החתונה שלי התקימה קצת אחרי תקופת הקרתיקון תחתון - בשנת 1962
החתונה שלי היתה הרבה יותר מחתונה, היא שחררה אותי מתגית היתומה ההומלסית -תוצר הפנימיות, סוף סוף היה לי בית
בעלי ואני אירגנו הכל בעצמנו: אולם - גינות בית הכרם - בגינה (בספק רב אם עדיין מקום זה קיים)
תפריט ( כחמש שנים אחריה פגשנו את בעלי ואני את דודתו הכבודה הגברת X ומה היה בפיה להגיד לנו? " אבל הבורקס בחתונתכם לא היו חמות מספיק"...)
האירגון העצמי גבה מחיר וגרר אחריו השלכות
לדוגמה: כאשר נפגשו המשפחות: סבתי ודודה סטריה עם משפחת החתן, רטנה חמותי: מה זה. לא עושים מספן ( מרציפן) לכבוד החתן?...
דוגמה נוספת: כל הדודות ישבו לתפור שמלות לחתונה (בזמן ההוא היו קונים בדים ותופרים שמלות על פי גזרות מז'ורנל שקראו לו "בורדה")
כל דודה דאגה לתפירת שמלות לבנותיה וכמובן לעצמה, מכיוון שהייתי יתומה לא היה מי שידאג לשמלתי
בא בעלי המתוק וצעק: מה עם שמלת הכלה
הוי ה"אדון חתול "שלי - היו לו עיני חתול...
הוי ה"אדון מתקן" שלי - היו לו "ידי זהב" - לא היה קלקול אשר יפלא ממנו לתקן
"וי על דאבדין לדא משתכחין ": תמיד הוא היה לי צוק איתן, תמיד אהיה מצבתו החיה
ולי - אל תחששו - גם לי היתה לשון חדה עוד מנעורי, אבל נמנעתי משימוש בה במשפחה מחשש לתוצאות...
אולם לעיתים הוגדשה הסאה
חמותי אומרת לי הבן שלי כלכך מוצלח ! ואחרי ההצהרה - שתיקה ארוכה...
אחרי מספר פעמים בהן השמיעה לי את ההצהרה הנ"ל, אמרתי לה: לו אמי היתה בארצות החיים היתה אומרת אף היא: הבת שלי כלכך מוצלחת!
ימים רבים עברו, השנים חלפו, אבל לא אשכח את אושרי כאשר עלינו למחרת החתונה על הגיפ הטרנטה שלנו ושמנו פעמינו למצפה רמון שם רכשנו דירה
( בתקופה ההיא לא היו נוטים אהלי מחאה בשדרות רוטשילד, אדם קנה לעצמו מקום מגורים היכן שהישיגה ידו)
צמיגי הג'יפ רקדו בדרך על הכביש הסלול והקצינו מחולותיהם אחרי ירוחם - שם הסתיים כביש האספלט, והחלה דרך כורכר
נסענו על דרך הכורכר ולבנו שר: החתונה נגמרה - החיים שלנו מתחילים!