'עושה הפלאים – מבחר סיפורי חכמים', הינו הספר הרביעי והחכם בסדרת 'מעשיות יהודיות'. הספר מלווה באיורים יפים של שירלי ויסמן ומוסיף רבות לחוויות הקריאה.

את הסיפורים אספה רונית חכם מתוך אוצר האגדות ואוצרות של הסיפורים היהודיים. הספר צבעוני ומנוקד בכריכה קשה.

רפרטואר הסיפורים כל כך עדין ומוחשי ויש בו חוכמת חיים אדירה וסיפורים שלעולם לא נס ליחם. יהודים עשירים ועניים מאכלסים את דפיו. יתומים ואלמנות כשלפתע השתנה מזלם. ספר על אמונה פשוטה ועל היכולת להבין שהעושר לפעמים טמון בין חדרי הלב ולא בחומריות. הסיפורים חלקם בדויים ולא מציאותיים וחלקם מוחשיים ויפים.
הספר מלא בניסים והוא מתאים מאוד לחג החנוכה שנחגג אצלנו עכשיו.
אגדות שקסמן לא פג והן יפות ומיוחדות מלאות במוסר השכל, אמונה ויופי בטבע האדם. המרחב שבו שוחים הסיפורים הוא לעתים אמיתי ולעתים דמיוני אך משקף את המציאות בכל מצב.
נהניתי לקרוא את הסיפורים ולטעום מטעמה של תקופה אחרת.
         

ליקטה ועיבדה: רונית חכם, איורים: שירלי ויסמן, הוצאת "דני ספרים", 62 עמודים, מנוקד, כריכה קשה.

בשלהי מלחמת  העולם השנייה גויסו רבים מצעירי שכונת בורוכוב - גבעתיים לצבאות בנות הברית. רבים העדיפו להתגייס לבריגדה היהודית שזה עתה קמה ומטרתה היתה להגיע לאירופה כדי להלחם ישירות בצבא הגרמני או בשלוחותיו בצבאות הציר.
לקראת סוף המלחמה קיבלנו בשכונה את הידיעה כי נוח קליינר בן השכונה נפל!
ב- 30 באוקטובר 1946 הגיע למשפחת קלינר מכתב וזו לשונו:
אדוני, הוד מעלתו הנציב העליון הורני להעביר לך בזה
את תנחומי המלך על מות בנך קורפורל נ.קליינר מס'' פל-32531 בשרות פעיל.
הנני אדוני עבדך הנאמן
ג'.ר. סמית
בשם המזכיר הראשי
 
המכתב המקורי באנגלית חתום ע"י המלך ג'ורג' השישי הועבר למשפחה ישירות ע"י שליח המלך.

1.פנים. בוקר. חדר\אולם.

מראה מבעד לחלון מבפנים. חלון נמוך וגדול. אדן החלון כחול. בחלון - תכלת שמיים. ענני קיץ בהירים. צמרת עץ. מצלמה איטית, סוקרת את העץ לפרטיו מלמעלה למטה - רוגע. פנים – אולם ריק, רצפת פארקט, קירות בהירים, על אחד הקירות מראה גדולה. מוסיקה רוגעת. גבו של גבר, ישוב על הרצפה. כשהמצלמה עוברת לגבו של הגבר, המוסיקה נפסקת. מכאן והלאה, לאורכו של הסרט, לא תושמע מוסיקה ברקע.מצלמה איטית, משתהה, סוקרת את הגב מלמטה למעלה. גבו של יוני. כבן 40, גוף גמיש מאד, רזה.  ישבנו מורם מעט, הוא ישוב על שמיכה. השמיכה מקופלת בקפדנות, כמעט קיפול צבאי. הוא ישוב בישיבה מזרחית, או בישיבת לוטוס. מכנסי התעמלות קצרים, חולצת טריקו ירוקה. פניו, שאינם נראים – לחלון, לעץ. הגב זקוף. ידיים קרוב לברכיים. הראש והצוואר מוטים מעט קדימה. סצינה ארוכה דיה, לתת תחושה של גב שקפא בתנוחתו, ולסקרן לראות את הפנים.

2.פנים. ערב. אותו חדר\אולם.

גבו  של יוני, שישוב על הרצפה, בישיבה מזרחית, למסך. כאילו לא זז, מאז הסצינה הראשונה, אבל חולצת הטריקו כחולה, ומולו ישובים על הרצפה, בתנוחה דומה, 7 תלמידים (4 נשים, 3 גברים) אין זאת הסצינה הקודמת, אבל פניו של יוני עדיין אינם גלויים. פניו לתלמידים. פני התלמידים,  למצלמה. יוני במרכז. מיקום התלמידים ביחס ליוני, שיושב במרכז, סימטרי. קולו של יוני, בלי שפניו נראות.

                   יוני:

נתחיל עם נשימת אוג'אי...

(רחש בקרב התלמידים. נעים באי שקט. אחד לוחש: מה זה. בתשובה - הרמת כתפיים של אחר. יוני אינו מתיחס, אינו מרים את קולו, ככל שהוא מוסיף ומדבר, התלמידים הולכים ונרגעים.)

                   יוני:

זה קל, רק נושמים, תנסו לנשום רגיל ולעקוב אחרי  הנשימה. תעצמו ת'עיניים ותדמיינו לכם את המסלול של האוויר: מהנחיריים… וחזרה לנחיריים.

לאן נע האוויר בגוף, מאז שהוא נכנס לנחיריים, ועד שהוא יוצא?

לא צריך לעשות כלום, אי אפשר לראות את האוויר, רק לדמיין, מי שצריך, יכול לדמיין את נפח האוויר, את הצבע שלו, מי שלא צריך, שיוותר.

בואו נתחיל...נתקן את הישיבה (תזוזה בקרב התלמידים), למשוך את עצמות הישיבה אחורנית,  גו זקוף, בית-החזה קרוב לסנטר, אבל אל תחשבו על הסנטר, על בית-החזה, חשבו על בית-החזה.

תרגישו את עצמות הישיבה, עצמות הישיבה תקועות ברצפה, מצמיחות שורשים לעומק, לאדמה... חשבו על הקודקוד, בעיקר על הקודקוד, למעלה, למעלה, כאילו מישהו חיבר חוט לקודקוד והוא מושך אתכם למעלה... לשמים... (מראה העלים על רקע השמיים) נתחיל בנשימה... 

(משתתק. המצלמה על התלמידים, מנסים?)

                                       יוני:

עכשיו… (עדיין קולו, בלי פניו. מראה גבו, מראה האולם, התלמידים פוקחים עיניים, נעים באי שקט)

לא, לא צריך לזוז, תישארו בעיניים עצומות... אני אנחה, תנסו להרגיש בגוף את נקודות המתח, את המקומות שלא נוח לכם אתם, המקומות הרגישים, הכואבים, תוליכו את האוויר למקומות האלה, תנשפו דרכם, תוציאו את האוויר במקומות הכואבים... נתחיל לנשום דרך האף, אתם מסתכלים פנימה, איפה שכואב, שמתוח… תדמיינו נחיר במקום הזה, האוויר יוצא משם...

3.ערב. חוץ. חצר בכניסה  לאולם.

חצר. העץ שקודם נראה מבעד לחלון.  בית ישן בסגנון ערבי, לא משופץ ולא מצועצע. דלת רחבה, ממתכת, צבועה כחול. אדן חלון כחול. אשה, תלמידה א', כבת 30, אחת המשתתפות מהסצינה הקודמת, קרבה לדלת. מנסה לפתוח אותה. הדלת  נעולה. היא דוחפת. משחקת בידית. לשוא. מקישה על הדלת. אין תשובה.

עוד שניים מקבוצת התלמידים, גבר, תלמיד ב', ואשה, תלמידה ג', קרבים לדלת. תלמידה א' מקישה שוב. תלמיד ב' מושך בידית בחוקזה. תלמידה ג', מבחינה בדף כתוב מודבק על הדלת, מורה עליו.

תלמידה ג': (מאחורי גבה של תלמידה א')

השלושה (תלמידה א', תלמיד ב' ותלמידה ג') קוראים. מצלמה על הדף:

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -  -- - - - - - - - -  - - - - -  - - - -

26.06.01

לתלמידיי שלום,

אני מצטער שלא אוכל לסיים אתכם את שנת הלמודים, ושלא היתה לי השהות לטלפן ולהודיע לכם.

אמא שלי נושמת את נשימותיה האחרונות, ומטבע הדברים, המקום שלי, לידה.

אני מאחל לכולם חופש נעים.

                                                                   יוני

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

תלמיד ד' מצטרף לקבוצת התלמידים שליד הדלת.

תלמיד ד':

מה אין שיעור?

                             תלמידה ג':

יוני לא הגיע

תלמיד ד':

(רגוז. מקלל) כוס סבתא שלו,  יכול היה להודיע

תלמידה ג':

(מורה על המכתב) תפסיק, תפסיק,  תקרא...

5.פנים. ערב. בית-חולים.

יוני ניגש למיטת אמו. CLOSE UP    על פניה. עיניה עצומות. הוא קרב למיטה על הבהונות, נזהר לא להעיר. היא פוקחת את עיניה, מבחינה  בו, שפתיה נעות, מנסה לומר משהו, משתעלת, נשימתה נעתקת, לא מצליחה להגיד מלה. הוא רוכן עליה, אוחז בידה.

                                                יוני:

(בלחש) אמא…

מתקריב הפנים שלה עוברת המצלמה לפניו. CLOSE UP של הפנים שלו. לראשונה נראות פניו. מתוח. מודאג. מבט רך. זווית הצילום של פניו היא מלמטה למעלה, מנקודת המבט של אמו, ששוכבת. הוא מקרב כסא, מתיישב סמוך למיטה. מחזיק בידה. מלטף.

מכאן והלאה – עד סוף הסרט, דיאלוג של המצלמה בין פני האם לפניו של יוני. כשייראו פני האם,  זווית המבט  מלמעלה למטה, כפי שהוא רואה אותה. כשייראו פניו, זווית המבט מלמטה למעלה, כפי שהיא רואה אותו. 

                                                יוני:

             אמא, איך את?

היא מנסה לענות. לשווא. עווית כאב על פניה.

                                                יוני:

לא, לא, אל תדברי, (בתחינה) לא צריך, בבקשה אמא... תשמרי על הכוחות (מאמץ ניכר של שרירי הפנים, כאילו כל הגוף מתגייס להגיד משהו. השפתים נעות, דבור אינו יוצא. מותשת. מוותרת. עוצמת עיניים) לא צריך, אני מבין, כואב לך, תנוחי. אל תתאמצי עכשיו, רק תקשיבי לי, תקשיבי  לי, טוב, אמאל'ה?

(מתקשה לנשום) אַת רק תנשמי, תנשמי לאט... (שוב מנסָה לומר משהו, מרימה את ראשה מהכרית, ראשה צונח, פניה מותשים.) אמאל'ה באמת, לא צריך, את סתם מעייפת את עצמך, רק תנשמי... (היא מהנהנת קלות).

אמא, אני רוצה שתנשמי, תקשיבי לי טוב, ורק תנשמי, (מחייך) נעשה תרגיל בשטויות שלי, כמו שאת קוראת לזה,  (חיוך מאומץ על פניה, משתנקת.) את רק תקשיבי, אמא, תעצמי ת'עיניים,

(היא עוצמת עיניים) תנשמי דרך האף... (היא פוקחת את עיניה, גונחת. עושה תנועת ביטול בידה.),  אני יודע שזה קשה לך, אמאל'ה, אבל את יכולה, את יכולה... כן, ככה, תני לאוויר להיכנס, אני יודע, אני רואה… כן, ככה,  תרפי את הצוואר, תנשמי דרך האף, דרך הנחיריים, תנשפי דרך הגרון, כן, תחשבי, שאת מוציאה את האוויר מהגרון, תרפי, אמא, תרפי בגרון, תני לאוויר לעבור דרך הגרון, כן, כן, ככה...

כואב לך? אני רואה, שכואב לך, אמא.

בכל מקום שכואב לך, תרפי, תרפי, תנשפי לתוך המקום שכואב, כן, כן, תרפי את השרירים מסביב לכאב, תני לאוויר לעטוף את המקום הזה, שהאוויר ילטף, כן, שילטף את הגרון, את הריאות… (היא נתקפת עוויתות. נאבקת על האוויר.)

אני יודע, שזה קשה, אני יודע, אמאל'ה, בבקשה, תנסי להרגיע, (לוחש על סף דמעות) תנשמי... תנשמי...

(עווית מזעזעת את גופה. פיה נפער לבלוע אוויר ומיד פניה נרגעות. שלוות, עיניה עצומות. מתה או נרגעה?

יוני בשלו. קולו אוטומטי יותר, מונוטוני. כמו מפחד להפסיק) טוב, נרגעת, אמא, את רואה, זה עובד, זה עובד, תנשמי... כן, תנשמי... אמא... תנשמי..., תנשמי, אמא ... אמא, תנשמי…

(פניה של האם אינן נעות. עיניה עצומות. מתה? יוני בשלו) תנשמי, תנשמי, אמא…

(CLOSE UP  על פניו. פניו על כל המסך. דמעה אחת בזוית העין. תמונת החלון. עלי העץ מבעד לחלון. סוף.

הוראות צילום לסצינה 5

בתחילת הסצינה, כשהאם כואבת וסובלת - המצלמה צריכה להתעכב יותר זמן על שרירי פניה, המגיבים לקולו ולדבריו. תוך כדי דיבורו, ככל שהיא מצליחה לנשום יותר, וככל שהכאבים רפים (בזכות תרגילי הנשימה שלו) ניתקת המצלמה מפניה ועוברת לפניו. חלוקת הזמן בין פרקי הזמן המוקדשים לפניה בהשוואה לפרקי הזמן המוקדשים לפניו, משתווה, עד שאותם פרקי זמן קצובים, מוקדשים לסרוגין, לפני האם ולפני הבן. נוצר קצב של 1 ל- 1 בהחלפת תמונות פני האם ופני הבן.

ככל שהאם קרבה למותה, המצלמה מתעכבת פרקי זמן קצרים יותר על פניה, ופרקי זמן ארוכים יותר על פניו. עם נשימתה האחרונה, פניה נמוגים ופניו המיותמים על המסך כולו.

CLOSE UP  על פניו. שריר אינו נע בפניו, דמעה אחת. שפתיו נעות, כמו במנטרה: תנשמי… תנשמי…

התסריט התפרסם ב"גג" , כתב עת לספרות של איגוד כללי של סופרים בישראל, גליון 42, 2017

כתבה: באבא חאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

עמונה .  הנושא כל כך 'חם'  , כלומר:  זהו נושא שמסרב לרדת  מהחדשות,  התקשורת אינה מפסיקה לדבר בו  ללא הרף. 

אני לא רוצה לדבר בעמונה. לא מעניין אותי עמונה.

 ממש ,  אבל  ממש, נמאס לי מעמונה! (סילחו לי אנשים  ,משפחות עם ילדים שגרים בעמונה. ) 

מה לעזאזל אתם מחפשים שם?   'איכות חיים' ?   נוף יפה?  לגור  בראש ההר  - ולחרבן על כולם?? 

לא אכפת לכם  להיות מעל החוק?  לא אכפת לכם שהמון כסף נשפך בגללכם בשביל לשמור על חייכם , על ידי העסקת  המון חיילים  ...סתם!  אתם הרי הולכים כעדר עיוור אחרי 'מנהיגים'  קהילתיים , כאלה שאוהבים לחרחר מריבות, להיות 'נגד' 

לגור על אף הכול, באדמה  שהוכח שהיא לא שלכם?  

על מה אתם 'שומרים'? על הקרוואנים שלכם??

לא יודעת , ולא רוצה לדעת מה הסיבה האמתית שהגעתם להתנחל  בקבוצות קטנות  בכל מיני 'חורים' על ראשי ההרים  

(אני אפילו לא יודעת את המפה של כל האזורים שמחוץ....  וגם לא רוצה לדעת. עד שלא יהיה סדר .

ויש מי שצריך לדאוג לסדר הזה!

בשביל זה נבחר להיות בראש ממשלה.

אני מנסה להתנתק מהחדשות. לא לראות, לא לשמוע, ולא לדבר!  אבל........ אני כועסת!

הכעס מחלחל  בי  מתחת לעור  כל הזמן. 

מדברים בעמונה.

מצלמים את עמונה,  ואת האבן שהמילה 'עמונה ' חרותה עליה בגדול.

אבן!!

לא בעייה לגלגל את האבן משם!

משפחות עם ילדים חיים באמצע שום מקום , מנסים להעביר אותם למקום חלופי-  אבל... מה פתאום!

הם רוצים להיות תקועים בראש החדשות! (או להרוויח בכסף מי יודע??)

תצאו כבר מעמונה! (מה זה עמונה בכלל? צליל המילה  נשמע לי כמו 'אמונייאק' )

ממשלת ישראל-

תתחילו לדאוג גם לתושבי ישראל!!!

תדאגו גם לעניי הארץ האמתים!!  

תדאגו לאלה שחיים מתחת לקו העוני! 

תדאגו לאלה שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואין להם אוכל לילדים או לעצמם!!

תדאגו לאלה שקורת הגג שלהם נשרפה לאחרונה, והם מסתובבים בלי כסות .

תדאגו לקשישים  ולנכים  שכל חייהם עשו בשביל המדינה - והם כרגע  זרוקים לאנחות !!

אתם עוסקים  בזריית חול בעינינו תושבי המדינה   ועסוקים בשלכם - עם כל העסקים שלכם הפרטיים !

די!!!

תמיד עוגת שוקולד אהובה יש לי לא מעט מתכונים של עוגות שוקולד

את העוגת שוקולד הזאת אני אוהבת במיוחד בגלל המרקם הנהדר ,

החלק העליון פריך ומתפורר מזכיר מעט את הבראוניז ובפנים העוגה עסיסית

ורכה ,והטעם נפלא ,עם מעט עבודה תצא גם לכם עוגה נהדרת ,לדעתי לא צריך

לצפות את העוגה כל היופי שלה הוא הפשטות

מצרכים:

200 גרם חמאה רכה

200 גרם שוקולד מריר

6 ביצים

3/4 כוס סוכר

1 ורבע כוס קמח

מעט אבקת סוכר

אופן ההכנה :

מניחים את השוקולד בכלי קטן ממיסים במיקרו כדקה עם הפסקה ,

מערבבים עד שהשוקולד נמס מניחים בצד שיתקרר.

בקערת המיקסר עם וו גיטרה מקציפים את החמאה עם חצי מכמות הסוכר עד שמתקבל

קרם אוורירי ,מפרידים את הביצים ,מוסיפים את החלמונים לחמאה ומקציפים עד

שכל החלמונים נבלעים בקרם ,מוסיפים את הקמח והשוקולד המומס מערבבים היטב

לתערובת אחידה וחלקה .בקערה נוספת מקציפים את החלבונים עם יתרת הסוכר

עד לקצף יציב ,מוסיפים חצי מכמות קצף החלבונים לקרם השוקולד ומקפלים בעדינות

מוסיפים את יתרת הקצף ומקפלים לתערובת חלקה

 משמנים תבנית עגולה בקור 24 יוצקים את התערובת לתבנית ,

אופים בחום 175 מעלות כ40 דקות, לקרר ולפזר אבקת סוכר

נושא מעניין שעלה בשיעור זה הוא בורסת רעיונות

בורסת רעיונות- סוחרים ברעיונות במקום במשהו מוחשי, אומרים כבר 8-10 שנים שזה הדבר הבא. בפועל מעטים הארגונים שמשתמשים בזה וזה לא תפס כמו שציפו.

פותרת את הבעיות עם המומחים:

• למצוא את המומחים- אם אתה מומחה ומבין בנושא/ רעיון תשקיע כסף (מעשים ולא דיבורים).
• לוודא שהם דוברי אמת- אם הוא לא דובר אמת לא ישקיע כסף ברעיון
• מחלוקות בין מומחים- חוכמת האמון ובנוסף אין צורך לשלם להם (אם צדקו יקבלו כסף).

מדוע אנשים משתתפים:

• גמול-פרסים, כסף ועוד.
• הוכרה- על ידי המנהל העמיתים לעבודה
• רלוונטיות- עניין התאמה לעבודה
• יחסים- אינטראקציה, נוצרת קהילה חברתית סביב זה.

דוגמאות של ארגונים שיישמו זאת בדרכים שונים (לקוח ממצגת הקורס).

בנוסף יש את http://www.ideosphere.com/ שמספקת את הפלטפורמה בקוד פתוח כך שניתן ליישמה בכל ארגון.

ו- https://www.hsx.com/  אשר משתמשת בנתונים ומוכרת אותם לחברות סרטים. הם משתמשים בנתונים על מנת לדעת איפה לשווק את מי ללהק פעם הבאה ועוד.

נתראה בשיעור הבא.

היחסים בין שוטף הכלים לבין השף תמיד היו מתוחים. 

השף, האומן, היה מבשל ומכין כאוות נפשו מתכונים. אומר לעובדים שלו מה לעשות ואז משאיר את כל הסידורים לעובדים הפשוטים.

שוטף הכלים צריך לנקות את הכל. זוהי גם הגדרת תפקידו - לשטוף את הכלים.

גם שוטף כלים שמתקדם למשרה של טבח זוטר ממשיך להרגיש כמו שוטף כלים. 

את כל ההכנות הוא עושה.

הוא חותך את העגבניות והמלפפונים. מבשל את הפסטה. דופק את הבשר שיהיה רך. דואג שהלחם יצא מושלם.

והשף, אותו שף מדופלם, מגיב אליו בהתנשאות ובביטול. מבקר אותו על חוסר דיוק ובסופו של דבר לוקח את כל הקרדיט. לכל היותר הוא מצלחת מדי פעם את הצלחת. מנגב את הרוטב מהצלחת במגבת כאילו הוא איזה עובד שלא שכח את עבודת השטח. לבסוף הוא מנצח על המטבח כשהוא מצלצל בפעמון למלצרים שיאספו את המנה.

ומה הוא בכלל יודע לעשות, השף הזה. חוץ מלהיות הפנים של המסעדה.

זה לא שהוא ממציא מנות חדשות כל הזמן. 

התפריט קבוע כבר שנים וה"ספיישלים" הם לרוב איזה נתח דג או בשר עם תוספת מוכרת. 

אז למה הוא מקבל את הכל ושוטף הכלים מקבל, איך אומרים, פירורים?

שוטף הכלים או הטבח הזוטר צפה בשף מכין את המנות פעמים רבות. הוא הספיק כבר להפוך מאות המבורגרים ולהגיע למידת עשייה מושלמת. את הפסטה הוא יודע להוציא בדיוק אל דנטה. את רוטב הנפוליטנה להכין ברמה מאוזנת של חמיצות ומתיקות למרות השימוש בעגבניות טריות.

אז למה השף הזה מרוויח כל כך הרבה ושוטף הכלים מקבל רק פרוסה?

גם לו יש רעיונות, אבל מי יקשיב להם?

זה לא היה תמיד ככה עבור שוטף הכלים. היו פעמים שבהם העריץ את השף וראה בו כמודל לחיקוי.

אבל מה, בחלוף הזמן הותק גבר וחוסר סיפוק מילא את קרביו. 

פתאום אותה דמות נאצלת נראתה חזירית וטמאה.

אותו מודל לחיקוי הפך למושא לשנאה.

ככה חי לו שוטף הכלים, בידיעה שהוא יכול יותר, ושהוא מקבל הרבה פחות. שרק מי שקרוב לצלחת מקבל הערכה.  

את התסכול הוא שופך מדי פעם באוזני אנשים בדרג שלו. 

הוא מוצא מכנה משותף חזק מאוד בקרב אנשים שחשים בדיוק כמוהו וסולד מהחדשים שעדיין אינם מבינים דבר.

הוא עושה את הכל. פשוט את הכל. וביחס לזה - פשוט אינו מקבל דבר. 

הוא מאמין שהוא יכול הרבה יותר אבל הוא עמוק מדי בתהליך כך שהוא לא יכול לשנות את מעמדו במטבח.

למרות, כך חושב שוטף הכלים, שאת כל העבודה השחורה הוא בעצם עושה. 

אי אפשר לבשל ללא פינה נקיה. אי אפשר לצלחת ללא הכנה ראויה. 

תמיד יראו בו כשוטף כלים ובשף כמקצוען ללא היכר. 

זוהי מערכת הכוחות הטרגית שבין עובד זוטר לסמנכ"ל. סליחה, בין שוטף כלים לשף מוכר. 

בגן עדן בפינה ירוקה
חיו בשלווה אדם וחוה.

ציפורים מעל צייצו
חיות מתחת רבצו
בנהר המים שכשכו
והם ערומים התהלכו.

דבר לא החסיר מהם אלוהים
רק הזהיר אותם מפיתויים

"בעץ הדעת אסור לגעת"!

חוה סקרנית הייתה
והנחש הערמומי ניצל תומתה 
במתק שפתיים
לחש לה באוזניים:

"אל תפחדי חוה
לא תמותי מטעימה
סוף סוף תבדילי בין הטוב לרע
ממש עסקה טובה."

חוה בפיתוי לא עמדה
ומאז עלינו הנשים נפלה צרה
בעצב וכאב עוברות לידה.

אבל, אלוהים עלינו חמל
והמציא את האפידורל.

ומאז ועד היום הזה 
אדם עמל מאד קשה

אבל מי שלובשת את המכנסים
זאת האישה בינתיים!

מאחר וצדיק אתה
יום אחד תשוב 
לגן עדן לפינה הירוקה.

יום טוב

חג אורים שמח

מתפוח אדמה עד לביבה

ישבו בסלסלה  מס ירקות
כול אחד סיפר את סיפורו
ואז הגיע תור  התפוד ,וכך סיפר—

נימנמתי בסל, פתאום יד הושטה לעברי ואחזה בי

החלה מקלפת ומגרדת, היא עושה לי פילינג ,חשבתי והתמסרתי
ואז הניחה אותי בקערה ופתחה ברז , מים שטפו אותי בזרם,

איזה כייף אמבטיה .
פתאום אני מרגיש גירוד, גירוי בכול הגוף
מגרדים אותי בפומפיה אוי זה כואב
נהייתי עיסה סמיכה, לא נעים לי
ואז מוסיפים לי קמח,נהייתי לבן .
שופכים עלי ביצה שהרטיבה אותי
ובוזקים עלי פלפל ומלח .
מה עוד יעשו לי?תהיתי בעצב
אוי זורקים אותי לשמן חם
לזה לא ציפיתי., שורף לי. אני צועק ואין שומע
יופי , הנה מוציאים אותי
אני כבר לא תפוח אדמה אז מי אני..
‏אבל רגע לא גמרו לטפל בי
‏ מפזרים עלי סוכר, זה טעים ונעים  לי
‏אני עגולה שזופה ומתוקה
‏עכשיו אני לביבה ולחנוכה בדיוק מתאימה

כל חיי נמלטתי מהעולם האמיתי ככה התמודדתי שם החיים המאצתי עולם משלי אפילו ציירתי מפה האכלסתי אותו עם יצורים רבים כאלה שמצאתי ושמעתי עליהם  בסיפורים ובסרטיום וכאלה שאמצתי היה לי מגוון רחב של יצורים מוכרים ולא מוכרים כמו- עלפים, גמדים, פיות, אנשי זאב, ילדי דרקון, חתולי אדם וכ`ו, אבל אף פעם לא היו לי בני אדם אני לא יודעת למה אולי בגלל שרוב בני האדם שהכרתי שנאתי היו לי מאת מאוד חברים ואת החברים שכן היו לי בדמיוני הפחתי ליצורים אחרים זה נשמע חולה, אבל  אף פעם לא התחברתי לבני אדם תמיד אהבתי יצורים דימיונים שונים כל כך מבני אדם לא משנה כמה.
אולי אני צריכה עזרה אבל כיום אני עדין אוהבת יצורים אחרים שאינם בני אדם, כי עדין בני אדם נראים לי נוראים כל כך לא כולם אני יודעת שיש בני אדם טובים העולם אבל רוב מי שאני פגשתי הם פשוט רעים.
אני מסתכלת על העולם שלנו ולא מבינה היכן טעינו איך הפכנו להיות כל כך מלאי שנאה כלפי אחד והשני כלפי כל  מישהו שונה מאיתנו קצת.
אולי בגלל זה אני עדין בורחת מין העולם הזה על העולם שלי למרות שגם הוא לא יותר טוב הוא פשוט שונה ואני אוהבת שונה כל חיי היתי שונה הלכתי נגד הזרם, ולמרות זאת אני מחפשת השתלבות קבוצה אנשים יקבלו אותי, כפי שאני.
אני יודעת שלא משנה מה יקרה אני אמשיך להימלט אל העולם שלי אני יודעת שזה חולה וילדותי אבל זה כבר הפך להיות חלק ממני ניסיתי להפסיק לא הצלחתי אבל לא נורא כל דוע אני לא מתבלבלת בין העולמות זה לא משנה אני חייבת להודות אני אוהבת את העולם שלי ואף פעם לא אוותר עליו

שלכם לילך

היי קוראים יקרים,

היום יהיה לנו את הפוסט החופר שאני מקדישה מדי יום הולדת לחשבון נפש וסיכום השנה. היום אסכם את גיל 27... כלומר, 26 ו- 12 חודשים, גיל שהיה מרתק ומלא תהפוכות שנגמר בחגיגות יום הולדתי ה-... 26 ו- 24 חודשים. 

ברשותכם, אחזור עשורה אחורה, ליום הולדתי ה-18. 18 זה גיל חשוב, בו אתה מרגיש שאתה רשמית הופך להיות "בוגר", או לפחות אני הרגשתי ככה. זה הגיל המשמעותי הזה בו אתה מסיים תיכון, בדרך כלל גם מוציא רשיון וכמובן - הולך לצבא, וברגע שאתה הולך לצבא אתה כבר לא יכול להיות ילד, אתה חייב להיות בוגר אחראי. אני לא אדם שעושה מיום הולדתו פסטיבל שלם, חוגגת בקטנה עם המשפחה ועם החברים הטובים (לרב בכמה קבוצות, אבל אז הייתה לי רק קבוצה אחת), אבל בגיל 18 חשבתי שאעשה משהו מיוחד. בחיים לא אשכח את ה- 15.12.2007, זה היה חתיכת יום! הוא יצא בחופשת החנוכה, אז תכננתי ללכת לסבתי האהובה שגרה בצפון תל אביב, לבלות עם אמא ולשלב גם את החברים בדרך, כי הרי כולנו בחופש. מה שקרה בפועל זה שהיה יום גשום, סגרירי וקפוא להחריד. לסבתא לא הלכנו כי היה פשוט קפוא בחוץ. חשבתי שאולי החברים שלי יקפצו אליי, אבל הם התנצלו ואמרו שיש גבול לכמה הם מסוגלים להיות שם בשבילי, זה יהיה טירוף לצאת מהבית במזג אוויר כזה (והם ממש צדקו). חגגתי איתם בסופ"ש - אל תשאלו איך כי אני ממש לא זוכרת, בטח שתינו איפשהו קולה עד שכבר לא ראינו בעיניים (מספיק בדיוק בקבוק אחד בשביל זה, אגב). את יום ההולדת עצמו ביליתי בדד, בסלון, בעודי צופה ב"מלך האריות" וב"במבי" לראשונה בחיי. החבר הכי טוב שלי לא האמין שבאמת לא ראיתי עדיין את הסרטים האלו בזמן שכולם מדקלמים אותם והחליט לצרוב לי דיסק עם שני הסרטיים כדי להציל אותי מהבורות הזו. יום הולדתי ה-18 היה כנראה היה היום לכך. סרטים מאוד משעממים, אגב. בבוקר ה- 15.12.2017 קמתי... בערך כמו אז, רק טיפה אחרת - עם תלבושת "בליך" שכבר מזמן הפכה לפיג'מה נהדרת, זוג משקפיים קצת אחר (אבל מאוד דומה לזה שהיה לי אז), עדיין באותו גובה, עדיין עם המון בובות במיטה (אמנם מיטה אחרת ועוד כמה בובות נוספו לחבורה, אבל באותו בית) וברכות מ... בערך אותם חברים - רק הפעם עם כאבים עזים ברגליים. אין  מה לעשות, הזמן עושה את שלו וגם כל הספורט הנוראי הזה שהתחלתי לעשות לא עוזר. תמיד הייתה לי הרגשה שהוא יהרוס לי את הגוף, ידעתי שאסור לי להתחיל להתאמן. ממרומי גילי המופלג אני יכולה להמליץ לכם פשוט לשבת על הספה ולהתבטל, תאמינו לי, פחות יכאב לכם הגוף. 

כדי להבין את איך שאני מסתכלת על השנה הזו, אני חייבת להסתכל קודם כל השנה הקודמת, בה סכמתי את גיל 26. גיל 26 היה השנה הקשה בחיי, שנה דיכוטומית שנעה בין אופטימיות אדירה שהשנה הזו תהיה נהדרת, לאובדן אימי, שהוא ללא ספק האירוע המכונן והקשה ביותר שחוויתי בחיי. אני תמיד אומרת שהחיים שלי נחלקים לשניים - לפני ואחרי האובדן האדיר הזה. את החצי השני של גיל 26 נאלצתי להעביר בתהליך קשה אך נחוץ של התמודדות עם האובדן האדיר הזה. התהליך הזה היה קשה ונמשך גם השנה, וכך אנחנו מתחברים לגיל 27. את גיל 27 התחלתי עם אופטימיות זהירה, כי אני פשוט בחורה אופטימית בטבעי. גיל 26 היה ללא ספק הגיל הקשה ביותר בחיי, שנת 2016 הייתה פשוט רעה אליי - גם האירועים הטובים שקרו בה נמחקו ברגע שבו אמא נפטרה, פשוט אבדו משמעות לחלוטין. הדבר היחידי שאולי קצת הצליח לעודד אותי היה שלפחות מהקושי הזה אוכל רק לעלות. כלומר, רב הסיכויים שדבר קשה מזה כבר לא יקרה לי. שמחתי כשהשנה ההיא נגמרה והייתי בטוחה ששנת 2017 וגיל 27 יהיו הרבה יותר טובים אליי. אז אספיילר לכם: בגיל 27 היה לי יותר טוב. כמו את גיל 26, גם את גיל 27 אחלק לשניים: לפני ואחרי: לפני שמצאתי עבודה ואחרי. נתחיל מההתחלה. 

את רב גיל 27 העברתי בבית. בפברואר עזבתי את מקום עבודתי ששימש לי כמו בית במשך כארבע שנים - הספרייה שכל כך אהבתי. זו הייתה החלטה קשה, אבל הרגשתי שהעמסתי על עצמי יותר מדי (כי זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם האבדן) ואם אראה עוד סטודנט אחד אזרוק עליו את הספר הכבד ביותר שיהיה בקרבתי. לטובתי האישית וגם לטובתם של סטודנטים רבים, החלטתי בקושי רב ובעיניים דומעות לעזוב ולהמשיך הלאה בחיי. זו הייתה החלטה קשה אך נכונה. החלטתי להקדיש את הזמן להתקדמות מאסיבית ואינטנסיבית בתזה שלי כדי להעיף אותה מהחיים שלי לעזאזל. הו, התזה. אם אצטרך לאפיין את גיל 27 במילה אחת, היא כנראה תהיה "תזה". "מה עשית בגיל 27?" - "תזה". גיל 27 היה מלא בניתוחי ראיונות, סקרים, כתיבה חוזרת ונשנית, שכתובים, חפירות... אוי, כמה התזה הזו שגעה אותי. כשעזבתי את העבודה המטרה שלי הייתה "לשחרר עוגנים", סוג של להמשיך הלאה בחיי. נשארו לי שני דברים שהרגשתי שקצת תוקעים אותי - העבודה והתזה. את העבודה יכולתי לשחרר, את התזה טיפה פחות כי בכל זאת התחייבתי אליה וצריך להגיש אותה כדי לסיים את התואר ולהמשיך הלאה לחלוטין. אז הקדשתי את זמני ומרצי לתקתוק התזה הארורה הזו. הבעיה שהיא פשוט סרבה להיגמר ובפועל נמשכה כמו מסטיק מגעיל. אסכם לכם בקצרה את תהליך התזה, כי הוא תהליך חופר שהקדשתי לו פוסט שלם והייתי יכולה להקדיש עוד אם הייתה לי סבלנות לחפור בו: כשאתה כותב תזה על נושא שכל כך קרוב לליבך (כמו אירוויזיון), אתה נקרע בין האמת שלך לבין מה שצריך להיות, כי עם כל הכבוד לאמת שלי, יש חוקים מאוד מוגדרים למחקר ויש דברים שצריכים להיות בו. הייתי צריכה להתמודד בשנה הזו בין המון אנשים שחפשו אותי בסיבוב דווקא מהאוכלוסיה שבדקתי (ואחרי זה עוד שבחו אותי על המחקר), עם מנחה מקסימה (באמת!) שמשנה את דעתה כל רגע (והיא עדיין מקסימה בעיניי!), עם מלחמת רוסיה-אוקראינה שדחתה לי את המחקר בכמה חודשים, עם קריאה חוזרת ונשנית של כל החפירות שכתבתי, עם סטטיסטיקות שהייתי צריכה לתקן (וסטטיסטיקאית אחת מדהימה שהצילה את חיי), עם שופטות שלא סבלו את הנושא ונתנו ציון בהתאם בלי קשר למאמץ ולטיב העבודה המדהימה באמת שלי ועם כריכה שלקחה 3 ימים ו- 100 שקל ששגעה את נשמתי. למעשה, בכל התהליך הזה רק דבר אחד הלך חלק - ההגשה האחרונה והסופית לספרייה. זה כל התהליך שעברתי השנה, בקצרה. זה המון, אני באמת לא מבינה איך הצלחתי להישאר שפויה, רק על זה הגיע לי לקבל לפחות 90.

גיל 27, כאמור, היה הגיל בו הייתי המון בבית. אני מודה שהיה קשה. לא אפרט למה כי זה פחות מה שאני חותרת אליו כאן, רק אגיד שזו הייתה שנה של שינויים רבים שנאלצתי לעשות בעצמי ובסביבה שלי בגלל כל מיני דברים ששמתי לב אליהם דווקא כי הייתי בבית. בגיל 27 עשיתי המון החלטות קשות ואמיצות, כשעזיבת מקום עבודתי הייתה הבולטת בהן. בגיל הזה אבדתי המון חברים - חלקם התרחקו מבחירה (ואני לגמרי מבינה אותם וממש לא כועסת) ומחלקם נאלצתי להתנתק. מנגד, גם הרווחתי המון חברים חדשים מדהימים שאני נורא אוהבת. את הגיל הזה התחלתי בניתוק קשר עם מישהו שנחשב לאחד החברים הכי טובים שלי במשך עשור. זו הייתה החלטה קשה אבל אולי ההחלטה החברתית הטובה ביותר שקבלתי. כלומר, זו הייתה דרך נהדרת להתחיל את השנה, להתנקות מאנשים שמיותרים בחיי. אני יודעת שזה משפט נוראי להגיד, אבל ההתנתקות וההתנקות האלו הפכו את השנה הזו לטיפה יותר רגועה. יש כמה חברים שהתרחקו ממני ונורא חסרים לי, אבל החיים מלאים בהתמודדויות לא פשוטות ובהמון געגוע וצריך לדעת להמשיך הלאה. 

בגדול אני אדם מאוד יציב, או לפחות כזה שתמיד שואף ליציבות. אני גם תמיד מחפשת יציבות, מוודאת שהאנשים שמקיפים אותי הם יציבים או לפחות מודעת לחוסר היציבות שלהם ולומדת להתמודד איתה. גיל 27 אופיין בחוסר יציבות אישי שהתחיל כבר בגיל 26, בעקבות אבדן אמי היקרה והאהובה ובהתמודדות הקשה עם חוסר היציבות הזו. חוסר היציבות התבטא במעבר חד בין עצב וגעגועים עזים לאמא לבין חזרה לשגרה השמחה, ובכך שהייתי צריכה לקחת החלטות קשות מבלי להתייעץ עם אמי, שתמיד ידעה מה לעשות. בגלל זה עשיתי המון טעויות שהתחרטתי עליהן ולא תמיד הייתה מהן דרך חזרה.  נאלצתי (ועודני נאלצת) להתמודד עם המון עצבות וגעגוע לאמא ועם המון חוסר הבנה מצד הסובבים אותי. את חוסר ההבנה כבר הפנמתי מזמן. זה לא שהם לא רוצים להבין - הם דווקא מאוד רוצים ומשתדלים, אבל הם לא מסוגלים וטוב שכך, כי אם הם היו מבינים, כנראה שהם חוו את הכאב שלי. נאלצתי להתמודד עם המון בדידות שנובעת מאותו אובדן ומאותה תחושה של "אף אחד לא מסוגל להבין אותי". בגלל שהייתי המון בבית, בעיקר בקיץ בו הסתגרתי בחדרי כדי לסיים את התזה, הבדידות הזו הייתה חזקה מתמיד. בקושי יצאתי עם אנשים כי לא היה לי כח פיזי אחרי יום שלם של ישיבה מול התזה, והאמת שגם לא הייתה לי סבלנות לאחרים (ועדיין אין לי יותר מדי). מצאתי את עצמי בודדה, כנראה מבחירה, אבל בחירה שנבעה מנסיבות לא פשוטות. הזלתי המון דמעות מהמון סיבות שאיכשהו תמיד חזרו ל"ואיפה אמא?".

הכל התחיל להשתנות אחרי החגים, כשהגשתי את התזה לבדיקה והיה לי זמן להתחיל לחפש עבודה. חיפוש העבודה היה תהליך קצר אך קשה ומייאש, כשהייתי מוכנה נפשית לכך שיש סיכוי שאקבר בבית לתקופה ארוכה שיכולה להימשך שנים. שלחתי המון קורות חיים, רב המקומות כנראה פסלו אותי בגלל חוסר נסיון בתחום (איך אתם רוצים שיהיה לי נסיון אם כולם דורשים נסיון?). תוך חודש התחלתי להתייאש, ודווקא מתוך הייאוש הזה מצאתי מקום עבודה נפלא ואז הכל השתנה והגלגל התהפך. קניתי אוטו (אוטה, זאת היא, והיא גבוהה, לבנה וחיוורת כמוני) כדי להצליח להגיע אליו. תכננתי כבר כמה זמן לקנות אוטו כדי להיות יותר עצמאית ולא תלויה ברכב של אבי, האילוצים פשוט זרזו את התהליך. הכרתי אנשים מקסימים והתחברתי אליהם באופן מיידי שמחמם את הלב. התפקיד מרתק ואפילו תהיה לי טלוויזיה בעמדה (מתוקף התפקיד). נו, ולחשוב שההורים תמיד אמרו לי שזה לא טוב שאני כל החיים מול הטלוויזיה - איפה אמא שלי עכשיו כדי לראות כמה כל השעות הארוכות האלו השתלמו? במקביל להתקבלות למקום עבודתי סיימתי את תהליך התזה. למעשה, רק לפני שבועיים התחלתי רשמית את התהליך שתכננתי אז בפברואר, של "להמשיך הלאה". אם הייתם שואלים אותי לפני חודשיים איזה פוסט אכתוב עכשיו, הייתי אומרת לכם שהוא יהיה קודר ושגם 2017 הייתה רעה אליי, אבל האמת שהיא נגמרה דווקא לא רע. 

ואם כבר בדברים טובים עסקינן, גיל 27 היה משמעותי גם בגלל שזו הייתה השנה בה הפכתי להיות דודה, משהו שרציתי להיות כבר הרבה זמן. נוספו לחיי שתי נסיכות שהן האור והאושר הכי גדול בחיי. הן הוסיפו המון אור ושמחה למשפחה וללא ספק היו בדיוק מה שהיינו צריכים כדי להתמודד טוב יותר עם האבדן האדיר שחווינו. הן הוציאו אותי מכל כך הרבה רגעי עצב ואני חייבת להן המון, לנסיכות הקטנות והמדהימות שלי. הן פשוט המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל השנה. לא קבלתי השנה יותר מדי מתנות (אני כבר שנים מבקשת מחבריי שלא לקנות מתנה אלא פשוט לבוא לחגוג איתי בלי דרמות), אבל החיוך שאחייניתי הקטנה חייכה אליי לראשונה ביום הולדתי היה מבחינתי שווה יותר מכל מתנה שקבלתי ויכולתי לקבל השנה. אני כבר מחכה לרגע בו אוכל לשחק איתן בבובות (הענקיות) ובברביות שלי ולרגעים בהם אוכל לרקוד ולשיר איתן (ואולי אפילו לראות איתן אירוויזיון בלי שהאבות שלהן ידעו). איזה כיף לי שיש לי אותן.

אגיד לכם את האמת, היה לי ממש קשה בשבוע שעבר. קמתי בבקרים עם געגוע עז לאמי שגרם לי לרצות לבכות. הסיבה היחידה שלא בכיתי הייתה שהייתי צריכה ללכת לעבודה, מאופרת ונראית כמו אדם שפוי ומלא בשמחת חיים. ימי ההולדת שלי תמיד היו עם אמא, תמיד ביליתי איתה - אוכל, קניות, סבתא, מה שרציתי - איתה. זו השנה השנייה בה אני חוגגת בלעדיה, שנה שנייה מיני רבות שעוד יבואו. רק המחשבה על זה קשה. העצב הזה הגיע בתקופה הזו גם לפני שנה והוא בלתי נשלט, הוא פשוט תוקף אותך ואתה נאלץ לחיות איתו ולהעמיד פנים שהכל בסדר עד שבאמת הכל בסדר. לפני שבוע עלינו לקבר שלה כי הלכנו לאזכרה של סבתא. בקשתי ממנה, ממש כמו ילדה קטנה ותמימה, שתבוא. רק ל15.12, שתבוא ליום אחד להיות איתי וזהו. שתבוא לתת לי חיבוק, זהו, רק לרגע. אני מנסה לפצות על החסר שלה ביום הזה עם חגיגות עם אנשים שאני אוהבת באמת אבל זה קשה, כי אף אחד בחיים לא יצליח למלא את המקום שלה. ערכתי ארוחה משפחתית עם כל האוכל שהיא הכינה והכי אהבתי לאכול, ובכל רגע חשבתי עליה והאם היא הייתה גאה בי על כך שהצלחתי להכין את מה שהכינה. 

כל שנה אני בודקת האם אני נמצאת במקום בו ציפיתי שאהיה. גם השנה התשובה היא לא, אבל גם השנה אני מרוצה מהמקום שלי. אני אמנם עדיין לא בזוגיות רצינית וארוכה, אבל יש לי שני תארים ותזה, מקום עבודה, אוטו משלי ואני דודה מאוהבת במשרה כפולה. אם אנסה להשוות בין מי שהייתי לפני עשור בדיוק, עת חגגתי את יום הולדתי ה- 18 לעומת מי שאני היום, אגיד שהרבה נשאר כרגיל ועם זאת - הכל השתנה. חגגתי את יום ההולדת עם אותם חברים טובים מאז (אמנם בהרכב הרבה יותר מצומצם, אבל הרבה יותר אמיתי) והזמנו בערך את אותם משקאות סופר מגניבים (קולה, קפה וכמעט גם תה. מי נתן לנו לעלות על הכביש אחרי זה?). ובכל זאת הכל שונה - מינוס אמא, פלוס המון חברים חדשים שהצטרפו על הדרך ועם רובם בכלל אחגוג בסופ"ש הזה, אני דודה והכי חשוב - אני בחיים האמיתיים. אם הייתם אומרים לי בגיל 18 שאלו יהיו החיים שלי בעוד עשור, סביר להניח שהייתי מאמינה לכם מלבד לעובדה שאמי לא תהיה איתי כדי לחגוג. כלומר, לא תהיה פיזית, רוחנית היא תמיד איתי. וכן, לגמרי הייתי מאמינה שאשתה ביום הולדתי ה- 26 ו- 24 חודשים קולה ושאוכל קינוח, כי יש דברים שפשוט לא משתנים.

מה אאחל לעצמי השנה? קודם כל, אהבה. כי די, הגיע הזמן, חיכיתי מספיק. יצאתי לדייטים השנה, אף אחד מהם לא התפתח לכדי משהו רציני. שאצליח במקום עבודתי החדש ושאהנה ללכת לשם כמו שנהנתי במעט שאני שם. שאהיה תמיד מוקפת במשפחה ובחברים, באנשים שאוהבים אותי באמת. שאהיה בריאה (גם נטולת אלרגיות) ושהבעיה המעצבנת הזו ברגל תיפתר כבר כי די, אני לא עד כדי כך זקנה בלה. שלא אפסיק לרקוד, כי זה הדבר שעושה אותי הכי מאושרת בעולם. שתהיה מוזיקה מדהימה שאוכל לרקוד לצליליה, כי מהם החיים בלי מוזיקה? שאהיה מאושרת ושהאנשים שמסביבי יהיו מאושרים. שהשנה הזו תהיה יותר טובה מקודמותיה. זהו, זה מספיק, זה כולל את הכל. כשציינתי את יום הולדתי העברי של כ"ח שנים, אבא אמר לי ש28 זה כח. אמרתי לו שזה הדבר היחידי שאין לי (כי הייתי באותו יום מאוד מצוננת). אז... שיהיה לי כח להכל, בעיקר להבדיל בין טוב ורע.

שלא אפסיק לחייך. Cry no more.

יודעים מה? מוכנה להשלים עם הגיל החדש שלי  - אני בת 27 ו- 12 חודשים. אחתום עם השיר שהנייד שלי התעקש לשים לי שוב ושוב השבוע, ותכלס? הוא ידע בדיוק מה אני צריכה לשמוע.

יום הולדת שמייח לי!

נית.

אז.. החלטתי לפתוח בלוג! יאיי!

למה?  האמת אין לי תשובה מדוייקת.. אולי במטרה לשחרר, אולי במטרה למצוא הזדהות מאנשים אחרים. ואולי סתם כי אין לי משהו יותר טוב לעשות.

אז בקצרה עליי, מי מה ומו.

טוב, אני לא באמת הולך לרשום מי אני ומה אני אבל סוג של קלסטרון שכרגע מתאים לי לספר על עצמי.

אני בן 27, סובל מכל מיני דברים לא ברורים ADHD, דכאונות, חרדות, מחשבות והרשימה עוד ארוכה

הכל התחיל בגיל 19, *יצאתי מזה*

המשיך בגיל 23, *יצאתי מזה*

ושוב בגיל 26, *יצאתי מזה*

והפעם, בע"ה אצא מזה ובתקווה *לתמיד*

אז מה באמת קרה בכל פעם?

האמת? קצת מסובך להסביר, בכ"ז פוסט ראשון שלי.

אבל על קצה הקרחון, כל פעם שדבר כזה קרה, לקח לי בערך שנה +- לצאת מזה.

ומה באמת היה שם? חוסר שקט, מחנק, חוסר תאבון, ירידה במשקל, ייאוש, חוסר תקווה ועוד..

בכל פעם שנכנסתי ל"מצב" הספקתי לבקר אצל פסיכיאטר, לקבל כדורים ולא לקחת אותם. תמיד האמנתי בעצמי שאצא מזה ללא עזרה.

חוץ מהפעם הראשונה שנכנסתי ל"מצב", כל פעם ראיתי פסיכולוג אחר, כך שהפעם זאת הפעם השלישית שלי.

גדלתי בבית שלהוציא כסף על פסיכולוג זה זריקת כסף לפח וכל אגורה חשובה. לכן, בפעם הראשונה לצערי לא ראיתי פסיכולוג.

אחרי שחוויתי את ה"מצב" שוב, החלטתי שאני חייב לדבר עם מישהו. עברתי לא מעט קשיים בחיים שנאלצתי להתמודד איתם לבד.

לצערי כסף לא היה לי כ"כ ונאלצתי להתפשר וללכת פסיכולוג בסבסוד הקופ"ח. מה שאומר-> פסיכוטרפיסטית סוג ז'.

וכמו שקראתם, ככה היא בדיוק עזרה לי.. חוץ מלשלם 100 ומשו שקל, לא יצא מזה כלום ואחרי כמו פגישות, ויתרתי.. התמודדתי לבד ולבסוף יצאתי מזה.

כשזה חזר שוב בפעם השלישית, התחלתי לחפש קצת יותר באינטרנט על "הבעיה" שלי ומצאתי מישהי שנשמע שהיא מבינה בעניין. הלכתי אליה,

עלה כמובן יותר אבל חשבתי שהיא תעזור.. אחרי כמה פגישות הבנתי שאין כ"כ פתרון, מה גם שהיא תמיד אמרה שעליי לפתור את הבעיות לבד

ללא עזרת כדורים, "לכדורים יש תופעות לוואי" "אתה רוצה להיות כל החיים על כדורים?!" לבסוף הצלחתי לצאת מ"המצב" הזה שוב לבד ללא כל עזרה.

הפעם - הפעם אני אצל פסיכולוגית קלינית, האמת? לא זול. היא לא נגד כדורים, היא בגישה שרק אני יודע אם אני זקוק לכדור שיעזור או מצליח להתמודד לבד.

האמת? אני רק בפגישה שלישית אצלה אז נראה מה יהיה, מאמין שהיא יודעת הרבה יותר טוב מהקודמות שהייתי אצלהן.

בנוסף, השבוע יש לי תור לפסיכיאטר, אולי באמת הגיע הזמן לקחת גם כדור...