היום תתחיל חופשת פסח ואני בהפסקה ממוצקים 1 עם שמוליק!! יאיי!
פרק 86 – הסוואה
פורטונה:
הבית היה בכאוס מוחלט. ארבעת הבתים, זאת אומרת. אני כבר לא שמה לב באיזה בית אני – לפעמים אני ישנה אצל משפחת קאלן, בחדר שהוקצה לי בזמן שהילי הייתה בהריון עם התאומים, לפעמים אני ישנה בחדר שלי ושל מרסי בבית של אורי, ולפעמים אני ישנה בבית של הילי שבסיאטל, ולפעמים בבית של לין ומרטין בחדר של הילי – כל פעם במיטה שונה, לאחר נסיעה של שעה – כי ערפדים, כפי שכבר למדתי, נוהגים כמו מטורפים עם אש בתחת – והמון אימונים עם כולם; ערפדים, אנושיים ואנשי זאב כאחד.
ומסתבר שילדי ירח קיימים.
וערפדים.
ואנשי זאב.
ו – אלוהים ישמור ויעזור לכולו.
אמן.
היינו עכשיו בחצר האחורית של הבית של הילי שבסיאטל - סוג של. היה קצת יותר קשה להתאמן שם כי היו שכנים במרחק של שלושים מטרים מכל צד ועוד בית מעבר לכביש, לכן התאמנו כשלושים מטרים מהבית בתוך היער שגבל בחצר האחורית.
אחרי התגלית המרעישה - שקרתה לפני קצת פחות משנתיים – שבה נתן גילה שאני סוג של מתאם בין אנשים, התחלנו לבחון את הכוח שלי. אני הייתי מרוצה מהעובדה שיש לי כוח מלכתחילה – לגדול עם שני אחים מוכשרים עד טירוף היה די קשה – זה ועוד העובדה שאני הבכורה וגדולה משניהם בכמה שנים טובות רק הוסיף לתסכול שלי בתור נערה. אבל עם השנים למדתי לחיות עם זה. ועכשיו – עכשיו שאני יודעת שאני לא רגילה לגמרי (המילים "רגילה" ו"נורמאלית" הפכו אצלי למילים גסות עם השנים) אני די באופוריה.
כל הקטע עם שאיבת האנרגיה מאלו שמשתמשים בכוחות שלהם – ובכך מצמצמים את תוחלת החיים שלהם?
אז, מסתבר, לפי מה שקארלייל הבין לפי בדיקות חוזרות ונשנות ש... אני התרופה לכך. או נוגדן, איך שלא יהיה.
כשערפד, יצור בעל כוחות בלתי נגמרים, "מעביר" את האנרגיה שלו דרכי אל יצור אנושי, זה יוצר סוג של "הטענה" לאותו בן אנוש. כמו סוללה של פלאפון. הערפד הוא השקע, בן האנוש עם הכוחות המגניבים הוא הפלאפון ואני הוא הכבל – המטען - שמחבר בין שניהם. מגניב לא?
והדבר העוד יותר מגניב הוא שאני יכולה להיות כמה כבלים בו זמנית – זאת אומרת שכמה ערפדים וכמה אנושיים יכולים להחזיק בי באותו הזמן והאנרגיה תעבור בי כמו מתאם. זה דורש ממני רמה גבוה של ריכוז, אבל אני כבר די טובה בזה. בהתחלה קצת פישלתי – וגרמתי ללין להתעלף כשניסתה להחלים שריטה שאורטל קיבלה אחרי שטיפסה ונפלה על עץ בעקבות התערבות עם אמט. הילדה בת אחת עשרה ומתנהגת כמו ילדה בכיתה א' שלישית. מזלה שהיא לא שברה את המפרקת או משהו – למען האמת היא נפלה על אבא של עדי, אריה. מרסי הייתה צריכה לאחות את עצם הירך שלו – לפחות היא לא התעלפה בגללי.
הכוחות של לין ומרסי די דומים – אבל בעוד שמרסי יכולה לשנות את מבנה העצם בכל צורה ודרך שהיא רוצה – מהרמה האטומית ועד לסידור העצמות – לין פשוט... מרפאת פצעים, ורקמות רכות.
כן, המשפחה שלי מוכשרת ברמות-על.
"זה די מעצבן שאני לא יכול להשתתף באימונים," לב ציין בעודו נשען על גזע עץ אלה.
נלי משכה בכתפיה. "אתה רוצה להרוג מישהו מהמשפחה שלך?" הרימה גבה בחצי חיוך.
"אבא שלי, תאמיני או לא, פציפיסט גמור." איה אמרה.
"אתה רוסי שלא תומך בצבע האדום, בבולשביקים או במדיניות של לנין או של סטלין?" ביכטר שאלה בצחוק.
"את תורכיה כזאת – אז למה אני לא יכול להיות רוסי כזה?" לב הרים גבה כסופה אחת. שיערו הפך בזמן האחרון משחור לאפור, אך מבטו נשאר שחור עמוק וקר כקרח – למרות שלאחרונה גילינו שיש לו חוש הומור; חוש הומור מוזר ביותר וציניות בכמות מסחרית, אבל זה עדיין נחשב.
"קדימה," לין אמרה. "אניה, יש לך תפקיד חשוב. את ולב היחידים שעומדים להילחם באופן מנטאלי מבין כל היצורים האנושיים שכאן," היא הזכירה להם.
אניה חייכה. "את מי להקפיא הפעם?"
"אותי! אותי!" אמט קפץ במקומו עם יד אחת מורמת, כמו ילד קטן.
"המ..." אניה הניחה אצבע אחת על סנטרה, מעבירה את מבטה על כולנו, עושה מעצמה כאילו היא חושבת עמוקות. "אמט," היא קראה לו. "הוא נראה אותך." חייכה כשנעמדה כעשרים מטרים ממנו.
בלי אזהרה מוקדמת, אמט קפץ על מרסדס והיא הייתה בידיו, מתגלגלת מצחוק ומשתלשלת מבין ידיו עם הראש למטה. החיוך על פניו של אמט קפא, ואיתו כל גופו.
"אוקיי... מי מוריד אותי?" מרסי שאלה אחרי רגע ארוך.
"מעניין מה הכוח שלי עושה לערפדים..." לב מלמל והוציא את הבת שלו מריכוז כשהעבירה את מבטה מאמט אל אביה, מחשבה עמוקה בעיניה הכחולות.
"אמט היא הקפיאה לך את הצורה. עכשיו – תוריד אותי!" מרסדס צווחה, צוחקת כשהתנדנדה שמאלה וימינה מאחיזתו של אמט. הוא החזיק אותה כמו עוף – מקרסוליה כשהיא עצמה מתנדנדת כמו מטוטלת בין שמיים וארץ.
"תנטרלו אותי," הוא אמר. כאילו משום-מקום היילו וארקו הגיעו, חרבו האש שלהם – לא פועלות, כמובן – שלופות קדימה. מרסי הונחה על הריצפה במהירות מסחררת ואמט רץ לעבר שניהם.
בזמן שהוא דגדג את שניהם ועשה כאילו הוא נושך אותם – תוך כדי המהום וציון שהם טעימים ביותר – אסטריה רצה לקראתו עם חרב שלופה, ודקרה אותו בלב בכאילו.
"בפעם האלף," אמט נאנח כשעזב את היילו המצחקקת בחוסר שליטה. "אני לא יצור שמת מעץ או ממים קדושים. אתם תצטרכו הרבה יותר מיתד עץ – או יתד אש – ללב כדי לגמור אותי. כשאתם מכוונים, תכוונו לראש – תכרתו אותו מה שיותר מהר. אם אתם לא יכולים לראש כי הוא גבוה מדי או סתם כי אין לכם גישה, תכוונו לברכיים כדי שהערפד יתכופף, ואז תכוונו לצוואר. לכרות את הראש – זאת המשימה שלכם." הוא אמר ברצינות גמורה. "אחר כך זאת העבודה של מי שהכי מהיר לזרוק את החלקים אל המדורה הקרובה ביותר."
"דרך אגב," רוזלי הגיעה מהשד-יודע-איפה, עוקפת את העץ שלב נשען עליו. "יהיו המון מדורות בשדה – תיזהרו. למרות שאתם לא ערפדים ואתם תהיו בעורף, יכולים לנסות לקחת אתכם בשבי, להרוג אתכם, להפוך אתכם לערפדים – כל דבר שהוא. אם יש סכנה מיידית, אל תהססו. תזכרו – זה או אתם, או התוקף שלכם. ואתם חייבים לבחור בעצמכם," היא חשפה את שיניה, נראית מפחידה מאי פעם.
"לכל אחד יש חרב, נכון?" היילו שאלה.
"למה אנחנו לא יכולות להיות בקרב?" עדי, בת עשר שנים בלבד, שאלה.
"מצטערת. אין כניסה לקטינים." לין משכה בכתפיה.
"אבל נתן ואיריס יהיו שם!" אורטל מחתה.
"כי הם חייבים." נלי אמרה ברוגע, ואז עיניה החלו לזוז בצורה משונה. "היער זז או שזו אני." היא נשענה על העץ הקרוב אליה בכבדות.
"את בסדר?" חוסה-חיים היה לידה ועזר לה להתייצב. היא עצמה את עיניה.
"סחרחורת. זה בסדר." חייכה חלושות.
"זה כבר קרה לך פעמיים השבוע – את אוכלת טוב?" לין שאלה, טונה טון של אמא דואגת.
"כן, דודה. אלך לאכול משהו – תמשיכו." אמרה, וחוסה חיים הלך איתה.
"אתקשר לאנדי," רוזלי אמרה.
"מי הבא בתור?" לין שאלה, מסתכלת על כולנו.
נתן (3):
"זה קשה," התלוננתי. זה קשה כל כך! ומעייף. ובא לי לאכול – אני רעב.
"תוכל לאכול עוד מעט, נתן," דוד אדוארד הבטיח. "אבל, אתה חייב להתרכז אם אתה רוצה לחסום את המחשבות שלך."
"זה באמת קשה!" אירי התלוננה. שנינו התאמנו יחד עם דוד אדוארד ודוד ג'ושוע על חסימת המחשבות והזיכרונות שלנו – אין לי ממש מושג למה, אבל הם אמרו שזה הכרחי. וקשה. מאוד.
"אבל אני תמיד חושב על זה שאסור לי לחשוב!" אמרתי. דוד ג'ושוע צחק.
"מה השיר האהוב עליכם?" הוא שאל, מעביר את מבטו ביני לבין אירי כמה פעמים.
הסתכלנו אחד על השני במבט יודע ובחיוך. "BORN THIS WAY "
"בסדר – אז תשירו אותו בכל הכוח שלכם – בראש." דוד ג'ושוע אמר. "תצרחו את המילים, תשירו את המילה, תשמעו את המוזיקה – ותתרכזו רק בזה, תניחו לפינה במוח שלכם לנגן את השיר, לשמוע את המילים, להתרכז בהן." אמר, קולו מהפנט כמעט. "שימו את המילים מקדימה, ואת המחשבות האחרות מאחור. השתמשו במוזיקה בתור הסוואה. מקום מחבוא. מחבוא מפני פולשים. בסדר?" הנהנו. נראה לי שהבנתי.
"
I'm beautiful in my way
'cause I was born this way
I'm on the right -
"
"די די די!" דוד אדוארד צרח. השתתקתי – מנטאלית.
"כל הכבוד!" דוד אמט צחק מאחורינו.
"סליחה, לא התכוונתי אליכם," דוד אדוארד שלח לדוד אמט מבט רוצח, ואז אמר משהו ממש-ממש מהר.
דוד אמט רץ כל עוד נפשו בו אל עבר הבית, בעוד דוד אדוארד חייך בניצחון.
"רוזלי?" דוד ג'ושוע שאל בטון יודע.
דוד אדוארד נאנח. "הוא כזה ס|טה."
"מה עם דודה רוזלי?" אירי שאלה.
"לא משנה. הייתם נפלאים – לא שמעתי כלום חוץ מאת השיר," דוד אדוארד חייך.
"עכשיו..." דוד ג'ושוע אמר באותו הטון בו העלתה בכל פעם את רמת הקושי. "בואו ננסה את זה על אמא שלכם."
אנדי:
"אני לא יכול לעשות את זה," אמרתי לתום. הרגשתי שבא לי להקיא. "היא גם לא מרגישה טוב..."
"אנדי, בחיי נשמתי, אם אתה אומר שאתה לא יכול לעשות זאת עוד פעם אחת, אתן לך שתי סטירות," הילי הופיעה בדלת.
"למה את רוצה להרביץ לדוד אנדי, אמא?" איריס הקטנה הופיעה ליד אמא שלה.
"כי הוא מתנהג כמו תינוק פחדן." איריס צחקקה.
"אבל דוד אנדי הוא הזאב הכי אמיץ בשמורה!"
"לא הכי אמיץ," תיקנתי אותה, נבוך.
"לא נכון – אתה הכי אמיץ שם!" נתן אמר כשקארלייל נכנס בדלת.
"מה איתה?" שאלתי אותו, מת מדאגה. היו לנלי סחרחורות בזמן האחרון – קארלייל אמר לה לא לצאת מהמיטה יומיים. עברו שעתיים מאז.
קארלייל פתח את פיו, אבל הילי הקדימה אותו. "חיה," הילי אמרה, מתקדמת לעברי כך שניצבה מולי. "אתה רוצה לעשות את זה, כן או לא?" דרשה לדעת. הנהנתי.
"יותר מכל דבר אחר בעולם הזה."
"אז לך כבר," תום הניד בראשו לכיוון הדלת.
"אתה האחרון שיכול לדבר, אדוני!" הילי אמרה, מנערת את היד שהוא החל לשים סביבה.
"הילי, אני – " היא הרימה את ידה כדי לעצור אותו. מסכן. הם מאורסים כבר שנה בערך, יש להם שני ילדים והם עומדים לאבד אחד את השניה בעוד פחות משנה – פלא שהם עדיין לא התחתנו?
"שום תירוצים, וחוץ מזה, זה דיון לאחר כך. קדימה אנדי... תעשה את זה." היא חייכה לעברי. נשמתי עמוקות.
"על החיים ועל המוות," מלמלתי ויצאתי מהחדר של הילי ותום אל אחד מחדרי האורחים בו נלי הייתה במיטה וראתה טלוויזיה יחד עם אסמה.
"אסמה..." היא הנהנה וקמה מהמיטה.
"תקראי לי כשתרצי," אמרה לנלי ונישקה את ראשה.
"תודה אסמה," נלי חייכה אליה חלושות.
"אין בעיה." היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה.
"נל-נל, איך את מרגישה?" שאלתי אותה. היא עשתה פרצוף חמוץ.
"משועממת. מתה לראות את האחרים מתאמנים – זה כל כך מגניב!" אמרה בחיוך קורן.
חייכתי. עיניה הצטמצמו לרגע במחשבה עמוקה. "מה קורה?" היא שאלה בחשדנות.
נאנחתי. "את מכירה אותי טוב מדי." נישקתי את ראשה.
"אז?" היא שאלה, עיניה הכחולות קודחות חורים בנשמתי.
"אה..." הפה לי היה יבש. אני לא יכול לעשות את זה." לא משנה, עזבי."
"אנדי!" היא התלוננה, משלבת את ידיה על חזה. שיערה החום והארוך נשפך על כתפיה בגלים רכים, והגיע עד למיטה, ליד ידיי. הברשתי אותו לאחור, מסתכל בעיניה.
אני לא יכול לעשות את זה. היא... טובה מדי בשבילי. יותר מדי בשבילי.
"אנדי!" שמעתי את קולו של תום מהחדר שלו ושל הילי. "בשלוש תגיד לה. אחת, שתים שלוש!"
"את רוצה להתחתן איתי?" שאלתי במהירות, חצי מקווה שהיא לא תבין.
עיניה גדלו כשהיא בחנה אותי.
"ברצינות?" שאלה בשקט. הוצאתי מהכיס שלי קופסא קטנה ולבנה ופתחתי אותה. הייתה שם טבעת שקניתי בכסף שקיבלתי בתור העבודה שהשגתי באוניברסיטת וושינגטון בתור סטודנט – ברמן בבר ממש ליד האוניברסיטה. עבדתי שישה חודשים והוספתי קצת כסף מהחסכונות שלי כדי לקנות את הטבעת הזאת – וזה עדיין לא היה מספיק.
היא הייתה פשוטה יחסית - היה לה יהלום קטן באמצע, והיא הייתה מזהב לבן – אחותי עזרה לי לבחור את הטבעת הזאת. היה לי מזל שהצלחתי לקנות דבר כל כך יפה בעזרת התקציב המוגבל שלי.
"זה לא הרבה – לא מקבלים יותר מדי כסף בתור סטודנט," התחלתי להתנצל. "אבל אני מבטיח לך, שברגע שאתחיל לעבוד, אקנה לך איזו טבעת שתרצי, מצידי – "
"תשתוק כבר," נלי אמרה בחיוך קטן ופיה התרסק על פי. הצמדתי את כפות ידיי אל פניה הקרירות, מאושר יותר מאי פעם. התנתקתי ממנה, מתנשם.
"זה כן?" פי עוד נגע בפיה.
"מה נראה לך?" גבותיה התכווצו כשהסתכלה עלי מלמטה-למעלה, מבעד לריסיה הארוכים.
לקחתי את הטבעת הקטנה ושמתי אותה סביב האצבע שלה. "היא מתאימה בדיוק – בדיוק כמונו," נלי אמרה בחיוך, בוחנת את הטבעת שהייתה על האצבע שלה.
"אולי כי אחותי גנבה לך את אחת מהטבעות שלך ואמרה למלחים שיעשה אותה בדיוק באותו הגודל," הודיתי. "אבל אל תדאגי – אותה הטבעת שוכנת כרגע בחדר שלך בעזרתה של הילי." צחקתי.
"מזל ששלווי קיימת, אה?" נלי צחקה לרגע, "ואחותי!" אמרה זאת בקול רם יותר, מסתכלת ימינה אל כיוון החדר של הילי ותום. היא העבירה את מבטה אלי והסתכלה עמוק בתוך עיניי. "אני אוהבת אותך," לחשה.
"גם אני. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה."
פתאום הדלת של החדר נפתחה בטריקה, ונלי התכווצה. על מפתן הדלת עמדה פיקסית אחת, ברבי אחת והילי אחת. הילי קפצה על שנינו – כבר די התרגלתי לריח של הערפדים, לצערי הרב – ובירכה אותנו, בזמן שהשתים האחרונות הכריזו שהן רוצות לתכנן את החתונה.
ברגע שהילי שחררה אותנו, אמרתי. "אין לנו תקציב מי-יודע-מה – "
"שטויות," אליס קפצה במקומה מרוב התרגשות. "אנחנו נדאג לכל – "
"אליס." נלי אמרה, קוטעת אותה לפני שהיא תתחיל להיות היפרית. "את עזרת ללין ולמרטין בחתונה שלהם, ואני מאוד מודה לך על כך. אבל..." היא העבירה את מבטה אלי. "חשבתי על משהו צנוע כזה, פשוט. עם כל הזאבים, משפחת דולב ומשפחת קאלן. אולי בחוף הראשון בלה-פוש?" הציעה.
נישקתי את אפה. "זה הרעיון הכי טוב ששמעתי."
"אני לא רואה כלום!" אליס התלוננה.
הילי צחקה. "יופי."
"אולי אני לא אתכנן את החתונה שלך, נלי, אבל תהיה בטוחה שאתכנן את זו של אחותך," אליס אמרה בקול הכי מפחיד שלה.
"אוה, לא את לא!" הילי צחקה, מנסה להישמע מפוחדת.
"אנחנו עוד נראה," ועם זה, אליס יצאה מהחדר, ונלי, הילי, רוזלי ואסמה שהגיעה יחד עם תום ואני התחלנו לחשוב על החתונה שלנו.
החתונה שלי ושל נלי.
"אני רוצה לעשות את זה לפני הקרב," נלי אמרה אחרי שאסמה ביאה את כל המגזינים שקיימים בבית – שלוש ערימות בגודל של אליס, פחות או יותר.
אליס פתחה את הדלת והביאה איתה חוברת צבעים. "זה יקרה בעוד ארבעה חודשים מעכשיו," אליס אמרה. "אני לא רואה את אחר הצהריים של היום הזה. אבל... אוו!" היא קפצה, חיוך ענקי נמרח על פניה. "חכו כאן!" היא רצה מהחדר.
"מה קרה?" שאלתי.
"היא ראתה את השמלה." אדוארד נכנס יחד עם בלה. "מזל טוב." הם אמרו יחדיו, מחייכים אלינו.
"תודה," חייכתי לעברם.
"כמה זמן?" נלי שאלה אותי.
"כמה זמן מה?" התבלבלתי.
"כמה זמן רצית... אתה יודע," היא הראתה לי את היד שעליה הטבעת הונחה.
"המ..." גירדתי בראשי, כמנסה להיזכר. "מהרגע שראיתי אותך, פחות או יותר,"
היא צחקה. "אל תהיה אידי|ט. באמת – ממתי?"
"כשתום הציע להילי, טוב," הרגשתי איך אני מסמיק. "חשבתי על זה ואמרתי לעצמי 'וואלה, גם אני צריך לעשות את זה. אני רוצה להיות איתך לנצח – ואני צריך לוודא שאף אחד לא יחטוף לי אותך בזמן שאני ישן בשמירה," חייכתי לעברה. "הייתי לחוץ בדיוק כמוהו – ואולי אפילו יותר," צחקתי.
"אויש, אני עוד זוכר את העצבים על כל ה – "
"אל תדאג," היא לחשה והתקרבה לעברי. "אף אחד לא יחטוף אותי ממך."
הילי:
"את תחזרי, נכון?" שילה שאלה אותי, דמעות-ארס אשר לעולם לא יזלגו בעיניה.
חייכתי ככל יכולתי. "אנחנו נתראה בקרוב," הבטחתי לה. רק שאלו יהיו בנסיבות נוראיות, הוספתי בליבי.
"את מוזמנת לחזור מתי שתרצי – זה הבית שלך, את יודעת," דמיטרי נתן לי חצי חיוך עקום וחיבק אותי בחוזקה. החזרתי לו חיבוק.
"אל תדאג. עוד נתראה. אני מבטיחה לך." הוא שחרר אותי, ואת מקומו תפס פליקס.
"אני מרגישה כמו בובה קטנה כשאתה מחבק אותי," ניסיתי לעשות בדיחה כדי שגם אני לא אפרוץ בבכי יבש כמו חצי מהערפדים שנפרדתי מהם בטירה.
"את באמת בובה קטנה – בובה קטנה ורוצחת, אבל עדיין – קטנה ונראית חמודה ולא מזיקה." פליקס טפח על ראשי כאילו הייתי ילדה קטנה.
"הדגש הוא על המילה נראית,"וולאד, ערפד שעזר באימונים הפיזיים שלי אמר, וכולם פרצו בצחוק – חלק חנוק, חלק מכל הלב, וחלק די מאולץ. "אחרי אימונים של שנה ותשעה חודשים, את יכולה להביס צבא שלם לבדך," אמר בטון עובדתי.
"אתגעגע אל כולכם," אמרתי, מתעלמת ממילותיו של וולאד, מחבקת אותו. זהו. הוא היה האחרון. פרנסואה והיידי היו המלווים שלי לטיול בן החודשיים לישראל, יחד עם כמה ערפדים שלא הייתי אמורה לדעת שילוו אותי – סוג של סוכנים חשאיים של ארו; אבל, כמובן, שתת המודע שלו פשוט צרח את זה עליי, אז... אדע אילו ראשים לחפש כשאני יוצאת לרחוב... או מסתכלת מעבד לחלון בבית שלי.
הבית שלי.
בזמנים הכי קשים חוזרים לבית.
לי ולזקנת השבט שלי עומדת להיות פגישה קטנה... בקרוב.
*****
סוף הפרק!
טוב, אז עד כאן להיום, חג שמח! נתראה בקרוב :)
(צריכים להיות 90 פרקים... אנחנו ב86 ;))
