סוף סוף ניקתה בתי הבכורה את חדרה. מאז שעברנו לגור בדירה לפני ארבע שנים לא היה מבצע ניקיון שכזה בחדרה. גודשת 6 שקיות גדולות לאיסוף זבל. (פוסטרים וחומרי הסברה של פיקוד העורף בו שרתה את מלוא השירות הצבאי, קלסרים עם חומרים לבחינות הבגרות שעברה בהצלחה למרות הדיסלקציה כולל קורס מנטורינג במכללת ספיר וקורס פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון וקורס מוקדניות שירות של בזק כעבודה צדדית, עטיפות חטיפים ובקבוקי קולה, עדויות למסיבות זלילת סוכר לבן מלח וקמח לבן, מרד והתמכרות הן שתי מילים שבאות ביחד, בגדים שהם לא במידה או מבדים לא נעימים או שנזנחו מסיבות עלומות, ובעיקר הקושי שלה להיפרד , להניח מאחור, לזרוק את המיותר).
כשחזרתי מהעבודה, חיכתה לי על השולחן בסלון סיכת 'מיקי מאוס' מעוטר בפנינה מזוייפת גדולה לראשו ובאבנים מנצנצות בשלל צבעים. סיכה גרוטסקית מופרזת בכיעורה. שקיבלתי מדודתי סופי עליה השלום, שביקרה מייד אחרי הולדת הבת. ב1995. כנראה שפניי חשפו את דעתי על כיעורה וחוסר התוחלת של הסיכה מפני שסופי מייד הדגישה שרכשה אותה ביוקר בחנות של מעצבת פריטי אופנה מפורסמת בקניון בבאר שבע. ואני השתוממתי עוד יותר.
![]()
דודתי סופי העקרה אימצה במידת מה את האחייניות שלה, כמו שעושות דודות, אני יכולה לשער מה חשבה ומה הרגישה כששקלה ומדדה ובדקה התפתחות של עשרות אולי מאות תינוקות ופעוטות שביקרו אצלה במהלך עשרות שנות עבודתה עד ליציאתה לגמלאות מתפקידה כאחות טיפת חלב. וזאת מבלי שהצליחה ללדת תינוק משלה.
כששמעה שעברתי לידה קשה וממושכת (יומיים צירים ארבע שעות צירי לחץ ולבסוף לידת וואקום) . באה על מנת להעריך את המצב. נזכרתי בה יושבת מולי קוראת בעיון את סיכום הלידה והניירת מבית החולים. לבסוף ציינה בסיפוק : "אפגר עשר". זה הציון שנותנים לתינוקות אחרי שנולדו ונבדקו באורח יסודי. סופי פסקה 'יש לך תינוקת בריאה'. חשתי בטחון מול נימתה הסמכותית והעזתי לומר את מה שהרגשתי בחודש הראשון מאז שנולדה מול חווית ההורות החדשה, מול הקוטן של התינוקת. לנוכח תחושות הרכות והמסירות הטוטאלית שחשתי: "אני כל הזמן פוחדת שיקרה לה משהו"... סופי פסקה בקצרה 'אל תיכנסי לחרדות'. הבחנתי בטון לעגני. (באותו חודש קיבלתי את תעודת התואר הראשון בעבודה סוציאלית. עדיין לא הייתי מורגלת בבוז הדק בו משתמשות נשות מקצוע כדי להבדיל עצמן מ'המטופלות'. סברתי בטעות שהלעג כוון כלפיי. שנים אחרי כן הבנתי את הקוד. ובקרב עמיתותיי היתה מקובלת האמירה בטון של גינוי 'את מתנהגת ממש כמו מטופלת' בכל פעם שמישהי הפגינה התנהגות חריגה של זעם או של מיסכנות או גישת 'מגיע לי'.)
מה שכן, סופי היתה אחות. וכעובדת סוציאלית הייתי מגיבה אחרת לעצמי. (המתח בין המקצועות מופיע עכשיו). הייתי אומרת "תפקידנו כהורים אינו למנוע דברים רעים שיקרו לילדינו. אין לנו את הכוח לעשות זאת. תפקידנו ללמד אותם דרכים כיצד להתמודד ולצמוח מתוך אותם אתגרים שמופיעים בחייהם".
זו תשובה שיפה רק לחלק מאותם 'אתגרים' ... אבל , בגדול , ברוב המקרים זו תשובה מתאימה שגם מרגיעה את ההורה. ואכן דברים 'רעים' או 'אתגרים' אכן קרו לתינוקת במהלך השנים כמו ניתוחי אוזניים, הרדמה כללית, מכשירי שמיעה, קרו לה גם דחיה חברתית, אלימות בחסות המורה. אכילה רגשית כפיצוי. (זכורה לרעה המחנכת מבית הספר מעלה שחרות שבקיבוץ יוטבתה. המורה שסבלה מעודף משקל תיעבה את התלמידה שסבלה מעודף משקל . ואישרה לתלמידיה לתת דרור ליצריהם הקמאיים והשבטיים ביותר. רמות הרוע שמגיעה אליהם חברת הילדים בקיבוץ אין להן אח ורע בחברה העירונית). אחרי שפניתי לראש מינהל החינוך כשנודע לי על המשחק הכתתי 'אסור לגעת בה כי מי שנוגע בה נדבק' התקשרה אלי אותה בריה ובכתה מרה : 'את לא יודעת איזו פרובוקטיבית היא".
היא.
כאילו לא מדובר בבתי.
ילדה בכתה ד. ואני מאחלת לאותה מורה, שתידבק במחלה מידבקת . לא סופנית. חלילה. שתחיה. ושתסבול.
("אני מתנהגת עכשיו ממש כמו מטופלת" וגו'.)
אחרי אותה שיחה עם אותה בריה. חיבקתי את בתי שאחזה בחזה הכואב ממכת אגרוף שהיכה אותה ילד ( תכול עין בהיר עור ושיער. ממלח הארץ . כוכב על בחברת הקיבוץ. הבן של המזכיר . כזה שבעוד שנתיים יפרוס חתול במכונה של הלחם ) הבטחתי לה שהיא לא אשמה. היא אמרה שאני האמא הכי טובה שיש. התביישה לספר לי על אותו משחק שנמשך חודשים . חשבה כמו כל קורבן שהאשמה נעוצה בה ולא חלילה בקבוצה מוטרפת מונהגת בידי אשה חולנית.
מחשש שהילדונת תיסוג, דחפתי אותה קדימה. לחוג תאטרון. להופיע על במה. לחוג שחיה. ליצור באמנות. להתגייס ולעשות קורס. ולבסוף, לעזוב את הבית. תהליך הדחיפה מהבית החל בכעס מצטבר שלי כלפיה על ההזנחה של החדר. (בדיעבד הבנתי שמדובר באפקט כולל של הזנחה עצמית כתוצאה מתקיעות). בשיחות שערכנו הבטחנו חוזים של יותר מעורבות מצידה במשק הבית וביחסה כלפי האחים הקטנים. ('אני רואה בהם עול' אמרה לי ) .
ההסכמים לא קויימו. חזרתי מיום עבודה ארוך, מנסיעות בדרכים, כדי לגלות (ולנקות) כיור מלא כלים או שולחנות שלא נאספו מהן כוסות או ערמות כביסה שלא כובסה או נתלתה או הורדה מהחבל. לגלות שלא נזרקו שקיות הזבל. שלא העבירו מטאטא בסלון. שלעולם לא נשטפה האמבטיה או נוקתה האסלה בשירותים של הילדים. מדי פעם הטיחה בי שהכינה בתנור פיצה מהירת הכנה. אז מדוע אני מתלוננת? היא דאגה לתת לילדים 'צהריים'...
(שוב ושוב, אנשים בחיי עושים את הטעות הענקית ולוקחים אותי כמובן מאליו.
בכל מערכת יחסים שיש או היתה לי תמיד הדגשתי שלא יעשו את הטעות הזו.
והיא נעשית.
אולי אני חביבה, פשרנית, וותרנית, לא די אסרטיבית). אולי בגלל זה במקרה הזה נתתי המון סימני אזהרה והתראה. במשך כשנה שאני משוחחת איתה לבד ועם בן הזוג ובחברת שאר בני המשפחה על נושא התיפקוד שלה בבית ועל נושא העומס שיש עליי. וגם על בן הזוג.
הצענו שתשלם 400 שקלים תמורת מנקה שבועית ובכך תפטור את עצמה ואותנו מהעימותים סביב העדר תרומתה לבית. (לא רק העדר תרומה אלא גם הוספה של לכלוך ובלגן ומטלות עבורנו). היא סרבה בתוקף לשלם עבור מנקה. ואחרי חודש השתמטה כליל מתשלומים בטענה שלא עבדה כי היתה חולה ולכן משכורתה היתה זעירה. (באותה משכורת 'זעירה' רכשה בושם יקר, סושי, פיצות, מוצרי איפור ועוד).
הבנתי שהיא לא תשלם וגם לא תשנה ממנהגה . והבנתי גם שרמת האגוצנטריות של הדור הזה היא מחלה שרוב ההורים מעודדים ומטפחים או לכל הפחות מאפשרים. הבנתי גם שאני לא מסוג האמהות שירוצו אחרי הבת הסטודנטית לאוניברסיטה עם קופסאות מזון ביתי מוקפא וערמות כביסה שכיבסתי עבורה כי היא אוהבת את הכביסה שאני עושה עבורה. ושמעתי על מספיק בוגרי צבא ואוניברסיטה שמסרבים לכבס עבור עצמם במעונות למרות שיש שם יופי של מכונות אוטומטיות והאמהות עצמן מסרבות לוותר על השירות האינטימי הזה.
הגעתי למסקנה שיחסיי עם ילדיי לא יהיו ולא היו מושתתים על השירותים הטכניים של ניהול משק בית וגם לא של בישול.
אני לא רוצה שידברו אחרי מותי ויגידו שאמא הכינה את החמין הכי נהדר בעולם. פאק דה חמינדוס. יש מספיק מסעדות שמגישות אוכל ביתי .
אני רוצה לכתוב. לצייר. ללכת לטייל. להתפלל. למדוט. לקרוא עם הילדים שלי ללכת איתם לקונצרטים. להיות שם עבורם כשהם רוצים לדבר להתלבט להרגיש אהובים מוכלים ולא באמצעות מרכך הכביסה של קלין. תודה. לא תודה.
לבסוף אמרתי לה בפניה שהיא לא עושה כי היא לא מרגישה שזה שלה. ומתוך כך הבנתי מה יהיה הפתרון.
במהלך התקופה הזו סיפרה לי על חלום שהכיל שתי תמונות שסיפרו לי מה שוכן בלא מודע שלה. "אנחנו על חוף הים. עומדים לחזור לרכב. את הולכת קדימה עם המון תיקים ושקיות והילדים רצים אחרייך. אני נשארת לבד ויש מלא דברים על החוף. צעצועים סנדלים כסאות נוח ואני לא יודעת מה לעשות. ואז ראיתי בים כמו נדלק זרקור על סירה ובה יושב מישהו או מישהי ודג עם חכה. בסבלנות ובשלווה".
הבנתי שהיא מרגישה מוצפת מול עומס המחוייבות האחריות בבית. והיא זקוקה לריחוק ולפרטיות כדי להשלים תהליכים שדורשים זמן וסבלנות. כדי לחוש את עצמה. לגבש זהות. החלום תמך בהחלטה לדחוף אותה לחיים עצמאיים ונבדלים.
חברותיי אמרו לי שעשיתי לה טובה ענקית. גם בן הזוג אמר לי . שכעת היא תתבגר. תיקח אחריות. תרגיש את עצמה ותעצב זהות. עם רגעי הקושי והמשבר והלבד שיש בגמילה מאמא. אני יודעת שזה לטובתה. ועדיין מכביד עלי רגש של אשמה. כאילו מיתוסים עתיקים של אמהות מוחלטת באים ודופקים לי בדלת.' היי נכונה להכיל תמיד לקבל הכול לעודד לתמוך להקריב לתת את הכול בלי לעשות חשבון.' במיתוסים האלו אין עדכון לאמא שאומרת לבת שלה :'קומי לכי לך אל המדבר ותתחילי לברוא לעצמך ארץ חדשה". היא באותה שבת שבה הודעתי לה שההסכמים לא עובדים. ועליה למצוא לעצמה דירה. הילדונת בכתה. ראתה בזה דחיה. הרגישה חסרת אונים. הבינה שיהיה עליה להתאמץ... "רציתי לחסוך לרשיון נהיגה. לנסיעה לחוץ לארץ. ללימודים" הטיחה בי. אך בסיוע חברתה הטובה הן שכרו ביחד דירה קטנה בשכונה סמוכה לשלנו. (כבר הבטחתי לה שבכל פעם שאכין אורז אצלצל אליה ) השבוע ניקתה את חדרה. מיינה את עברה ובחרה את עתידה.
כעת אני שמחה בהתלהבותן. הן מתכננות לרכוש שטיח ופופים. וכבר קנו קומקום חשמלי (בצבע ירוק למרבה התרעומת שלה כי רצתה לעצב את הבית בגווני אדום ולבן והחברה שכחה וקנתה ירוק). מהבית שלי לקחה מצעים וכלי מטבח . בסופש האחרון, התחילה טיילת בין הבתים. לחבר לה את הטלוזייה. לסדר לה את המזגן בחדר. קופסאות של אוכל מהקייטרינג עם שניצלים ותפוחי אדמה ודג בתנור (מצאתי שזה משתלם במקום להתעסק עם הגופות פשוט לקנות מבושלות עבור מי שמתעקש לאכול מן המת). אספתי עבורה קערות ומצקת. קטניות קפואות ומגשים חד פעמיים לאפיה בגדים שלה שאספתי וכיבסתי וייבשתי . ספרים לחברתה כי היא עצמה לא קוראת... ואפילו מקציף ידני שקניתי לעצמי וגם את המעיל הלבן סטייל שרלוק הולמס כי לה אין מעיל והיא אוהבת את המעיל שלי... אחרי החרדה הראשונית, נראה לי שהיא נרגעה בהדרגה. מלבד ההבנה שלה שכעת היא חייבת להתמיד בעבודה ולעשות שעות...
פתאום צצה סיכת המיקי מאוס והיא החזירה לי אותה.
![]()
אולי אתן אותה יום אחד כשהיא תלד. סוג של מורשת. תזכורת לתגובות נכונות ולתגובות לא נכונות... תיאורטיות או שנאמרו בפועל או נכתבו. כאלו של חוסר הבנות גלויות וסמויות או של הבנות פנימיות .
כל מה שקשור בהורות... לא תיארתי לעצמי. לא היה לי מושג.
, עניין של קוצים במקום שעליו נהוג לשבת
...
!