חתיכה
רוח ערב יבשה בידרה את שערותיה ויולי הסיטה אותם מפניה בידה הדקיקה. היא חזרה מהחוג לציור שבמתנ"ס. קרני שמש אחרונות מתחו את צילה כמעט עד קצה הרחוב הקטן שהיה שומם מאדם. לבושה הייתה גופיית פסים הדוקה בכחול ואדום ומכנסיים קצרצרים בכחול תואם. אמא קנתה לה את החליפה הזו לפני שבוע בלבד. בשבת לבשה אותה לראשונה כשהלכו לבקר את סבתא, והשכנה, שחלפה על פניהם במדרגות הבניין, אמרה לה בקריצה שהיא "חתיכה". יולי תמהה על המילה. היא הכירה אותה, כמובן. תמיד היתה ה"חתיכה האחרונה" של השניצל או הקציצה שהיו משדלים אותה לאכול, אבל מה למילה הזו ולה?
היא משכה בידו של אביה, "למה היא אמרה לי חתיכה?"
הוא חייך אליה: "ככה אומרים לבחורה שהיא יפה"
בחורה? אבל היא רק בת שבע. רגש לא מוכר התרונן בה משחלחלה בה ההבנה; הבגד הזה עושה אותה יפה כמו בחורה. היא זקפה את כתפיה כעת כשנזכרה במילה ההיא שהיה בה משהו נעים אם כי לא ממש ברור. היא היתה כבר במרחק פסיעות אחדות מביתה ולא שמה לב למכונית כסופה, שגלשה באיטיות לצידה, עד שנעצרה ומתוכה בקע קול עמוק ודבשי:
"סליחה,"
יולי, גבוהה וגבעולית לגילה, נרכנה מעט כדי להציץ לתוך אפילת המכונית.
"שלום!" אמר הקול,
"שלום" ענתה לו בנימוס.
"אני צריך עזרה" חינחן הקול, "את מוכנה לעזור לי, בבקשה?"
"כן" ענתה באופן כמעט אוטומטי. היא אמנם לא לובשת שמלת שבת ושמה לא חנה'לה אבל היא ילדה מחונכת ויודעת שכשאדם מבקש עזרה ברחוב צריך לעזור לו. מעניין לאיזו עזרה הוא זקוק. דלת המכונית נפתחה לקראתה.
"תיכנסי בבקשה" שידל אותה.
יולי עשתה כדבריו והתיישבה לצידו.
במכונית היה ריח גומי ובושם מי גילוח. אבל לא כמו זה שאהבה להריח מלחיו של אביה בבקרים. אחר. האיש בכלל לא היה זקן כמו בסיפור של חנהל'ה ואפילו לא מבוגר, למרות שהיתה לו קרחת. לימים, תזכור יותר מכל את גוון קולו, נוטף ודביק כמו ארטיק בננה שנוזל על האצבעות כשמלקקים אותו לאט מידי.
הוא חייך אליה ואמר: "יש לי בעיה קטנה באוטו ואני צריך ממך עזרה, ותוך כדי שאמר זאת הסב פניו והחל לנסוע. יולי חשבה שזה קצת מוזר.
"תיכף נגיע לאיזה מקום ואני אסביר לך מה הבעיה." העיר, כאילו שמע את מחשבותיה.
הנסיעה התארכה ויולי ראתה שהרחובות נעשים פחות ופחות מוכרים ויותר ויותר אפלים. רעב החל להציק בבטנה. היה לה בתיק חטיף שוקולד שקנתה בדמי הכיס שלה והיא התכוונה לחלוק אותו לאחר ארוחת הערב עם איילי, אחיה הקטן. היא התלבטה האם להוציא ולנגוס ממנו כעת. אבל אם תוציא, תצטרך להציע ממנו לאיש ואז לא יישאר ממנו מספיק לאיילי. עוד היא מתלבטת, עצר האיש את מכוניתו ליד דיונת החול הגדולה שבפאתי העיר.
האיש יצא מהמכונית ואמר שהוא הולך לבדוק את המנוע. הוא ביקש ממנה לשבת במקומו ליד ההגה ולסובב אותו לימין ולשמאל. יולי הרגישה אחראית מאוד. אביה אף פעם לא נתן לה לשבת ליד ההגה. היא חשבה איך תספר לו על כך. האיש פתח את מכסה המנוע והיא עשתה כדבריו. כעבור זמן קצר הוא טרק את המכסה ופתח את דלת המכונית.
"מצוין" החמיא לה "עזרת לי מאוד."
הוא נדחק אל המושב בו ישבה. יולי ניסתה לחזור למושב הנוסע אך הוא תפס בה והניח אותה על ברכיו.
"עכשיו נשחק ברופא!" היא הרגישה את הבל נשימתו על עורפה.
"אני לא רוצה לשחק" משכה יולי בכתפיה.
"למה? את מתביישת ממני?"
"כן!"
"את לא צריכה להתבייש!" ידו החליקה על מכנסיה, "יש לי אחיינית בגילך ואנחנו משחקים ברופא הזה כל הזמן "
"אבל אני לא האחיינית שלך" היא התפתלה בין זרועותיו, בעטה ברגליה ועקבי ננעצו בשוקיו.
לפתע רפתה אחיזתו. יולי נחלצה מלפיתתו והצטנפה בקצהו של המושב השני.
"עזרתי לך ועכשיו אני צריכה לחזור הביתה" משכה באפה, "ההורים שלי ידאגו לי אם לא אחזור."
עיניו נצצו אליה מתוך אפילת המכונית ודממה השתררה ביניהם למשך דקה ארוכה.
"חבל" אמר באכזבה, "חשבתי שאת חמודה וקיוויתי שנוכל לשחק קצת, אבל כנראה שטעיתי."
יולי חשה בטעם חמוץ בגרונה. משהו פה לא בסדר. הוא אמור לומר לה שהיא ילדה טובה, כמו שהזקן אמר לחנהל'ה שעזרה לו לסחוב את שק הפחמים. ומה פשר הרעיון המוזר לשחק ברופא פתאום? היא לא ידעה שמבוגרים משחקים משחקים כאלו עם ילדים.
האיש התניע האיש את המכונית והם נסעו. הוא החזיר אותה בדיוק אל המקום ממנו לקח אותה, מול ביתה.
יולי נקשה לשווא על דלת ביתה שוב ושוב. צליל הפעמון הדהד בתוך ריק הבית. אין איש בבית ולה אין מפתח. היא ניגשה לדלת השכנים ולחצה על הזמזם קלות. אמא של ענת, חברתה פתחה לה את הדלת:
"חזרתי מהחוג ואין אף אחד אצלנו, אני יכולה לחכות אצלכם? ומשהתמהמהה תגובתה הוסיפה חרש: "אני גם צריכה לשירותים."
אמא של ענת צידדה את גופה מבלי לומר דבר ויולי ניצלה את הפתח שהתהווה כדי לחמוק פנימה ולהיחפז דרך המסדרון הצר אל חדר השירותים הקטן שבקצהו. היא ידעה בדיוק איפה הוא. הדירה של ענת והדירה שלהם הן השתקפות מראה זו של זו והחדר של ענת הוא בדיוק כמו החדר שלה ושל אחיה, רק בכיוון שונה. היא סיבנה את ידיה היטב, שטפה, ניגבה והתיישבה ליד ענת על הספה הצמודה לקיר הגובל בסלון ביתה.
ענת צפתה בטלויזיה אך יולי התקשתה להתרכז. היא מתחה את רגליה ונדנדה אותן מעלה ומטה והתאפקה אך בקושי עד שהסתיימה התכנית.
כשסיפרה לה לבסוף על הנסיעה עם האיש, תלתה בה ענת עיניים גדולות ופה פעור. אפילו אמא של ענת הפסיקה מעיסוקיה ובאה להקשיב, אבל יולי שמה לב שעיניה הכהות דוקרות אותה כמסרגות והשתתקה.
אמא של ענת כיבתה את הטלויזיה ונעמדה מולן בגבה אל המקלט. כפות ידיה הגדולות ורודות ולחות כמו השניצלים שאמא דופקת. היא השעינה את שמאלה על מתנה ונופפה את אצבעה המורה לכיוונה של יולי:
"תקשיבי לי ענת טוב! מה שיולי עשתה זה מעשה חמור וטיפשי מאוד! אסור לעלות למכונית של איש זר בשום פנים ואופן. זה מסוכן מאוד!? הוא היה יכול לאנוס ולרצוח אותה! מזל שזה נגמר ככה זה היה יכול להיגמר רע מאוד. הוא היה יכול לקבור אותה בחולות ולעולם לא היו מוצאים אותה!"
פניה של יולי בוערות. גם העיניים צורבות. היא משפילה מבטה אל הברכיים מכווצת חזק את כל הגוף כדי לעצור את הדמעות. אצבע השניצל של אמא של ענת ממשיכה להתנופף מול עיניה למרות שהיא כבר אינה רואה. הקול של אמא של ענת מחוספס והמילים שלה מסתחררות סביבה, מנסות לחדור לתוכה. יולי מנסה לאטום עצמה אליהן אך הן כופות עצמן עליה מכל עבר:
"אוי ואבוי אם היית עושה דבר כזה! אבל את ילדה טובה! וחכמה! את לא היית עושה דבר כזה! נכון שלא?"
יולי חשה את ההנהונים הנמרצים של ענת מזעזעים את הספה ואת כל גופה. עכשיו גם עיניה של ענת נעוצות בה וגם הן דוקרות.
"חשוב שתלמדי לקח ממה שיולי עשתה ושלעולם לא תדברי עם אנשים זרים ובטח שלא תלכי איתם או תעלי למכונית שלהם. ברור? "
יולי מחבקת את רגליה בידיה וכובשת את פניה בתוכם. לחנה'לה שעזרה לאיש הזקן לשאת שק פחמים הופיעו כוכבים על שמלת השבת. היא כבר ילדה גדולה ויודעת שדברים כאלו קורים רק באגדות. היא לא ציפתה שיופיעו כוכבים על בגדיה, אבל לכך שיכעסו ויקראו לה טיפשה גם לא ציפתה. היא גם לא מבינה את המילה הזו שאמא של ענת אמרה "לאנוס" אבל זה בטח משהו רע מאד. דומה למשחק שהאיש רצה לשחק איתה. משהו כאן מאוד לא בסדר. כל הסיפור השתבש לגמרי. אמא של ענת אמרה שילדה טובה וחכמה היתה יודעת שאסור לעשות את מה שעשתה. היא ילדה רעה. וגם טיפשה. רצף מחשבות מפחידות מתנפצות על סכר תודעתה בזו אחר זו כמו גלים: אסור שאמא ואבא ידעו על זה! רק שהם לא יכעסו עליה כל כך. ומה יקרה אם אמא של ענת תגלה להם? היא בודאי תספר להם! ואז הם יכעסו עליה נורא! אולי אפילו יענישו! זה הכל בגלל הבגדים האלו שהיא נראית בהם "חתיכה". כן זו היא אשמה בהכל! היא מלוכלכת.
יולי קמה מהספה, יצאה את דלת הבית, חלפה על פני הוריה ואיילי שזה עתה הגיעו, ירדה במדרגות ורצה אל הרחוב. היא רצה ורצה לכיוון הים, רחובות ילדותה זורמים מולה זרים ומוזרים כמו שלא נראו לה מעולם.
