. חוץ מזה זו בסך הכל עבודת תזה - זה לא מחקר חדש ופורץ דרך עדיין.
- מעניין אם אצטרך לעלות לבמה לקבל את הפרס. ואולי אצטרך להעביר הרצאה קצרה ולהסביר על המחקר שלי?
- תפסיק כבר! עוד לא זכיתי! ואני גם כנראה לא אזכה! זו לא הייתה עבודה כל כך מרשימה. אני תמיד עושה את זה, אני מפתח ציפיות מטורפות, ואז מתאכזב ונשבר כאשר הן לא מתממשות. בחיים לא זכיתי בתחרות סיפורים קצרים ולא במלגה תחרותית . שני השיאים היחידים שאני יכול לזקוף לזכותי הם בתחרות טריוויה לט"ו בשבת ביסודי ומקום שני בתחרות מקומית ברכיבה על סוסים כשהייתי בן 13. אני לא בן אדם של מקום ראשון, אני לא בן אדם שזוכה בתחרויות. אני חייב להפסיק לבנות ציפיות.
- ... גם המלגה הכספית שאקבל אם אזכה תהיה נחמדה. זה לא מפסיק כדי שאוכל לעזוב את העבודה. אפילו לא קרוב. אבל אוכל לפנק את עצמי באופניים חדשים.
- אני לא הולך לזכות! וגם אם כן, אני חייב להנמיך ציפיות. זה בסדר גמור, ובהחלט מכובד גם להיות מקום שני או שלישי. זה כבוד גם שהגעתי לשלב הזה. אם אמשיך לפנטז אני אהיה שבור אם אגלה שלא זכיתי.
- אוקי. אני לא מצפה לזכות. אני מנמיך ציפיות. יש לי דברים יותר חשובים כרגע להשקיע בהם את המאמצים. אני חייב לעבוד על טפסי הבקשה למלגה ללימודים ביפן, ועל המאמר שאני רוצה לכתוב. התחרות גם ככה לא חשובה. אז מקסימום לא אזכה, זה לא יהיה סוף העולם.
26 במאי
- "...נהנינו מהבחירה המקורית בשדה המחקר, מהניתוחים ומהמסגרת האנליטית שהצעת. אנחנו חושבות שזוהי עבודה טובה מאד, אך אנו כותבות כדי לעדכן אותך שעבודה אחרת דורגה גבוה יותר..."
- אההה!!! זה סוף העולם! הכל אבוד.
- ידעתי שאני לא כזה מוכשר. אני בטוח שהעבודה הייתה נוראה. אחרי שהם קראו את התקציר הם ציפו למשהו ממש טוב, והתאכזבו. הם בטח שאלו את עצמם למה העבודה בכלל הגיעה לשלב כזה גבוה של התחרות.
- היא בטח כתבה כמה דברים טובים רק כדי להיות נחמדה. ואם אלו הדברים הטובים היחידים שהיא יכולה הייתה לכתוב על העבודה זה אומר דרשני.
- הלה צדקה. כנראה שכשהמנחה שלך אומרת לך שהעבודה שלך מצוינת זה כמו כשאימא שלך אומרת שאתה חתיך – היא מתכוונת לזה אבל זה לא אומר שאף אחד אחר ייראה את זה כך.
- זה אבוד. אני בטח גם לא אקבל את המלגה ליפן. בטח לא אצליח להתקבל לדוקטורט. וגם אם אתקבל לא אצליח למצוא משרה. זה מקצוע תחרותי בטירוף – היחידים שמצליחים הם החוקרים המוכשרים באמת. אין שם מקום לבינוניים. ואני מלך הבינוניות אחרי הכל.
- זה אבוד.
** ואז בערב אחי מגיע מהעבודה ומקשיב לסיפור שלי. אני מרים כוסית של וויסקי לחיי הבינוניות. לא יותר מכוסית אחת כי אני החלטתי מזמן שלא לשתות כשאני מצוברח. אחר כך אני מדבר ארוכות עם ידידה. אחת כזאת שיודעת מה להגיד . אני לא יודע אם זה הוויסקי, או שזו היא, אבל אני חושף בפניה צד שאני לא מראה לאחרים בדרך כלל. את הצד החרדתי,הפרפקציוניסט, האובססיבי וחסר הביטחון. הצד שרץ מ-0 ל-100 בעשרים שניות. היא מכילה את זה. אני נרגע. ***
30 במאי
אבא שלי: "דרך אגב, מה היה בסוף עם התחרות של התזה?"
אני (בנונשלנטיות מוחלטת): "אה, בסוף הודיעו לי שלא זכיתי. אבל זה נחמד שהגעתי לשלב כל כך מתקדם."
אבא שלי: "אני מצטער לשמוע."
אני (בחיוך מרגיע): שטויות, זה באמת לא כזה סיפור גדול.