'כשנגמרו לה המילים' הוא ספר שנוגע באמת אחת גדולה של חיינו. הזדקנות הורינו ורגשי האשם והנטל הגדול שהמצב גורר אחריו. משפחה אחת מתוארת  בסיפור ומשקפת את כולנו ממש כמו מראה.
במציאות אנחנו רואים כל הזמן את העובדים הזרים המטפלים במסירות אין קץ בהורינו הקשישים, הם הופכים להיות עדות מרשיעה לצפוי לנו ולחוסר יכולתנו לדאוג להורינו, המזדקנים, החולים, הדועכים והמתפוררים מול עינינו.

משפחת תלפיות עומדת בפני משבר נורא כשאמם החזקה והדעתנית חוטפת שבץ מוחי שפוגע ביכולת הדיבור שלה. רות הייתה אישה חזקה וחכמה דוקטור לאמנות שפצחה בלימודים בגיל מאוחר. שלושת ילדיה אלון, שוש ואמנון נאלצים להתמודד עם רצונה העז של אם למות. בספר באים לידי ביטוי מחשבותיהם של כל בני המשפחה על כל דקויותיהם וסבלם. כל אחד מהם בוחר להתמודד אחרת עם המצב והאם בת ה-82 שאינה רוצה לחיות עוד.
רות נמצאת בדיור מוגן אך משובח ככל שהיא היא בודדה רוב שעות היממה. היא עושה מעשה שלאחריו היא עוברת לגור אצלה ילדיה מה שמקשה עליהם את החיים והם חייבים לעזור לה למות כמו שביקשה והיא עוד צלולה. עולמה שהיה מלא מצטמצם והיא מלעלעת בלשונה ומנסה להוציא חצאי משפטים בתנועות ידיים ואיש אינו מבין אותה עוד. כל חפציה כבר אינם עוד והמעט שנותר מתגולל בבתיהם של ילדיה ומעלה עובש. רות הפיקחית שוכחת להתקלח לפעמים ומאותתת למי שבסביבה די 'אני רוצה למות'. אישה דעתנית שגופה ונשמתה בגדו בה.

הילדים מתמודדים עם דעיכת האם וכמו בחיים כל אחד מהם נמצא בסרט אחר של חייו, ובהתמודדות חסרת פשרות, כמו שרק החיים יודעים להפיק.
לכל אדם יש את מאחורי הקלעים שלו והקטע הזה בא לידי ביטוי חזק בסיפור.
הסדקים, המשברים, השריטות, כל אלו ועוד מפרטת המחברת את מאחורי הקלעים של ילדיה של רות תלפיות שחייה היו טובים וקרסו בגילה המבוגר. אלון שוש ואמנון המתמודדים בדרכם עם השדים בחייהם. נקודות הראות השונות מבליחות פי הגיבורים כל אחד בתורם.
עננה כבדה רובצת על המשפחה, החיים במלוא עליבותם זוקפים ראש.
סיפור שהולך בכיוון אחד למען מטרה טובה כביכול לגאול את האם הקשישה מיסוריה, אך מעלה בדרך דילמה על מוסריות ועל המתת חסד האם היא טובה או מזיקה.
מרגש מאוד סופו של הסיפור שהוא לא קל וטעון.

חנה קלדרון הוצאה לאור/ עריכה: הגר ינאי/ צילום שער: חנה קלדרון/ 333 עמודים 2019.

יש דתיים אורתודוקסים,הטוענים שיהודי ''חילוני/אתאיסט'' (''שלא מאמין בכל התנ"ך") לא זכאי לקבל מדינה משלו,(והערבים הקיצונים מנצלים את זה לצרכי ההסברה שלהם) מכיוון שזכותינו (ההוכחות) מתבסססת על התורה/התנ"ך/האמונה בה'.

ואני חושב,שגם האתאיסטים מאמינים בכ"ז בהרבה דברים (למרות שלא את כולם) הכתובים בתנ"ך,וזה מספיק ע"מ להוכיח את זכותינו על ארץ ישראל.

ויתרה מזאת,לדעתי,עיקר הדת (והלאום) היהודית-היא ''המצוות שבין אדם לחברו''.
לכן,גם יהודי אתאיסט,המקיים את המצוות שבין אדם לחברו,נחשב ליהודי.

גם רוב הציוויים ב''עשרת הדיברות'' עוסקים במצוות של ''דרך ארץ''.

קישורים:

https://sites.google.com/site/orensaadi/a3

http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=2361

גם הנביא ישעיהו בפרק א',מסביר שה' קץ  (''שנא'') בתפילות/קורבנות של בני ישראל,שלא הקפידו על מצוות של ''דרך ארץ'':

קישור:

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k1001.htm

להלן ציטוט מאתר ''מטח'':


<חובות שבין אדם לחברו:
ביהדות
בעשרת הדיברות, עשר המצוות החשובות ביותר בתורה, המופיעות בספר "שמות" בפרק כ' מופיעות כמה מצוות המכונות "מצוות שבין אדם לחברו": "יב לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". גם מצוות כיבוד הורים מופיעה בעשרת הדיברות: "יא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

החובה לשמור על כבוד האדם, על גופו ועל רכושו בוטאה באמירות רבות של חז"ל. במסכת אבות במשנה נקבע, כי עדיף לאדם להישרף באש ולא להעליב מישהו כשאנשים אחרים נוכחים: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה, פרק א דף י עמ' ב).
שתי אמרות הידועות לכל יהודי, ומיוחסות לשני חכמים מפורסמים, מבטאות אף הן את חשיבות השמירה על כבוד הזולת:
"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מיוחס לרבי עקיבא ומופיע בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד); "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, היתר זה פירוש" (מיוחס להלל - אחד מהחשובים שבתלמידי החכמים במאה הראשונה לפני הספירה ומופיע בתלמוד הבבלי, שבת, דף לא, עמ' א).

מרכזיותן של המצוות שבין אדם לחברו מתבטאת גם בהשקפת חז"ל לגבי הדרך שניתן לכפר בה על עבירות בנושא זה. חז"ל קבעו במסכת יומא, כי צום ותפילה ביום הכיפורים מכפרים על חטאים שבין אדם לאלוהים, אך אינם מכפרים על חטאים שבין אדם לחברו, "עד שיְרַצה את חברו".
כחלק מתפיסת הצדק שבתורה, מצווה היא להעניש את החוטאים. עונשו של הפוגע בגופו של הזולת הוא פגיעה גופנית: "עין תחת עין ושן תחת שן". חז"ל קבעו, כי "עין תחת עין - ממון": כלומר, הם חייבו להמיר את הפגיעה בגופו של האשם בתשלום פיצויים. לעומת זאת, על רצח אין אפשרות לכפר בדרך זו. ההלכה השאירה את העונש "נפש תחת נפש" - כלומר, אִפשרה לבית הדין להטיל עונש מוות על רוצח (ועם זאת, הטילה הגבלות שהפכו את ההוצאה להורג לנדירה ביותר).

מצווה חשובה נוספת ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. לדוגמא, בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם נאמר: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף.
יסודה של החובה להעניק לנזקקים מצוי בתורה. התורה שואפת למנוע מהעני את תחושת הבושה שבקבלת נדבה, ולכן מצווה על מתן הלוואות לעניים; תנאי ההלוואה הופכים אותה למעשה למתנה: לדוגמא, קיים איסור על לקיחת ריבית על ההלוואה ויש הגבלות רבות על לקיחת משכונות כערובה להחזרתה.
בעלי הקרקע מקרב בני ישראל היו חייבים לתרום לעניים וכן להותיר להם מן היבולים: פאה, שהיא כשני אחוזים מן היבול; שכחה - תבואה ששכחו לאוספה לאחר הקציר ולקט, שהוא התבואה שנשרה בשעת הקציר. וכך נאמר בספר ויקרא: " ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי הי אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ט-י).
התורה מנמקת את החובה לתת צדקה בספר "ויקרא" כך: " אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים ("ויקרא" כה, לח).

בנוסף לאלה, נצטוו בני ישראל לתת תרומות ומעשרות (עשירית מן היבולים) לכוהנים וללויים. החובה לפרנס את הכוהנים והלויים נבעה מכך שהם לא עסקו בחקלאות, כשאר העם, אלא ניהלו את הפעילות הדתית והתרבותית: הם עסקו בפולחן בבית המקדש, בשירה דתית, בשיפוט, בשמירת הסדר הציבורי ובהוראת התורה.
לאחר חורבן בית המקדש לבשה מצוות התמיכה בהנהגה הדתית צורה של תמיכה בישיבות ובתלמידי החכמים הלומדים בהן. הצדקה לעניים פותחה אף היא: בתלמוד נקבעה כמות מתן הצדקה שבה חייב כל אדם והוגדר מיהו העני הזכאי לה. הצדקה הוגדרה כמתן כסף או מזון, השאלת חפצים וביקור חולים. בתלמוד נקבע, כי בכל קהילה צריכה להיות קרן לצדקה ועל שני אנשים לנהל אותה.
חשיבות הצדקה עולה מאִמרות חז"ל רבות. לדוגמה, "שקולה צדקה כנגד כל המצוות", "כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה", ו"גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו.">.

בראשית לב,שינויים בהתנהלות יעקב (עדכון 9/06)

25/05/2019 19:47:01

יעקב נפרד מלבן ופוגש מלאכים

א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו, וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא "מַחֲנָיִם". {פ}

יעקב מתכונן לפגישה עם עשו

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב: עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. ו וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". זוַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק, יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי: שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יאקָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ, פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ: הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב

יעקב נאבק עם מלאךיד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִיםעֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים, פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: "עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". יח וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: "כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר: 'לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ?'. יט וְאָמַרְתָּ: 'לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב, מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ'". כ וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם: 'גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ, כִּי אָמַר: אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי'". כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו, וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה

הַשָּׁחַר", וַיֹּאמֶר: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "מַה שְּׁמֶךָ?", וַיֹּאמֶר: "יַעֲקֹב". כט וַיֹּאמֶר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: "הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ", וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?", וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם 'פְּנִיאֵל', "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". לב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. לג עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

 סיכום ביניים 25/05/19

מהפרשה הזאת,ומכל הפרשות עד עתה,אנו למדים כמה דברים.

1.קומבינות-(קבלת הברכות במרמה מאבא,לשבת באוהל מבלי לעבוד,וכד') זו לא הדרך להצליח בחיים.

2.ע"מ להצליח בחיים צריך לעבוד פיזית.

3.צריך גם להילחם,ולתכנן תחבולות והגנה.

4.צריך להתאמן לפני המלחמה.

5. צריך גם לרצות לעשות שלום.

6.צריך אמונה.

אי לכך מהאמור לעיל,צריכים החרדים של היום להסיק מסקנות,שההתנהלות שלהם עד כה,לא היתה נכונה,והגיע הזמן שגם יתגיסו לצה"ל ויצאו לעבוד.

עדכון פוסט 09/06/19

1. למרות גילוי המלאכים,('אין סומכין על הנס') יעקב הכין את עצמו למלחמה, כאילו אין מלאכים. יעקב הכין את עצמו ל-3 דברים: תפילה, דורון, ומלחמה. מסקנה נוספת מפחדו של יעקב-לא לכרות ברית עם אדום-ראה חורבן בית שני, בגלל שכרתו לפני כן ברית עם הרומאים.
2. צריך ללמוד את האויב ומנהגיו, ולכבדו-כדי למנוע מלחמה.
3. צריך לתת כבוד לשלטון (המלכות).
4. יעקב הסביר לעשיו, למה לקח לו הרבה זמן להתנצל-זאת מכיוון שהיה שכיר אצל לבן, והמסקנה היא שהשכיר לא יכול לבזבז את זמנו של המעביד, כולל כל המשתמע מכך.  
5. יעקב הסביר לעשיו (כדי שיפסיק לכעוס על זה שהוא גנב את הברכות),שלמעשה, הברכות לא נתקיימו בו.
6. . לפי פירוש 'רבינו בחיי'- (פסוק ח) אסור כאילו להילחם עם הגויים (לאחר חורבן בית המקדש).זו כאילו גישה קיצונית הנוגדת כל הגיון. אני נוטה לפרש בצורה כדלהלן: זו מצווה להקים מדינה עצמאית חמושה, ומצווה להילחם כשקיימת סכנה. אבל אסור להתגרות יתר על המידה בגויים. לכן  לא מובנת לי הגישה של המפלגות הדתיות, החוברות כולן לימין הקיצוני (כשחלקן בעצמן ימין קיצוני פונדמנטליסטי) המתגרה בגויים. כנראה שהאוכלוסייה הדתית בעצמה (ומנהיגיה בעיקר) גורמת לכך. (נראה לי שבעבר ניסו להקים מפלגות מרכז דתיות, וזה לא הצליח.  ציטוט:   [רבינו] בחיי בראשית פרק לב פסוק ח

<וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר: (שיר השירים ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים" וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.>

7.

לכאורה קצת קשה להבין, למה יעקב פחד מעשיו-למרות הבטחת ה' להצלחתו. לדעתי,הסיבה היא שזהו טבע האדם, שנאמר ''בזיעת אפיך תאכל לחם'', שנגזר על האדם מבראשית, שחיו לא יהיו קלים. ואולי זו הסיבה להפסקת ההתגלות של ה' בהדרגה, עד להיעלמות הנבואה לגמרי, (אולי בגלל שהאדם בספקות למרות ההתגלות והנבואות-אז כאילו לא מגיע לו ''המתנה'' של ההתגלות).

ציטוט:    בעל הטורים בראשית פרק לב פסוק ח

<(ח) ויירא יעקב. אף על פי שנאמר לו (לעיל כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ, אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כך:>

ציטוט: משנה שכיר - מועדים ראש השנה אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

<אדם יסודו מעפר וסופו לעפר "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך"... בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה גו' כי עפר אתה ואל עפר תשוב" [בראשית ג, יז - יט]. י"ל דהנה צריך להבין מדוע נתפס האדם במהרה ברשת היצר הרע. אלא, מחמת שהאדם יסודו מעפר וסופו לעפר ושרשו רע, לכן בקל נופל בידו. ואם האדם רוצה לכבוש את יצרו, צריך לבוא בהתגברות יתירה, יען שטבעו לשאוף אל הרע בכל דבר הנכסף תמיד אל שרשו. והנה כתיב [דברים ז, י] "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", ופירש רש"י: בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא. וזה דוקא לאותן שאינם כובשים את יצרם [דהרי כתיב 'לשונאיו']. וזה שאמר הכתוב, "בעצבון" - אם אתה בעצבותא ולא תגבור עצמך נגד היצר הרע, אז "תאכלנה כל ימי חייך", דהיינו שאז תאכל כל חלקך של עולם הבא בעולם הזה. לכן איעצך, "בזיעת אפיך תאכל לחם", שתגבור עצמך נגד יצר הרע לכלותו ולאכלו, והטעם הוא בכדי שתמתין עד שובך אל האדמה, דהיינו עד שתבוא לעולם האמת לקבל שם שכרך, ששם תקבל השכר האמיתי והטובה. ולכן צריכים לעשות התגברות יתירה, משום "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", דהיינו שיסודך רע, לכן תחבולות תעשה לכבשו. ע"כ.

ממוח"ז הגה"ק רבי מנחם כ"ץ פרוסטיץ זצ"ל, אבדק"ק צעהלים.>.

8.מפסוק ט למדנו, שעם ישראל ישרוד לנצח, למרות שחלק ממנו יושמד.

9.מפסוק יא' למדנו את ערך התפילה

10.מפסוק יא'(רד"ק) למדנו שוב,לא לסמוך על הנס

11.מפסוקים יט-כא' למדנו, שרצוי לעשות כל דבר בהדרגה.

12.מפסוק כב' למדנו, שהוא נקט באמצעי הגנה (בזה שהוא ישן עם אנשי המחנה ולא באוהלו כרגיל.

13.מפסוק כה' למדנו, שאי אפשר לברוח מעימות-ז"א, עם ישראל חייב מדינה עצמאית-אחרת ירדפו/ישמידו אותו ללא אפשרות לברוח.

14.מפסוק כז' (רש"ר הירש) למדנו, שהאויב חייב להכיר בזכותנו לעצמאות.

15.מפסוק ל' למדנו (רש"ר הירש) שברכה מיוחדת ניתנה רק לעם היושב בארץ ישראל.

16.מפסוק לג' (העמק) למדנו שהאדם צריך להימנע מלסגל לעצמו אופי קשה (כגיד).

ציטוט פרשני תורה

ריקאנטי בראשית פרק לב פסוק א

1. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים [לב, א]. המלאכים האלו הם שני המלאכים המלוין את האדם, אחד טוב ואחד רע, וקבלתם מזרועות עולם, ופגעו ביעקב כי הוא המקבל משניהם כאשר רמזתי, ומלת לדרכו רומזת למדתו, כד"א [בראשית לג, יח] ויבא יעקב שלם. והבן זה:

אלשיך על בראשית פרק לב פסוק א

וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקמו (א):

אחר שוישב לבן שנפרד מיעקב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו לו כו' כי הפרד הרשע מהצדיק משרה שכינה ופמליא שלו אצלו, על דרך האמור באומרו אחרי הפרד לוט כו'. ושאר הכתובים יתבארו בסמוך בפרשת וישלח בסייעתא דשמיא:

העמק דבר בראשית פרק לב פסוק א

(א) וישב לבן למקומו. תיבת לבן מיותר שהרי מדובר בו, או היה ראוי לכתוב וילך לבן וישב למקומו, אלא משמעות מקומו כאן למעמדו שהיה עד בוא יעקב, והכי פי' חז"ל ברבה, וכיב"ז ביארנו לעיל ל' כ"ה, ונמצא כל הברכה שהגיעה ללבן היה רק בשביל יעקב, וכמו שראה לבן בתרפים שאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, וכענין שאמרו חז"ל ביבמות דס"ג אפי' משפחות הדרים באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל. וכל זה סימן לבנים שיש אוה"ע שאין מזלם טוב בעצם אלא בשביל ישראל שבקרבם באה הברכה להם, וכאשר יצאו ישראל מהם ישובו לכח דל ורזה, אם לא שמזלם גרם לעשות חיל:

משך חכמה בראשית פרק לב פסוק א

(א - ב) וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו. פירוש, כי מי שיש לו איש קדוש כיעקב בתוך ביתו, הלא ראוי להתבסם ממעשיו ומחכמתו ולקיים בו "הלוך את חכמים וחכם" (משלי יג, כ). ולא כן היה! וכאשר הלך יעקב שב לבן "למקומו" הראשון, היינו מצבו הרע בדיעות ובמידות, רמאי ואוהב ממון. "ויעקב הלך לדרכו", שהצדיק ותלמיד חכם האמיתי, הוא הולך ממקום הראשון למעלות גדולות וכמו שאמרו (ברכות סד, א): תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה ובעולם הבא - שמתוספים מעלה ומעלה מיום ליום - ומיד, "ויפגעו בו מלאכי אלקים" (פסוק ב'), והבן.

רש"י בראשית פרשת ויצא פרק לב פסוק ב

(ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים - מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ:

רשב"ם בראשית פרק לב פסוק ב

(ב) ויפגעו בו - לשומרו. כדכת' והנה אנכי עמך:

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ב

(ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים - לשון רש"י, מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו. מחנים, שתי מחנות של חוצה לארץ באו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל יצאו לקראתו. ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק, ושם (להלן לב כג) נאמר ויעבור את מעבר יבק, שהוא "יבק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג טז), שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחרי כך ארץ אדום. ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה שנאמר (להלן לג יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען. אבל היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם. ונקרא שם המקום מחנים, כי כן הדרך בשמות. או מחנים, מחנהו ומחנה העליונים, לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כלם מחנות אלהים, מברכים לו ומודים בייחודו יתברך שמו לעולמים:

[רבינו] בחיי בראשית פרק לב פסוק ב

(ב) ויקרא שם המקום ההוא מחנים. שתי מחנות, מחנה יעקב ומחנה המלאכים, והשוה הכתוב מחנהו למחנה המלאכים, כי הצדיקים בארץ כמלאכים בשמים לעשות רצון קונם. או ירמוז "מחנים" על העתיד להיות בקבלת התורה, כי שם ירדו המלאכים לרבואות, ומחנה ישראל ששים רבוא שיצאו ממנו, וזהו שדרשו רז"ל: (תנחומא תצוה יא) "מחנה אלהים זה", ששים רבוא היו, כנגד מחנה ישראל. וע"ז אמר הכתוב: (שיר השירים ז, א) "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים".

גור אריה בראשית פרשת ויצא פרק לב פסוק ב

(ב) מלאכי אלהים מלאכים של ארץ ישראל וכו'. מפורש כך בבראשית רבה (עד, יז) ובתנחומא (וישלח, ג). והקשה הרמב"ן על זה דאיך באו המלאכים נגדו והוא רחוק מארץ ישראל, דהרי לא כתיב שבא לארץ כנען עד שכם, דכתיב (להלן לג, יח) "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען", ולפי דעתי אין זה שום קושיא, דכיון דהיה הולך ובא לארץ ישראל - באו המלאכים של ארץ ישראל לקראתו לשמור אותו, דכיון דצורך ארץ ישראל הוא, והוא הולך לארץ ישראל, הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי ארץ ישראל, לכל הפחות השמירה דבר שהוא תולה בהליכה, שלא יהיה לו מונע לבא לארץ ישראל, וזה מוטל על מלאכי ארץ ישראל, ומלאכי חוצה לארץ לשמור אותו שלא יגיע לו נזק אחר. ואין להקשות דאם כן מיד שיצא מבית לבן היה ראוי להיות באים כנגדו, דאין זה קשיא, דכיון דלא היה פטור מלבן עד שהקב"ה בא אל לבן ואמר לו "השמר לך" (לעיל לא, כד), ועדיין לא היה זה, לא נקרא שהיה הולך לארצו, כי שמא יהיה לו מניעה מלבן שלא יניח אותו לבא אל הארץ, עד שבא הקדוש ברוך הוא אליו ואמר לו "השמר לך" ויצא בשלום מן לבן ללכת אל הארץ - אז היה נקרא שבא לארץ, ואז באו מלאכי ארץ ישראל לקראתו, ולא קשיא מידי:

והשתא יתורץ נמי מה שקרא שם המקום "מחנים" (פסוק ב) על שם שתי מחנות, והרי בבוא (ו) מחנה אחת של ארץ - הסתלקה של חוצה לארץ, ועוד דלעיל אמרנו (כח, יג, אות יט) שאין מלכות נוגעת בחבירתה (יומא לח ע"ב), ומשום כך היו עולים המלאכים תחלה שליווהו עד כאן, וירדו מלאכים אחרים, וכאן היו שניהם ביחד, אלא דכאן שלא היה בארץ, אלא הולך לארץ, הוצרכו לו שניהם. ואין זה כל כך ראיה, כי למעלה היה הקדוש ברוך הוא נצב עליו לשמרו (רש"י לעיל כח, יג) - שם עלו תחלה, שהרי לא יהיה בלא שמירה, אבל כאן אם היו עולים תחלה יהיה יעקב בלא שמירה:

ולא קשיא גם כן דלמה לא באו לקראתו גם כן מלאכים של חוצה לארץ מיד שיצא מבאר שבע (לעיל כח, י), דכאן כשהיה בא לארץ דהוא יותר מעולה מחוצה לארץ (כלים פ"א מ"ו) - היו המלאכים באים לקראתו להעלותו אל הארץ, אבל כשיצא מארץ לחוצה לארץ לא היה יוצא בשביל חוצה לארץ רק מפני הכרח, לא יתכן שיבואו לקראתו מלאכים של חוצה לארץ כלל, כי דיה לצרה בשעתה (ברכות ט ע"ב), ולמה יבואו לקראתו מלאכי חוצה לארץ:

אך קשיא מה שפירש למעלה (רש"י לעיל כח, יב) כי "עולים ויורדים" כי מלאכים של ארץ היו עולים וכו', והרי עדיין לא יצא מן הארץ, כי אין בית אל סוף הארץ, ונראה לומר כי רש"י סובר כיון דהכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאין, כדאמרינן בכתובות בפרק בתרא, ועכשיו יצא יעקב מהר המוריה שהוא ירושלים, הרי כאילו יצא לגמרי, דגם זה יציאה מקרי, דהא ירושלים יותר קדוש מן שאר הארץ (כלים פ"א מ"ח), הרי התחיל לצאת, ומכיון דהתחיל לצאת עלו מלאכים של הארץ, דקדושת הארץ הוא ירושלים, והוא יצא ממנה. והוא יזכינו להעלותינו שמה, ולראות בבניינה ובתפארתה:

מלבי"ם בראשית פרק לב פסוק ב

(ב) ויעקב. יען שהלך לדרכו לארץ הקדושה, ויען שנפרד מלבן וילך מאתו, השיג מדריגה גדולה שפגעו בו מלאכי אלהים בהקיץ, כמו שהיה באברהם כמ"ש בפ' וירא:

רש"י בראשית פרשת ויצא פרק לב פסוק ג

(ג) מחנים - שתי מחנות,ל של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:

מלבי"ם בראשית פרק לב פסוק ג

(ג) השאלות (ג - יג)

מ"ש כאשר ראם מיותר, ולמה קרא שם המקום מחנים שמורה שני מחנות, והלא אמר מחנה אלהים שהוא מחנה אחת:

למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו, ומה היה הפיוס במ"ש עם לבן גרתי ושהיה לו שור וחמור:

למה התירא יעקב וה' הבטיחו שיהיה עמו, ומה רצה בחלוק העם לשני מחנות, שאם היה בדעתו להלחם טוב שיהיו כלם ביחד, והתפלה בלתי מובנת, אחר שזכר שה' הבטיחו שייטיב עמו ושירבה את זרעו, איך מתפלל לאמר שירא מעשו פן יבוא ויכהו:

ויאמר יעקב כאשר ראם. כי גם בלכתו אל בית לבן ראה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק חזה אותם בחלום ובחזון, אבל עתה שראה אותם השיג ענינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, וע"כ אמר מחנה אלהים זה, שהתבאר אצלי תמיד ששם מחנה הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבא כנגדו מחנה אויב ללחום, וע"כ קרא שם המקום מחנים, שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, וע"כ שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ד

ד) וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו. א"ר שמואל בר נחמן בוא וראה בצדיקים כמה מתיראים מן החטא, שאחר כל הבטחון שהבטיח הקדוש ברוך הוא את יעקב אבינו היה מתיירא מעשו ושלח לפניו מלאכים, ולמה היה מתיירא, אמר זה עשרים ושתים שנה שלא ראיתי את אבי, ולא שימשתי אותו, שמא יגרום החטא, ויעמוד עלי ויהרגני, שעמד לפני אבי ושרתו, לפיכך וישלח יעקב מלאכים זה שאמר הכתוב החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד), בראשו של דבר: אל עשו אחיו. שמא תאמר שהיה עשו זר הימנו, ת"ל אחיו, ואפילו הכי הוצרך לשלוח מלאכים לפניו, כל שכן למי שיש לו דבר עם נכרי, שלא יתאמץ ויתגרה כנגדו: אמר ר' יהונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו, וילמוד הימנה טכסיס פיוסים וריצוים: ארצה שעיר. אין שעיר אלא לשון שידין, וכן הוא אומר ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא): שדה אדום. הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה כמו שפירשנו למעלה:

 רד"ק בראשית פרק לב פסוק ד

(ד) וישלח יעקב מלאכים - אף על פי שהבטיחו האל כמה פעמים היה מפחד מאחיו, כי בכעס היה עמו כשנפרד ממנו והיה מפחד ממנו שמא יגרום החטא כמו שכתבנו בראש פ' ויצא, ושלח לו מלאכים מאנשיו לפניו שיבוא הוא למצוא חן בעיניו:

ארצה שעיר - ששמע ששם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו':

שדה אדום - ארץ אדום, וכן לגור בשדה מואב (רות א'):

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ד

פרשת וישלח

(ד) נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו):

אל עשו אחיו ארצה שעיר - בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו. וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקדוש ברוך הוא, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:

ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה):

[רבינו] בחיי בראשית פרק לב פסוק ד

(ד) פתיחה לפרשה וישלח יעקב

מַעֳיַן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע. אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד. (משלי כה, כו - כז).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן מעלת הצדיק, כי הצדיק כשהוא נמסר ונופל ביד הרשע והוא מתמוטט לפניו, אותה התמוטטות היא לשעה אינה לעולם, ועתיד להנצל מיד, כמ"ש: (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וסופו שיחזור למעלתו ולכבודו. ולמה הוא דומה: למעין שדולחין ורומסין רגל וחוזר עכור לשעה, שאותו עכירות אינו לעולם ואין לו קיימא, כי עתיד הוא שיחזור לצלילותו, כן הצדיק לא יוכל הרשע להשפיל כבודו, ולא להפיל אור פני מעלתו שלא ישאר בצדקתו כשהיה, כשם שהמעין לא יוכל איש לעכור מימיו שלא יחזרו אחר כך לצלילותן וזכותן כשהיו. ומה שדמהו לשני דברים: למעין ולמקור, ידוע כי הנהר מושך מן המעין והמעין מן המקור, וכשם שהנהר מקבל מן המעין כך המעין מקבל מן המקור, ומפני זה נקרא "מעין", מלשון: עין, וכתיב: "עין המים", שהרי העין מקבל מן הדמעה הנמשכים מהמוח, ולכך המתמיד בדמעות מייבש את מוחו, אבל המקור אינו מקבל מאחר כי מימיו מעצמו המה יוצאים, וממקומו מתרבים ונובעים ואינו פוסק לעולם, ומפני זה נקרא הקדוש ברוך הוא "מקור", לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד, והוא שכתוב: (ירמיה יז, יג) "מקור מים חיים את ה'", וכתיב: (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים". וע"כ המשיל שלמה ע"ה הצדיק המתמוטט לפני רשע למעין ומקור, שאין רפוש המעין ולא השחתת המקור לעולם, כי מי יוכל להשחית מקור נובע שאינו פוסק.

ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא"א להשפיל כבודו של צדיק, כשם שא"א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב, ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע"כ הספור בשבחם ימתק אצלו, כענין שכתוב: (איוב כ, יב) "אם תמתיק בפיו רעה", וכתיב: (משלי כח, ה) "עוזבי תורה יהללו רשע", כי כל אחד ואחד משבח את מינו.

וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה: (תהלים טו, ד) "ואת יראי ה' יכבד", הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר: (תהלים טו, א - ב) "ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך", "הולך תמים" וגו', (שם, ד) "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד".

וכבר דרשו רבותינו ז"ל: (מכות כד א) "ואת יראי ה' יכבד", זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי. ויש לתמוה: איך שמו ז"ל בכלל המדות העליונות האלו, מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז"ל: (חולין לז ב) (יחזקאל ד, יד) "ונבלה וטרפה לא אכלתי", ומאי רבותיה דיחזקאל. אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך, משום דכתיב: (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך, ואעפ"כ היה עושה זאת, והיינו רבותא.

ובמדרש: (תנחומא וישלח ג) "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע", זה יעקב שקרא לעשו אדוני כמה פעמים, ע"כ. ואף על פי שלבסוף נצול מידו וחזר לצלילותו כמעין הזה, מ"מ מצינו שהתמוטט ונכנע לפניו הרבה שהוצרך לשלוח לו מנחה ושלח לו המלאכים.

הוא שכתוב:

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. מלת "מלאכים" כוללת השלוחים בבני אדם, ומלאכי השרת השלוחים מאת הקדוש ברוך הוא. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו, ע"כ בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו, כענין שכתוב בפרשה של מעלה: (בראשית לב, ב) "ויפגעו בו מלאכי אלהים". וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר: (בראשית כד, ז) "ישלח מלאכו לפניך". וכבר ביארתי בפרשת ויהיו חיי שרה כי המלאך הקדימו לעבד על עין המים, וזהו שאמר בכאן: "וישלח יעקב מלאכים לפניו", כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מלת "המלאכים" סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים. ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו: "וישובו המלאכים", ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר: ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת, וע"כ אמר: "וישובו", שעד שלא הלכו שבו, ואח"כ אמר: "באנו אל אחיך אל עשו", אלו בני אדם וע"כ אמר: "באנו".

ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון "מלאכים", והכל אמת, חיצון ופנימי.

ונראה כי כן דעת החכם רבי אברהם, ממה שכתב בפרשת וירא בלק: (במדבר כח, צב) "והישר כי האתון דברה", ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת, ע"כ.

וידוע כי יצחק אביו היה יושב בארץ הנגב, והיה לו ליעקב לעבור דרך אדום, לפיכך נתירא מעשו פן יצא לקראתו וע"כ הקדים לשלוח שלוחיו בארצו, ורבותינו ז"ל תפשוהו ממה שדרשו בב"ר: (ב"ר עה, ב) (משלי כו, יז) "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו", אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו ואמר: "כה אמר עבדך יעקב", זהו שאמר הכתוב: "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". יעקב קרא לעשו אדוני, למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות. רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס המלך: כה אמר עבדך יהודה, שלח לו אנטונינוס: וכי עבדי אתה הלואי שאהא עבדך לעוה"ב, אמר לו: לא אני גדול מזקני ולא אתה קטן מזקנך, שהרי יעקב זקני שלח לעשו: "כה אמר עבדך יעקב".

תולדות יצחק בראשית פרק לב פסוק ד

עם לבן גרתי ואחר עד עתה, המפרשים לא אמרו בו דבר המתישב. ונראה שאמר כן לפי שהוא חטא לעשו, והיה ראוי שישאל מחילה אחר שנה או שנתים ולא יתאחר עשרים שנה, לזה אמר הטעם לזה שעם לבן גרתי לכן נתאחרתי לשאול בשלומך, שמי שהוא שכיר אין ראוי שילך למקום אחר, אלא שיהיה לעולם בשכירות, ואפילו אגרת אין ראוי שיכתוב, כההוא מעשה דאבא חלקיה שחכמים נתנו לו שלום ולא החזיר להם שלום לפי שהיה שכיר יום ולא יבטל ממלאכתו במסכת תעניות [תענית כג]:

או ירצה עם לבן גרתי והיה קלון לך שאכתוב לך אגרת בהיותי עובד לאחרים, ולפי שכל אחי רש שנאוהו, אמר ויהי לי שור וחמור. או הטעם שרצה להתחסד בעיני עשו לומר שהוא בעל מדות טובות מאד ושהברכות לא היו ברמאות אלא בתמימות ושהיה מתנחם ממה שעשה, וראיה שעם לבן שהיה רמאי גרתי ואחר עד עתה עשרים שנה, ואיך אפשר שאני רמאי ושהתאחרתי זמן רב עם רשע, ועוד כי בביתו היה לי שור וחמור, ובודאי ראה בי טובות גדולות אחר שנתן כל כך בשכרי, ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך:

או ירצה שרצה להסיר ממנו שנאת הברכה, והברכה נחלקה לשלשה. האחד הוה גביר לאחיך, לזה אמר כה אמר עבדך יעקב. השני יעבדוך עמים, אני עבדתי לאחרים עם לבן גרתי. השלישי ויתן לך האלהים מטל השמים, ויהי לי שור וחמור שאינם לא מן השמים ולא מן הארץ.

אמת ליעקב בראשית פרק לב פסוק ד

(ד) וישלח יעקב מלאכים.

פירש"י מלאכים ממש עכ"ל1. עיין במדרש שנחלקו בזה חז"ל, די"א שהיו בני אדם וי"א שהיו מלאכים ממש. וצריך לבאר את זה, דהא לפי פשוטו של מקרא בודאי שלח בני אדם וכמש"כ הראב"ע, כי בעיקר רצה רק לדעת אם עשו מתכונן להלחם עמו, אלא שלפעמים אנו מוצאים שחז"ל מגלים לנו את גדלות האדם שזכה לראות ולהתעסק עם מלאכים ממש, אבל אצל יעקב הלא אין כאן שום רבותא, דהא הוא היה כבר מנוסה כמה פעמים בפגישות עם מלאכים, וא"כ מה מראים לנו חז"ל כאן בזה שדרשו שהיו מלאכים ממש.

ובאמת יש לנו לעיין במעשהו של יעקב לשלוח שליחים לעשו, כי הרי אנו רואים שחז"ל במדרש [בראשית רבה פרשה ע"ה אות ג'] מצאו מקום לבקר את יעקב על זה, וז"ל: וישלח יעקב כו' מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו כו' כך א"ל הקדוש ברוך הוא לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב וכו' עיין שם, וא"כ יש לבאר מה היתה דעתו של יעקב בענין זה.

ונראה בזה לפי מה שהבאתי לעיל בפרשת תולדות [כ"ז פ"ד] את דברי המלבי"ם שכוונת יצחק ליתן את הברכות לעשו היתה משום שרצה לעשות שותפות בין עשו ליעקב כמו השותפות שהיתה בין יששכר וזבולן, והיינו שיעקב יקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודת ה' ועשו יפרנסו ויספיק לו לחם טרפו, עיין במלבי"ם שם שביאר הדבר היטב. ולפ"ז נראה, דעיקר כוונתו של יעקב בשלחו את המלאכים לא היתה לראות אם עשו מתעתד לצאת לקראתו, דזה ידע בבירור שעליו לפחד ולדאוג מעשו, אלא סבר יעקב שאולי עכשיו הגיע הזמן בו תתקיים כוונתו של יצחק שהוא ועשו יהיו שותפים בעניני עולם הזה ועולם הבא, וא"כ אפשר שאף שלבני אדם היה נראה שעשו מתעתד להלחם ולהרוג את יעקב, אבל כאן היה צריך יעקב למלאכים ממש בכדי לחדור לתוך עומק מחשבתו של עשו כדי להבחין בתוך תוכיותו אולי הגיעה עכשיו שעת הכושר להציע לו שותפות מעין זו, ודו"ק. ועיין מש"כ להלן [פסוק כ"ג] שאפשר מחמת זה חשבו חז"ל לטענה על יעקב מה שהטמין את דינה מעשו, ועיי"ש.

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ה

(ה) גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ה

(ה) כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב - צוה אותם שיאמרו לאדני לעשו אנחנו, שלו, או שלוחים אליו, ולאמר לו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי. ודומה לו בפרשה (להלן פסוק יח) למי אתה. או שקראו יעקב בפניהם אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני:

ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

ר' חיים פלטיאל בראשית פרק לב פסוק ה

(ה) עם לבן גרתי. כלומר אל יהיה בלבך עלי על שאחרתי זה עשרים שנה שלא באתי אליך לראותך ולהקביל פניך לפי שהייתי שכיר עם לבן שאתה מכיר בו כי הוא קפדן ולא נתן לי רשות ליבטל ממלאכתו כדי ללכת אליך לראותך ועתה אקבל פניך במנחה. ד"א עם לבן גרתי, כסבור היה עשו שימסור הק' יעקב בידו לפי שהיה כ' שנים בבית לבן, אמר בדעתו לא שמר התורה בבית לבן לפי שגר עם אותו רשע ושם למד ממעשיו, לכך שלח לו יעקב עם לבן גרתי לומר קיימתי תרי"ג מצות שהוא כחשבון גרתי.

[רבינו] בחיי בראשית פרק לב פסוק ה

(ה) כה תאמרון לאדני לעשו. לא היה יעקב קורא לעשו "אדוני" שלא בפניו, אבל פירוש: צוה אותם שיאמרו לכל שואל מעבדיו ואנשי ביתו "לאדני לעשו", כמו שכתוב: "מנחה היא שלוחה לאדני לעשו":

עם לבן גרתי. הוצרך יעקב בשליחות הזה להודיע ג' ענינים: האחד, כי מה שפרש מאביו כ"ב שנה לא היה זה מפני פחדו ויראתו כי לא נשמר ממנו כלל, רק שדר עם לבן בכובד עבודה, כלשון: (תהלים קכ, ה) "כי גרתי משך", וע"כ הוצרך להתאחר עד עתה. השני, הודיע שהוא עשיר, וכי הש"י העשיר אותו בשכר עבודתו, והנה עשרו יגיע כפיו, לא ירושת אבות שיהיה לו בהם חלק, וזהו שאמר: "ויהי לי שור וחמור צאן" וגו'. השלישי, הודיעו שהוא דורש שלומו ומבקש אהבתו ושואל חנו, וזהו: ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.

אלשיך על בראשית פרק לב פסוק ה

וכוונת הענין, אל יעלה על רוחך כי ברכות אביך גברו ועשו לי את כל הכבוד הזה, כי הלא שלש זוגות היו הברכות, האחת שפע טובה טל השמים כו' ורוב דגן ותירוש. ב. יעבדוך עמים כו'. ג. על האחים הוה גביר לאחיך כו'. והיחל מהאחרון אל הראשון, אל אומרו הוה גביר לאחיך, אדרבה עשו הוא הגביר כי כה תאמרון לאדוני לעשו. ועל וישתחוו לך בני אמך, אדרבה כה אמר עבדך, כי אני עבדך אשר לו מתייחס ההשתחויה לאדון. וכנגד יעבדוך עמים שהוא זולת אחיו לא נתקיים, כי הלא לבן לא אח הוא, ובמקום שיעבדוני עמים, עם לבן גרתי כעבד לו. ועל משמני הארץ וכו', הנה לא היתה הברכה שתבא אלי הטובה בעבודתי אשר אעבוד כעבד איש מקנת כסף שנים הרבה, כי הלא על ידי שואחר עד עתה שכיר יום ולילה הוא שויהי לי שור וחמור, ואין זה מהברכה רק הבא מאליו, ועם כל זה מה שואשלחה להגיד לאדוני אינו להקהות שניך, כי אם אדרבה למצא חן בעיניך עם כל אלה, כי אני עבדך וכל מה שקנה עבד קנה רבו ובו אמצא חן בעיניך. וכן קבלו רבותינו ז"ל (תנחומא בובר וישלח יא) שהכל נתן לעשו על המערה כי אמר נכסי חוצה לארץ אין להם ברכה בארץ:

והנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה עה ב) אמרו שהקפיד הוא יתברך עליו על הכנעו תחת עשו כאשר הזכרנו. ואפשר כוונו רבותינו ז"ל לרמוז קצת סברא ליעקב בדבר בספרם (שם ו), מעשה שהיה שהכתיב רבי כתב לקיסר על יד רבי אפס, וכתב מיהודה נשיא למרן מלכא אנטונינוס, וקרע רבי את הכתב, ואמר וכי אנא טב מסבי שאמר עבדך יעקב, וצוה לכתוב מני עבדך יהודה יהודאה כו'. ולא על חנם סיפרו לנו מעשה שהיה, אלא כוונו שיעקב עשה ללמד את זרעו בגלות החל הזה אשר אין להם הבטחות שהיו לו, על כן הורונו רבותינו ז"ל כי כן עשה רבי שלמד מיעקב. ועוד לנו התנצלות אחר בדברו אליו יתברך כאשר יבא בס"ד:

כלי יקר בראשית פרק לב פסוק ה

(ה) כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. פירש רש"י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. דבר אחר גרתי תרי"ג מצוות שמרתי. ושני פירושים אלו סותרים זה את זה שאם אמר לו לא נעשיתי שר אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי"ג מצוות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי"ג מצוות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עולו, וקשה עוד למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר עניני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי:

על כן לבי אומר ששני פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפירש רש"י דבר אחר, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה ביאור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, ואם תאמר לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי"ג מצוות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו', על זה אמר גרתי, הרי תרי"ג מצוות שמרתי ואף על פי כן לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוון אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי"ג לומר לך שאף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי מכל מקום גר אנכי בארץ, דאם לא כן למה אמר גרתי הוה ליה לומר עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההיפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי"ג. ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק דבר אחר מן פירוש רש"י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ו

ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה, ר' נחמיה אומר לשון של בני אדם הוא, לומר שור על שם שוורים הרבה, חמור על שם חמורים הרבה, צאן על שם צאן הרבה, ועבד על שם עבדים הרבה. ר' יהודה אומר משור אחד יצאו כמה שוורים, ומחמור אחד יצאו כמה חמורים: רבנן דרשו על שם ישראל. שור, בכור שורו (דברים לג יז). חמור, חמור גרם (בראשית מט יד). צאן, צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), עבד ושפחה, הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה וגו' (תהלים קכג ב): ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. שלח לו דע כי כל הברכות שברכני אבא, לא לקחתי כלום יותר ממך, ברכני מטל השמים ומשמני הארץ, כשם שירד על ארצי כן ירד על ארצך, ולא בא לידי אלא בהמות ועבדים ושפחות, מה שלא ברכני אבא, לכך נאמר ואשלחה להגיד לאדוני:

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ו

(ו) ואשלחה להגיד לאדני - להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך, לשון רש"י. רצה לומר שאינו מוסב למעלה, אבל יאמר ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני. ויותר נכון שיוסב למעלה, ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך, ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ, וכן אמר (להלן לג ח) מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצא חן בעיני אדני:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ז

[ז] וארבע מאות איש עמו, ומאי רבותיה, אלא ארבע מאות קושרי כתרים היו עמו, וכיון ששמע יעקב כל אותן הגדולות היה מתיירא, והיה מחלק את בניו ואת נשיו לשני מחנות, שנאמר וירא יעקב מאד:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ז

ז) וישובו המלאכים אל יעקב לאמר. לומר לו שיזדרז למלחמה: באנו אל אחיך אל עשו. אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו צייד ורצחן: וגם הולך לקראתך. מת"ל וגם, מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו: וארבע מאות איש עמו. (כז) כל אחד עשוי על ארבע מאות איש, א"ר לוי אמר אי יכילנא ליה מוטב ואם לאו אני אומר לו הביא מכם ומתוך כך אני קם עליו והורגו:

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ז

באנו אל אחיך אל עשו - שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע,ו עודנו בשנאתו:

 רשב"ם בראשית פרק לב פסוק ז

(ז) באנו אל אחיך אל עשו - ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו:

רד"ק בראשית פרק לב פסוק ז

(ז) אל אחיך אל עשו - אמרו עשו אחר שאמרו אחיך, כלומר עדיין הוא עשו כמו שהיה בשנאתו:

וגם הולך לקראתך - ששמע שאתה בא, ואינו הולך לקראתך לשלום אלא למלחמה, כי הוא בא בארבע מאות איש, נראה כי להלחם עמך בא:

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ז

ז) וישובו המלאכים אל יעקב לאמר - השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך. וטעם וגם הולך לקראתך - לאמר כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך, ומהר תפגשו זה בזה:

חזקוני בראשית פרק לב פסוק ז

(ז) וגם הלך לקראתך להקביל פניך מרוב שמחה. וארבע מאות איש עמו לחלוק לך כבוד.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ח

ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו, אף על פי שהבטיח נתיירא, סבר שמא יגרום החטא, לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם ירא וחרד ולא ימנע מן הרחמים: ד"א ויירא. שלא יהרוג: ויצר. שלא ייהרג, אמר אם יתגבר עלי רע, ואם אני מתגבר עליו רע, למה כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו, אם אכהו יאמרו בא להכות את יושב ארץ ישראל, ולהרוג מכבד אביו, לכך נאמר ויירא ויצר: ד"א ויירא יעקב. מיכן למדנו שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, וכה"א במשה ויאמר כי אהיה עמך (שמות ג יב), וכתיב ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם ד כד), כיון שאמר לו כי אהיה עמך, למה בקש להמיתו. אלא מיכן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז: ד"א ויירא יעקב. למה נתיירא לפי שעבר המקום לבית אל ולא עשה העישור, כמו שאמר בשעה שראה החלום, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב) ולפי שעבר את המקום אמר שמא יגרום החטא לפי שלא עשיתי העישור ואיהרג, וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא בשכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (שם לה א):

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ח

ח) ויירא יעקב. שמא יגרום החטא, ואף על פי שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו: ויצר לו. לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (ש"ב יג ב), [וכהצר] לו (דה"ב לג יב), צר לי עליך אחי (ש"ב א כו), וכל דומיהן, א"ר יהודה ב"ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן: ויחץ. לשון חלוקה, ודומה לדבר, וחצו את כספו (שמות כא לה), וכל דומיהן: את העם אשר אתו. אלו העבדים והשפחות: ואת הצאן ואת הבקר והגמלים. כמשמעו: לשני מחנות. מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל:

רד"ק בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא וייצר - כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו. ובב"ר (ע"ה) זו היא יראה זו היא צרה אלא וירא שלא יהרג, ויצר שלא יהרוג:

ויחץ - אמר ר' חייא למדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם מניח ממונו בבית אחד:

בכור שור בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו: כי לא ידע מה לעשות, שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו, אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה, כמו שאומרים בני אדם: "אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף", ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש, ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה, או יברח, או יעמוד. ויחץ את העם אשר אתו: לקח בידו דברי הצלה שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו, וחצה את העם לשתי משמרות.

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא יעקב מאד - בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי:

והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב:

וזה טעם "וגם", כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה), והתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:

ריב"א בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא יעקב. פרש"י שמא יהרוג. וא"ת והלא א"ל הקדוש ברוך הוא ושמרתיך בכל אשר תלך. וי"ל שהיה מתיירא שמא יגרום החטא ליפול בידי עשו ששהא בבית לבן כ' שנים ולא עסק במצות אב ואם. והא רש"י פי' גבי קטונתי שהיה מתירא פן יגרום לו החטא:

רא"ש בראשית פרק לב פסוק ח

ח) וירא יעקב מאד ויצר לו. קשה איך היה מיצר יעקב אחר שהבטיחו כמה הבטחות. ורש"י ז"ל פי' פירושו. ושמעתי שלכך היה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפי' היה ירא וזש"ה פן יבא והכני אם על בנים וכן ועתה הייתי לשני מחנות וזהו כי במקלי עברתי את הירדן כתרגומו יחידי ובשביל זה היה ירא:

[רבינו] בחיי בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו. דרשו רבותינו ז"ל: (ב"ר עו, ב) ויירא, שמא יהרג. ויצר לו, אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: (בראשית כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז"ל בפ' ראשון דברכות. (ברכות ד א) ודרשו עוד: כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא, כך אמר דוד: (תהלים כז, כג) "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה, אלא שמא יגרום החטא.

ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב: "ויחץ את הילדים". ואמר עוד: "פן יבא והכני אם על בנים". לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.

ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה, הוא שכתוב: "ויחץ את העם אשר אתו", וכתיב: "ויאמר אם יבא עשו" וגו'. לתפלה, הוא שאמר: "אלהי אבי אברהם" וגו', "הצילני נא". לדורון, הוא שכתוב: "עזים מאתים" וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך, וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב: (מלכים - ב יח, טו) "ויתן חזקיהו את כל הכסף". וכתיב: (דברי הימים - ב לב, ו) "ויתן שרי מלחמות על העם", וכתיב: (מלכים - ב יט, טו) "ויתפלל חזקיהו לפני ה'". וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר: (שיר השירים ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים" וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.

בעל הטורים בראשית פרק לב פסוק ח

(ח) ויירא יעקב. אף על פי שנאמר לו (לעיל כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ, אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כך:

מלבי"ם בראשית פרק לב פסוק ח

(ח - ט) ויירא יעקב מאד. הנה הבוטח בה' אין לו לירא מב"ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ"ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו לירא, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע"כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו:

רד"ק בראשית פרק לב פסוק יד

(יד) וילן שם - עומד ומצפה תשובת האל על תפילתו, ובין כך הכין מנחה מן הבא בידו, ואחר כן מפרש מה לקח:

מן הבא בידו - ברשותו, וכן כל אשר יש לו נתן בידי (ל"ט) ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפלתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם שהוא בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יכול ויכין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, לתת ממון ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לאל ויבטח בו והוא יעשה:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן יט

יט) ואמרת לעבדך ליעקב. אמר לו בפירוש מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. שאיני נוהג בפניו כגביר, אלא כעבד לפני אדונו: והנה גם הוא אחרינו. בא לפייסך: שלוחה. מלא ו', רמז לדורות שיהיו משלחין דורונות לבני עשו:

חזקוני בראשית פרק לב פסוק יט

(יט) ואמרת לעבדך וגו' צוה להם להשיב על ראשון ראשון, על ששאלת למי אתה ואמרת לעבדך ליעקב. ועל ששאלת ואנה תלך ואמרת לאדני לעשו, מנחה היא שלוחה. וששאלת ולמי אלה לפניך ואמרתם והנה גם הוא אחרינו.

רש"ר הירש בראשית פרק לב פסוק יט

(יט - כא) בהדגשה מיוחדת הוא דורש מכולם, שיבשרו לעשו את בואו הקרוב; אך במקום להיפגש עם יעקב, - הנה ניצבת לקראתו מנחה חדשה! כך יתלקח הכעס מפעם לפעם, אך במקום להגיע לידי התפרצות, ייתקל בפיוס נוסף, עד שבדרך זו - המעידה ללא ספק על הבנה עמוקה בנפש - יצנן את הכעס קמעא קמעא, ולאט לאט יפייס את נפש שונאו:

אכפרה פניו. "פנים" - משורש "פנה" - עיקר הוראתו: פניות, הכיוון שאדם נוקט ביחס לחפץ או עצם. רק מכאן: "פנים" =פרצוף, שכן בתנועות הפנים, במבטם ובהעמדתם, מתגלה דעתו של אדם, ולהיכן היא נוטה. הרי ש"פנים" מציין את יחסו של אדם לדבר, הן יחס ידידותי, והן יחס של איבה. וכך אנחנו מוצאים מצד אחד: "באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), ומצד שני: "פני ה' בעשי רע" (תהלים לד, יז). נמצא "אכפרה פניו": אניח את דעתו העוינת. ("כפר" - עי' לעיל ו, יד):

אולי ישא פני. כנגד ההוראות של השורש "נשא" יש הוראות שונות גם לביטוי "נשא פנים". בייחוד יש להביא כאן בחשבון את שתי ההוראות: להרים, לקבל על עצמו. כאן: אולי ירים את פני שהם נופלים עתה, אולי ישכח ויסלח, ואוכל שוב לשאת את פני ולהביט אל עיניו. כנגד זה "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו), ובדרך כלל "נשא פנים במשפט", יש להבין בהוראת: לקבל על עצמו, שמכאן: לקלוט אל תוכו, להשיג ולהכיר; לפיכך: "נשא את ראש"= למנות, שכל עצמו אינו אלא: לקלוט בתודעה, בזה אחר זה, את מציאותם של מספר פרטים, הכלולים במושג משותף. הרי "נשא פנים במשפט": לקבל בין גורמי המשפט את אישיותו וייחודו של אחד הצדדים, להתחשב בדבר, מי העומד לדין.

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק כב

(כב) והוא לן בלילה ההוא במחנה - יאמר שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו:

רד"ק בראשית פרק לב פסוק כה

(כה) ויאבק איש עמו - נתאבק עמו עד שהעלו אבק, איש מלאך, וכן והנה איש עומד לנגדו (יהושע ה') והאיש גבריאל (דניאל ט') ונקראו אישים המלאכים ושמדברים עם בני אדם ונראים להם בצורת איש כמוהם במראה או בהקיץ, ושלח האל זה המלאך ליעקב לחזק לבו שלא ירא מעשו, כי לא יכול לו, לפיכך נאבק עמו ולא יכול להפילו, כן עשו לא יוכל לו, ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו בזה, כי תהיה לו אורה אחר שחשכה, כי הצרה נמשלת ללילה וחשכה לפיכך בא אליו בלילה ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו שיהיה לו רוח והצלה שהוא כאור אחר חשכה:

ריקאנטי בראשית פרק לב פסוק כה

כה - כו) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו [שם כה - כו]. כבר ידעת כי המלאך הזה הוא שרו של עשו.

תורה תמימה בראשית פרק לב פסוק כה

(כה) ויותר יעקב לבדו - א"ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל) [חולין צ"א א']:

ויאבק איש עמו - א"ר יצחק, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה) [חולין צ"א א']

רש"ר הירש בראשית פרק לב פסוק כז

(כז) לא אשלחך כי אם ברכתני, פירושו המדויק: לא אשלחך, כי (אשלחך) אם ברכתני. כך יש לפרש תמיד "לא - כי אם -", ומלת "כי" בכל מקום היא משפט חיסור: כי אעשה זאת אם -, הוה אומר: לא אעשה זאת, אלא אם -.

יריבו של יעקב יכול להילחם רק בעוד לילה פרוש על הארץ, ואכן, כל עוד הלילה שולט, נראים הדברים, שהוא, גם אם אינו מנצח, הרי ידו על העליונה. אך בשעה שהשחר מאיר, מתגלה היפוכו של דבר, ויעקב הוא "בעל הדעה", הקובע את סיום המלחמה. והתנאי שהוא קושר לסיום המאבק, מטרת המאבק כולו, הנו: ההכרה שיעקב ראוי לברכה וסיוע, ולא לאיבה ושנאה; ואכן, רק בהכרה זו ימצאו גם הגויים ברכה לעצמם, ותתגשם ההבטחה: "ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יד). כל אותו לילה, אומר יעקב, התקפת אותי, ראית בי מכשול, שלסילוקו והשמדתו יש לשאוף במאבק בלתי פוסק. עתה, משהאיר השחר, אתה מתיאש, אך אני לא ארפה מהמאבק, עד שלא תעניק לי ברכה והכרה. מטרת ההיסטוריה איננה לאלץ את יעקב להיטמע בין הגויים, כי אם להיפך להביא את הגויים לכלל ההכרה, שאושרם הם קשור באותו עקרון, שיעקב דבק בו תוך כל המלחמות; אליו ישאפו גם הם בהכנעה, אותו יקדמו בכל האמצעים שברשותם, ואכן, רק בו יראו את מטרתם היחידה.

חזקוני בראשית פרק לב פסוק כט

(כט) כי שרית עם אלקים נעשית שווה למלאכים בשררה וממשלה אבל לא עליהם.

רש"ר הירש בראשית פרק לב פסוק כט

(כט) לא יאמר. לא: "לא יקרא" (הן שם ישראל ניתן לו רק אחר - כך מידי ה', להלן לה, י), אלא "לא יאמר" - שמך לא יתפרש עוד: הנועד לאחוז בעקב, אלא שם יעקב עצמו יתפרש כישראל:

ישראל, משורש "שרה" - הצד האחד של מושג השליט -, היות גבוה משכמו ומעלה; נמצא פרושו המילולי של "ישראל": האל הוא גבוה מעל גבוה, הוא גובר על הכל בכוחו וגדולתו. ואכן זה פשר המצב המסומל בשם יעקב. יעקב, במעמדו החיצוני, נתון למרמס לרגלי כל השאר; אך בשעה ש"יעקב" זה עומד בנצחון מול התקפות השנאה של אויב חגור ברב כח, הרי הצלחתו זו מורה על קיומו של כוח רוחני הגובר על כל גדולה ועצמה חומרית; נצחונו של "יעקב" רק הוא המורה על מציאותו של האל הכל יכול, המתגלה בקיומו המתמיד של החלש בחיצוניותו; נמצא שם יעקב מורה באמת על "ישראל":

ותוכל, כאשר אתה יכולת. אתה השגת את כל מה שרצית - לא אני. אני רציתי להפיל אותך, דבר זה לא עלה בידי. אתה רק רצית שלא ליפול, ודבר זה עלה בידך. כך היה מעמדו של יעקב מול עשו, וכך הוא נשאר לתמיד. בדת ובמדיניות יאמר עשו: זולתי אין טוב, והוא יראה סכנה לעצם קיומו, כל עוד יש קיום ליעקב, כל עוד יש כח זולתו הדורש את חלקו המלא בעיצובו של עולם. יעקב אינו מערער על זכותו המלאה של כל ערך אנושי טהור, אף הוא מבשר גדולה ופריחה לכל ערך אנושי טהור, אם רק יקלוט לתוכו ויגשים בחייו את הרוח שתבוא מידיו. ברכה והכרה - זו הדרישה היחידה של יעקב במאבקו עם עשו:

עם אלהים ועם אנשים - מתפרש כנראה כמו "בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד). הושע, בדברו על מאורע זה (יב, ד - ה) - "בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו" וגו' - תופש את המושג "שר" בשתי הוראותיו בהתאם לשתי גזרותיו: "שרה" מגזרת "שרה", "וישר" מגזרת "שׂור" (השוה לעיל יז, טו).

רש"ר הירש בראשית פרק לב פסוק ל

(ל) למה זה תשאל לשמי? עם זריחת השמש יחוור כל שם מול יחידו של עולם עליו נאמר "יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). אזי רק זה יזכה לשם, שלא ביקש לו שם באמור הבריות "נעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), ושהובטח לו משום כך: "ואגדלה שמך" (שם יב, ב):

ויברך אתו שם, הרי כאן הגבלה מקומית. נראה שכך פרושה: דוקא שם זכה יעקב להכרת הברכה - שם, בגבול, עם שובו לארץ עתידו, בלכתו בדרכו העצמאית להתפתחות הרוח היהודית וליעודו של אברהם. כך יזכו גם בניו להכרה ולברכה - לא בעזרת טמיעה קוסמופוליטית בזרם האומות, אלא דוקא שם, עם שובם המלא לתעודתם והתבודדותם, שתתגשם לעד על אדמת ישראל.

העמק דבר בראשית פרק לב פסוק לג

(לג) על כן וגו'. לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב:

כי נגע בכף ירך. ראש האבר המתנענע בהילוך האדם, לזה בא הסימן בו. ועוד בגיד הנשה. שלא יהא אדם קשה כגיד, וכדאיתא במסכת תענית פ"ג [כ' א'] לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. ונמצא נענש יעקב על שני דברים, א' על שנוי מנהגו, מש"ה כתיב כי נגע בכף ירך יעקב, ב' על שהתקשה ביותר, כדכתיב [משלי כ"ח י"ד] ומקשה לבו יפול ברעה, מש"ה כתיב בגיד הנשה:

1.לכל עם יש את התכונות השליליות שלו. לנו יש את התכונה השלילית של ה'רמאות'-ולכן אנו צריכים להיות מודעים לכך-ולעבוד על זה בכל הכוח,כדי לתקן תכונה שלילית זאת.

2.למרות השנאה שיש בינינו לעמים מסוימים אחרים-יש גם מצד שני סיכוי מסוים לשלום איתם-ולכן צריך לעבוד על זה,כדי שהסיכוי יתממש במקרים מסוימים.

ציטוטי התנ"ך

בראשית פרק לג

קישורים

https://www.929.org.il/page/33/post/973

http://www.hottentot.co.il/Bible-by-Amos/wp/?p=41

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/451376/jewish/-.htm

https://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=1801

ציטוט מאמר

סיפור קצר ותמציתי זה העלה בפרשנות המקרא, ובמיוחד במחקר המקרא, דיון רחב ומעמיק. חוקרים העוסקים ב"ביקורת הנמוכה"1 הצביעו על כפילויות אחדות בסיפור 2וניסו, ללא הצלחה, לשחזר את מבנהו המקורי. דיוננו יעסוק בסיפור כיצירה אחת אחידה, אף שכאשר יוצעו פתרונות לקשיים במהלך הדיון, נתייחס גם לאפשרות שהסיפור מורכב ממקורות שונים. הפרשנים הצביעו על רבדים גלויים וסמויים בסיפור, והציעו להם פרשנויות אלגוריות, סמליות ותיאולוגיות.

בדיוננו ננסה לעמוד על השאלות ועל התשובות לשאלות שאפשר להעלות בדיון הכיתתי, אך תחילה נעמוד על הרקע למפגש הלילי בין יעקב ל"איש" המסתורי.

            הרקע למפגש הלילי

יעקב ומשפחתו נמצאים בדרכם אל ארץ כנען. ליעקב נודע כי אחיו, עֵשָׂו, בא לקראתו ועמו ארבע מאות איש. יעקב חושש מאוד, ומנסה לפייס את עֵשָׂו בדרכים מגוונות.

חששותיו של יעקב מפני הבאות הם הציר הרגשי המניע את המתרחש בכלל ואת פעולותיו של יעקב בפרט. אם בפרקים כ"ח-כ"ט ראינו אדם צעיר ובודד, שהשאיפה לבנות לו חיים ומעמד בעולם היא שמניעה אותו, עתה נגלה לעינינו אדם לא-צעיר, בעל משפחה ונכסים, העלול להפסיד את כל עולמו בגלל חטאיו בעבר. נוכל לשער, שלפחדיו של יעקב שני ממדים: האחד, חששו מפני עֵשָׂו ומפני המאבק האלים שהוא עלול לכפות על יעקב. הממד השני - חשש המבוסס על הרגשתו של יעקב שאינו ראוי לבכורה כיוון שלקח אותה במרמה מאחיו.

            מה עושה את הסיפור למסתורי?

אווירת המסתורין בפרק תורמת להגברת החשש. שלושה יסודות מסייעים ליצירת אווירת המסתורין:

1. זמן ההתרחשות: כל הסצנה מתרחשת בלילה: וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו [...] וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (פס' 25-22).

2. בדידות: יעקב נשאר לבדו: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ (פס' 25).

3. מאבק עם דמות מסתורית: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (פס' 25).

            פסוקים 24-22: יעקב ומשפחתו עוברים במעבר יבוק

יעקב מתכונן למפגש עם עֵשָׂו. חששו מהמפגש גדל כשהוא שומע שעֵשָׂו בא לקראתו עם ארבע מאות איש (ל"ב 7). יעקב במצב פגיע3 במיוחד: כל משפחתו ורכושו עמו, ובעודם במסע אל כנען הם חשופים לפגיעה. על פי המתואר בפסוקים הקודמים (21-1) יעקב עשה כל שביכולתו כדי לפייס את עֵשָׂו וכדי לגייס את עזרת ה' והגנתו, אך עם רדת הלילה הוא ניצב בפני ההכרה שבעלות השחר הוא עלול לשלם מחיר כבד על העוול שגרם לעֵשָׂו בעבר.

אפשר שחששות אלה גורמים לפעלתנותו הלילית: הוא חושב מה עוד אפשר לעשות כדי למנוע את האסון, ומחליט להעביר את בני משפחתו את היבוק ולהתרחק מהם, כדי להקטין את הפגיעה בהם במקרה של מאבק אלים מול עֵשָׂו ואנשיו.

            פסוקים 32-25: מאבקו של יעקב במלאך .מי נלחם ביעקב ומדוע?

מאבק אכן מתרחש, אולם לא בין יעקב לעֵשָׂו, אלא בין יעקב ל"איש", המופיע בחשכת הלילה ומתגושש עם יעקב עד עלות השחר. סיפור המאבק מעורר שאלות רבות, בהן:

1. מי היה התוקף המסתורי ומה הסיבה למאבקו ביעקב?

2. מי ניצח במאבק?

3. אם ה"איש" הוא מלאך, כיצד זה לא הצליח לנצח את יעקב מיד בראשית המאבק?

4. כיצד קשורה זהותו של ה"איש" לחשש מעליית השחר?

5. מה משמעותה של הנגיעה בכף ירך יעקב? וכן: אם התקשה התוקף לנצח את יעקב ונאלץ להיאבק עמו כל הלילה, כיצד הצליח בנגיעה קלה בכף ירכו לפגוע ביעקב פגיעה כה אנושה?

מרבית הפרשנים סבורים, שהאיש שנאבק ביעקב היה מלאך. אמנם המלאך מכונה בעקביות בסיפור "איש"4, אולם מן המסופר ברור שאינו יכול להיות אדם רגיל:

ראשית, הוא משנה את שמו של יעקב. בסיפורי האבות רק אלוהים משנה את שמותיהם של האבות ושל האמהות5, וזהו סימן לכך שכאן מדובר במלאך אלוהים.

שנית, ההסבר המוענק לשם החדש הוא: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (פס' 29), כלומר ? התמודדת ונאבקת עם בני אדם ועם יצורים עליונים, וניצחת במאבקיך. על התמודדויותיו של יעקב עם בני אדם אחרים ידוע לנו מן הסיפורים הקודמים (המאבק על הבכורה והברכה, ההתמודדות מול לבן), אך היכן מתואר מאבק מול אלוהים או מלאכיו? אין זאת אלא שהמאבק המתואר כאן הוא ההתמודדות הראשונה של יעקב עם מלאך אלוהים.

שלישית, לפי אחת מאפשרויות הקריאה, ה"איש" מבקש שיעקב ישחרר אותו עם עלות השחר. על פי אחד הפירושים, מדובר במלאך שרצה להזיק ליעקב, ועל פי האמונה העממית כוחם של מלאכים מזיקים מוגבל לשעות הלילה.6

גם אם אין מדובר במלאך מזיק, מכתובים מקראיים עולה שאדם שרואה את פני ה' או מלאכיו – ימות7. לכן הישות האלוהית מבקשת להשתחרר ולהיעלם. על פי גישה זו, כל עוד יעקב והמלאך נאבקו בחושך, לא נשקפה ליעקב סכנת מוות, אבל כשעלה השחר עמד יעקב בסכנת מוות והמלאך, שביקש להגן על יעקב, ידע שעליו להשתחרר.

רביעית, מהותו של ה"איש" נרמזת בסירוב לומר ליעקב את שמו8. על פי האמונה העממית, בני אדם שיודעים שמות מלאכים זוכים בכוח רב, כיוון ששמות המלאכים מכלל תורת הנסתר9. ידיעת שם המלאך מאפשרת לקרוא לו, לזמן אותו ולהפעיל אותו לטובת מזַמנו. יש המפרשים את שאלת האיש: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? (פס' 29) כשאלה רטורית, כהודאה בזהותו המלאכית, שאותה יעקב כבר ניחש10. על פי פירוש זה יש להבין את השאלה כך: הרי אתה יודע שאני מלאך ה', אם כך מדוע אתה שואל מהו שמי?

ולבסוף, נראה שיעקב אכן ניחש במהלך הלילה את זהותו של ה"איש" הנאבק עמו, כיוון שכאשר הוא קורא למקום המאבק בשם "פְּנִיאֵל", הוא מנמק: כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (פס' 31), כלומר, אף יעקב מודע לכך שלא נלחם עם בן אדם אלא עם מלאך אלוהים.

            יעקב מול המלאך ? מי ניצח במאבק?

"אין אנו יודעים מי ניצח ? אִם מלאך, אִם יעקב", פסקו חז"ל (בראשית רבה ע"ז ג). ואמנם לשון הכתוב כפולת משמעות, וקשה להכריע מיהו שניצח בהתמודדות. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ – מי לא יכול למי?

מרבית הפרשנים גורסים שיעקב ניצח במאבק, שכן כך אפשר להסביר את תחינת המלאך שַׁלְּחֵנִי ואת דרישת יעקב לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (פס' 27), שהרי למנצח שמורה הזכות לדרוש דבר מן המנוצח בעבור ניצחונו. כך גם אפשר להסביר גם את הנימוק לשם החדש שניתן ליעקב – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (פס' 29). אולם, העדפת אפשרות זו מקשה עלינו להבין את פשר הנגיעה המשתקת בכף ירכו של יעקב, שלאחריה יעקב התקשה ללכת ? וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ (פס' 32). אם המלאך גרם לשיתוקו הזמני של יעקב, כיצד זה לא ניצח במאבק? זאת ועוד, הנגיעה בכף הירך מוצגת כ"שוברת שוויון", צעד שהמלאך נקט לאחר שראה שאינו יכול לנצח את יעקב בדרכים רגילות: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב (פס' 26). כמו כן נתקשה להבין את תחושת הרווחה של יעקב על שניצל ממוות במפגש הלילי – כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (פס' 31), אם אכן ניצח במאבק11.

גם מנבואת הושע (י"ב 5-4), עולה שיעקב הוא שניצח את המלאך: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ. המלאך הוא שבכה והתחנן, יעקב הוא ששרה והתגבר על המלאך.

            האם פירוש הפוך גם הוא אפשרי – יעקב הפסיד במאבק?

על פי דעת מיעוט בפרשנות, יעקב הובס בידי המלאך. על פי גישה זו, המשפט שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר (פס' 27) הם דברי תחינתו של יעקב למלאך, לאחר שהותש מן ההתמודדות וביקש להצטרף שוב לבני משפחתו. תשובת המלאך לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (פס' 27) היא דרישה למנחה, שהרי ברכה במקרא היא גם מתנה או מנחה, ובלשון זו נוקט גם יעקב בפגישתו עם עֵשָׂו: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַלכֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּיחַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (ל"ג 11-10). אפשרות זו מתקשרת היטב למדרש השם של פנואל, שכן תבוסתו במאבק הייתה עלולה להביא למותו של יעקב, והברכה נועדה לפייס את המנצח.

עוד ביסוס להשערה זו אפשר להביא מהסביבה הספרותית של סיפור פגישת יעקב והמלאך. בבראשית ל"ב 2-1 מתואר מפגש בין יעקב למלאכי ה' במחניים. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּבוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

כמה קווי דמיון מהותיים בין סיפור זה ובין הסיפור שבו אנו עוסקים: בשני הסיפורים יעקב נמצא בדרכו לכנען, פוגש במלאך אלוהים או במלאכים, הפגישה מלווה בפגיעה, שבעקבותיה יעקב קורא למקום שם חדש, המציין את פגישתו עם שלוחי אלוהים.

אף על פי שבסיפור מחניים משתמש המחבר בפועל הדו-משמעי וַיִּפְגְּעוּ כדי לטשטש את הפגיעה ביעקב, הרמז לפגיעה נותר בעינו.12 וכך אנו למדים שיעקב נפגע בידי מלאכי ה' בעבר, ואפשר שההתרחשות בפנואל היא וריאציה (ארוכה ומפורטת יותר) על ההתרחשות במחניים.

סיפורי מחניים ופנואל מלמדים אותנו כי התהלכו בעם מסורות שונות על אודות פגישתו של יעקב במלאכי ה', פגישה שלוּותה בניסיונות המלאכים לפגוע בו. מקומות פולחן ומרכזי מנהל חשובים בישראל נקשרו לסיפורי הפגישה-פגיעה, בהם מחניים, פנואל, מעבר היבוק ובית אל13, ומכאן שהייתה זו מסורת ידועה ורווחת בישראל.

            האם בסיפור אחד יכולות להופיע שתי תשובות מנוגדות לאותה שאלה?

עדיין לא הצלחנו ליישב את הקושי: כיצד זה בסיפור שתי אפשרויות לזהותו של המנצח? כאמור, פסוקים אחדים רומזים שיעקב הוא המנצח (כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל ? פס' 29) ואחרים רומזים לאפשרות שהמלאך הוא המנצח (כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי ? פס' 31). אפשר לנסח את הסתירה כניגוד בין שני מדרשי שם המופיעים בפרק: מדרש "ישראל" מול מדרש "פנואל" – כיצד אפשר ששניהם יתקיימו באותו סיפור, הרי הם נושאים מסרים מנוגדים, תשובות מנוגדות לאותה שאלה? 14

על פי אחת התשובות המוצעות בחקר המקרא15, לסיפור זה היו שתי גרסאות: באחת יעקב ניצח את המלאך (אולי אף את אלוהים עצמו, ממש או במשתמע) וקיבל את ברכתו ואת שינוי שמו ל"ישראל"; בשנייה, יעקב נוצח בידי המלאך, העניק לו מנחה, "ברכה", וקרא למקום "פנואל". בשלב העריכה שולבו שתי הגרסאות, כיוון שהגרסה המקורית, ולפיה יעקב ניצח את המלאך, נזקקה לריכוך.

            מדוע התעקש יעקב שהמלאך יברכו? מדוע הייתה הברכה חשובה לו כל כך?

נעיין בשיחה שקודמת לברכה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ (פס' 29-28).

מדוע שואל המלאך את יעקב לשמו, והרי הוא מלאך ה' שהכול גלוי וידוע לפניו? אמנם אפשר שקריאה בשם המבורך היא פתיחה מקובלת למעמד של ברכה16, אבל נראה שציון השם הוא בעל חשיבות מיוחדת בברכה שלפנינו.

יש הסוברים שציון שמו של יעקב עומד בניגוד למעמד הברכה שקיבל במרמה מאביו, בפרק כ"ז 19-18, שם נשאל יעקב לזהותו – מִי אַתָּה בְּנִי? וענה אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ. כיוון ששנות חייו אצל לבן לימדוהו כמה שגויה הייתה בחירתו במרמה, עתה הוא מבקש לקבל ברכה בשמו שלו.

השם הוא מרכיב מרכזי בזהות, וכאשר יעקב מציין את שמו, אפשר שהוא מבין עד כמה שמו הולם אותו. יעקב, האיש שאחז בעקב אחיו ועקב אותו שוב ושוב (כ"ז 36), ששמו הפך שם נרדף למרמה וערמומיות17. עתה הוא מבקש הזדמנות לפתוח בחיים אחרים. ההודאה בנכונות השם סוללת את הדרך להענקת שם חדש, מתן הזדמנות לחיים אחרים.

וכך יעקב מתבשר כי מעתה לא ייקרא עוד בשם הנרדף למרמה, אלא בשם שמרמז על יושר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (פס' 29). וכמו בנבואת ישעיה (וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, מ' 4), השורש עק"ב מסמל את העבר שאינו רצוי, והשורש יש"ר את העתיד המבורך. יתרה מכך, בנבואת ישעיה הפיכת העקוב למישור היא שינוי סדרי טבע, שינוי דרך חיים וסגנון התנהלות. וכמו באותה נבואת גאולה, שינוי הסדרים מקדים את הישועה וסולל את דרכה לבוא במהרה.

הנוסחה "לא עוד...כי..." מבטאת במקרא בדרך כלל שינוי רוחני,18 וכזהו גם השינוי הכרוך בשינוי השם: ישראל מבקש לעצמו חיים שונים מאלה של יעקב; הוא מצהיר שלמד את לקחו והוא מתבשר שניתנת לו הזדמנות להתנהג בדרך שונה לחלוטין מזו שבה התנהג בנעוריו.

אחרים סבורים שיעקב ביקש לקבל מן המלאך אשרור לברכות שהתברך בהן בצאתו מן הארץ (בראשית כ"ח 14-13). כשהברכות ניתנו, על סף יציאתו מן הארץ, הן היו בגדר הבטחות לעתיד הלוט בערפל; עתה, על סף כניסתו לארץ, יעקב רואה חשיבות גדולה באשרור הברכות.

חז"ל, הדורשים שהמלאך שבו נאבק יעקב הוא "שרו של עֵשָׂו", סבורים שחשיבותה של הברכה היא בעצם כניעת עֵשָׂו, אויבו של יעקב (באמצעות המלאך המייצג אותו), והודאתו בעליונותו של יעקב ובבעלותו על הארץ.

            מה משמעות השם "ישראל"?

הכרזתו של המלאך לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (פס' 28) לכאורה מתארת את עליונותו של יעקב במאבקיו עד כה: הוא התמודד עם בני אדם ועם יצורים שמימיים – והצליח. כברכה, שינוי השם מתאר את הצלחותיו של יעקב בעתיד, שכן הביטוי עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים פירושו: עם כל היקום. 19ומכאן שיעקב עתיד לנצח תמיד במאבקיו.20 יש בכך מענה מיידי לחששותיו של יעקב, שאותם הזכרנו בראשית דברינו: יעקב חושש שידו תהיה על התחתונה בהתמודדות עם עֵשָׂו, ושינוי השם בא לשכך את חששו זה. גם בממד המוסרי, יעקב חושש שאינו ראוי לברכה שלקח במרמה. שינוי השם הוא תשובת האל לחשש זה: אינך עוד יעקב. אינך רמאי עוד. מעתה אתה ישראל, אדם הבוחר ביושר ובאמת ועל כן אתה ראוי לברכה – לא רק לברכת אביך אלא אף לברכתי, והיא שלוחה לך באמצעות מלאכי.

            מדוע מתואר שינוי שמו של יעקב שוב בפרק ל"ה?

גם בבראשית ל"ה 10 מוכרז שינוי שמו של יעקב: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹאיִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִםיִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶתשְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. על פי המחקר, מסורת שינוי השם בבראשית ל"ה היא מסורת חלופית לזו שבבראשית ל"ב, ונוצרה כנראה כדי להרחיק את הדעה שיעקב נאבק באלוהים ממש ולא במלאכו. שרידי המסורת המקורית מופיעים בשינוי שמו של יעקב כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים (פס' 28) ובקריאת שמה של פנואל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים (פס' 31) ואף בגלגולה של מסורת זו בנבואת הושע וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים (י"ב 4). התיאור בבראשית ל"ה 10 מבטל את האפשרות ששינוי השם הושג לאחר מאבק (שהרי שינוי השם מוכרז ללא בקשה או תביעה מפורשת מצד יעקב) ובוודאי לא במאבק עם אלוהים.

על פי הגישה המסורתית21, שינוי השם בבראשית ל"ה הוא המשכו הישיר של המהלך לשינוי השם שהחל בבראשית ל"ב, ולפיכך אלוהים אינו מנמק את שינוי השם או מסביר אותו. על פי גישה זו, אלוהים חזר על מעשה המלאך והכריז על שינוי שמו של יעקב כדי לענות, מידה כנגד מידה, על שתי האשמותיו של עֵשָׂו כלפי יעקב, שאותן כרך בשם אחיו: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (כ"ז 36). ההכרזה הכפולה על שינוי השם עונה על שתי טענותיו של עֵשָׂו: שינוי השם בפי המלאך (על פי גישת חז"ל, שרו של עֵשָׂו) מבטלת את גנֵבת הבכורה, שהרי המלאך מודה בעליונותו-בכירותו של יעקב: שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (ל"ב 28). בכורתו של יעקב ניתנת לו בזכות וביושר, לא בגנבה. שינוי השם בפי אלוהים, בבראשית ל"ה, מבטלת את אשמת גנבת הברכה, שכן אלוהים עצמו בא לברך את יעקב, ויעקב מקבל את הברכה כדין.

            שינוי השם ליעקב ושינוי השם לאברהם – דומה או שונה?

ההבדל המהותי בין הברכה שיעקב מקבל עתה, עם שינוי שמו, ובין הברכה שקיבל במרמה, נרמז גם מתוך ההקבלה בין שינוי שמו של אברהם לשינוי שמו של יעקב.

לאברהם נאמר (בראשית י"ז 5): וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. שינוי השם מסמן את שינוי הגורל: מאב מכובד לאב המון גויים. וכך גם אצל יעקב: מאיש עקב לאיש ישר, מגנב הברכה למבורך. זאת ועוד, בשני המקרים האל מכריז לפני אבי האומה שהוא החליט לשנות את שמו, ובשני המקרים שינוי השם כרוך בהבטחת פריון (אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ ? י"ז 5; פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ ? ל"ה 11). הדמיון בסגנון ההכרזה על שינוי השם בשני המקרים מרמז לקורא שיעקב הוא ממשיך דרכו של אברהם, ושאלוהים רואה ביעקב, כמו שראה באברהם לפניו, נבחר בזכות ולא בחסד. המילה המנחה "שֵם", החוזרת בסיפורנו חמש פעמים, רומזת לחשיבותו של חילוף השם כמפתח לשינוי הגורל.

ההבדל הבולט בין אברהם ליעקב בעניין שינוי שמם הוא שאצל אברהם, מרגע שינוי השם הוא נקרא באופן עקבי "אברהם" ולא "אברם" ואילו יעקב נקרא לעתים "יעקב" ולעתים "ישראל". י' קיל22 מסביר את ההבדל בכך שהכינוי "יעקב" מופיע כשמדובר ביעקב האיש, האדם הפרטי, ואילו השם "ישראל" משמש כאשר מדברים ביעקב אבי האומה, אביהם של שבטי ישראל או בני ישראל כעם (למשל, בראשית ל"ב 33, ל"ג 20, ל"ה 22-21 ועוד).

הסיפור בבראשית ל"ה קושר את שינוי השם לבית אל, לא לפנואל ולא ליבוק, וכך נקשר עוד מקום פולחן מרכזי בישראל למסורת שינוי שמו של אבי השבטים. המסורת המשתקפת בנבואת הושע מאגדת יחד את שתי המסורות שבבראשית, שהרי היא מציינת מחד גיסא את מאבקו של יעקב במלאך, שבסופו המלאך הוכרע ונאלץ להתחנן ליעקב שישחררו (כמופיע בבראשית ל"ב), ומאידך גיסא את שינוי השם בבית אל, כמתואר בבראשית ל"ה: בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ. 23

            סיכום

הסיפור בבראשית ל"ב 32-22 הוא סיפורו של שינוי. בראשיתו ניצב אדם מפוחד, החושש לחייו ולחיי משפחתו ומתחרט על חטאי נעוריו. בסופו ניצב אדם שקיבל במתנה את חייו, ואף זכה בברכתו של האל. אם ניצח יעקב בהתמודדות, ואם הובס – אין ספק שזכה בהזדמנות לשנות את מהלך חייו. הוא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו – השאיר מאחוריו את "יעקב" והחל להיות "ישראל". הוא נכנס למאבק כאדם שקיבל הבטחה וברכה במרמה, ויצא ממנו כאדם שקיבל הבטחה וברכה בזכות עצמו ובחסד האל. עתה, המפגש עם עֵשָׂו אחיו אינו מאיים עוד, והוא יכול לומר לו בלב שלם: חַנַּנִי

ציטוטי מפרשי התנ"ך

בכור שור בראשית פרק לג פסוק א

(א) ויחץ את הילדים על לאה וגו': לכל אחת אמר קח את ילדיך, ואם תצטרך תנוסו עם הילדים.

ספורנו בראשית פרק לג פסוק א

(א) ועמו ארבע מאות איש. שלא התכפרו פניו במנחה:

הכתב והקבלה בראשית פרק לג פסוק א

(א) ועמו ארבע מאות איש. וזה ראיה שלא התכפרו פניו במנחה (רע"ס), ועוד עברתו בו וחמתו בערה בו ולהנקם בא.

רש"ר הירש בראשית פרק לג פסוק א

(א) הוא רואה שדעתו של עשו לא נתקררה על - ידי המנחה, הוא לא שילח את אנשי מלחמתו - ויחץ וגו'. לדעת חז"ל כל המעשה הזה הינו תכנית ליחסינו כלפי עשו ושאר האומות, ולפי דרכם למדנו גם כאן שעלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו, גם בשעה שהשלכנו את יהבנו על ה' ועל הבטחותיו - אין סומכין על הנס.

מלבי"ם בראשית פרק לג פסוק א

(א) וישא יעקב עיניו. אחר שראה המלחמה הרוחנית בעיניו הרוחניים שהיא היתה הכנה למלחמה השניה של עשו בעצמו, שכמו שנצח את שרו של עשו והודה לו על הברכות, כן ינצח את עשו בעצמו, אז נשא את עיניו הגשמיים וירא והנה עשו בא, ויחץ את הילדים, אחר שראה שנגע בכף יריכו התירא פן היה זה הוראה שיגבר עשו על זרעו ובניו עתה, לכן חצה אותם שלא ימצאם כאחד:

רש"ר הירש בראשית פרק לג פסוק ב

(ב) אפשר וסדר זה נקבע על - פי הרגש ולפי רוב האהבה, אך אין הכרח בדבר; בפסוקים ו - ז נמצא רמזים למניעים אחרים המתקבלים על הדעת יותר.

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן ג

[ג] והוא עבר לפניהם [וישתחו ארצה שבע פעמים]. הדא הוא דכתי' כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן ג

ג) והוא עבר לפניהם. הה"ד כרחם אב על בנים (תהלים קג יג), תני ר' חייא כרחמן שבאבות, זה יעקב אבינו, דכתיב והוא עבר לפניהם, אמר מוטב יפגע בי ולא בהן: וישתחו ארצה שבע פעמים. למה שבע, על שם שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז). אמר רב חנינא בר יצחק לא זז מלשתחוה עד שהכניס מדה"ד למדת הרחמים:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן ג

ג) והוא עבר לפניהם. בשם אש להבה, זהו מדרש, ודרך הפשט כך הוא, והוא עבר לפניהם, כדכתיב כרחם אב על בנים (תהלים קג יג), כרחמן שבאבות. ר' לוי אמר זה יעקב, שנאמר והוא עבר לפניהם, אמר מוטב שיפגעו בי ולא בהם: וישתחוו ארצה שבע פעמים. נגד הקדוש ברוך הוא היה משתחוה שיטה לב עשו עליו לטובה, דא"ר חנינא בר יצחק לא זז משם, משתטח והולך, עד שהכניס מדת הדין למדת הרחמים: עד גשתו עד אחיו. דימה עשו שהוא משתחוה לו, לפיכך נתגלגלו רחמיו, זש"ה כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק ג

(ג) עבר לפניהם - אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה:

בכור שור בראשית פרק לג פסוק ג

(ג) שבע פעמים: השתחוואה קודם גשתו לאחיו, ועשו רץ לקראתו כדי שלא ישתחוה עוד.

ריקאנטי בראשית פרק לג פסוק ג

(ג) וטעם וישתחו ארצה שבע פעמים [שם ג]. יתכן שירמוז לשבעה קצות, וסוד השתחויה ארמוז בקרית שמע בגזירת האל. וזה עד גשתו עד אחיו, כלומר שהפך מדת הדין למדת רחמים. ומה שהעיר אותי על זה הוא מה שמצאתי לרבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה [עח, ח], אמרו שם וישתחו ארצה שבע פעמים, למה שבע, אמר לו הריני רואה עצמך כאילו נתון לפנים משבעה רקיעים ויושב ודן, ואני נדון לפניך, ואתה מתמלא עלי רחמים. אמר לו רבי חנינא ברבי יצחק, לא זז משתטח והולך משתטח והולך עד שהכניס מדת הדין במדת רחמים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן ד

ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ו'י'ש'ק'ה'ו'. נקוד עליו, א"ר ינאי מלמד שלא בקש לנשקו אלא לנשכו: ויבכו. ובכה מבעיא ליה, אלא זה בכה על צוארו, וזה על שיניו, כי נהיה צוארו של יעקב של שיש, ושיניו של עשו של שעוה, לקיים מה שנאמר שיני רשעים שברת (תהלים ג ח). ויש אומרים נישקו אבל לא בלב שלם, לכך נקוד עליו, כי לא היתה נשיקה שלמה: ויבכו. אעפ"כ נכמרו רחמיו:

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק ד

(ד) ויחבקהו - נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:

וישקהו - נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודהצ זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו:

רש"ר הירש בראשית פרק לג פסוק ד

(ד) אכן, רגש אנושי טהור בקע מלבו של עשו; עדות לכך - המלה האחת: ויבכו. יכולה חנופה להביא לידי נשיקה, אך לא לידי דמעות, הפורצות ברגעים כאלה. "בכה" קרוב ל"בקע" "פקח"; הדמעות בוקעות מעומק נשמת האדם. נשיקה זו ודמעות אלה מראות גם את עשו כבן בנו של אברהם. מן הנמנע שעשו היה רק פרא איש ציד, שאם לא כן, היאך עלה בידו להשתלט על כל התפתחות האנושות. החרב הערטילאית, הכח הגס לבדו, לא יכשירו לכך. אך גם עשו יניח קמעא קמעא את החרב מידיו, יותר ויותר הוא יתן מקום לאנושיות. ודוקא כלפי יעקב תינתן בידו הזדמנות להראות, באיזו מדה גברה בלבו תורת האנושיות. בשעה שהחזק מכבד את זכויות החזק, הרי אין כאן אלא פקחות. אך בשעה שהחזק, כדוגמת עשו כאן, נופל על צוארי החלש, ומשליך מידיו את חרב התוקפנות - רק אז מתגלה שצדק ואנושיות ניצחו בלבו.

העמק דבר בראשית פרק לג פסוק ד

(ד) ויחבקהו. וישקהו. ולא כתיב ויחבק לו וישק לו, היינו משום שלא מצא יעקב לב לחבק ולנשק לעשו אדונו, ועי' מש"כ לעיל כ"ט י"ג וכ"ז כ"ו. וכ"ה בספר שמואל א' י' ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו, והוא נשיקה של גדולה, כדאיתא בתנחומא פר' שמות, מש"ה לא נשק שאול את שמואל:

ויבכו. שניהם בכו, בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא, וכמו שרבי היה אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה:

רד"ק בראשית פרק לג פסוק ה

(ה) מי אלה לך - אלה הנשים והילדים אשר אני רואה אתך ועמך מי הם, והוא ענה לו על הילדים ומעצמו ידע כי הנשים אמותיהם:

רמב"ן בראשית פרק לג פסוק ה

(ה) מי אלה לך - שאל על הנשים ועל הילדים, וענה הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, דרך מוסר, כי לא רצה לומר שהם נשיו, והבין עשו שהן אמות הילדים:

חזקוני בראשית פרק לג פסוק ה

(ה) מי אלה לך הילדים האלה בניך הם או בני ביתך הם או עבדיך הם.

מלבי"ם בראשית פרק לג פסוק ה

(ה) ויאמר מי אלה לך. איך נשאת נשים הרבה ואתה התם, ויאמר הילדים וכו' ר"ל נשאתים להקים זרע אלהים:

רד"ק בראשית פרק לג פסוק ח

(ח) מי לך - למי, כלומר למי אתה שולח כל המחנה אשר לך ולמי אתה שולח כל הצאן והבקר הזה:

למצא חן בעיני אדני - שלחתיו אם אמצא חן בעיניך שתקבלנו:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן ט

ט) ויאמר עשו יש לי רב אחי. מכאן ראה שלא חסרתי כלום על הברכה אשר נטלת ממני, מעתה איני שוטמך, אלא מחבבך כאח. יהי לך אשר לך. מזה שקנית בעמלך איני נוטל ממך, א"ר אבהו לפי שהיו הבכורה והברכות מפוקפקות בידו, בא עשו וקיימן בידו, ואמר:

ספורנו בראשית פרק לג פסוק ט

(ט) יש לי רב. ואיני צריך:

אחי יהי לך אשר לך. שבהיותך אחי לא תצטרך לכבדני במנחה:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן י

י) יהי לך אשר לך, כלומר מה שנאמר לך, ויתן לך האלהים (בראשית כז כח): ויאמר יעקב אל נא. בבקשה ממך אל תסרב בי: אם נא מצאתי חן בעיניך. וחדלה שטמתך מעלי: ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך. כלומר כי על אשר ראיתי פניך: כראות. חסר ו', שלא ראהו מרצונו: פני אלהים ותרצני. כאדם החוטא מביא קרבן להתכפר, כך שלחתי לך מנחה להסביר פניך:

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק י

(י) אל נא - אל נאא תאמר לי כן:

אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו' - כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך,ב והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתיג שר שלך, ועוד על שנתרצית למחול סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:

ותרצני - נתפייסת לי,ד וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיימינ"ט בלע"ז [פיוס] (ויקרא כב כ) כי לא לרצון יהיה לכם, הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן (משלי י לב) שפתי צדיק ידעון רצון, יודעים לפייס ולרצות:

רד"ק בראשית פרק לג פסוק י

(י) כי על כן ראיתי פניך - על כן ראוי לך לקבלה כי בלב טוב אני נותנה לך, כי כשראיתי פניך יישר בעיני כמו פני המלאך שראיתי, וזכר לו ראיית פני המלאך כדי שירא ממנו לעשות לו רע כמו שאמר לבן, כי יודע היה עשו כי יעקב היה צדיק ותמים, כמו שהיה יושב אהלים מנעריו, והאמין בו שהמלאך נראה לו. ודמיון ראיית פני אדם לראיית פני המלאך הוא על דרך הפלגה, כמו ואדני חכם כמלאך אלהים לדעת כל אשר בארץ (שמואל ב' י"ד):

ותרצני - היתה לרצון לי, או פירש אחר שרצית בי:

בעל הטורים בראשית פרק לג פסוק י

(י) כראות פני אלהים. בגימטריא בשר שלך. שרמז לו שראה שר שלו וניצל ממנו (ב"ר עח ג):

רש"ר הירש בראשית פרק לג פסוק י

(י - יא) יעקב מודה גלויות: ברגע זה אני מכיר בעליונותך המוסרית והרוחנית, התגברת על עצמך בנצחון מלא, ואני משתחוה לאצילות נפשך. הברכה והבכורה הפרידו ביניהם, הן שהיוו את נקודת המחלוקת; על שתיהן מתוודה יעקב. אשר לבכורה, אותו יסוד מוסרי ורוחני, הרי הוא מגיש לאחיו את המנחה, ומודה בהכנעה באצילות נפשו. אשר לברכה, הרי לא זכה בכוחה לשום רווח חומרי, כל אשר לו ניתן לו מאת ה', והרי הוא מסתפק ביגיע כפיו שנתברך בידי שמים, שכן יש לו הכל, ואין הוא דורש יותר. בכך נתכפרו שתיהן.

תורה תמימה בראשית פרק לג פסוק י

(י) כראות פני אלהים - דרש רבי שמעון בן לקיש, מותר להחניף לרשעים בעוה"ז, שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהיםג) [סוטה מ"א ב']:

רד"ק בראשית פרק לג פסוק יא

(יא) קח נא את ברכתי - מנחתי, כמו קח נא ברכה מאת עבדיך (מלכים ב' ה' ט"ו):

אשר הבאת לך - על ידי העבדים ההולכים אחרי העדרים:

וכי יש לי כל - כל עשר וכבוד:

ויפצר בו - הרבה לו תחנונים עד שקבלו:

נסעה - אפשר שהוא צווי, אמר עשו נסעה אתה תחלה לפי שיש לך מקנה רב וילדים ונלכה ביחד:

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק יד

(יד) יעבר נא אדני - אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכךח ואף אם תתרחק:

אתנהלה - אתנהל, ה"א יתירה כמו (לעיל יח כא) ארדה, (במדבר ט ח) אשמעה:

לאטי - לאט שלי, לשון נחת (ישעיה ח ו) ההולכים לאט, (ש"ב יח ה) לאט לי לנער. לאטי הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:

לרגל המלאכה - לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלתט עלי להוליך:

ולרגל הילדים - לפי רגליהם שהם יכולים לילך:

עד אשר אבא אל אדני שעירה - הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים:

רמב"ן בראשית פרק לג פסוק יד

(יד) עד אשר אבא אל אדוני שעירה - היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר, והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך, שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו, ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו, ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ. ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו, שאין עשו צריך לו. ורבותינו אמרו (ע"ז כה ב) עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר, ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל, אבל הרחיב לו את הדרך. וגם זו עצת חכמה, ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד) שיקים דברו לימות המשיח, שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו:

חזקוני בראשית פרק לג פסוק יד

יד) [לרגל המלאכה לשון קנין ונכסים]. עד אשר אבא אל אדני שעירה אחרי שאושיב בני ונשי וצאני במקום מנוחתם אבא אליך בשעיר להתכבד ושם נתראה בשמחה ושלום.

[רבינו] בחיי בראשית פרק לג פסוק יד

(יד) עד אשר אבא אל אדני שעירה. לא היה כך דעתו של יעקב לשוב לשעיר אבל רצונו היה להתרחק ממנו, וע"כ הרחיב לו הדרך. וזהו שאמרו רז"ל: (ע"ז כה ב) שאלו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיק יעקב לעשו.

ובמדרש: (ב"ר עח, יח) "עד אשר אבא אל אדני שעירה", לא מצינו שהלך יעקב לשעיר מעולם, אבל לימות המשיח יקיים דברו, שנאמר: (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". וע"כ תמצא בסוף תיבות שרמוז בהן אליה, הוא שכתוב: (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא".

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן טו

[טו] אציגה נא עמך. ביקש ללוותו ולא קיבל עליו:

העמק דבר בראשית פרק לג פסוק טו

(טו) אציגה נא עמך. לשמירה ולשרתך, ובזה נכלל ג"כ השגת כבוד מעשו שנותן עבדיו לשמירתו:

עמך. אשר אתי. כבר נתבאר דעם משמע יותר מקורב מאתי, וא"כ דבר כאן עשו נגידים, דמן העם אשר אתי, היינו השפלים שבהם שאיני מתחבר עמם, יהיו עמך בהתקרבות:

ויאמר למה זה אמצא וגו'. נכלל בזה שתי כוונות, א' כשואל למה זה אמצא חן שתכבדני ותשתדל הרבה בזה, ב' למה זה, מה אני צריך לזה:

אמצא חן וגו'. ולא תשלח עמי מאנשיך כלום, כי תהיה חברתם עלי למשא. והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא היה אלא לצורך השעה, ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות, וכאשר כן באמת עין יעקב היא לשבת בדד כמש"כ להלן מ"ו ד' ובס' דברים ל"ג כ"ח, וע"ז קפיד עשו ולא דיבר עמו יותר, אבל לא מצא לבבו להרע לו:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לג סימן טז

טז) וישב ביום ההוא. שהלך מהלך כמה ימים מבית אל לשעיר, וקפצה לו הדרך, כדי שלא ישוב לבו לחזור להרע ליעקב: לדרכו. לאותו דרך שהלך לפניו קודם משלחת מלאכי יעקב: שעירה. כמו לשעיר. ואותן ת' אנשים שהלכו לקראת יעקב, כל אחד בפני עצמו אמר נלך שלא תכווה בגחלתו של יעקב, ופרע להן הקדוש ברוך הוא גמול לדורותם, שנא' ולא נמלט מהם [איש] כי אם ארבע מאות איש (ש"א ל יז):

רש"ר הירש בראשית פרק לג פסוק טז

(טז) וישב - לדרכו שעירה. כוונת "לדרכו" איננה ברורה כל צרכה. אולי הוא מציין את הכיוון שאליו הוא חוזר עתה בחייו ובהלך מחשבותיו. הן היתה זו הפעם האחרונה שעשו ויעקב נזדמנו למקום אחד, מכאן ואילך נפרדו דרכיהם. כדרך שמאורע גיד הנשה יזכה להגשמתו ולהשלמתו בעתיד הרחוק, כן היתה גם פגישה זו רק אות וסימן לטיב היחסים שישלטו באחרית הימים בין יעקב ועשו. אך ביום ההוא וכן לימים מרובים שלאחריו - שב עשו שעירה "לדרכו ולמנהגו" (השוה להלן לו, ח).

העמק דבר בראשית פרק לג פסוק טז

(טז) לדרכו. ברוגז מעט, ולא נפטרו זה מזה בנשיקה, אלא הלך לו שעירה. ומש"ה לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד, אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד:

רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק יח

(יח) שלם - שלם בגופו,מ שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:

עיר שכם - כמו לעיר, וכמוהו (רות א יט) עד בואנה בית לחם:

בבאו מפדן ארם - כאדם האומר לחבירו יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:

רד"ק בראשית פרק לג פסוק יח

(יח) ויבא יעקב שלם - שלא חסר דבר מכל אשר לו עם עשו ולא הרע לו אדם בכל הדרך אשר יצא מפדן ארם עד בואו לשכם ושם הרעו לו בדבר בתו, לפיכך אמר כן בבא לשכם ולא אמר כן בבאו לסכות. ובב"ר שלם בגופו שנתרפא ושלם בממונו:

רשב"ם בראשית פרק לג פסוק כ

(כ) אל אלהי ישראל - שהיצילני מלבן ומעשו. כלומר האלהים הוא אלהי יעקב. וכמו שקורין שם אדם אליעזר, עמנואל, כמו כן נקרא המזבח כך. וכמו שפירשתי פשוטו:

יצרנית המשחקים הישראלית "גאוני" השיקה את "קרב מוחות" – משחק מאתגר המעודד חשיבה מהירה, זריזות אצבעות וראייה חזותית

יצרנית המשחקים הישראלית "גאוני", המתמחה בפיתוח משחקי חשיבה ולימוד מקוריים לילדים, השיקה את "קרב מוחות" – משחק מאתגר ומהנה המפתח חשיבה מהירה, זריזות אצבעות, מיקוד, וראייה חזותית.

המשחק מכיל לוחות משחק, שבכל אחד מהם 15 ריבועים שזזים ימינה-שמאלה-למעלה-למטה. מטרת המשחק היא ליצור קו אדום רציף בין שתי נקודות ירוקות, באמצעות הזזת הריבועים. הראשון שמצליח ליצור קו רציף הוא המנצח – בתנאי שיזכור גם לחקות את הפרצוף המצחיק שבקלף האתגר.

אפשר לשחק בקרב מוחות גם בדרכים נוספות, ולבחור בין קלפי האתגר את רמת הקושי שרוצים להציב. (ברמת קושי גבוהה יותר יש גם מכשולים וצריך לחבר יותר מ- 2 נקודות יחד).

מספר המשתתפים יכול לנוע בין 2 ל-4 – המתחרים זה בזה. כמו כן, אפשר לשחק ולהתאמן בכיף גם במשחק יחיד.

המשחק מתאים למגוון גילים - לילדים, לנוער ולמבוגרים, מגיל 8 ומעלה, כך שכל בני המשפחה יכולים ליהנות ממשחק מאתגר יחד. 

הוא מפתח חשיבה מהירה, זריזות אצבעות, מוטוריקה עדינה, מיקוד, תשומת לב, קשר עין-יד וראייה חזותית.

 המשחק מכיל 48 קלפי משימה ו-4 לוחות משחק.

מתאים מגיל 8 שנים.

מחיר: 119 ש"ח.

יש לציין שאחיינים שלי שיחקו במשחק מעל שעה וחצי ורצו לשחק שוב ושוב משחק פשוט מיוחד ומאתגר מומלץ מאוד 

להשיג בצומת ספרים, סטימצקי, ברשתות  ובחנויות הצעצועים.

למידע נוסף באתר http://www.geoni.co.il/

הם קטנים, צבעוניים, ומלאים בטעמים.

הכירו את סדרת המשקאות החדשה:

FRUIT & VEG

סדרת פרימיום חדשה של משקאות עשירים בפירות וירקות

.

זה קייצי, זה גם פרי וגם ירק, זה ללא תוספת סוכר, ללא ממתיקים מלאכותיים וללא צבעי מאכל.

בקיצור - זה פינוק שהוא גם מרענן וגם בריא.

הסדרה כוללת שלושה שילובים של פירות וירקות ובתוספת של מים ותמציות טעם בלבד:

משקה קל בננה מלון נענע-

1/2 בננה

1/2 כוס מלון

קצת נענע

תפוח ומים

משקה קל תפוח סלק רימון-

1 ו- 3/4 תפוח

1/4 סלק

קצת רימון

מים

משקה קל אננס תפוח גזר-

1/4 אננס

3/4 תפוח

1/2 גזר

מים

.

.

.

קבלנו את שלושת הטעמים לטעימה, והם טיילו איתנו לקמפינג, שם ידענו שהם יהוו פינוק וחוויה.

אז נעמדנו במעגל, פתחנו את השלישיה וכל אחד לקח לגימה והעביר לטועם הבא.

במקום הראשון עם ההתלהבות הרבה ביותר זכה בקבוק טעם האננס, תפוח וגזר. אחריו הבקבוק הסגול של תפוח, סלק ורימון, והפחות מלהיב בקרב חבורת הטועמים הצעירים, היה שילוב של בננה, מלון ונענע - בעיקר בשל טעמו החזק של המלון, שהם פחות התחברו אליו.

הם שתו פחות - אז לנו המבוגרים היה יותר... פרש, כייף, ומרגיש בריא. כמו של הביוקר (כלומר, של דוכני המיץ של תל אביב) אבל אצלכם במקרר הבייתי, מוכן לשימוש מתי שרק תרצו. וכן, גם המחיר יותר ידידותי, והוא 7 ש"ח לבקבוק.

המשקאות מגיעים בבקבוקים אישיים של 350 מ"ל בפלסטיק קשיח עם פיה רחבה, ואחרי ששתינו ונהננו, לגמרי שטפנו וניקינו כדי שנוכל לעשות בהם שימוש חוזר, כמו לדוגמה, לשלוח עם הילדים לבית הספר.

 בין הפרחים ,הפסטיבלים והשמחות,

נולדה ספרד, ארץ של אהבה

 אלוהים היחידי שיכול ליצור כל כך הרבה יופי,

ולא יתכן  שתהיה עוד ארץ יפה שכזו.

כולם יודעים שזה נכון,

וכולם עצובים כאשר הם יוצאים משטחה.

לכן  שומעים מכל עבר

"תחי ספרד"

וזוכרים תמיד

"תחי ספרד"

והאנשים שרים בתשוקה

"תחי ספרד"

לחיים יש טעמים שונים,

ולספרד הטעם  הטוב  ביותר

בריצת אחר צהריים שטוף שמש,

אנשים משבחים בלהט את ספרד

ומברכים לשלום את  אנשי המולדת ,

כל זאת הודות  להידאלגו הספרדי

כל כיכר והאווירה המיוחדת לה,

מתחילה לחגוג את  יום עצמאותה

בגלל זה שומעים מכל עבר

"תחי ספרד"

וזוכרים  תמיד

"תחי ספרד"

אנשים שרים בתשוקה

"תחי ספרד"

לחיים יש טעמים שונים

ולספרד הטעם  הטוב  ביותר

צאט סקס חינם - מצלמות סקס ישראלי חינם

גאיוס פליניוס סקונדוס הזקן (23 - 79 לפנה"ס) יליד קומו (como) שבצפון איטליה הינו אחד הסופרים הרומיים החשובים וללא ספק הפורה שביניהם. רוב כתביו אבדו אך נותרה לפליטה "ההסטוריה של הטבע" (Natural History) ב-37 כרכים. יצירה זו הינה האנציקלופדיה הכללית הראשונה שנכתבה ועד המאה ה - 18 היתה ספר חובה לסטודנטים לרפואה.

בחרתי להביא כאן חלק ממה שכתב פליניוס על אלוהים כל יכול ועל הרעיון של ריבוי אלים: "הנחמה העיקרית על מוגבלויות הטבע ביחס לבני אדם היא שאפילו אלוהים - בתנאי שהוא קיים - אינו כל יכול. למשל, אפילו אם היה רוצה אין הוא יכול להתאבד - אפשרות הנתונה למזלנו לבן האדם. אין הוא יכול להעניק לנו חיי נצח, להחיות מתים, למחוק את העבר או לשנות את העובדה שעשר ועוד עשר הם עשרים.עובדות אלה מוכיחות בעליל את כוח הטבע ומראות כי לכך אנו מתכוונים בהשתמשנו במילה "אלוהים" ".

על ריבוי אלים: "להאמין במספר אינסופי של אלים ואלות התואמים את כל המידות המגונות והטובות של בני האדם או אפילו להאמין כמו דמוקריטוס בשנים: שכר ועונש - הרי זה אוולת מעין כמוה."

ומשפט המחץ של פליניוס: "אלוהים פרושו אדם עוזר לאדם - זוהי הדרך לתפארת נצחית".

מדובר על תחנה ליד הרובע הגותי והלאס רמבלס.

ואם כבר רכבות, חשוב לציין את נושא התחבורה. אני ביקרתי במדריד ובברצלונה, שתי ערים שבהן יש מערכת מעולה של תחבורה ציבורית - הן רכבת תחתית במרכזי הערים שהיא מאוד נוחה, נקיה, ויעילה - והן מערכת אוטובוסים שמחברת את הפרוורים והשכונות המרוחקות של העיר עם המרכז. הבעיה היחידה היא שאין בהן אפשרות להסתדר עם אנגלית: רוב הספרדים מדברים אנגלית מאוד בסיסית, אם בכלל, נהגי האוטובוס כנראה לא יודעים אנגלית בכלל - ושמות התחנות נאמרות מהר ובמבטא ספרדי שלרובנו הוא לא מוכר. ברכבת התחתית כמובן מאוד קל להסתדר כי אפשר לספור תחנות וספרדית בסה"כ נכתבת באותיות לטיניות שמוכרות לכולנו. באוטובוסים זה קצת יותר קשה, במיוחד כשבאוטובוס לא עוצר בכל תחנה.

חשוב לציין שמרכזי הערים פקוקים ואין בהם חניה זמינה, כך שלנסוע ברכב זו לא אופציה נוחה.

אי שם בשנת 2000, יצא לי לטוס מטעם העבודה לארה"ב לכמה חודשים. את הטיסה הזמינו לי מחברת אל על, מה שהתברר כחוויה מאוד לא נעימה, לפחות בתנאי הטיסה שלהם אי שם בשנת 2000 (ראוי לציין שכנראה חלק מהדברים השתנו מאז).

קודם כל, כנוסעת חדשה יחסית, לא היו לי מיילים של החברה ולכן לא יכולתי להזמין מקום מראש ומלכתחילה שיבצו אותי בהלוך ובחזור במושב האמצעי - המושב הכי לא נוח שקיים במטוס. בהלוך איכשהו הסדתרתי, והעובדה שאל על העבירו את המזוודות שלי לחברה שאיתה היתה לי טיסת המשך בעצמם (במקום שאצטרך להגרר איתן על פני חצי שדה תעופה בערך) מאוד הקלה על החוויה.

אבל טיסת החזור היתה חוויה בפני עצמה. קודם כל, עבדתי עד שעות הערב ביום שלפני הטיסה והייתי צריכה לסיים לארוז תוך פחות מ 24 שעות - משימה לא קלה למי שלא מנוסה באריזה ומצד שני הבית שלה היה מלא ועמוס בדברים שקניתי בחודשים האלו. זה היה מעייף ומתיש בפני עצמו, גם בלי בעיות נוספות.

כמו למשל מזג האוויר. כמו בלא מעט איזורים בארה"ב, בתקופת האביב לא פעם יש סופות רעמים די חזקות בשעות ארה"צ. כשיצאתי בשעות הצהרים לכיוון שדה התעופה השמש עדיין זרחה, אבל עד שהגיע הזמן לטיסה - התחילו סופות די חזקות וכמה טיסות בוטלו. כיום כנוסעת ותיקה ידוע לי שבמצב כזה חברות התעופה דואגות להטיס אנשים בטיסות מאוחרות יותר על אחריותן ככל עוד הנוסעים מגיעים לשדה התעופה ועושים צ'ק אין בזמן (יכול להיות שגם אם יוצרים איתן קשר מראש טלפונית אם ידוע שהולכת להיות בעיה זה גם עובד), אבל אז הייתי צעירה ולא מנוסה והייתי ממש לחוצה מזה. למזלי נשארתי בשדה התעופה, ואיכשהו הייתי שם כשיצאה טיסה קטנה יחסית באיחור והצלחתי לתפוס עליה מקום. הטיסה היתה קצרה מאוד, אבל היתה גם היתה מלחיצה למדי כי המטוס היה קטן וסבל מטילטולים די רציניים בגלל מזג האוויר.

נחתנו בניו יורק בזמן לטיסת ההמשך, וכשעשיתי צ'ק אין בדלפק של אל על שלחו אותי להמתין בחדר צדדי למזוודות שלי. מדובר על נוהל בטחון מוצדק והגיוני מאוד (אחד הדברים שאל על אכן מצטיינת בהם): כשמועברת מזוודה לאל על מחברת תעופה אחרת, לפחות באותה תקופה הם דרשו שבעל המזוודה יהיה נוכח כשהבודקים הבטחוניים עוברים עליה במכשיר שיקוף. אז ישבתי, והמתנתי, והמתנתי עד שמתי לב לזה שהשעה מתאחרת ואני עלולה להפסיד את הטיסה - ואף אחד לא אמר לי או לאף נוסע אחר שאולי הגיע הזמן לקום ולהתחיל להתקדם לעבר המטוס, ואם לא הייתי קמה עצמאית כנראה שהייתי מפספסת את הטיסה.

הגעתי למטוס גיליתי ששוב הושיבו אותי במושב האמצעי, כשמשני הצדדים שלי הושיבו אמא ובת. הן באופן טבעי רצו לשבת יחד, כך שהן השאירו לי את המושב ליד המעבר - מה ששימח גם אותן וגם אותי. אבל השמחה שלי די הושבתה כשהן רבו והתווכחו ביניהן שעות על גבי שעות על עניינים משפחתיים ולא נתנו לי לנסות להרדם אפילו.

ואז נחתנו בישראל. כזכור, לאל על היה אז נוהל שלפיו הייתי צריכה להיות נוכחת בשדה התעופה בניו יורק לבידוק בטחוני של המזוודות שלי - מה שלא קרה, כנראה בגלל שהמזוודות שלי איחרו להגיע בלל שהגעתי בטיסה מאוחרת. אז שאלתי את אחת הדיילות במטוס מה קורה במצב כזה, והיא הודתה בזה שהיא לא יודעת - והמליצה לי לשאול את דיילת הקרקע. אז שאלתי את דיילת הקרקע, והיא שלחה אותי למסוע כי אולי המזוודה שלי כן נשלחה. ועכשיו ראוי לציין שהמסלול בין ישראל לניו יורק הוא המסלול הכי מבוקש של אל על, ולכן היא משתמשת בו במטוסים הכי גדולים שלה שתמיד מלאים עד אפס מקום. וזה אומר דבר מאוד עקרוני: יש המון מזוודות במטוס וצריך להמתין לא מעט זמן כדי להבין שהמזוודה שלי לא שם ולגשת לדלפק האבידות כדי לתאם את החיפוש והשליחה שלהן אלי.

ורק אחרי תו אימיים בדלפק האבידות קיבלתי מידע חיוני: ברגע שלא המתנתי לבידוק הבטחוני בניו יורק, אז המזוודות מתעכבות בניו יורק ל 24 שעות ורק אז מטיסים אותן, כנראה כדי לוודא במלוא מאת האחוזים שהכל בסדר איתן. זה לגיטימי לחלוטין, במיוחד בגלל שאל על היא יעד יחסית מבוגש לפיגועים כל מה שקשור למזוודות. מה שלא לגיטימי זה שלא קיבלתי את המידע הזה בניו יורק לפני שעליתי על הטיסה מאנשי הצוות שם בחדר שבו המתנתי, מדיילת האוויר, או מדיילת הקרקע. עם כל זמן ההמתנה לכל המזוודות מהמטוס פלוס הזמן שלקח לי להמתין בתור לדלפק האבידות - המשפחה שלי שהמתינה לי בחוץ כבר דאגה שאולי לא עליתי על הטיה או שקרה לי משהו.

אם הייתי יודעת מראש על כך שאני לא צריכה להמתין, במיוחד אחרי היום הארוך, עמוס והלחוץ שהיה לי לפני הטיסה - כנראה שאולי הייתי מתעצבנת קצת אבל עוברת על זה לסדר היום. אבל כשקרה ה שקרה - אני עדיין זוכרת את הטיה הזו כאחת הטיסות הכי קשות שהיו לי כמעט 20 שנה אחרי שהיא קרתה. בעצם יש רק טיסה אחת שיכולה להתחרות בחוויה של הטיסה הזו, שבה הייתי כל כך עייפה מהטיול שכחתי את התיק עם הארנק והמפתחות שלי ליד הדלפק של הצ'ק אין, ולקח לי כמה שעות לקבל אותו חזרה (לתיק, למזומן, ולכרטיסי האשראי היה שלום).

יצא לי שוב לטוס כמה פעמים עם אל על - כשמישהו אחר (מקום העבודה, חברת נסיעות בטיול מאורגן) רכשו עבורי את הכרטיסים, והטיסות האלו עברו בשלום ובצורה חלקה. אבל איכשהו, גם כמעט עשרים שנה אחר כך, לא ממש רכשתי אישית כרטיס טיסה מאל על, ולא שקלתי לרכוש אחד כזה...