בקיצור: מהטבח ב"מעלה העקרבים" נותרה בחיים ילדה קטנה. מה שאירע לה אח"כ, ומה שלא נעשה. $$$ [3367]
כדי לראות את רשימת התגיות (מילות המפתח) שלי, רדו למטה, אל מתחת לתגובות, ועשו קליק על מילת המפתח שמעניינת אותכם. קליק על "הצג הכל" יפתח לכם רשימה של עוד (המון) תגיות.
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
בשנת 1954 התרחש אסון האוטובוס במעלה עקרבים. בתאריך 17.3.1954 הותקף אוטובוס "אגד" שחזר מאילת וכמעט כל נוסעיו נרצחו. ילדה אחת, מירי פירסטנברג, בת חמש וחצי, שרדה את הטבח. בסמינר "אבות ומייסדים" שמענו את עדותה המצמררת על מה שהתרחש באותו טבח. איני יכול ואיני רוצה לספר לכם את כל מה שסיפרה ותיארה מירי פירסטנברג. אני רוצה לעסוק רק בנקודה אחת מן הסיפור הקשה ההוא.
הטבח
מירי הקטנה היתה בתו של אפרים פירסטנברג, נהג האוטובוס, שלקח עמו את אשתו, את מירי ואת אחיה חיים, לחגיגות שחרוור אילת. הרוצחים ירו בנהג מבחוץ, רצחו כמעט את כל הנוסעים ואז נכנסו לאוטובוס ווידאו הריגה. שתי נשים, שקיבלו הלם, נחשבו על ידי הרוצחים למתות. אחיה של מירי, שהסתתר, השמיע קול ושאל לשלומה של מירי, והרוצחים חזרו וירו בו בראש. מירי ניצלה בזכותו של חייל, שציווה עליה לשכב ולשתוק – וסוכך עליה בגופו. הוא נרצח, אך היא נשארה בחיים ללא פגע, לבד באוטובוס המלא מתים ופצועים גוססים. שלוש וחצי שעות ישבה מירי ליד אביה המת, ניסתה לדבר עימו, עד שהבינה שהוא כבר לא יהיה.
אחרי הטבח
לאחר שלוש שעות הגיע למקום עובדיה רכטמן, מנהל תחנת אגד בבאר שבע, לאחר שגילה שהאוטובוס מאילת לא הגיע בזמן, ומיהר למקום. הוא לקח את הילדה הבוכיה לביתו. היא איבדה באסון את אביה, את אימה (שגם נאנסה), וגם אחיה שהפך צמח, ונפטר 32 שנה לאחר מכן.
מבאר שבע הועברה הילדה לבית סבתה וסבה, אך הם התקשו לטפל בה, כשהם כואבים בעצמם מן האסון, שבו איבדו את בנם ואת משפחתו, מלבד מירי. היו גם דודים, שאף אחד מהם לא היה מוכן לקחת את היתומה לביתו ולגדל אותה.
קיבוץ "יקום" התנדב לקבל אותה. היא גדלה בקיבוץ שחבריו, אנשי "השומר הצעיר", לא יכלו להסתיר את איבתם לאביה המנוח, אפרים פירסטנברג, שהיה איש לח"י לפני קום המדינה.
מאז
מירי גדלה, שירתה בצבא, התחתנה, התגרשה, יש לה בנים, יש לה נכדים, אבל במשך כל התקופה מעולם לא קיבלה גרוש מן המדינה, לא מביטוח לאומי ולא משום גוף אחר. מעולם גם לא דאגו לה לטיפול נפשי אחרי הטראומה האיומה שהיא עברה. אפילו כשהיתה בבעייה כלכלית קשה לא קיבלה עזרה מאף אחד.
איך יכלה מדינת ישראל להיות אדישה כל כך לצרתה של מירי?
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 575,394 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
הפונקציה "חפש בבלוג" אינה פועלת כהלכה. כדי לעשות חיפוש בבלוג הזה אחר רשומה שמכילה מילה מסוימת, או צירוף של מילים – היכנסו לגוגל, או לשדה של גוגל בדפדפן, וחפשו את המילה המבוקשת, או את צירוף המילים בתוך מרכאות, יחד עם המילה regevj, שמופיעה בכל אחד מהקטעים שבבלוג הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
אל רשימת המאמרים הכי נצפים שלי ( <- קליק על)
תגיות: אוי לנו מן הביורוקרטיה, סיפורים, סיפורים שקרו באמת, שנאה, לח'י, אבות ומייסדים,