בקיצור: פמיניזם ונכונות החוק, במדבר וביום הולדת ה-80 שלי $$$ [4876]
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
אני בן 80: (ג) דבר תורה לפרשת "מסעי"
"וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים" (במדבר לו י"א). זה היה המפטיר שלי, ביום עלותי לתורה בר מיצווה, לפני 67 שנים ושבוע. זה היה בת"א, בבית כנסת קטן בדרום ת"א. אחרי העליה לתורה הלכנו לחגיגה, שהתקיימה במסעדת "אס" ברח' נחלת יצחק בת"א. פעם היה דבר כזה, נקניק "אס", שהיה שם דבר. לשם הגיעו כל הקרובים, כל חמולת ישונסקי הווילנאית. את המסעדה העמיד לרשותנו אברהם אפרוני ע"ה, שהיה בן דוד של אמי. הוא העמיד את המקום לרשותנו ללא תשלום, שכן אמי היתה ענייה, וגם את הכיבוד הוא נתן לנו במחיר עלות. בית הכנסת, שבו עליתי לתורה, היה מעוזו של הרב, שמצא את פרנסתו בכך שלימד נערים חילוניים לבר מיצווה. הוא לימד אותנו את טעמי המיקרא. הוא לימד אותנו לקרוא את המפטיר בטעמי המיקרא. הוא לימד אותנו להניח תפילין. ותו לא. אצלנו בקהילת "אשל אברהם", כשנער בא ללמוד לקראת הבר מיצווה שלו, אנו מלמדים אותו יותר, הרבה יותר, כמו שלמד בננו הצעיר אורן אצל הרב יונתן פרלמן. אבל אמי לא דרשה מהרב ההוא יותר מזה, וגם אם היתה דורשת, הוא לא היה מבין מה היא רוצה. כשהגיע צלי, בננו הבכור, לגיל המתאים, הלכנו לבית הכנסת "הכיפה", שמול ביתנו שהיה אז ברח' הצבי, וביקשנו מהמורה לבר מיצווה יוסי, שילמד את צלי קצת יהדות. הוא שמח והבטיח, אבל בדיעבד הסתבר שלימד אותו אותם הדברים שלמדתי אני בת"א. המלמד לא הבין כלל מה אנו רוצים. אבל אח"כ הוקמה קהילת "אשל אברהם", ואורן זכה וקיבל מה שרצינו, ואכן הוא פה בקהילה, מאז ועד היום.
הפרשה שלי אז היתה "מטות מסעי". בשנים אחרות הפרשה שלי היא "מטות". אבל אני אוהב דווקא את פרשת "מסעי". סיפורן של חמשת בנות צלופחד היא הסיפור האהוב עלי יותר מכל פרשה אחרת בתורה. אני אוהב גם את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. וגם את סיפור יוסף ואחיו במצריים, אבל הסיפור של בנות צלופחד הוא הסיפור שמלהיב אותי יותר מכל סיפור אחר. למה אני אוהב דווקא את הסיפור הקטן הזה? כמה וכמה סיבות לכך.
ראשית, משום שיש בו נשים, ועוד יותר משום שלנשים יש שם. התנ"ך ממעט לספר על נשים. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה א), אדם ולא אדם וחווה. שת, אנוש, קינן וכן הלאה – כולם גברים. לא היו שם נשים? איך נולדו אנוש, קינן וכל היתר? לא נאמר דבר העל נשותיהם ועל אימותיהם. "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו ט). מי היתה אשתו? מי היתה אימם של שם, חם ויפת? לא נאמר עליה דבר ולא נזכר שמה. "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א). האיש הוא עמרם, אבל מה שמה של "בת לוי"? לא נאמר. מסורות מאוחרות הדביקו לה את השם יוכבד, אבל בתורה השם יוכבד לא מופיע. מה שם אימו של שמשון? ז'בוטינסקי נתן לה את השם "הצללפוני", אבל בתנ"ך אין לה שם, אשת מנוח. מה שמה של האישה החכמה מאבל בית מעכה? והנה פה, בפרשת "מסעי", חמש נשים נזכרות – ויש להן שם. יתר על כן – הן מדברות. כמה נשים יש בתורה שמדברות. נכון, ישנה מרים הנביאה. אבל כמה עוד נשים מדברות בתורה וקולן נשמע? בנות צלופחד באות וטוענות, וקולן נשמע, ומתברר כי "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (במדבר כז ז) – הן צודקות, והגברים שקיפחו אותן – אינם צודקים.
ופה אני מגיע לעניין מהותי הרבה יותר: נכונות החוק. האם החוק הוא תמיד נכון? האם החוק הוא תמיד צודק? ואני לא מדבר על חוק שהוא אף פעם לא נכון, כמו החוק של "מסורבות הגט", שהגט יינתן להן רק "לרצונו של הבעל". אני מדבר על חוק שהוא בד"כ נכון. החוק הוא טוב וראוי, וכמעט תמיד הוא נכון וצודק, אבל אז יש מיקרה, מה שאני קורא "המיקרה החריג" – מיקרה שבו החוק אינו נכון. החוק גורם עוול, עוול שהמחוקק לא התכוון אליו, כי המחוקק לא העלה בדעתו שעלול להיווצר צירוף מיקרים כזה. הדוגמה שאני נוהג להשמיע כדי להדגים את המיקרה החריג היא זו: היתה תאונת דרכים. אדם אחד עבר במקום במכוניתו, עצר, החנה את מכוניתו בשולי הדרך ורץ לטפל בפצועים. עבר במקום שוטר "חביב", ששם לב שמכוניתו של האיש חונה במקום אסור – ונתן לו דו"ח. כשהגיע התיק לבית המשפט, סיפר האיש מה שקרה. אמר השופט: "אני לא מוצא סעיף בחוק שיאפשר לי להימנע מהרשעתך" – והרשיע אותו. נתן לו את הקנס המינימלי, אבל הרשיע אותו. זאת דוגמה למיקרה החריג, שמי שחוקק את החוק, האוסר על חנייה בשולי הכביש לא חשב על מיקרה כזה.
המיקרה החריג, הוא אכן חריג, קורה לעיתים רחוקות. אבל התופעה של המיקרה החריג היא די נפוצה. וגם בפרשה הזאת, פרשת "מסעי" יש לנו דוגמה נוספת של המיקרה החריג: ערי המיקלט. החוק אומר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו). כל מי שהורג בן אדם – דינו מוות. זה החוק המיקראי האוריגינלי. בדורות מאוחרות מיתנו את החוק הזה והוסיפו לו סייג, שיש עדים שראו את הרצח במו עיניהם, ולא עדויות נסיבתיות, כגון שראו את הרוצח רץ אחרי הנירצח, והם נכנסים למערה והרוצח יוצא עם סכין נוטפת דם – זאת עדות נסיבתית, לא קבילה במשפט העברי. אבל יש מיקרים שבהם אדם אחד הרג אדם אחר, לא בכוונה, מיקרים חריגים. מה עושים? התורה מצווה על בני ישראל להתקין ערי מיקלט, שאליהם יכול הרוצח בשגגה לברוח, ולגור שם, עד מות הכהן הגדול, וכך להימלט מן העונש הצפוי לכל מי שהורג אדם. הוא יכול לגור בעיר המיקלט, עד מות הכהן הגדול, אבל אם יעיז לצאת מגבולות העיר – יכול גואל הדם להרוג אותו.
נחזור אל בנות צלופחד, עוד מיקרה חריג. כל משפחה, שיש בה אבא, אמא, בנים ובנות– תקבל נחלה בארץ ישראל, לאחר הכיבוש. אבל במשפחת צלופחד: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת" (במדבר כז ג) אין אבא ואין בנים – רק בנות. במה ייגרע חלקן? אכן מיקרה חריג. שימו לב, את החוק: "והִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תמעיטו" (במדבר לג נד), את החוק הזה נתן אלוהים בכבודו ובעצמו. והנה, גם אלוהים אינו יכול לחשוב על חוק שלא יהיו לו מיקרים חריגים.
והפרשה אינה מסתיימת בזה. גם התיקון "כן בנות צלפחד דוברות" – איננו מושלם. אפשר לתת נחלה לחמש הנשים הצעירות, אבל אישה בימים ההם איננה ישות משפטית. אישה עומדת ברשות אביה, כל עוד היא רווקה, והיא עומדת ברשות בעלה, מהרגע בו הכריז "הרי את מקודשת לי". אישה אינה עומדת ברשות עצמה – במשפט העברי. יש לי חבר שבא לבית הדין הרבני להסדיר צו ירושה. הוא סיפר לי שבא שמש בית הדין, הושיט לו טופס וציווה עליו: "חתום". "רגע רגע" אמר החבר שלי, "אני לא חותם על שום דבר שאינני יודע מהו". הסביר לו השמש, כי הוא מתבקש לחתום על כתב ויתור, לטובתה של אחותו, ויתור על מחצית הירושה, שכן לפי המשפט העברי – הבת אינה יורשת, רק הבן, ולפי המשפט האזרחי הישראלי – הבת כן יורשת.
נחזור לעקרון "המיקרה החריג". מאז החוק הראשון בעולם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א כ"ח), מקובלת על כולם המחשבה שהחוק הוא נכון, והוא תקף בכל המיקרים. יקוב הדין את ההר. זאת מחשבה שמקובלת על כולם. אבל זה לא נכון. תמיד יש מיקרים שבהם החוק אינו צודק. תמיד יש צירוף מיקרים נדיר שמביא לכך שהחוק גורם עוול, עוול שהמחוקק לא התכוון אליו. לכן ראוי היה שפרלמנטים יחוקקו חוק שיתיר לאדם, לשופט, או לפקיד, להפעיל את שיקול דעתו, ולפעול לפי השכל הישר (Common Sense), כאשר ברור לו לחלוטין שהפעלת החוק ככתבו וכלשונו תגרום לעוול. אני לא נכנס לכל דקדוקי העניות המשפטיים בחקיקה כזאת – אבל האדם הוא העיקר, ולא החוק היכש.
הסוף של התיסבוכת הוא לא כל כך נאה, לפחות לא בעיניים פמיניסטיות. "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים". חמש הנשים חייבות להתחתן עם חמשת בני דודיהן. בימינו, דבר כזה לא היה מתקבל, אבל אז – מי שואל נשים מה דעתן, עם מי הן רוצות להתחתן? אבל אולי אלוהים התכוון לטובתן? חמש נשים צעירות, אחיות – ואף אחת מהן אינה נשואה? איך זה יכול להיות? אולי לא היה להן אבא שישיא אותן, ואולי יש כתם על המשפחה. "אבינו מת בחטאו". אז אולי אלוהים דווקא פתר להן את בעיית השידוך.
כידוע לכם – יש לי בלוג, ובבלוג שלי יש עוד דוגמאות רבות לעקרון המיקרה החריג. לפני סיום דברי, אני רוצה לספר לכם עוד אחד מסיפורי המיקרה החריג. הסיפור הזה מופיע בכתובת:
המלצה
אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את יתר הסיפורים על
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 1,000,069 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
תגובות
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 500 מילים).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
קבלת הודעות על כל מאמר בפוסט הזה
אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט יחדש שמופיע בבלוג הזה (מדי יום) – שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום בבלוג שלך", לכתובת:
תגיות
את רשימת התגיות מסודרת לפי מספר הפוסטים תוכל לראות אם תרדו למטה.
את רשימת התגיות מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן כאמור לראות בכתובת:
חיפוש מאמר, או נושא, בשדה "חפש בבלוג הזה", בפינה הימנית העליונה של החלון הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
תגיות: דת, יהדות, דבר תורה, המקרה החריג, המשפט העברי, יום הולדת, בר מצווה, ישונסקי, וילנה, אורן רגב, צלי רגב, אשל אברהם, פמיניזם, נשים, נשים מעמדן וסגולותיהן, תנ"ך, עונש מוות, שכל ישר, לפעמים זה כל כך נכון, ציטטות, תובנות, פתגם, מחשבות והגיגים,
