בדרך כלל, אני לא מדברת עם בטל. היא מסוגרת ולרוב אני כועסת עליה. אתמול נשארנו לבדנו ושאלתי אותה: "כמה ילדים, יש בגן של הבן שלך?" כאילו חלצתי פקק מבקבוק שמפניה, כך הדברים נשפכו מפיה.
מסתבר, שבנה בן השנה, נמצא ב"מחסן תינוקות". ראיתי בטלוויזיה גן כזה, שלול צמוד ללול. היא מספרת, שילדים בני שנתיים לא הולכים, כי מחזיקים אותם בלולים. בגן שלה, יש מאות ג'וקים. היא מספרת, שפותחים את המקרר, מאה ג'וקים נופלים עליך. היא באה יום אחד בלי להודיע מראש ומצאה את בנה, מכניס ג'וק מת לפיו. היא מקבלת אותו, עם שריטות על פניו, כתוצאה משריטות הצפרניים של "הגננת". היא היתה יומיים בביה"ח והרופאים שאלו אותה, אם הוא נמצא בגן? היא אומרת, שהיא פחדה להגיד "כן", כי יסגרו לה את הגן. לא העזתי לשאול אותה, למה היא לא מוציאה אותו מהגן הזה, כי ברור, שאין לה גן אחר. שאלתי : "איך את מכניסה אותו למיטה, מלאה בג'וקים?" היא ענתה, במשיכת כתף.
יש בכל זאת אור, בקצה המנהרה. הנציגים של עיריית ת"א, התחילו לבוא כל שבוע ועשו ריסוס ומפקחים על הנעשה בגן. אני שואלת: "איזה בני אדם, יצמחו מהתינוקות הללו?" אם לא יצמאו דרך לגרש אותם, אז אנחנו כחברה, נמצא את עצמנו, חיים אתם.
זה לא מצדיק את חיחס של בטל כלפי ואני לא נותנת לה הנחה, למרות האמפטיה שלי, כלפיו.