גדלתי בבית שהארוחה המשפחתית הייתה ונשארה "מדורת השבט". חמישה ילדים והורינו תמיד ביחד סביב שולחן עגול אחד.
גרנו במושב באורח חיים כפרי ובמסגרת המקדשת ערכים. קהילה סגורה מחבקת, המדינה בעשורים הראשונים לקומה.
הורים ציונים שנמלטו בצעירותם ארצה לנוכח רדיפות ואנטישמיות קשה אמא מדמשק ואבא מתורכיה. ללא משפחה,
נפגשו בכפר גלעדי התגייסו ביחד לפלמ"ח והיו בין מייסדי קיבוץ בית גוברין עד שבחרו עצמאות חקלאית ותקעו יתד במושב.
כשגרים במושב וההורים עובדים במשק, נהנים מהפריבילגיה ואוכלים תמיד ביחד. שולחן צהרים ערוך תבשלים חמים וטריים שאמא טרחה להכין בטווח השעות שהיינו בבית הספר.
הספיקה לטפל בבית לעבוד בשדה עם אבא וכן גם לבשל באהבה.
בתמונה הזו אחותי הקטנה טרם נולדה אבל שתי התמונות בפוסט
צולמו בהפרש של 45 שנה באותו מקום על הדשא בחצר.
יותר מכל אהבתי את ארוחת הערב המשותפת. בימי הקיץ היינו סועדים אותה על המרפסת. עמיר אחי הצעיר ואני הופקדנו על עריכת שולחן ארוחת הערב מידי יום.
סלט ירקות גדול עם הירקות שפעם היה להם גם טעם... גבינות, זיתים וריבה מתוצרת בית, חלווה משוק לוויסקי.
חביתות חמות שאמא הייתה מטגנת ברגע האחרון ומעבירה לכל אחד היישר מהמחבת אל הצלחת. גבינה עם קקאו וסוכר כי לא היה דבר כזה שנקרא: מעדנים.
בשבע וחצי בערב כולם "מתייצבים" לאכול, יושבים ומדברים על הכל: אירועי בית הספר, החוגים והפעולות בתנועת המושבים, החקלאות במשק, הגידול העונתי, הקשיים וחיי התרבות במושב.
בסוף הארוחה לפני שהכול חוזר למקרר, יושבים ומכינים כריכים לבית הספר. ריטואל קבוע שאמא לא הסכימה לוותר. האוטובוס המסיע אותנו לבית הספר בעיר השכנה
היה מגיע מוקדם בבקר ובכל מקרה הלחם הטרי היה מגיע לצרכנייה רק בשעה 10:00 כל כך קנאתי תמיד שכולם הוציאו לארוחת הבקר לחם טרי ולי היה את הלחם שאמא קנתה אתמול...
קמים מתרחצים מתלבשים. אין ויכוח על הבגדים הכל מוכן מראש, שורת כוסות שוקו ממתינה על השיש וחביתה שטעמה נשאר איתי בפה עד הכריך של הפסקת עשר.
הכריך יוצא מהמקרר ועובר לילקוט, בדרך החוצה אני קוטפת תפוח, משמש, שזיף או אגס מהעץ בחצר, תלוי בעונה וממשיכה לתחנה.
עבודת החקלאות במשק המשפחתי לא פסחה גם עלינו הילדים. מאז ומתמיד נדרשנו לקחת חלק פעיל בהתאם לצורך ולעונה החקלאית.
מבלי לנסות ולהתחמק מהעול, נרתמנו אחרי שעות הלימודים ובסופי שבוע ואיש לא טרח לשאול אותנו אם אנחנו בכלל נהנים.
בזכות הדרישה של אבא שלמד אותנו אחריות והתמודדות (ולא על הכל מותר לי לספר כאן...) גם זכיתי שנהגתי על טרקטור מגיל צעיר. (מאד צעיר!!! )
חוזרים ל"מדורת השבט" סביב שולחן האוכל. אהבנו את היחד הזה והורינו שמרו עליו באדיקות רבה.
ביום המשפחה אני שולחת לכם מסר עם אחת המתנות הנפלאות שקבלתי בבית הורי ושהפך לערך בחיי המשפחה שהקמתי אני והיום.
אל תוותרו על הארוחה המשפחתית!!
ריקי ברוך