אז יצאתי לדייט אתמול. מישהו חדש. ועל כוס קפה, חצי שעה לתוך הפגישה, הוא אמר לי- אני אשמח להגיד לך משהו אם אפשר. אז הנהנתי והוא אמר לי "את יפה. ממש ממש יפה" הסמקתי קצת ואמרתי תודה,ושאני לא יודעת אם אני ממש ממש יפה. והוא אמר לי שכנותנים מחמאה אפשר פשוט ורק להגיד תודה.
מתברר שאני כבר לא ברווזון. אחרי שנים של הסתובבות עם תחושה שאני פגומה, שאני פחות שווה כי אני פחות רזה, אחרי שכל הילדות שלי שמעתי משפטים כמו "את כל כך יפה, תרדי כמה קילו כי אף אחד לא רואה את זה" ועוד כל מיני משפטים, שנאמרו מכוונות טובות (בעיקר על ידי אימא שלי) והובילו לדימוי עצמי נמוך, אני מבינה שאני בעצם כבר מזמן לא אותה ילדה.
יש כל מיני סיבות לדברים שקורים לנו בחיים, ואני בטוחה שיש כמה סיבות לרווקותי המעט מאוחרת, ואחת מהן היא לעשות תיקון. כי אחרי הרבה שנים שפיקפקתי בעצמי, אחרי שהייתי לייט בלומר בכל מה שקשור לתחום הזוגיות, בעיקר בגלל דימוי גוף מאוד בעייתי, אחרי הרבה מאוד שנים שבהם הרגשתי שאני נהדרת מבפנים ופסולה מבחוץ, אחרי שישבתי מול הפסיכולוג שלי לפני כמה שנים ואמרתי לו שאני מרגישה כמו עגבניה טעימה טעימה אבל פגומה מבחוץ שאף אחד לא יעצור מולה ויבחר בה- סוף סוף אני מרגישה יפה.
התיקון היה פנימי קודם כל, אבל מתברר שיש אמת בהנחה שאומרת שכשאת מרגישה יפה מבפנים את גם נראית יפה מבחוץ. ולמרות כל הקושי בדייטים בשנה האחרונה אם יש משהו ששמעתי בכל אחד מהם בלי יוצא מן הכלל הוא שאני יפה. הדבר השני הוא שאני הרבה יותר יפה במציאות מאשר בתמונות (זה כי להצטלם עדיין לא למדתי ).
אני בטוחה שלאורך שנות הילדות אמא שלי העירה לי מכוונות טובות, אבל ההערות שלה היו עוקצניות מאוד, פוגעניות ונתנו לי את התחושה שאני לא שווה. הדבר השנוא עליי לאורך ילדותי ושנות הנעורים היה ללכת לקנות איתה בגדים. הייתי מתביישת לצאת מהתא, מתפדחת בכל פעם שמשהו לא נסגר ובאופן כללי די נאלמת דום כל פעם שהגענו למעמד של קניית בגד חדש. לקח לי המון זמן להשתחרר מהאימה של קניית בגדים. כשהתבגרתי למדתי מה מתאים ומה פחות מתאים לי , ועם השנים למדתי שעשיתי לעצמי עוול. אני מסתכלת על תמונות שלי מתקופת הצבא וחושבת על הפער בין העיניים המחייכות לתחושת חוסר הנוחות שלי עם גופי.ומודה לאל שאני כבר לא שם.
אני לא יודעת איפה חל השינוי, זה בטח התחיל אי אז אחרי הצבא עם האקס המיתולוגי שאהב על סנטימטר בגופי, המשיך בטיפול הפסיכולוגי, ואם להודות על האמת גם בדיאטה שעשיתי לפני חמש שנים ומחזיקה מעמד עד היום (15 קילו שהלכו לבלי שוב. לפחות נכון לעכשיו) אני כנראה לא אהיה שלומית מלכה בגלגול הזה וגם לא ניבר מדר אבל אני מלאה בחיים ובצחוק וגם במקומות הנכונים, יש לי גוף שמתעקל בדיוק איפה ואיך שצריך, אני בריאה ומתעמלת, אני רוקדת וצועדת, אני שלמה עם מי שאני. ובימים פחות טובים יודעת שהערך שלי לא נמדד במספר שמראה המשקל. אני כבר לא ברווזון מכוער.
ואתמול, לפני שיצאתי לפגישה, לא מדדתי מיליון בגדים, לא חשבתי מה יוציא אותי הכי רזה, לבשתי ג'ינס כחול, חולצה אדומה, איפור ממש קליל, והרבה שמחה. והחיוך? הוא הוא היה פנימי וחיצוני כאחד. כיאה לברבורה