היי קוראים יקרים,

הגענו לחודש אוקטובר, או כמו שאני קוראת לו: אוי לא, תכף תתחיל לי אלרגיה. את הפוסט של היום אקדיש לדבר המעצבן הזה שמלווה אותי כל חיי: אלרגיה. עד לפני כמה שנים, ידעתי שאני לא אלרגית לכלום. אני לא אלרגית לגלוטן (יאי, אפשר לאכול פיצה טעימה!), לא אלרגית לבוטנים ולאגוזים (יאי, אפשר לאכול נוטלה!), אז כנראה שאני די בסדר. אני רק מקנחת את האף יומם וליל, אבל זה בסדר, כי זה מה שכולם עושים, לא? אזהו, שלא. עם השנים גיליתי את האמת הנוראה: אני אלרגית לאבק. למה לא שמתי לב לזה כל החיים? כי הייתי מוקפת באנשים שאלרגים כמוני, כמו האחים שלי וכמה מחבריי הטובים. כולנו קנחנו את האף יחדיו, אז הנחתי שזה מה שאנשים נורמטיביים עושים, מבלים את הזמן בקינוח אף שמכלה יערות גשם שלמים כי הגברת צריכה נייר טואלט אחרת האף שלה ישאר סתום לנצח. מעולם לא אובחנתי כאלרגית, פשוט ברגע שיש לך שני אחים מאובחנים (ואחד אפילו אסתמטי) ויש לך בדיוק את הסימפטומים שלהם כל פעם כשאת מתקרבת לגרגר מסכן של אבק, די ברור שגם את יצאת קצת פגומה. 

אז אני אלרגית לאבק. אני אלרגית לאבק כל השנה, תמיד סוחבת איתי נייר טואלט כי לכו תדעו באיזו מאורת אבק אתקל. השיא מגיע בעונות המעבר, בהן אני פשוט מחוברת לנייר טואלט באינפוזיה. האלרגיה שלי, כמשתמע ממה שכתבתי עד כה, מתבטאת בדרך כלל רק בקינוח אף. אני תודה לאל לא מתנפחת או חוטפת כאבי בטן (את זה גיליתי שעושה לי קמח מלא רק בצבא), אני פשוט... נראית מצוננת. איך אני יודעת מתי אני באמת מצוננת ומתי זו סתם אלרגיה? לפעמים אני לא יודעת אלא רק בדיעבד, אבל בגדול, אדם שחי חיים שלמים מלאים באלרגיות כבר יודע לזהות את ההבדלים בין השניים. אדם מצונן בדרך כלל מתפקד הרבה פחות טוב מהרגיל, הרבה פחות מפוקס ובאופן כללי מאוד מאוד ממורמר. לפעמים הוא אפילו מרותק למיטה פשוט מחוסר כח. אדם אלרגי מסוגל לתפקד קצת יותר. זה גם תלוי בנסיבות: אם היה לך קר, כנראה שהצטננת. אם היית ליד אבק, כנראה שאתה אלרגי, זה הרי די הגיוני. בגלל זה אני מסתובבת עם נייר טואלט כאילו היה שמיכי, בעיקר בעונות המעבר בהן הסיכוי שאשתמש בנייר הטואלט גבוה מתמיד. למה דווקא עונות המעבר מסוכנות לי? קודם כל, כי זו העונה בה אנחנו אף פעם לא לבושים בהתאם. פתאום חם, פתאום קר, ואנחנו בכלל בבגדי קיץ כי קשה לנו להשלים עם העובדה שמה לעשות, כבר לא לוהט בחוץ. אז קורה שלפעמים אני באמת מצוננת בעונה הזו. אבל הסיבה העיקרית בגללה אני מקנחת את האף היא האבק שמסתובב באוויר. עונות המעבר הן התקופה בשנה בה אנשים מתחילים להוציא מהארון המאובק את כל הבגדים העוד יותר מאובקים שלהם. בדרך כלל הם נאלצים להוציא את הבגדים האלו ברגע האחרון, כשהם מגלים שקר להם בבגדים הקיציים שלהם. זה קרה לי ממש השבוע באחד הלילות, כשפתאום היה לי קר ונאלצתי להחליף את הפיג'מה הקצרצרה והקיצית שלי בחולצה קצרה ובמכנסיים ארוכים. עכשיו, קר לכם, אתם צריכים את הבגדים האלו עכשיו, לכו תחכו לכביסה שתעיף את האבק. עד שהבגדים המאובקים יתייבשו יהיה שוב חם והבגד שוב יאגור אבק עד דצמבר ואז מה עשינו? ואני אפילו לא מדברת על משימת סידור הארונות, שהיא יום של סבל מבחינתי. כדי לסדר ארונות אני צריכה לפנות לעצמי לפחות יומיים - יום לסידור ויום לאלרגיה. בגלל זה לא סדרתי את הארון בעצמי במשך שנים, תמיד אמי סדרה אותו עבורי בימים בהם ידעה שלא אהיה בבית למשך הרבה זמן. 

תמיד אמרו לי שמתאים לי להיות ספרנית. אמי אמרה לי כבר בגיל צעיר שנועדתי להיות ספרנית. כשרואים אותי עם המשקפיים (ולפעמים גם עם צמה שאני מאלתרת), אומרים לי שאני הכי ספרנית בעולם. מתישהו ישבתי עם חברה ספרנית בדלפק ההשאלה בספריה בה מעולם לא עבדתי, והלקוחות פנו אליי כי הם חשבו שאני הספרנית, כי יש לי את הלוק המתאים. זה מצחיק, כי אנשים לא מבינים כמה לא מתאים לי להיות ספרנית. עד לפני חצי שנה עבדתי במשך 4 שנים בספריה. היה לי שם ממש טוב, אבל היה לי מאוד קשה עם האלרגיה לאבק. יש לכם מושג אלו כמויות אבק מטורפות יש במקום הזה? כאילו, יש שם ערימות של ספרים שאף אחד לא נוגע בהם במשך שנים אז הם צוברים אבק, קורי עכביש ולפעמים גם ג'וקים. הדבר הראשון ששואלים אותך בראיון עבודה לספריה הוא "אתה אלרגי לאבק?". אני מתארת לעצמי שזה מקצץ לפחות חצי מהמועמדים. תודה לאל שהספריה שעבדתי בה הייתה יחסית מאווררת, אז לא נחנקתי שם למוות. תמיד כשהגעתי לעבודה שאלו אותי אם אני שוב מצוננת. "שוב"? אני בקושי מצוננת, אני פשוט אלרגית לאבק, והמקום הזה הוא מאורת אבק! וכשסדרתי ספרים בכלל היה לי קשה עם האלרגיה. נהנתי מכל רגע של הסידור (הייתי היחידה שאהבה לעשות את זה, אף אחד לא הבין למה. 3 שעות עם מוזיקה באוזניים, זה למה), אבל קנחתי את האף לפחות 3 פעמים בזמן הזה. מאז שעזבתי, כמות האלרגיות שלי קטנה משמעותית. מה שכן, הספריה הזו ללא ספק חשלה אותי, נהייתי הרבה יותר עמידה לאבק, או הרבה פחות רגישה אליו.

אז אני דנית, ואני אלרגית לאבק. החברים שלי קוראים לזה "מצוננת תמידית". אז כן, אני מצוננת תמידית, אבל אני לא מדבקת, שזה כבר טוב. בדרך כלל האלרגיות האלו עוברות לי ברגע שהאבק מתנדף. הייתה רק פעם אחת שהייתה לי אלרגיה ממש מעצבנת, במשך חודש שלם הסתובבתי עם אף סתום, כבר לא ידעתי אם חטפתי צינון שמסרב לעבור או שזו אלרגיה מטורפת. הייתי בטוחה שזו האפשרות הראשונה, אבל לא הרגשתי גמורה ומותשת אלא בעיקר מיואשת מהתקופה הארוכה. אחרי חודש בו התקשתי לנשום כראוי, החלטתי לבדוק מה זה. הרופא אמר שזו "סתם אלרגיה שהסתבכה". "סתם" תגיד למישהו אחר, לא לי, אתה לא רואה שאני סובלת?! רבים שואלים אותי למה אני לא מטפלת באלרגיות האלו. אני מכירה כמה חברים שטפלו בהן עם כדורים או זריקות. בגדול אני די לא אוהבת זריקות וכדורים אני בכלל לא יודעת לקחת (הם צריכים להיות ממש קטנים או מעיכים כדי שאוכל לקחת אותם) וגם ראיתי שהאלרגיה שלהם בסוף תמיד חזרה בעונות המעבר. הם לא מקנחים את האף יומם וליל (כנראה רק יומם), אבל עדיין יש להם מעט אלרגיה, לא משנה כמה הם יכחישו אותה. כשאני מרגישה את האלרגיה מגיעה, אני יודעת שבסדר, זה מעצבן, זה מעיק, אבל זה יעבור. לפעמים אני מטפלת בו כמו בצינון, עם איזה קולדקס טוב (בעבר מעוך, היום אני כבר מסוגלת לבלוע אותו ככה, מי היה מאמין). לפעמים הוא גם עוזר די מהר. בסופו של דבר מי שמרפא הכי טוב מהאלרגיה הוא הזמן: בסדר, עכשיו אוקטובר, כולנו מוכנים נפשית לאלרגיה, בדצמבר הכל יעבור עד להודעה חדשה שכנראה תגיע לקראת פסח. הזמן עושה את שלו. גם השעות עושות את שלהן, יש פער אדיר בין האדם שאני כשאני קמה בבוקר (גוש אלרגיה מהלך) לבין זה שבערב (בדרך כלל אין יותר מדי זכר לאלרגיה. אני כנראה אלרגית לבקרים).

מה חשוב לי שתקבלו מהפוסט הזה? בעיקר את המודעות לחברים המצוננים תמידית שלכם שסובלים מאלרגיות אינסופיות. בבקשה, אל תצחקו עליהם. אל תקראו להם "מה קורה אלרגיה?". אל תגידו להם "מה, שוב חולים? מה יהיה?". הם סובלים גם ככה. תחבקו אותם והכי חשוב - תביאו להם נייר טואלט, הם בטוח יצטרכו אותו מתישהו.

ועכשיו, ברשותכם, הלכתי להמשיך להריח את האבק שמסתובב לי בבית.

נית.

לסוכה העגולה יש שישה עמודי צינור דק אשר מכתרים אותה מכל עבר.

רגליהם נטועות באדמה, וראשיהם מחוזקים  בצינור דק שמקיף בעיגול את הסוכה, מחבר ביניהם ויוצר שלד בסיס לסכך.

סבא שלי בנה את הסוכה לפני כשישים שנה, וריצף אותה באבן ירושלמית, וגם יצק במרכזה, שולחן מבטון.

ליד אחד העמודים הוא נטע גפן שהשתרגה עליו ועלתה וכיסתה את הסוכה ויצרה סכך.

הסוכה נבנתה לשימוש בכל ימות השנה, להתרגעות בבריזה מפנקת שהגיעה מהים, תחת צילו של הגפן שנתן ענבים אדומים ומתוקים.

בחג סוכות נהגנו לכרוך סביב עמודי הצינור, בדים וסדינים ואז חברי היו באים ויושבים ליד השולחן ומציירים, מדביקים שרשראות ותולים קישוטים.

החלק החשוב ביותר היה להתכנס בשעות הערב לאכול ארוחה בסוכה,

אז, החברים שלי ואני, הרגשנו שאנחנו מקיימים מצווה חשובה בחסות החמימות של הסוכה.

שנים רבות מאוחר יותר - שימשה אותה סוכה גם את בנותי.

עכשיו אני יושב בסוכה לידי כלבת הגולדן הנאמנה שאוזניה קשובות לכל רחש שעולה מרחוק, ונחיריה הרוטטים תרים אחרי ריחות חדשים. אני מתבונן בגינה שנטועים בה שיחים וצמחים שאינם דורשים טיפול תכוף וטיפוח, ומחליט שהגיע הזמן להזמין את הגנן כדי שיעקור יבלית, יאסוף עלים יבשים, יגזום שיחים וינסר ענפים ארוכים של הפיקוס המנומר למנוע מהרוח בחורף הקרב לנשוב בענפיו, לכופף את העץ לשבור את גזעו ולהפיל אותו כפי שעשתה לשכנו.

בריזה נעימה ממשיכה גם היום להגיע מהים, והליטופים  שאני מלטף את הכלבה משרה רוגע על שנינו.

ריצפת הקרמיקה שהחליפה את רצפת האבן הירושלמית מכוסה שכבת אבק. שולחן הבטון מנומר בכתמים שחורים של מים מהחורף האחרון, בסוכה שכבר עשרות שנים אף אחד לא תלה בה בדים וסדינים ואף ילד לא הכין בה קישוטים.

אני בוהה בנתזי ענבים אדומים שנשרו על הרצפה שאף אחד כבר לא מעוניין בהם ואף אחד כבר לא בוצר אותם, ומקווה בליבי שהנכדים שלי יעשו בה שימוש טוב בעתיד – שהרי זו המשמעות הנכונה של סוכת תמיד.

חיי הקיבוץ ודרכיו אינם זרים לי. אחותי הבכורה גרה בקיבוץ במרכז הארץ מאז שאני זוכרת את עצמי. הביקורים אליה ברבות השנים, כללו את חדר האוכל  המשופע מאכלים וחברים, את המועדון שבו נוהגים ללכת לשתות קפה אחרי האוכל, את המדשאות והבית שבו גרה. אני זוכרת את עצמי תוהה לא פעם  הייתי מסתדרת במסגרת כזאת שבו כל חבריה ערבים זה לזה, עובדים חיים ונושמים בכל רגע נתון את הווייתם המשותפת. אני בטוחה שלא הייתי אוהבת לחיות בפורמט כזה של חיים משותפים הנושקים בדביקות אחד לשני.

הספר 'הקיבוץ ואני בטיפול' מאת צביקה סלע מכיל בתוכו פסיפס מרתק ואנושי של דמויות פריכות ותלושות בחסות הקיבוץ, המשמש כתפאורה חזקה למשברים והצלקות שנחרתו בתוכם.

"בקיבוץ למדנו כי הורים וילדים אינם מבטאים חוויות ורגשות, לא נשברים בחקירות, ויחיו כל חייהם עם נפשותיהם המצולקות."

במקרים רבים הטיפול נוגע בזיכרונות העבר המציפים ופוגמים בחיי המטופל "נרות הזיכרון הדולקים בחלומותינו, והם עשויים מפתילים דקים ושקופים, לרוב בלתי מודעים, האומרים על הווייתנו ומבעירים ומבארים את אש סבלותינו."

הלינה בבית הילדים והמרחק הפיזי והנפשי מההורים גורם סבל רב לילדים ומעניק להם תחושת בגידה שאינה נעלמת ברבות השנים: גם בגידה יוצרת חווית נטישה, נטישה מכילה את חוויית חוסר האונים עד כי קרני התקווה מחשיכים. פצעי הילדות – הם האדנים שיונחו עליהם מסילות חיינו.

 .האמרה הכתובה בספר''בקיבוץ כולם שווים, יש שווים יותר ויש פחות' נראית כיותר מנכונה ומצטיירת כך לפי הסיפורים המופיעים בספר. 

 'ועדת בית הקברות'  הסיפורים מתארים הווי מקברי לעתים של חבריו. כמו הסיפור שמתאר בצורה אכזרית וסוריאליסטית איך ועדת בית הקברות ההזויה כמעט קברו אדם חי בעודו בחיים, חילקו את רכושו, כתבו לו הספדים ורצו לקחת את ביתו עד שצפו בו יורד מהאוטובוס לאחר האשפוז בבית החולים. 

 הקיבוץ מואר בסיפורים על שלל כאביו ויחסו הלא מוצלח לעתים לחבריו.

בספר 37 סיפורים שחלקם היו לי קצרים מדי והייתי רוצה לקרוא עוד על התפתחותם. כל הסיפורים הינם כאלה המבוססים על מקרים שאירעו במציאות לילדי הקיבוץ. זיכרונותיו וקשייו של המחבר השזורים במסע
הלא פשוט אותו הוא עובר עם מטופליו. הכר הפורה של סיפוריו הוא כאמור, הקיבוץ והווי החיים ההדוק שהיה נהוג בו עם החוקים והכללים שאותם היה אסור להפר.

בסיפורים המרגשים ברובם עוברים על גיבוריו חולשות אנושיות, פגמים, וקשיים השזורים בחוט חייהם. מסתבר שלעתים גם למטפל רגשי יש פסיכולוג שמטפל בו ואומר לו:

"אלה שגדלו בדורך בקיבוץ הם כבוגרי בתי יתומים, גזלו מהם את ייחודם. מקצתם שבורים, מרוסקים וכבויים בבגרותם. מקצתם נאטמו בעזרת מנגנוני הגנה. מעטים נותרו מאוזנים ותבונתיים עם חירות פנימית וצמיחה אישית."

ספר מרגש מלא בתובנות על נפש האדם ובכלל 

הוצאת סטימצקי/ עורכת שרון אלמוג/ עיצוב עטיפה: סטודיו סטימצקי/ 164 עמודים 2017.

אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)

      - 366 איש כבר קראו את העקרונות הללו -

       אנו חיים רוב הזמן את ההווה, את הרגע החולף. יש אנשים שמתעוררים יום אחד ושואלים את עצמם: למה באתי לעולם? מה אני עושה פה? מה הטעם בכל העשייה הזאת? יש אנשים שמתעוררים ביום שהם יוצאים לפנסיה, ושואלים את עצמם: מה עשיתי בכל ימי חיי? מה יישאר ממני אחרי שאמות ואעבור מן העולם? מה הטעם בכל מה שעשיתי? בזמנו מה שעשיתי, מה שטרחתי עליו קשות, היה ניראה לי חשוב, ועכשו ניגמר, ניגמר לחלוטין.

       רוב הזמן אנו חיים את הרגע החולף, נענים לצרכים ולתשוקות שלנו. עושים מה שניראה לנו באותו רגע כדרוש, כמהנה. לאחר הזמן, רוב המעשים הללו ניראים לנו לא מספקים, ביזבוז זמן. ההנאות שהיו, אינן עוד, לפעמים נישאר לנו זיכרון נעים מהן, לרוב גם זה לא. אז איך לנהוג אחרת?

       אין לי נוסחה ברורה. אני לא גורו. אני אציג בפניכם את נקודת המבט שלי, שעימה צלחתי את החיים שלי, עם תחושת סיפוק, עם התחושה שברוב המיקרים עשיתי את הדבר הנכון.

1. לא לרוץ כל הזמן אחר המיידי, לא לרדוף כל הזמן אחר הרווחים ואחר ההנאה הפשוטה קיצרת הטווח. הותירו לעצמכם מירווחי זמן שבהם אתם עוסקים במה שאינו מיידי, אלא במה שהוא רוחני, יציאה מהבלי העולם הזה. הרעיונות של השבת ביהדות, וגם התפילה, הם דוגמאות נפלאות למאמץ של פרישה מהמיידי ועיסוק בנצחי. אם אינכם שומרי מיצווות (יהודיות), עדיין פתוחה בפניכם הדרך להחליט לקבוע זמנים שבהם אינכם עוסקים במיידי, אלא במה שאין בו רווח ואין בו הנאה גופנית. לקרוא ספר, ולא ספר שמושך את החושים וטעמו אובד ברגע שגמרתם לקרוא אותו. להרהר במעשיכם ולתכנן את מסלול חייכם. ליצור יצירת אמנות (סיפור, מאמר, ציור, קרמיקה וכו`). לעסוק בפוליטיקה, אבל לא על מנת להשיג עוצמה ושלטון. ללכת להצגת תיאטרון שאינה קומדיה רדודה. ללכת לקונצרט של מוזיקה קלאסית. לעשות מעשים טובים, צדקה, כלומר מעשים שמועילים לאחרים ולא לכם (פרט להנאה שיש לכם מזה שאתם עושים טוב) – כל דבר שמוציא אותכם ממירוץ העכברים.

2. כשאתם מחליטים מה לעשות, בתוך העשייה היום-יומית, חישבו על שלושת הקריטריונים הבאים:

- האם אני עושה משהו, שכאשר אסיים לעשות אותו, ארגיש יותר טוב? בניגוד למעשים שאנו מתביישים בהם, בכך שעשינו אותם, או בכך שביזבזנו עליהם את הזמן, מתביישים בפני עצמנו. האם לא אזיק לבריאותי?

- האם אני הולך לעשות זאת משום שאני חושב שזה המעשה הנכון לעשותו, או משום שאנשים אחרים, חברי בעבודה (או בבית הספר), בני משפחתי, הורי, הפירסומת, האופנה – הם המכוונים אותי לעשות את המעשים הללו?

- האם העולם יהיה טוב יותר, אחרי שאסיים את מה שאני הולך לעשות? האם העולם לא יהיה מזוהם יותר? אם העולם יישאר אותו דבר, זה לא מספיק.

שלושת הקריטריונים הללו יכולים לשמש אותכם בכל בוקר, כשאתם מחליטים מה לעשות היום, וגם בכל ערב, בסיום יום המעשה, כשאתם מסכמים את מה שהצלחתם להגשים מכל מה שתיכננתם. מפעם לפעם, בראש השנה, או בכל מועד אחר, לערוך חשבון נפש, ולראות מה מחלומותיכם התממש ומה לא.

3. אהבה היא זו הנותנת טעם לרגעים, ולרוב גם לחיינו כולם, בראש ובראשונה אהבה לבן/בת זוגנו, אבל גם האהבה לילדינו. אהבה, רצוי עם מין, אבל לא מין מזדמן. בלי אהבה לא קל להיות מאושר. יש אנשים שאוהבים את האנושות כולה, וזה מה שנותן טעם לחייהם ולמעשיהם.

4. לתת, להעניק, ולא רק לקחת ולהשיג. כבר אמרתי זאת בעבר, אבל לא יזיק לחזור על כך גם בהקשר הזה: מי שרוצה רק לקחת ולקחת הוא כמו מי ששותה מים מלוחים. הצימאון רק מתגבר ולא מגיעים לרווייה. מתן, עזרה, עיצה – טוב לזולת, טוב גם לך.

5. להקשיב לזולת, ללמוד מכל אחד, לא לכפות עליו את דיעותי.

6. לא לראות רק את עצמי, את המיידי, רק את מה שקופץ לעיניים. להשתדל להתעלות מעל הברור, לחשוב על התמונה הכללית, לנסות להבין מה יכולות להיות התוצאות בעתיד. לנסות להבין איך רואה את הדברים האדם שמולכם (או מעבר לים). לומר לעצמכם מה יקרה אם כולם ינהגו כמוכם.

7. ועכשו אומר את ההיפך: לא לראות את עצמכם כל הזמן כמי שעומדים תחת הזרקורים. לתת זמן ולהרשות לעצמכם לפעמים גם לעשות את המעשים הקטנים, שגורמים הנאה, לאכול עוגה משמינה, לפתור תשבץ, לקרוא בלש, לראות טלנובלה בטלביזיה, לפעמים, כאתנחתא – ולא רוב הזמן.

       אולי אני נשמע לכם כאיש המוסר, המטיף לטוב התיאורטי, שמדברים עליו ולא עושים אותו בפועל. לא, אני מציע לכם עקרונות שייטיבו עימכם, שיתנו לכם את התחושה שאתם חיים חיים של טעם. לא צריך ללכת לעולם האשלייות של חזרה בתשובה, סיינטולוגיה, קומוניזם, פאשיזם ויתר האידיאולוגיות שאנשים מתמסרים להם, ולעתים מגלים שאין בהן ממש. אפשר לחיות את החיים הפשוטים ולחיות אותם כראוי, בלי תחושה של החמצה, בלי להרגיש שהזמן הוא חול שנשפך מבין אצבעותיכם.

מקורות

       חלק ממה שכתבתי פה קיבלתי מהרב אברהם יהושע השל. חלק קיבלתי מאירגון "אקרופוליס החדשה".  חלק הוא מדעתי שלי, מנסיון החיים שלי ומעקרונות שעיצבתי לעצמי כשעמדתי על דעתי, כלומר כשהתבגרתי והפנמתי את העובדה שהעולם זה לא רק אני והצרכים שלי, אלא גם האנשים הקרובים, שאני משפיע על חייהם, וגם של האנשים האחרים, שאינם יודעים שאני קיים.

       עוד על הרב השל ניתן לקרוא בכתובת:

http://www.btfila.org/page.asp?site_lan=&page_parent=130

אם לא שמעתם על "אקרופוליס החדשה" תוכלו לקרוא על אירגון זה בכתובת:

http://newacropolis.org.il/

על נושא המטרות כתבתי כאן:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=965788

     האם אני צודק? אל תסכימו אתי.

       מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

   המונה היומי: עד היום היו 62,180 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006

   אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.

   אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול להגיב.

       את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=897416

                                       דרגו אותי באינדקס הבלוגים

                                         עשו קליק כאן

תגיות: לפעמים זה כל כך נכון, אהבה, אושר, אמנות, אמת, אקולוגיה, דת, יהדות, שבת, הורים, החיים שלי, החלטות, השל, זוגיות, חינוך, חרדים, חשיבה לטווח ארוך, חשיבה על העתיד, טוב, טוב ורע, יציאה לפנסיה, מחשבות והגיגים, מחשבות על החיים, מין, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פרסומת, ציטטות, צרכנות, קומוניזם, תובנות, תפילה, אקרופוליס החדשה, התמונה השלמה לראות אותה

אובן קובן היא מסעדה קטנה ואינטימית עם התנהלות רגועה, שירות טוב ואוכל שברובו היה לי טעים מאד.

פרטים והרחבה

להתראות ו- Bob Voyage !

סתיו - Shlomi KS Yamin

ועכשיו כבר הגיע הזמן

להתמסר לרוחות הקלות

לצאת לעת ערב עם שרוולים

ולקבל את פני הסתיו בחיוך

ועכשיו זה כבר כאן

רגעים מלנכולים של עצב

זכרונות אהבה שחוזרים

ובערב הצללים יותר ארוכים

ושוב נסחף אלי סתיו

ללא יכולת להתנגד אליו

ושוב חוזר להתכרבל

או בשדירת העצים לטייל

ועכשיו בקפה מול הים

יושב וחש את הגלים שוצפים

ומבקש תה מהמלצר בחיוך

עם לימון שעוזר בשפעת

ושוב נסחף אלי סתיו

ללא יכולת להתנגד אליו

ושוב חוזר להתכרבל

או בשדירת העצים לטייל

כל הזכויות שמורות.

   את "התיבה הסודית" הכנתי בעבר בכמה גרסאות,, ובכל פעם נהנית מחדש מהעשיה ומהתגובות המופתעות מול הקסם..:-),, את ההדרכה הבסיסית קיבלתי מסרטון נהדר ביוטיוב ולקחתי את הרעיון לכיוון היצירה שלי,,..וכשנתנאלה העלתה  בקבוצה שבפייסבוק,,אתגר נהדר בו התבקשנו ליצור  תוך "שימוש לא שגרתי בסטאקים בעיצובה"..[לא כרטיסים ואלבומים..],, הדבר הראשון שעלה לי היה "התיבה הסודית",, ובכייף גדול התיישבתי ליד שולחן היצירה,, והכנתי.."תיבה סודית"..

    הנה היא התיבה במצב סגור ,, ובמראה ערימת מכתבים ישנים  קשורים יחד בסרט,, בוינטאג' מיושן..

וכך נראית התיבה הפתוחה,, עם חלל פנימי פתוח לאיחסון מזכרות תכשיטים או כל מה שרוצים..:-)

הנה התיבה בצילומים סביב...

ובמבט מעל..

את התיבה כמו שציינתי הכנתי בעקבות הסבר מצויין! מהיוטיוב בסדרת " TVweekly " הזכורה לטוב..:-) לותיקות שבינינו..:-)
הסרטון נמצא בקישור הזה.

את התיבה  הנוכחית,הכנתי בגרסה משלי , תוך שימוש ב"פאנצ' מעטפות"..ולכן מוסיפה להסבר שבסרטון גם את התהליך המעט שונה בו אני יצרתי.. כך שהכי נכון למי שרוצה לנסות גם, זה להביט בסרטון וגם בהסבר שבהמשך הפוסט ואז להחליט כיצד ואיך ליצור...:-).

בהתאם לאתגר,,השתמשתי רק בדפים המדוגמים שעיצבה נתנאלה,, סה"כ 7 דפי קארדסטוק מדוגמים וקארדסטוק קראפט אחד..

אז מתחילים..:-)

אילו הדפים בהם השתמשתי למעטפות המיושנות..

את חיתוך המעטפה יצרתי עם פאנצ' המעטפות

וכאן מידות המעטפה הפרוסה ומרחק החיתוך..

לתוך המעטפות הכנסתי קרטון גלי

אותו מעכתי סביב ליצירת נפח פנימי.עם מראה דק סביב לעיצוב המראה הסופי של המעטפה...

והנה 6 מעטפות התיבה הבסיסית המוכנות.

את חיתוך החלק הפנימי  בכל מעטפה, ליצירה החלל ,,הכנתי בדיוק כמו בהסבר שבסרטון ובצילום  ,רק שבמקום להשתמש בחותמת , פשוט הכנתי מלבן בגודל המתאים ואותו העתקתי בקווי מתאר למיקום החיתוך במעטפות.
על גבי הדף המיועד לכיסוי דפנות החלל הפנימי,[כפי שנראה בהסבר בסרטון,,], ניתן לראות את מידות שטח החיתוך  של מרכזי המעטפות.
ואת הדף נקפל בדיוק כמו בהסבר המצולם בסרטון.

מעל  לערימת ה"מכתבים המודבקים האחד לשני,,הכנתי "דלת/סגירה" עליונה.,, גם היא מעוצבת כמעטפה מיושנת.. ואליה חיברתי מעטפה נוספת מקראפט שתכסה ותיצור כיסוי עליון לערימת המעטפות... ההסבר המלא  לעשיה עצמה ,בסרטון.
הנה המעטפה החיצונית + מעטפת הקארדסטוק במצב הראשוני שלפני  החיתוך,הדבקה ,עיצוב וחיבור סופי,,

כפי שציינתי ,, ההסבר המצולם שלי הוא חלקי!! וכולל רק את החלקים השונים שבתהליך ההכנה בלבד! משום שאת ההכנה כולה ובצורה ברורה ומומלצת, ניתן לראות בסרטון..
 הסיבה שצירפתי את תוספת ההסבר שלי היא משום שהשתמשתי במעטפות בקיפול שונה! ומתוצרת עצמית ובצורה שונה מהמעטפות שבסרטון,, כל השאר זהה.,,וכך ניתן לבחור את הדרך שמעדיפים להכין את התיבה הסודית..:-)

הכנת התיבה עבורי היא  תמיד חוויה נהדרת ואשמח לראות תיבות משלכם/ן..:-)
שאלות הערות הארות ותגובות יתקבלו בשמחה  :-)

סופ"ש מאושר:-)

וחזרה נעימה לשגרת "אחרי החגים":-)

 צילה:-)

בדרך למנזר סוצ'בה

שיחת רעים 

מנזר נוצרי אותודוקסי רומני השוכן בחבל בוקובינה ידוע משנת 1582 של נסיכות מולדובה.

המנזר אופיני לאדריכלות מולדבית מימי הבינים . מבחוץ ומבפנים הקירות מצויירים בסיפורי התנ"ך והברית החדשה.

הציורים נשמרו בצורתם המקורית . ניתן לראות את הצבעים  שגם פגעי הטבע לא פגעו בהם.

ביום שבקרנו היה יום חג לכן הרבה אזרחים באו למקום ילדים עם תלבושת לאומית

הצמחיה בחצר המטופחת ובאר המים

בקרנו גם במנזר מולדוביצה שם בקשו תשלום עבור רשות לצלם העדפתי לא לצלם כי המוטיבים אותם המוטיבים

רק הצבע הכחול שולט ואם במנזר אחד לא בקשו כסף לא הייתה הצדקה לתשלום.

לפחות עבור השלט לא בקשו תשלום

האישה ההחביבה שמחה להצטלם  לא סתם אומרים שהכלב דומה לבעליו

היות וזה היה יום שישי ישבנו כולנו מסביב לשולחן ערוך לקבלת שבת וקידוש על היין.(התמונה באדיבותו של אובידיו)

לאחר מכן להקה הנעימה לנו בשיריה רקדנו והיה שמח.

המשך יבוא

שבת נעימה

ראיתי את הספר בחלון הראווה של חנות הספרים ומיד הוא דיבר אלי: מי את חושבת שאת?!!! הוא אמר.

מי את חושבת שאת? אני אומרת לעצמי, ראי, האחרות משכילות יותר - עובדות על דוקטורט, מרצות בפורומים מכובדים, לבושות בהידור (ובמידה 36....)  וגם יופי אלוהים לא חשך מהן בלונדיות תמירות ממש כאילו נולדו על שפת הנייבה ( הנהר החוצה את פטרבורג)

ואת?

 - אני אומרת לעצמי

משתדלת , מתאמצת, "דם יזע ודמעות" ועבודה קשה

יש לך קצת ידע ואת מתהדרת בו כנוצת טווס אשר את נועצת בזנבך - זנב העורב 

לפני פרישתי לגימלאות הייתי יועצת חינוכית. העבודה העניקה משמעות לחיי, ועתה אני אומרת לעצמי :מי את חושבת שאת - אסקופה הנדרסת , חיה מהקרדיט שנותן לי עברי

מה כתוב בכרטיס הביקור שלי? לשעבר?

 ועתה, באמצעות מה אני מזדהה?

 דרך חיי אחרים? 

 (אני סבתא, אמא)

גיבורת הספר בונה את הקומה הראשונה של דברים אותם לא תוכל לספר ( עמוד 37) אני יכולה לבנות מגדל רב קומות מהדברים אותם לא אוכל לספר, וזאת כאין ואפס לעומת הסיפורים אותם המצאתי - אותם לבטח לא אוכל לספר (עמוגד 47) והמכנה המשותף לכל הדברים הוא ההשפלה, הביזוי העצמי וההתבטלות בפני מושא הערצתי (עמוד 51 ) אשר משתנה חדשות לבקרים...

אביה של גיבורת הספר נישא לאשה אחרת לאחר מות אמה, וגיבורת הספר חוטפת ממנה ומאביה "מכות לתיפארת", אבי אמנם לא נשא אשה שניה אחר מות אמי , אולם מסר אותי לבית יתומים בהיותי בת 5 ואני חטפתי שם מכות לתפארת

( ניתן לקרוא בגוגל:פנינים באפר מכות בבית היתומים )

ומתוך המצוקה התחלתי להעריך דברים חומריים, איך סבתא  ויקטוריה היתה אומרת "היא נוסעת לחו"ל, אבל וילונות בבית עוד אין לה" ממש העתק מדברי פטריק העשיר בעלה של רוז גיבורת הספר על חברת הנפש שלה: " היא הולכת לפסיכיאטרית אבל מכונת כביסה עוד אין לה" ( עמוד 156).

זה הבעל פטריק שתמיד צריך להיות בסדר איתו. שתמיד נדמה לגיבורת הספר - וגם לי -   שאנחנו לא בקצה הנכון של הדברים ((עמו 157)  ואנחנו -גיבורת הספר ואני - מבקשות מחילת על חטא שחטאנו בחוסר תשומת לב בכך שלא הקדשנו את עצמנו למטלות הבית, שלא אפינו לחם ביתי, שלא היינו ממוקדות בכל נפשנו ומאודנו בטקסים הביתיים -  בצרכי הדרים בו (עמוד 198)

 והנישואים עם פטריק : איזו תרמית של נישואים מאושרים, איזה שקרים אמיתיים (עמוד 169) איזו תרמית עבור כולם ( עמוד 170) כולם שחשבו: רוז העלתה "דג שמן" בחכתה ומעתה תהא דרכה סוגה בשושנים. אותם נישואים בהם חשה עצמה כסוכנת הבית - הבית של פטריק

 "זאת היתה הפעם האחרונה שבטחתי בגבר" אומרת דורותי - אחת מחברותיה של רוז גיבורת הספר עמוד 172) - אני לכשעצמי: השתוקקתי, אהבתי, אבל מעולם לא האמנתי או בטחתי בגבר  

ומה שמסייע לי לשכוח ולהדחיק את חוסר המשמעות של החיים כגמלאית היא רשימת המטלות שעלי לבצע - ממש כרוז גיבורת הספר - יום יום ומטלותיו והמכשולים שהוא מציב בדרך להתנהלות תקינה (עמוד 174) אני מתנהלת בדרכי החיים ואומרת לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע ( עמוד 176) ואז עולה הסיכוי להתנהלות על מי מנוחות

אני אומרת לרוז גיבורת הספר : כמה קשה הוא פרק ב' תשתדלי   בכל יכולתך  למונעו - כמובן אם זה מות בן הזוג -  יכולתך שואפת לאפס, אבל עדין לא משנה/לא חשובה הסיבה בעטיה נכנסת לפרק ב': לא אם זה כניסה זו היתה בשליטתך או לאו , עדיין  את מקריבה כל כך הרבה מעצמך, עבור פירורים מתשומת לבו של האהוב - לא מדוייק - יותר נכון - הגבר העכשוי  של פרק ב' ( עמוד 186)

מחפשת גבר צפוי בטוח ( עמוד 205)

רוז גיבורת הספר יושבת בחושך, מחכה. אבל מי שחשבה שהוא צפוי/בטוח - לא מגיע, גם לא מצלצל ( עמוד 208) ו כמה כסף בזבזה לארחו, כמה סיכונים לקחה על עצמך באירוח זה

רוז מהרהרת: אולי קרתה לו תאונה?אולי עקב זאת אינו מגיע? מצלצלת למשטרה לבתי חולים - לא גברת, לא אירעה שום תאונה הכל בסדר...(עמוד 209)

הזמן חולף והעולם חדל להיות במה שאולי תוכל לפגשו שם באקראי, עד שיום אחד תצפה בו מרחוק חובק נערונת בלבוש משי מנומר. (עמוד 211 )

רוז - היא אומרת לעצמה - אל תראי את אשר בלבך.  אם תבכי  תבכי לבד..(כמוד 246)

 הרי לבטח כל אותו זמן שהמתנת לו היתה נערה ששכב עימה, נערה אחרת שכתב לה מכתבי כמיהה געגועים, ונא לא שלשכוח את זוגתו הרשמית....( עמוד 251)

כל אותו הזמן שאת תהית: מה הוא רוצה שתאמרי כאשר תפגשו (עמוד 252)

גבורת הספר רוז נתקפת בגעגועים לחפצי נוי מפוארים ליופי ולנינוחות שמאפשר ההון  בעיצוב הבית , ואני אומרת לה : הרי כל זה היה תחת ידך, את העדפתלתגרש - את החופש - יש לשאת בעלותו!

ואני לא נכנסת לויכוח בנושא כדאיותו...

 ותמיד הפחד! הפחד מלווה הזורם בזרם חשאי תת קרקעי: לא יהיה כסף, או כדברי גיבורת הספר רוזי :מניין תבוא המשכורת הבאה

וכל אלה המדברי/ות גבוהה גבוהה: הכסף לא חשוב - כנראה לא התנסו במחסור מעודם

.אבל עדיין ההבדל בין גברים לנשים: האשה עם הפנים המבוגרות , מה היא חשה במסיבת רעים/עמיתים???....

ואילו ראו את הגבר עם פניו המבוגרות: הישיל מעצמו בית, רעיה, משפחה, ילדים, עתיד שגרתי ומדכדך ( עמוד 196) והרי הוא מוכן ומזומן לציד  פרגיות רעננות

המסר שאני שולפת מהספר:החיים יאוש שקט , תתחילי לחיות למען עצמך . כל האומר שאיכפת לו ממך רצוי שלא תעמידי אותו במבחן....

הנה זה בא שוב - היריד של נתנאלה... בכל פעם היא מעלה את הרף - ובכל פעם אני מתעלפת מהליין החדש שהיא מוציאה. הצלחתי לשים את ידי על חלק מהמוצרים ואני כבר רואה שתהיה לי תעסוקה לעוד הרבה שבועות...

רוצים הצצה? זהירות - פוסט פרסומי במיוחד - אני פשוט משוחדת! הפעם מדובר בשילוב מנצח במיוחד של חותמות - סט חותמות ענק של 160 חותמות. הסט כולל 2 פונטים מלאים בעברית, 2 פונטים של מספרים, חותמות תואמות לפאנצ'ים החדשים ועוד המון כיתובים וחותמות שמדגדגות באצבעות. ממבט ראשון כבר יש כמה רעיונות שצצים ואם לא, הכנתי לכם כמה שיפעילו את בלוטת היצירה. 

המחיר לצרכן של הסט הזה (ששווה ערך ל-10 סטים סטנדרטיים מבחינת הכמות) הוא 400 ש"ח אבל ביריד הוא ימכר ב-250 ש"ח. וכאילו זה לא מספיק, תראו את הפאנצ'ים החדשים....

סט חדש של פאנצ'ים ג'מבו של 3 אינטש - סט מלא של אותיות בעברית - גודל של אות כ-2.5 ס"מ.  הסט ימכר ביריד ב-350 ש"ח.

עוד ג'מבו? תראו את השילובים האלו - עלים, פרחים ונוצות - לפרחים ולנוצות יש חותמות תואמות בסט. גודל של פאנץ' 3 אינטש (7.5 ס"מ).

ותראו את זה - פאנץ' צנצנת עם מכסה ופאנץ' מילויים לצנצנת - תויות, דובדבן, תות, סליל, לב, כפתור וסוכריה - ולשני הפאנצ'ים הללו יש חותמות תואמות גם כן.

כל הפאנצ'ים הגדולים הורודים ימכרו ב-60 ש"ח לפאנץ' ביריד. ככה הם נראים מאחורה - רק שתבינו מה יוצא מהמכשיר הזה...

אחרי הפאנצ'ים הגדולים מגיעים הפאנצ'ים הבינונייים - בגודל של 2 אינטש (5 ס"מ). פאנץ' ינשוף (יש!) ופאנץ' עלים (שיש לו גם חותמות תואמות בסט). כל הפאנצ'ים הבינוניים הירוקים ימכרו ב-50 ש"ח ביריד.

והנה סט מיוחד - פאנץ' צנצנת דבש עם כף ודבורה בגודל 2 אינטש (5 ס"מ) בשילוב עם שני פאנצ'ים קטנים של רימון ותפוח. נתנאלה סידרה אתכם לראש השנה. הנה מתנה נהדרת גם לגננות... הסט הזה ימכר ב-65 שקלים לכל 3 הפאנצ'ים.

וכדי לסיים את נבחרת הפאנצ'ים, הנה הפאנצ'ים הקטנים בגודל 1.5 אינטש (3.75 ס"מ) - הפאנצ'ים הללו ימכרו ב-30 ש"ח. לפאנצ'ים בשורה התחתונה (משושה, ציפור ושובך) יש גם חותמות תואמות בסט.

רגע, אבל מה עושים איתם? הנה כמה רעיונות...

פאנץ' המשושה הוא נהדר ליצירת רקע מעניין לכל עבודת יצירה - ציפוי קופסאות, מחברות (תדמיינו מחברת מכוסה במשושים בשחור ולבן כמו כדורגל עבור בן חובב ספורט?) וכמובן כרטיסים.  פאנץ' הלב הוא מהליין הקודם - אני מקווה שגם הוא יהיה הפעם ביריד.

רקע של משושים מדפים צבעוניים, הכיתוב הוא חותמת מהסט.

בכרטיס הזה השתמשתי בחותמות המשושים התואמות. החתמתי אותן על קארדסטוק לבן עם צבעי דיו שונים ושמתי אותם על רקע נייטרלי. הלב הוא פאנץ' מהליין הקודם והכיתוב הינו חותמת מהסט.

חותמות רקמת האיקסים עושות לי חיים קלים - במקום לרקות בואו נעשה כאילו (-:

החתמה חוזרת של חותמת הלב ויצירת מילה מחותמות האותיות.

החתמה עם שני צבעי דיו שונים - אפשר לשים שני צבעי דיו ולהחתים פעם אחת או להחתים בשני שלבים בכל פעם עם צבע דיו אחר.

זה הפאנץ' האהוב עלי ביותר בליין החדש - פאנץ' הנוצות.

​

פאנץ' נוצות בשילוב עם נייר מדוגם - את הנוצה השמאלית פינצ'צ'תי כשהדף הפוך כדי לייצר תמונת מראה לשתי הנוצות האחרות. במרכז הנוצות הוספתי קיפול כדי שהנוצה תהיה תלת מימדית.

הכיתוב הוא מסט החותמות כמובן.

​

כאן השתמשתי בחותמות התואמות של הנוצות על קארדסטוק טורקיז. את הנוצה המוזהבת פינצ'צ'תי מדף מוזהב קשיח. הכיתוב הוא מסט החותמות עם דיו מוזהב.

את קצוות הנוצה יישנתי עם דיו חום וספוגית.

פאנץ' הינשוף מכיל המון חלקים קטנים שבעזרתם אפשר להגיע לאינספור אפשרויות שילוב. בכרטיס הזה החלפתי את העיניים בעיניים זזות. הענף נחתך עם פאנץ' הענפים הגדול והעיגול נחתך עם פאנץ' העיגול הגדול מהליין הקודם. כמובן שהכיתוב הוא חותמת מהסט.

עם קצת דמיון אפשר לייצר מפאנץ' הינשוף גם חיות אחרות. אני בטוחה שתצליחו להגדיל את אוסף החיות האלו בעצמכן...​

​פאנץ' השובך מגיע עם חותמת תואמת - כאן השתמשתי בשניהם יחד עם פאנץ' הענפים וחותמת הכיתוב מהסט.

אחרי פאנץ' הנוצות, הפאנץ' השני שאני הכי אוהבת הוא פאנץ' הצנצנת. מה אפשר לשים בצנצנת? כמעט הכל...

שילוב של פאנץ' הצנצנת ופאנץ' המילוי שלה (לא מצליחה להעלות את התמונה הזו מסובבת - תצטרכו להטות את הראש (-:)

המכסה הוחתם על קארדסטוק כתום ואז נחתך עם הפאנץ', הלבבות הוחתמו ופונצ'צ'ו עם פאנץ' המילוי ואז נצבעו בצבעי מים. 

החותמת היא מדף מדבקות מילים של יעל יניב (גם היא תהיה ביריד). אפשר למצא את המנצנת גם בדברים אחרים - למשל כפתורים או חרוזים.

​

כמה פשוט - ככה קל. חותמת+פאנץ+וואשי טייפ+חוט אופים+מדבקות אותיות של יעל יניב.

לא צריך לעבוד קשה מדי כדי להגיד תודה...

אגב, גם חוט האופים יהיה במבצע - 30 ש"ח לגליל חוט אופים דק ו-40 ש"ח לגליל חוט אופים עבה.
​

הפאנצ'ים הללו חותכים גם סול - אבל מומלץ להשתמש בעיקר בפאנצ'ים עם הצורות הפשוטות יותר. ככל שהחלקים נהיים קטנים ודקים יותר, כך יותר קשה לסול להיחתך כי הוא לא מוצק כמו נייר. הנה דוגמא של עננים ורודים שנחתכו עם פאנץ' הענן הקטן מסול.

הכיתוב הוא מסט החותמות - החתמתי אותו עם דיו דביק, פיזרתי עליו אבקת אמבוסינג כסופה וחיממתי עם אקדח חום כדי לייצר הבלטה כסופה קשיחה.

יש מישהי שלא אוהבת פרחים? שילוב של שלושה פאנצ'ים שימושיים ביותר.

לפאנץ' הפרחים הגדול ולפאנץ' העלים הבינוני יש חותמות תואמות בסט אבל לא השתמשתי בהן הפעם.

את הפרח הזה יישנתי בקצוות עם דיו חום וספוגית. העלים הם קצוות הענפים מפאנץ' הענפים הגדול.

כשייצרתי את כל הכרטיסים האלו גם צילמתי את השלבים - רק צריכה זמן לנשום אחרי היריד ולערוך את הסרטונים. המשך יבוא, מבטיחה!

לקינוח, פאנץ' האותיות! ניתן גם לחתוך איתו מדבקת ויניל, רק שימו לב שיש ללחוץ לחיצה מהירה על הפאנץ' בעבודה עם ויניל. מכיוון שהויניל הוא חומר אלסטי, אם תלחצו לאט ובעדינות הויניל ימתח ולא יחתך. יעל יניב תמכור מדבקות ויניל בצבעים חלקים בגודל A4 שעובדות נהדר עם הפאנץ' הזה.

לא הספקתי להתנסות בליין הנייר החדש, אבל הנה תמונות שנתנאלה פרסמה. בכל סט יש 24 דפי קארדסטוק בגודל 30X30 ס"מ. יש 6 דוגמאות דפים שונות בכל סט, 4 דפים זהים מכל דוגמא.

כל הסטים הם חד צדדיים חוץ מהסט הזה שהוא דו צדדי.

סט דפים חד צדדיים יעלה 75 ש"ח והסט הדו צדדי יעלה 100 ש"ח. ביריד יהיה מבצע של כל חמשת הסטים ב-300 ש"ח + דף מדבקות תואם:

כיתוב מתאים (כמובן מסט החותמות) והדבקה - לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לומר תודה!

אז יאללה, ניפגש ביריד? 

שימו לב שהיריד לא נמצא בקניון עזריאלי בחולון אלא במתחם עזריאלי החדש באיזור התעשיה של חולון. רשמו ב-waze "עזריאלי חולון מרכז עסקים" או "הרוקמים 26 חולון" ותגיעו עד לשם בלי בעיה.

כנסו לאשר הגעה בדף האירוע כאן ותראו גם מה הולכים למכור שם שאר 120 המציגים האחרים. יהיה כיף!

להתראות ביריד!

קרן.

נראה לי שהכי נכון להתחיל בהיום. והיום - אני קצת מבולבל. אבל כדי להסביר את זה, אני צריך ללכת שבוע אחד אחורה, כי עד אז, היה לי לגמרי ברור.

עד לפני שבוע, הדבר היחיד ששימח אותי, היחיד שיכולתי להיתלות בו ולקוות לו, היה היום שבו אמות. מצאתי את עצמי חושב ומנתח בלי סוף איך אני הולך לעשות את זה, איפה לעשות את זה, ואיך לעשות את זה עם מינימום פגיעה באנשים (למשל, לא ארצה לעשות את זה בבית, כדי שאשתי לא תמצא אותי. אני גם לא רוצה לעשות את זה במקום שמישהו אחר, זר, ימצא אותי בטעות). גם מתי הכי נכון לעשות את זה: לא בא לי להרוס לאנשים תכניות. אנשים שצפויים לטוס לחו"ל, או כל מיני דברים קטנים וגדולים שאנשים צריכים אותי עבורם בטווח הקרוב - חבל לי להרוס לאנשים. אדאג לסגור פינות, ורק אז ללכת.

ואני חייב לציין, שככל שחשבתי על זה יותר, גם הרגשתי שלם עם ההחלטה הזו שלי. לא סתם "התלהבתי" מהרעיון (כלומר, ממש חיכיתי לזה, ממש נאחזתי ברעיון הזה), אלא באמת ההחלטה הזו גרמה לי להרגיש טוב. הרגשתי שאני לגמרי שם: גם כשחשבתי על זה רציונלית, וגם מבחינת התחושות שלי. מה שחיזק את זה עוד, היתה ההבנה שכל מיני דברים מסביב גם מובילים אותי לכיוון הזה, וזה היה דיי מעניין לחשוב על זה ככה:

קודם כל, כבר כמה חודשים שאני בתחושה שאני בעונה התשיעית או העשירית של Friends, אותן עונות שבהן כבר ידעו שהכל הולך להיגמר, ורק צריך להעביר את הזמן עד אז. אני מתנהל אחרת, אני חושב אחרת, ואני יודע שעוד מעט זה ייגמר. מעין אס"ק, או בעצם - אס"ח, אווירת סוף חיים.

זה נובע בין היתר ממחשבות על העתיד, אותן מחשבות שבאות והולכות באופן טבעי במהלך החיים. המחשבות האלה פחות צצות אצלי בזמן האחרון. אני לא חושב יותר על העתיד. אני לא מרגיש את העתיד. עוד בערך חצי שנה "יהיה" לי יומולדת, ואני לא מצליח לראות את זה קורה. אני באמת ובתמים לא יכול לדמיין את עצמי חוגג 36.

הקטע המדהים הוא, שזה הגיע גם לדברים הרבה יותר בסיסיים. למשל, אני אדם דיי פחדן. אני יכול ללכת ברחוב, לראות קבוצה של אנשים עם מראה קצת מאיים, ולחשוש שיתקפו אותי, יתגרו בי או כל דבר כזה. אני יכול לראות מישהו שמשדר ביריונות, ולפחד. ופתאום - גם ליד אנשים שהיו מפחידים אותי במצב רגיל, החשש הזה הולך ודועך. האינסטינקט הבסיסי הזה של לדאוג לשלומי שלי, לחיים שלי, לפחד ממה שיכול לסכן את החיים שלי, האינסטינקט הזה ממש דועך. גם בכביש, אני כבר פחות חושש מנהגים מטורפים. אפילו התגובות האינסטינקטיביות שלי כבר יישרו קו, והבינו שהחיים שלי הם כבר לא ממש ערך עבורי.

אז הייתי לגמרי שם. ולא הייתי עצוב עם זה! זה הרגיש לי כאילו שזה הדבר הכי נכון עבורי. זה הרגיש לי כמו הארה, תגלית, צעצוע חדש, איך שנרצה לקרוא לזה. כמו שאנשים מחכים לטיסה ללונדון, אני מחכה לליישם את התוכניות שלי. אבל כמו שאמרתי קודם, הייתי חייב לחכות. ולא בשבילי - אלא בשביל אחרים. הדבר שהכי קשה לי איתו הוא המחשבה שאפגע באנשים, אז אני רוצה לנסות כמה שיותר למזער את הפגיעה.

ומה קרה לפני שבוע, ששינה את הדברים? קודם כל, לא השתנה כל כך הרבה. השתנה דבר אחד, מאוד משמעותי: ההתלהבות שלי מהרעיון של ההתאבדות. ההתלהבות הזו מ"הצעצוע החדש" הזה. משהו בזה דעך. ועכשיו, כשזה דעך, אני לא יודע: האם זה בגלל שאני פחות שלם עם הרעיון הזה? אבל זה לא מרגיש לי שאני פחות שלם. מרגיש לי פשוט שאני פחות מתלהב. ובואו נודה באמת - חוסר התלהבות בתקופה של דכאון, זה לא דבר חריג... אז אני לא יודע.

אין לי כאן דד-ליין. הכל בידיים שלי, ואני יודע שכמו שתכננתי במקור, אני צריך קודם כל לסגור כמה קצוות, ונראה. ובינתיים, נראה לי שלכתוב זה רעיון לא רע. קצת לחלוק, אולי מישהו יקרא ויגיב ויעורר אצלי מחשבות, ובכל מקרה - זה לא יזיק לנתח עוד קצת את כל מה שקורה אצלי.

דבר אחד אני כן יודע - התחלתי סוג של מסע עם עצמי, והפעם - בניגוד לשנים קודמות - אני לא הולך לתת לו להתמסמס. אם אחליט לוותר על רעיון ההתאבדות, זה יהיה אחרי הרבה טיפולי שורש: לשנות את הנסיבות, לשנות את עצמי, ולהרגיש לשם שינוי שלם עם איפה שאני. הפעם אני לא מוותר.

אמנם היורה ביקר אותנו רק לפני כמה ימים, אבל מזג האוויר היה מושלם לטיולים ולכן בשישי האחרון יצאנו בהרכב משפחתי מורחב לטיול רטוב (לא רכוב ) בג'לבינה. עד לתחילת המסלול יש לנסוע בזהירות בדרך עפר המסומנת אדום היוצאת לכיוון צפון מזרח (רצוי רכב מוגבה גחון) כקילומטר. באמצע הדרך, ממש בעיקול, אפשר לעצור ולרדת את ערוץ הנחל לסכר הג'ילבון ("סכר השפריצים") שגם יכול לצנן את החום במידת הצורך.  מדובר במסלול של 1.5 ק"מ (סה"כ הלןך וחזור) שמאופיין בהליכה במים רדודים בשביל צר בסבך של פטל (להיזהר מהקוצים... ליהנות מהפירות).

לאחר כ 500 מטרים מגיעים אל אמת המים שהזרימה את מי מעיין הג'ילבון אל תחנת הקמח דרדרה ואל אבני הריחיים ששרידיהם מונחים שם גם היום.

כיום האמה סדוקה לאורכה במספר מקומות ובכך מאפשרת מקלחת מים קרים ומרעננים למטיילים שהגיעו לבקרה. יש שלט המתריע על כך שהאמה מסוכנת להליכה אך מטייל זהיר יוכל לעלות אל האמה (אין צורך לטפס - יש גישה נוחה בהמשך השביל) לתצפית מרשימה על העמק הירוק מתחתיו.

לאחר שהתרעננו, ממשיכים עוד כ 200 מטרים בשביל מעט תלול ומסולע עד לשרידי בריכת הקצינים הסוריים. כיום נשארו מים רק בחלק התחתון של הבריכה שמתאימים בעיקר לשכשוך רגליים (כולל פדיקור מקצועי של הדגים המקומיים). המים צלולים להפליא! זמן לנשנוש וקפה למי שהביא עמו ואנו שמים פעמינו חזרה לרכב שמחכה לנו בסבלנות בתחילת המסלול.

    לסיכום, מסלול מומלץ לכל גיל בעיקר בימים חמים. מוצל ברובו, מים לכל אורכו - הילדים היו מבסוטים... וזה מה שחשוב   

הצפצוף המעצבן הזה של הווצאפ ..אוף
אני מציצה בשעון.
השעה קצת אחרי 11 בלילה.
ואז מגיע עוד צפצוף ועוד ..ועוד...
אני תוהה מי זה לעזאזל שולח מתקפת הודעות בשעה הזו.

אני נוטלת את הסלולרי לידי ומתבוננת.
רק מספר..לא ידוע.

לא מוכר: היי, מה קורה?
לא מוכר: התגעגעתי. אני באיזור חולון.
לא מוכר: מקווה שלא מפריע. קבלי תמונות חדשות
לא מוכר: -תמונה -  (גבר בשנות ה 30 שלו. יושב בתוך ג'יפ)
לא מוכר: - תמונה - (אותו הגבר. הפעם בלי חולצה ליד איזשהו נחל)
לא מוכר: -תמונה - (צילום סלפי במקלחת. בעירום)
לא מוכר: חח...יפה?

אין לי שמץ של מושג מי הגבר הזה.
ברור לי שזו טעות במספר.
אבל אם כבר הפריע לי...אז ....

אני: לילה טוב גם לך
לא מוכר: חחח..פחדתי שהערתי אותך
לא מוכר: מה עושה?
אני: במיטה
לא מוכר: במיטה זה טוב.
אני: הכי טוב
לא מוכר: גם אני רוצה להיות במיטה
לא מוכר: איתך
לא מוכר: חחחחחח
אני: -סמיילי מחייך-
לא מוכר: זו הזמנה?
אני: -סמיילי מחייך -
לא מוכר: וואי...אני מה זה חרמן עכשיו
אני: מה זאת אומרת חרמן?
לא מוכר: וואו וואו, מה שהייתי עושה לך עכשיו -סמיילי מחייך -
אני: מה היית עושה?
לא מוכר: מפרק אותך
אני: תסביר
לא מוכר: איך שאת פותחת לי את הדלת, תופס אותך עם הידיים ישר לחדר שינה
לא מוכר: קורע מעלייך את הבגדים, וזורק אותך על המיטה
אני: אהמממממ....
לא מוכר: להמשיך?
אני: אל תפריע לעצמך
לא מוכר: אני מפשק לך את הרגליים, יורד לך. דוחף את הלשון עמוק לתוכך
לא מוכר: אני מוצץ לך את הדגדגן מרגיש כמה את רטובה
לא מוכר: אני מזיין אותך עם האצבעות שלי
לא מוכר: נו....תגידי משהו
אני: -סמיילי מחייך-
לא מוכר: אני חם עלייך אש. אני אוציא את הזין שלי ואזיין אותך חזק
לא מוכר: אני אוהב איך שאת גונחת
לא מוכר: את מסתובבת עכשיו על ארבע, את מתה להרגיש אותו מאחורה
לא מוכר: להמשיך? -סמיילי-
אני: -סמיילי מחייך-
לא מוכר: אני מזיין אותך בדוגי. מפליק לך על התחת
לא מוכר: התחת שלך מזמין. - סמיילי מחייך-
לא מוכר: אני מכניס לך אצבע לתחת עכשיו תוך כדי זיון
לא מוכר: את מתה על זה..אני מרגיש
לא מוכר: תיכף אני אדחף לך אותו לתחת
לא מוכר: אני מכניס לך את הזין לתחת..עד הסוף
לא מוכר: מזיין אותך חזק
לא מוכר: אוהב שאת צועקת עכשיו
לא מוכר: מושך לך בשיער תוך כדי שאני מזיין אותך.
לא מוכר: אני חייב לגמור
אני: כדאי שתגמור באמת
לא מוכר: אני גומר לך בתחת. משפריץ הכל בפנים
לא מוכר: אוחחח...זה טוב.

דקה חולפת

לא מוכר: נו, תגידי משהו...
אני: מה להגיד?
לא מוכר: שאת רוצה שאני אבוא
לא מוכר: נעביר לילה ביחד..שתצעקי..חחח
אני: בלתי אפשרי לצעוק
לא מוכר: מה זאת אומרת?
אני: בגלל הילדים
לא מוכר: חחחח......מה ילדים עכשיו?
אני: הם יתעוררו

חולפות 30 שניות

לא מוכר: מיטל?
אני: לא
לא מוכר: אז מי זאת?
אני: אליהו
לא מוכר: מה אליהו ?
אני: אליהו לוי
לא מוכר: חחח...חאלס עם זה כבר. את לא בחורה? מיטל ?
אני: לא. פשוט טעית במספר.
לא מוכר: מה?!?!?!?!!?
לא מוכר: לך תזדיין, זה מה שאתה עושה בלילה?
לא מוכר: יא זבל..סוטה משועמם.
לא מוכר: ותמחק את התמונות שלי מהר שומע?
לא מוכר: אם היית לידי הייתי מזיין אותך
אני: כן...אמרת את זה כבר קודם..על ההתחלה
אני: -סמיילי מחייך-

דקה...שתיים....שלוש...
זהו...הווצאפ לא מצפצף יותר

חורף, יום ראשון..
דווקא ביום הזה, חבר לעבודה מחתן את הבת שלו.
מי לעזאזל עושה חתונה ביום ראשון?
אין דרך לברוח מהאירוע הזה וצריכים ללכת.

אנחנו מגיעים לאולם.
כולם יפים..יפות, לבושים במיטב הבגדים..
אבל היא בלטה מכולם.
בשמלה האדומה שלה.
דפקה הופעה.

בשמלת מיני אדומה...ללא שרוולים, שבירור לא נועדה לעונה הזו של השנה
היא נראית באמצע שנות ה 30 , שיער חלק שחור.
גוף חטוב ורגליים ארוכות...שמסתיימות בנעלי עקב אדומות ותואמות.
רציתם או לא רציתם, העיניים נמשכו אליה כמו מגנט.

נתקלתי בה כבר בבופה, מצחקקת עם מישהו לא מוכר שעמד בסמוך.
היא פוסעת לאחור ודורכת לי על הרגל.
אויש, סליחה...היא מחייכת ומתנצלת.
מניחה לי יד על הכתף , טופחת עליה.
לא נורא, אני מחייכת אליה בחזרה.
היא מפזזת הלאה ודמותה נעלמת בין שאר האנשים.

אז יש לנו טיקט שקיבלנו בכניסה.
הושיבו אותנו בשולחן 27.
עוד כמה חבר'ה מהעבודה..אבל כולם בני 60 פלוס.
השיחה בשולחן משעממת. רובה ככולה בענייני עבודה.
באים לאירוע..ומדברים על עבודה. משהו דפוק אצלם אלו.
מתנחמת בזה שלפחות זה לפחות ליד היציאה.
רחוק מהדי.ג'יי המעצבן שהעלה את הסאונד לרמות בלתי נסבלות.

מישהו מנסה להדחף במעבר הצר שבין הכיסאות מאחריי.
הכיסא שלי נהדף קדימה.
"למה בכח..?" אני אומרת ומפנה את ראשי.
זו שוב היא.
בשמלה האדומה.
"עוד פעם את?" היא מחייכת אליי. " וואי...מצטערת. אין לי מזל איתך" .
"אני אתי" היא פונה לשאר השולחן מציגה את עצמה.
"דברו איתי אם חסר לכם משהו" .
היא שוב נעלמת..
משאירה אחריה שובל של ריח בושם מתקתק.

תוך כדי שהמנה השניה מוגשת לשולחן, אני קמה והולכת לשירותים.
פותחת את דלת השירותים וצבע אדום מקבל את פניי.
היא בפנים, ליד אחד הכיורים. מתקנת את האיפור שלה מול המראה.
היא מפנה את ראשה לעברי..מזהה כעת.
"תקשיבי, אנחנו מוכרחות להפסיק להפגש ככה" היא אומרת לי.
-כן, פעם שלישית גלידה. " אני אומרת וצוחקת.

אני שואלת מה הקשר שלה לבעלי השמחה או האולם.
היא קרובת משפחה של החתן מסתבר.
עסקה לפני שנים בהפקת אירועים, אז המשפחה מינתה אותה לארגן ולדאוג לאירוע הזה.
"משפחה...את יודעת, אני לא יכולה להגיד להם לא".
היא שואלת באיזה צד של המוזמנים אני, וככה פתאום אנחנו מקשקשות לנו על הא ועל דא.
"רגע...אני מעכבת אותך..רוצי מהר לפני שיברח לך" היא צוחקת.
היא מניחה את ידה עליי, הודפת אותי לכיוון תאי השירותים.
אני נכנסת אל תא השירותים, יוצאת ממנו כדי לגלות אותה עומדת עדיין שם. מול הראי.
אני שוטפת ידיים והיא מקפלת את האיפור אל תוך התיק הקטן שלה.
היא מביטה במראה, מעבירה את שתי ידיה על השיער..
"נו...איך זה נראה, בסדר?" , היא פונה אליי.
"- בסדר? את מושלמת!" אני עונה..ואז מבינה גם מה אמרתי.

אנחנו מביטות זו בזו.
בלי מילים.
שנינו תוהות אחת לגבי השניה.
חושבות אותו הדבר..אבל אף אחת לא מעזה לשאול או להגיד מילה בעניין.

"את פה עם מישהו? שלא יחפש אותך.." אני שוברת את השתיקה.
"- אהה..ממש לא. אין לי גבר בחיים"  היא מישירה את עינה אל עיניי.
קיבלתי את התשובה שרציתי.
"ואת? את פה עם מישהו?" היא מבררת.
-הבעל שלי...
"שלא יברח לך" היא אומרת לי.
- הוא עד עכשיו לא ברח..אז הוג כבר לא יברח , אני עונה.
היא צוחקת בקול.
גם היא קיבלה את התשובה שרצתה.

דלת השירותים נפתחת ושתי נשים נכנסות פנימה.
היא אוספת את התיק הקטן שלה אליה, מוציאה ממנו חפיסת סיגריות.
"בואי.." היא אומרת לי, מושכת את ידי אחריה אל עבר היציאה מהאולם.
ידה האחת מנפנפת בקופסת הסיגריות..ובשניה היא מנפנפת להוא, מנידה בראש לאחר.
כולם ראו והבינו שהיא יצאה להפסקת סיגריה.
רק אני מבינה שמדובר במשהו אחר לגמרי.

התור ליד המעלית מסביר מהר מאוד שמפה לא תהיה ישועה.
אנו פונות לעבר המדרגות.
היא שמה פניה מטה,אני מושכת אותה מעלה..לעבר הקומה העליונה.
אנשים מטיילים מטה מההאולם לחניון ובדרך ההפוכה.
למעלה ריק..לא יפריעו לנו.

הקומה מעל היא קומת המשרדים של האולם.
גם שם יש תכונה של אנשים.
אנחנו מטפסות עוד קומה...מדלגות על פני המדרגות.
בקצה המדרגות דלת זכוכית מעוצבת...יש!!! היא לא נעולה.
אנחנו נכנסות פנימה אל המסדרון..הוא חשוך כולו.
אור קלוש שחודר מבעד לדלת מאיר את פניה כעת.
עיניה ופניה בורקות.
אם מהתרגשות ואם מהאיפור שעליהן.

שבריר של שניה חולף ואנחנו כבר נצמדות בנשיקה ארוכה
לשונה חודרת בזריזות אל בין שפתיי..חוקרת.
ידיי מחליקות אל ישבנה, ידיה אוחזות בכתפיי, מצמידות אותי אליה.
אנחנו מתנתקות לשאוף אוויר.
החזה שלנו עולה ויורד בהתרגשות.
אני הודפת אותה כעת כך שגבה הקיר.
ידיי עוברות על שיערה, מלטפות את פניה.
היא אוחזת בידי האחת, לוקחת אותה ומכניסה את האגודל אל פיה.
ידי השניה ממשיכה מטה.
אני מעבירה אותה על שדיה..מתעכבת עליהן.
לוחצת...מועכת.
פטמותיה מתקשות כעת אל מול בד השמלה.
שפתיי נצמדות אל צווארה.
אני שואפת לתוכי את ניחוח הבושם המשכר שלה.

ידי נכנסת אל מתחת לבד השמלה הצמודה שלה.
אני מושכת אותה מעלה..מגיעה אל המפגש שבין ירכיה.
החום שנובע ממנה עוטף את ידי.
האצבע שלי מפלסת כעת את דרכה מבעד לתחתון שלה.
אני מגששת כעת..
אצבעי שוקעת...טובעת בתוך הרטיבות שמקיפה אותה.
היא פולטת אנחה כבדה.
שיניה מתהדקות על האגודל שלי.
אני משעינה את ראשי על שדיה.
אני יכולה לחוש בהלמות ליבה .
האצבע שלי נעה בתוכה.
מחליקה פנימה והחוצה מבעד לשפתי הכוס שלה.
היא שוב נאנחת..קצב נשימותיה מתגבר.

אני מוציאה את אצבעי מתוכה.
היא עטפה ברטיבות דביקה, נוצצת בתאורה הקלושה.
אני מעלה את ידי, מורחת את הרטיבות הדביקה על שפתיה.
שפתיי נצמדות אליה שוב בנשיקה...טועמת אותה.

היא אוחזת בראשי..אנו מביטות זו בזו.
עיניה נעצמות לאיטן..והיא דוחפת את ראשי מטה.
"בבקשה...אני חייבת.." היא ממלמלת.
ידי חודרות מבעד לשמלה שלה, אוחזות בגומי המתוח של התחתונים שלה.
אני מושכת אותם מטה...כמעט עד הסוף..אבל רק כמעט.

ידי מרימות את השמלה האדומה שלה מעלה ופי נצמד אל הכוס שלה.
הריח שלה מכה באפי.
קצה לשוני פוגש בדגדגן שלה.
כתשובה...הברכיים שלה קורסות וכושלות.
ידיה אוחזות בשיערי, מצמידות את פניי חזק יותר..עמוק יותר.

היא פולטת כעת אנחות וצווחות קטנות של עונג
אני שולחת את ידי במהירות אל פיה ומכסה אותו.
הדבר האחרון שאנחנו צריכות זה שמישהו ישמע אותנו.

היא משפשפת את האגן שלה אל מול פניי.
תנועותיה הופכות מהירות יותר.
היא נאבקת לפשק את רגליה יותר, אך התחתונים שעל קרסוליה מגבילים את תנועותיה.
הלשון שלי נדחפת כעת אל תוכה.
שפתיי יונקות אותה, שואבות את המיצים שלה אל פי.
היא קרובה לגמור...
תנועותיה הופכות מהירות יותר כעת ובלתי נשלטות.
היא מתפוצצת .....
ידי שנמצאת על פיה..חוסמת את הצעקה שהופכת לקריאה חנוקה.

אני מתרוממת ונעמדת למולה, חשה את הדביקות שמרוחה על פני.
"חכי..." היא אומרת לי.
היא שולפת מהתיק שלה חבילת מגבונים קטנה, שולפת אחד ומנגבת בו את פניי.
אנחנו שוב מתנשקות...
אנחנו נשענות בגבינו אל הקיר זו ליד.
"זה היה...אופפ....הייתי צריכה..." היא לוחשת לעברי, ולא משלימה את המשפט.
היא לא צריכה.
אני מבינה בדיוק על מה היא מדברת.

"שנחזור..?" אני שואלת.
-ומה איתך? היא תוהה.
"לא היום....לא עכשיו..." אני עונה.
היא מנערת את רגליה, משחררת את התחתונים.
היא מתכופפת ואוספת אותם, ודוחסת אותם לכדור קטן ודוחפת אותם לתוך ידי.
"תשמרי לי עליהם, עד שאבוא לקחת אותם חזרה" .
אני צוחקת..
אנחנו מנצלות את ההזדמנות ומחליפות מספרי טלפון זו עם זו...
חייב הרי להיות לזה המשך.

אנחנו חוזרות אל האולם, נתקלות בדרך במלצר מופתע שלא מבין מאיפה צצנו פתאום.

היא נפרדת ממני בקריצה ממשיכה פנימה.
אני חוזרת אל השולחן שלי..מתיישבת.
"איפה נעלמת לעזאזל? שואל הגבר שלי..."כבר הוציאו מנה שלישית"
- אני לא רעבה. כבר אכלתי...
אני נותנת לו לו מכה קטנה בברך.
הוא משפיל את מבטו מטה ואני מראה לו מה אני אוחזת בכף ידי.
"חסרת תקנה את...פשוט חסרת תקנה"
הוא מניד בראשו במבט מעושה של חוסר אונים..
בדרך חזרה, הוא הרי ירצה שאספר לו...

יומיים חלפו...והטלפון שלי מצלצל.

"הלו....." אני עונה
- היי, מה שלומך?
- מי זו?
- זו אני...אתי. מהאולם.
- אהההההה.....שמלה אדומה.
היא צוחקת מעבר לקו.
"תקשיבי...." היא אומרת בקול רך. "השארתי משהו אצלך זוכרת? אני רוצה לבוא לקחת..."