Quantcast
Channel: בלוגים המדוברים
Viewing all 25516 articles
Browse latest View live

נתחיל בהתחלה. או בעצם בהיום.

$
0
0

נראה לי שהכי נכון להתחיל בהיום. והיום - אני קצת מבולבל. אבל כדי להסביר את זה, אני צריך ללכת שבוע אחד אחורה, כי עד אז, היה לי לגמרי ברור.

עד לפני שבוע, הדבר היחיד ששימח אותי, היחיד שיכולתי להיתלות בו ולקוות לו, היה היום שבו אמות. מצאתי את עצמי חושב ומנתח בלי סוף איך אני הולך לעשות את זה, איפה לעשות את זה, ואיך לעשות את זה עם מינימום פגיעה באנשים (למשל, לא ארצה לעשות את זה בבית, כדי שאשתי לא תמצא אותי. אני גם לא רוצה לעשות את זה במקום שמישהו אחר, זר, ימצא אותי בטעות). גם מתי הכי נכון לעשות את זה: לא בא לי להרוס לאנשים תכניות. אנשים שצפויים לטוס לחו"ל, או כל מיני דברים קטנים וגדולים שאנשים צריכים אותי עבורם בטווח הקרוב - חבל לי להרוס לאנשים. אדאג לסגור פינות, ורק אז ללכת.

ואני חייב לציין, שככל שחשבתי על זה יותר, גם הרגשתי שלם עם ההחלטה הזו שלי. לא סתם "התלהבתי" מהרעיון (כלומר, ממש חיכיתי לזה, ממש נאחזתי ברעיון הזה), אלא באמת ההחלטה הזו גרמה לי להרגיש טוב. הרגשתי שאני לגמרי שם: גם כשחשבתי על זה רציונלית, וגם מבחינת התחושות שלי. מה שחיזק את זה עוד, היתה ההבנה שכל מיני דברים מסביב גם מובילים אותי לכיוון הזה, וזה היה דיי מעניין לחשוב על זה ככה:

קודם כל, כבר כמה חודשים שאני בתחושה שאני בעונה התשיעית או העשירית של Friends, אותן עונות שבהן כבר ידעו שהכל הולך להיגמר, ורק צריך להעביר את הזמן עד אז. אני מתנהל אחרת, אני חושב אחרת, ואני יודע שעוד מעט זה ייגמר. מעין אס"ק, או בעצם - אס"ח, אווירת סוף חיים.

זה נובע בין היתר ממחשבות על העתיד, אותן מחשבות שבאות והולכות באופן טבעי במהלך החיים. המחשבות האלה פחות צצות אצלי בזמן האחרון. אני לא חושב יותר על העתיד. אני לא מרגיש את העתיד. עוד בערך חצי שנה "יהיה" לי יומולדת, ואני לא מצליח לראות את זה קורה. אני באמת ובתמים לא יכול לדמיין את עצמי חוגג 36.

הקטע המדהים הוא, שזה הגיע גם לדברים הרבה יותר בסיסיים. למשל, אני אדם דיי פחדן. אני יכול ללכת ברחוב, לראות קבוצה של אנשים עם מראה קצת מאיים, ולחשוש שיתקפו אותי, יתגרו בי או כל דבר כזה. אני יכול לראות מישהו שמשדר ביריונות, ולפחד. ופתאום - גם ליד אנשים שהיו מפחידים אותי במצב רגיל, החשש הזה הולך ודועך. האינסטינקט הבסיסי הזה של לדאוג לשלומי שלי, לחיים שלי, לפחד ממה שיכול לסכן את החיים שלי, האינסטינקט הזה ממש דועך. גם בכביש, אני כבר פחות חושש מנהגים מטורפים. אפילו התגובות האינסטינקטיביות שלי כבר יישרו קו, והבינו שהחיים שלי הם כבר לא ממש ערך עבורי.

אז הייתי לגמרי שם. ולא הייתי עצוב עם זה! זה הרגיש לי כאילו שזה הדבר הכי נכון עבורי. זה הרגיש לי כמו הארה, תגלית, צעצוע חדש, איך שנרצה לקרוא לזה. כמו שאנשים מחכים לטיסה ללונדון, אני מחכה לליישם את התוכניות שלי. אבל כמו שאמרתי קודם, הייתי חייב לחכות. ולא בשבילי - אלא בשביל אחרים. הדבר שהכי קשה לי איתו הוא המחשבה שאפגע באנשים, אז אני רוצה לנסות כמה שיותר למזער את הפגיעה.

ומה קרה לפני שבוע, ששינה את הדברים? קודם כל, לא השתנה כל כך הרבה. השתנה דבר אחד, מאוד משמעותי: ההתלהבות שלי מהרעיון של ההתאבדות. ההתלהבות הזו מ"הצעצוע החדש" הזה. משהו בזה דעך. ועכשיו, כשזה דעך, אני לא יודע: האם זה בגלל שאני פחות שלם עם הרעיון הזה? אבל זה לא מרגיש לי שאני פחות שלם. מרגיש לי פשוט שאני פחות מתלהב. ובואו נודה באמת - חוסר התלהבות בתקופה של דכאון, זה לא דבר חריג... אז אני לא יודע.

אין לי כאן דד-ליין. הכל בידיים שלי, ואני יודע שכמו שתכננתי במקור, אני צריך קודם כל לסגור כמה קצוות, ונראה. ובינתיים, נראה לי שלכתוב זה רעיון לא רע. קצת לחלוק, אולי מישהו יקרא ויגיב ויעורר אצלי מחשבות, ובכל מקרה - זה לא יזיק לנתח עוד קצת את כל מה שקורה אצלי.

דבר אחד אני כן יודע - התחלתי סוג של מסע עם עצמי, והפעם - בניגוד לשנים קודמות - אני לא הולך לתת לו להתמסמס. אם אחליט לוותר על רעיון ההתאבדות, זה יהיה אחרי הרבה טיפולי שורש: לשנות את הנסיבות, לשנות את עצמי, ולהרגיש לשם שינוי שלם עם איפה שאני. הפעם אני לא מוותר.


לביבות לחנוכה

$
0
0
 

לביבות לחנוכה
מַזְכִּירוּת לִי אוֹתָך,
לימדתי אוֹתָך לַלֵּבָב.

הקרחת והבטן העגלגלה
שְׂפָתַיִּך הבשרניות ,
הֶבֶל פִּיךָ עַל צווארי.

ליבי השבור,
סדקיו דולפים,
מוּעָקָה בּוֹ.

לְרֶגַע אֶחָד הבהיק
זִכָּרוֹן מֵאִיר וְתַם.

"אם את כותבת אל תמחקי" מאת גלית אבגי-כהן

$
0
0

                            

'אם את כותבת אל תמחקי' הוא ספר בחציו אוטוביוגרפי של המחברת גלית אבגי-כהן שחוותה בזמן קצר שלושה אובדנים גדולים. הכלב האהוב שלה שוקולד הלך לעולמו, חודש לאחר מכן אביה נפטר מסיבוכים קשים של מחלת הסכרת וחבר טוב ויקר שלה חלה בסרטן הערמונית. גלית נמצאה שם בכל שלב ושלב במחלתו של חברה היקר עד הסוף המר.
הספר הינו מעין הכלאה בין ספר שירה ורומן. יש בו רסיסים והבזקי  מילים, שברי משפטים וקטעי מחשבות הבונים חומות ותקוות בינה ובין המציאות.
הספר שהוא יומן אהבה יומן מחלה מכיל את הכאב הנורא בימים אלו והוא דרך להביע ולהכיל את הקושי שבו הייתה נתונה  גלית והכוח ממעמקי עיצבונה.

הספר הינו מונולוג ארוך ומפוכח בו הגיבורה מתארת את אהובה שחלה, את ההתרחקות שלו ממנה, את הכאב, הרזון שלו ואת חוסר היכולת שלו לאכול וליהנות בחייו.

"פעם חייכת אליי.
לפני שנכנס בך הסרטן.
וכשבא הסרטן,
רציתי להקל עליך. רציתי להיות שם.
וחטפתי, כמה חטפתי, בשביל כולם."


כמה מתיש להיות שם בשביל מישהו אחר, שכבר לא נמצא באותו מסלול, שהחיים הכניעו כתשו והתישו עד זוב דם. הגיבורה קוראת חומר על המחלה מנסה להבין ,לרמוז, להיות, אך כלום לא עוזר לה. היא נדחית על ידו פעם אחר פעם.

מוות מתערבב במוות כששוקולד מוזכר בכאב.
רגעי התקווה בספר  כשפתאום יש הקלה ויש קרבה וחיבה ואהבה שלא מחזיקה הרבה....
הספר רצוף בקטעי זיכרונות, פרץ של רגשות, קווים וחוטים מרשרשים מהם הוא בנוי.  אפיזודות קצרות של החיים.

'הסמיכות הזו, מות 'שוקולד' הכלב שלי, אבא שלי שנפטר והמחלה שלך, כל אלו הוציאו אותי מאיפוס.'
הגיבורה עלומת השם כותבת לאהובה הרבה כדי לתעד וכדי לא לשכוח, פעם כתבה וכתבה המון ומחקה ואז הוא אמר לה:'אם את כותבת אל תמחקי'. שם הספר, שמתמודד עם דילמות קשות ויש בו מלחמה על אור וחושך, שאלות על תשוקה ואהבה. הקשר בין הגיבורים פתוח ועדין והוא מקבל ביטוי במהלך ימי המחלה הקשים והארורים.
החיים נזילים את זה היא יודעת, בכל רגע ורגע עלול להתרחש אסון בכל פינה בעולם. למרות הכל הספר רצוף ברגעים של תקווה להחלמה, רגעים של שמחה ורצון להכיל ולתמוך.

יש בספר הזה המון פתיחות המון אמת כואבת מתוך התמודדות אמיצה במחלה קשה, באהבה שנגמרת מהר מדי ובכאב חד.
ספר מיוחד ועוצמתי ממליצה.

  הוצאת ספרי ניב/ עריכה: טל איפרגן/ צילום כריכה: אלי מליץ/ עיצוב גרפי והפקה: ספרי ניב/  164 עמודים 2017. 

                                               

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדברים שאני אוהב בחנוכה

$
0
0

יש הרבה דברים טובים בחנוכה טכס הדלקת הנרות כל ערב עם המשפחה.

סופגניות טעימות בכל מיני טעמים , סביבונים ומשחקים פסטיגל לילדים בהחלט אחלה חג

בג"ץ, ויכוח עם עורכי דין

$
0
0
בקיצור: ויכוח שהתקיים בפייסבוק. $$$ [3822]
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
 
       יום אחד הגיעה אלי בפייסבוק הצעת חברות מצד בלהה ברגמן. בדקתי את הדף שלה בפייסבוק. הסכמתי לחברות, ומייד הגבתי לה על טענה שלה, תגובה שפתחה ויכוח של ממש - והרי הוא לפניכם.
 
בלהה ברגמן 10.4.2016
מי שהתחיל את המתקפה על בתי המשפט זו מי שהיתה השרה ציפי לבני שהביאה את השר פרידמן. נורא ואיום.
 
יוסף רגב 6.8.2016 14:18
זה היה אולמרט
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 16:28
אם טעיתי אני מצטערת, אבל ציפי לבני פעלה באופן נמרץ בעד מנויו של השר פרידמן.
 
יוסף רגב 7.8.2016 17:05
חבל לבזבז זמן על עניין שכולם שכחו, אבל מטון הדברים שלך אני מבין שאת חושבת שפרופ' פרידמן היה רע. האם בדקת את הטענות שהיו לו נגד בית המשפט העליון?
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:08
לדאבוני פרופסור פרידמן פתח והאיץ את המתקפה על מערכת המשפט. גם אם יש בקורת על מערכת המשפט לא צריך לשפוך את התינוק עם המים.
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:12
דרך אגב, אני בוגרת הפרקליטות הצבאית בה הייתי מזכירתו של השופט קדמי במסגרת השרות הצבאי. נבחנתי על החש"צ ואני מאוד מתענינת בנושא וכמובן באופן שבו מתנהלת מדינת ישראל שלצערי הפכה לביביסטן.
 
יוסף רגב 7.8.2016 17:21
אני מכבד את ידיעותיך המקצועיות ואת דיעותיך, אבל אני, חסר כל ידע משפטי, עוקב אחר החלטות בית המשפט העליון, ובבלוג שלי כתבתי פוסטים רבים על במ"ע, על החלטות טובות וחשובות שלו, ועל החלטות שניראו לי ממש לא טובות.
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:23
אכן כך. כולנו מקווים שמדינת ישראל תהיה מדינת חוק וסדר וזכויות אזרח. כולנו דואגים ומקווים שכך יהיה.
 
יוסף רגב 7.8.2016 19:30
אם את כל כך בטוחה בדעתך, אני מזמין אותך להיכנס לבלוג שלי, לתגית "בגצ"
http://www.tapuz.co.il/.../regevj/tag/
בגצ
ולהוכיח שאני טועה בכל 51 הטענות שלי כנגד הבג"ץ.
 
בלהה ברגמן 8.8.2016 20:30
באשר לבג"צ, באשר לפרידמן, האם כאשר ימונו פוליטיקאים לבג"צ, ו/או כאשר כוח הבג"צ יעבור לכנסת, הפסיקות תהיינה נכונות יותר ?
...
שהדי שבמרומים ....
 
יוסף רגב 8.8.2016 23:30
פרופ' רות גביזון היא פוליטיקאית? פרופ' נילי כהן היא פוליטיקאית?
כאשר שופטי בג"ץ ידעו שהכנסת תוכל לעשות אובררולינג לפסיקות הגרועות שלהם - הפסיקות שלהם תהיינה טובות יותר.
כבר היום בג"ץ אינו נותן הגנה לאזרחי ישראל החילוניים בנושאי הדת, ובמיוחד בנושא המפלצתי של "מסורבות הגט", משום שהם מפחדים מהדוסים.
בינתיים, עד היום, הנזק מפסיקות גרועות של בג"ץ גדול יותר מהנזק של החלטות מטומטמות של הכנסת.
 
בלהה ברגמן 9.8.2016 15:12
טעות מהתחלה עד הסוף
 
בלהה ברגמן 9.8.2016 15:14
היינו צריכים להחליף את השופט חשין בח"כ אורן חזן. אני ממש מצטערת.
 
יוסף רגב 9.8.2016 15:30
את לא צודקת, ודבריך הם הם ההוכחה לכך. אני כתבתי פרופ' רות גביזון, ואת הגבת לדברי כאילו טענתי שיש למנות את ח"כ אורן חזן לבית המשפט העליון. אם היתה לך תשובה עניינית – לא היית עושה את התרגיל הזה.
אני טענתי שהנזק מההחלטות של יריב לוין וכת דיליה, קטן מהנזק של כמה פסיקות של בג"ץ. רק כמה, כי היו פסיקות חשובות, כמו פס"ד "קול העם", פס"ד בעתירה של יוסף בן מנשה, החלטת השופט ברנזון ביום ששי לפנות ערב – פסקי דין חשובים, שמשפיעים על החיים של כל אחד מאיתנו. אבל יש פסיקות, אותן מניתי בפוסטים שבבלוג שלי – שאני מאחל לכולנו שלא יתגשמו הסכנות שאני חושש מהן, בגלל הפסיקות הללו.
 
בלהה ברגמן 9.8.2016 19:14
ברגע שאתה נותן כניסה לפוליטיקאים אתה פותח פתח מסוכן מאוד. נכון שצריך, במקרים רבים, שופטים יותר טובים בכל הדרגות, אבל מכאן ועד לקבלת המהפך של פרידמן הדרך רחוקה.
 
יוסף רגב 9.8.2016 21:30
הבעייה איננה בשופטים לא כל כך טובים. מבחינה מקצועית דומני שאהרון ברק היה השופט הטוב ביותר שהיה אי פעם, אבל מבחינה עקרונית, הוא זה שהשליט את הגישה של "הכל שפיט", גישה שלילית ביותר, בעיני.
 
יצחק מלצר 9.8.2016 15:07
בג"צ איננו אשם במצבן הגרוע והעצוב של מסורבות הגט.כמו שאינו אשם בכך שיש "מסורבי חיתון" שנאלצים לנסוע לחו"ל לההינשא. הכנסת היא שהעניקה לבתי הדין הרבנים את המונופול על נישואין וגירושין בישראל.הפתרון הוא בפתיחת מסלול אזרחי אלטרנטיבי לנישואין וגירושין-התרת נישואין .
 
יוסף רגב 9.8.2016 17:20
לצערי, אתה טועה. כאשר מדובר על מצבם של המהגרים מסודן ומאריתריאה, בג"ץ יודע להגן על זכויותיהם, למרות שנכנסו לארץ באופן בלתי חוקי. אבל כשמדובר על "מסורבות הגט", נשים שנמצאות במצב בלתי סביר, שהן תלויות ברצונו הטוב של הפרוד שלהן, שממרר להן את החיים בכוונה, מתוך שינאה, ואסור להן אפילו לשתות קפה עם גבר זר, כי בית הדין אוסר עליהן לקיים כל קשר עם גבר, שנמנע מהן להתחתן מחדש, עד שתהיינה זקנות מלהביא ילדים לעולם – פה שופטי בג"ץ אינם מוכנים לבוא לעזרתן. כשאישה מסורבת גט באה וטוענת שנגרם לה נזק במשך שנים, השופטים מוכנים להכיר בנזק רק מהיום שבו בית הדין הרבני פסק על על חיוב גט, דבר שרוב הדיינים משתדלים לסחוב אותו עוד ועוד כל עוד הבעל מציג דרישות מטורפות. כאשר אישה מסורבת גט חותמת על מיסמך בו היא מסכימה לכל מיני סעיפים נבזיים, כי אחרת לא תקבל גט, ומסרבת לקיים את ההסכם בטענה שהיא חתמה תחת לחץ – בג"ץ קובע שהיא חתמה וחתימתה תופסת.
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:17
ומי מינה את היוע"ש הזה מנדלבליט ??
 
יוסף רגב 7.8.2016 17:23
מה השאלה?
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:24
 זה לא היה מנוי מקצועי גרידא .....
 
יוסף רגב 7.8.2016 17:25
אבל אני מעריך שלנתניהו עוד תהיינה סיבות להתחרט על המינוי הזה, כמו שהוא מתחרט עכשיו על שקידם את תאגיד השידור.
 
בלהה ברגמן 7.8.2016 17:26
נראה.
 
בלהה ברגמן 10.8.2016 5:14
נראה שמיצינו את הנושא.
 
המלצה
       אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את כל מה שכתבתי על:
 
     האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
       מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
   המונה היומי: עד היום היו 643,581 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
 
      אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
      אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
      אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
      כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
      אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
       את רשימת התגיות בבלוג שלי, רשימה מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן לראות בכתובת:
      את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
 
תגיות: בגץ, מערכת המשפט, פייסבוק, עורכי דין, ציפי לבני, פרופ' פרידמן, פרופ' רות גביזון, מחשבות והגיגים,

לבד

$
0
0

 

למרות המשפחה, החברות, הילדים שלי ועוד הרבה אנשים שסובבים אותי אני מרגישה לבד.מקבלת החלטות לבד, הולכת לישון לבד, מתעוררת לבד, מכבסת את הבגדים של עצמי  ושל הקטן בלבד, מבשלת לעצמי ולקטן בלבד, מזמינה פיצה רק לשניים, מזפזפת בערוצי הטלוויזיה בלי לשמוע את ה"שימי נשיונל", עושה קניות כבר בלי להעמיס עגלה לעיפה, והבית שקט, ולא מצפה למישהו שיכנס תיכף מיום עבודה, ואין עם מי לשבת על כוס קפה ולדבר, כבר אין סיפורי "איך עבר היום", ולא מחליפים חוויות, ולא רבים, ולא עושים "ברוגז" פשוט לא. וככה הכל צפוי וידוע מראש. בכל שבוע מחכה בתור לשטיפת הרכב, אפילו טסט הספקתי לעשות, כמו גדולה הזזתי הגה ימינה ושמאל ודפקתי ברקס והרגשתי ממש אחלה גבר, אפילו הצלחתי להחליף צילנדר שהתקלקל בדלת (נשבעת) לספר את הכלב ולדאוג לקנות לו אוכל בזמן.

 

אז לא נפרדתי רק מהאיש, נפרדתי מהרגלים, נפרדתי מכל הביחד המוכר והידוע, ניגון החיים שלנו פסק והוא כבר לא נשמע, את מקומו תפס השקט שלפעמים הוא צורם ולפעמים הוא מחלחל ומרגיע ואיתו מגיעה ההבנה שאין סקס. שהדבר הזה שהיה מובן מאליו, זמין, מהנה ומשחרר, כבר לא נמצא בכלל. ואין צפי, ואין פרטנר, ואין ... פשוט אין.

 

ובלילה, לפני שאני עוצמת עיניים, אני מבקשת מההוא שם למעלה להקל איתי מעט, זה לא פר שהכל ככה הגיע בפיתאומיות ובכאב כזה גדול וחד, זה לא פר למצוא את עצמי מסבירה לילד הקטן למה אבא כבר לא פה, זה לא הוגן פעם אחר פעם להסביר לעצמי איך הגענו למצב הזה אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד. ונראה לי שהוא שם שומע, כי לצד הקושי, הבכי והשבר, יש לי ימים טובים בהם אני צוחקת ושמחה, בהם אני מבינה שאני בדרך הנכונה, שתיכף הכל יעבור וירגע ויתבהר, מייחלת שהשמש תזרח ממש מעלי ותשלח קרניה ישירות אלי וארגיש עטופה, אהובה ושלמה.

 

המין החזק (מצחיק)

$
0
0
בקיצור: משחק מלים, ואולי ברצינות. $$$ [4273]
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
 
       חזקה על המין המוחזק כחלש,
       שיחלוש על המין שחזק הוא ממש -
       כי במין החזק כל החוזק נחלש
       מחולשה חזקה אל המין החלש!
               קטע שעבר מאחד לשני בפתקים, אחר בדוא"ל, ואח"כ בווטסאפ. המקור אינו ידוע
 
המלצה
       אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את מכוניות אוטומטיות בכתובת:
מאמר ש-298 איש כבר קראו אותו.
 
     האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
       מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
   המונה היומי: עד היום היו 748,171 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
 
תגובות
      אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
      אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
      אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
      כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 500 מילים).
      אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
 
תגיות
   את רשימת התגיות מסודרת לפי מספר הפוסטים תוכל לראות אם תרדו למטה.
       את רשימת התגיות מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן כאמור לראות בכתובת:
       חיפוש מאמר, או נושא, בשדה "חפש בבלוג הזה", בפינה הימנית העליונה של החלון הזה.
        את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
 
תגיות: לפעמים זה כל כך נכון, ציטטות, גברים ונשים, תובנות, פתגם, מחשבות והגיגים, בדיחות, הומור,

פו – הדב הכי טוב  בעולם

$
0
0

ספר מקסים ומהנה שנכתב במלאת 90 שנה להולדתו של פו הדוב האהוב ביותר. לספר חברו ארבעה סופרי ילדים מצליחים שלכולם זיקה לדוב המפורסם וכתבו ארבעה סיפורים משובבי לב על פו הדוב וחבורתו. הסופרים הינם פול ברייט, בריאן סיבלי, ג'ון ויליס וקייט סונדרס. הספר נכתב במיוחד עבור אוהדי פו ברחבי העולם.

חבורתו הנהדרת של פו מונה את: פו הדוב כמובן, כריסטופר רובין, טיגר, קנגה, ארנב,רו, איה,  ינשוף, וחזרזיר.

הסיפורים רקומים במארג נפלא של חורף קיץ סתיו אביב ומשרים מתמימותו ויופיו של פו שמעיד על עצמו שהוא בעל מוח קטן אך בעצם יש לו רגישות עצומה לחבריו. פו חובב מאוד דבש ומאכלים וגם אוהב לרבוץ סתם כך ולתהות על החיים ובקיצור לא לעשות כלום ולחיות את הרגע הכי טוב שיש.

כל הסיפורים נאמנים למקור  ונכתבו על פי סיפוריו של א"א מילן והם מלווים באיוריו המקסימים והמשובבים של מרק בורג'ס על פי איוריו ארנסט שפארד המאייר המקורי של פו הדוב.

בסוף כל סיפור מצוי לו מוסר השכל, על אומץ בין החברים, ועל חברים חדשים והותיקים שמעולם לא מאכזבים.

לקרוא את פו והחברים זה ממש להתמלא בחמימות ובתמימות, ליהנות מהרגע כמו שרק פו יודע ומהשטויות שממלאות את חייו והופכות להיות חשובות ונהדרות באותה מידה.

פרוייקט הסיפורים מתרחש ביער 100 העצים. כאשר בסתיו מתכוננים די בהפתעה פו וחזרזיר לפגישה עם דרקון נושף-אש. בסיפור החורף מפציע חבר חדש שהוא הפינגווין, באביב איה החמור החביב והעצוב חושד שחמור אחר ביער חושק בדרדרים שלו ובקיץ יוצאים החברים תוך שיבוש מילים למסע אל מקוררות הנילוס והגלידה שאולי ימצאו שם.

"הספר כולל אחרית דבר מאת המחברים, דבר המתרגמת עטרה אופק וכמה מילים על א"א מילן וא"ה שפארד."

הוצאת דני ספרים/ כתבו: פול ברייט, בריאן סיבלי, ג'ין ויליס וקייט סונדרס. איורים: מרק בורג'ס. מאנגלית: עטרה אופק, 136 עמודים 2017 כריכה קשיחה.

 


הנסים בחיי

$
0
0
על הניסים ועל הנפלאות
,
כך שרים אנחנו , היהודים בעת הדלקת הנרות.
אבל כל החיים שלנו מלאים גם היום בניסים ולא רק בימי המכבים .
למי לא קרא נס בחיים? שיקום, יש כזה?
נראה לי שלכל אדם קרה בחייו ולו נס קטן אחד.
הנס הראשון ,בעיני הוא- הולדת האדם
ובשבילי זה לידת ילדי ,
כל ילד שלי שהגיח לאוויר העולם והוא בריא ושלם-
עבורי הוא נס.
כל ילד הביא לחיי אור , שמחה ואהבה ,
האם זה לא נס, נס הבריאה?
 
הנס השני היה עוצמתי מאוד , כאשר בני בכורי שירת בצבא,
לקראת השחרור פרצה מלחמת שלום הגליל..
המלחמה היתה קשה, ילדי חברים שלנו נהרגו ,
וחברים טובים של בני נפלו בקרב,
הילד שלנו עבר את המלחמה בשלום ויצא משם ממש בנס .
לימים גדלו ובגרו הילדים, והגיע
הנס השלישי שהוא המשך השושלת,
לידת הנכדים , כל אחד ואחת שנולדו הוא נס גדול .
ואני מאמינה שכל יום שאנחנו חיים ובריאים וכן בני משפחתנו
הוא נס אחד גדול.
חג חנוכה שמח ומואר

למען יוכלו ילדים לשחק - חלק א'

$
0
0

תחושת הזרות לא הייתה זרה לי. כשהייתי בן ארבע משפחתי חזרה לגור בארץ לאחר תקופה של שנתיים בהן גרנו בארה"ב. מלפני אותו פרק זמן בארה"ב אין לי זכרונות בכלל. באותו זמן עוד לא ידעתי עברית. זכור לי מקרה בגן שגרפנו עלים בחצר ואחת הילדות הזדעקה שאני לא עושה את זה טוב ובאה להראות לי איך עושים. הייתה לי עברית מספיק טובה להבין אותה, או לפחות את כוונתה, אבל לא מספיק טובה כדי לענות. כבר אז כנראה שלא ידעתי לקבל ביקורת. או שאולי הייתי מתוסכל שרציתי לענות לילדה ולא ידעתי איך. בכל מקרה, אני זוכר שרצתי לגננת בבכי ותסכול, מנסה להסביר לה באנגלית את מה שקרה בגלל שלא יכולתי לעשות זאת בעברית.

אבל לבסוף לא לקח לי הרבה זמן ללמוד עברית, למרות שהיה קצת מבלבל בשפה המוזרה הזאת בה she זה היא, אבל he זה הוא, who זה מי, ו-me זה בכלל אני. אני זוכר שלמדתי על בת דודתי בת השנתיים שיש לפנות לבנות אחרת מלבנים ושאם אני רוצה שהיא תבוא אז אני צריך להגיד לה "בואי" ולא "בוא" כמו שאומרים לי או לאחים שלי. ועדיין נכשלתי במבחן הזה כשרציתי להזמין ילד מהשכונה הביתה. אני זוכר שהתלבטתי איך לפנות אליו כי לא הייתי בטוח אם הוא בן או בת. לבסוף החלטתי שהוא בן בגלל שערו הקצר ופניתי אליו בהתאם. הסתבר שטעיתי בזיהוי והילד נעלב ולא רצה לבוא כי הוא בכלל בת ופניתי אליו כמו לבן. אוף! באנגלית זה לא היה קורה. למה אני צריך לדעת אם מישהו בן או בת בשביל שאוכל לדבר איתו? ואיך לעזאזל אני אמור לדעת את ההבדל אם לא לפי אורך השיער?

ידעתי שאני צריך דרך טובה יותר להבדיל בין המינים, אחרת איך אוכל לדבר עם ילדים אחרים? שאלתי את אמי מה ההבדל בין בנים לבנות ואיך מבדילים ביניהם. היא נתנה לי הסבר אנטומי שלא עזר לי בכלל. זה לא שאני יכול להוריד לילדים את המכנסיים לפני שאני מדבר איתם. ועדיין, זה סקרן אותי. זה לא נשמע לי הגיוני. איך זה יכול לעבוד ככה? הייתה לי שכנה בגילי שהייתי משחק איתה. אז הצעתי לה להשוות כדי שאוכל לראות את ההבדלים במו עיניי. אפילו לימדתי אותה להשתין בעמידה כמו בנים. עד שבסוף אמא שלי תפסה אותנו ושלחה אותה הביתה. יעברו עוד הרבה שנים עד שבנות אחרות יסכימו לשחק איתי במצא-את-ההבדלים. לקח לי הרבה מאוד שנים עד שאלמד לדבר עם בנות, אפילו בלשון נקבה ואפילו אם כללי השפה לא דרשו דיבור אחר.

אז ידעתי מה זה להיות זר. בגיל 11 אמנם ידעתי את השפה, גם אם לא הייתה לי נוחה עדיין כמו עברית, אבל לא ידעתי איך לפנות לאנשים: בטח שלא לבנות, אבל האמת היא שגם לא לבנים. לא סתם לא ידעתי: פחדתי. זאת אחת הסיבות שתמיד התקשיתי להכיר אנשים חדשים וליצור חברים. למרות שנורא קל לי להטיל את האשמה על החינוך שקיבלתי בבית, כנראה שזה משהו שטבוע באופי שלי. אני בן אדם מאוד מופנם, וכך תמיד הייתי. אבל עם זאת, אני מאמין שהחינוך שקיבלתי רק טיפח את הנטייה שלי להירתע מקשרים עם אנשים חדשים.

הדמות הדומיננטית בחינוך שלי הייתה אמי. ולמרות שהיא עד היום חושבת על עצמה כישראלית ותיעלב אם יקראו לה אמריקאית, גם לאחר כמעט 30 שנה שהיא גרה בארה"ב, היא עדיין גדלה בארה"ב במהלך רוב ילדותה, וכל משפחתה המורחבת, איתם גדלה, אמריקאים במידה זו או אחרת, שגדלו להורים מזרח אירופים. החינוך הזה והציפיות האלו השפיעו עליי רבות.

אחד ההבדלים הבולטים בין הגישה לגידול ילדים באמריקה לכאן בארץ זה הריחוק – ההבדל המהותי ופער המעמדות המוחלט – בין מבוגרים לילדים. אם ב-"ארץ חדשה" שלמה ארצי הקנה לבן שלו הרבה תבונה בזה שהבין ש-"אתה גם אבא, אתה גם בן אדם", אז על פי החינוך האמריקאי זה לא עובד ככה. בעבור ילדים, המבוגרים הם במעמד אחר. הם בעלי סמכות ויש להתייחס אליהם ביראת הכבוד הראויה. גם ילדים הם לא באמת בני אדם במלוא מובן המילה עבור מבוגרים (לפחות לא אלו שגידלו אותי), עם רגשות, מחשבות, רצונות והשקפת עולם שיש לקחת ברצינות.

פער המעמדות ויראת הכבוד האלו חלים לא רק על הורים, אלא על כלל המבוגרים. אני נזכר בפעם הראשונה שבאתי לחבר הביתה בארה"ב. בארץ, כשפוגשים הורים של חבר אז יש את מעמד ההיכרות שבו כל אחד אומר את שמו, או שהחבר מכיר ביניהם ואומר לכל אחד מהצדדים את שמו של האחר. בארה"ב אין את המעמד הזה. זה כמו כשפוגשים מישהו מפורסם: במעמד ההיכרות רק צד אחד אומר את שמו; האדם המפורסם לא צריך למסור את שמו, כי ברור לו שהשני כבר יודע אותו. כך, ההורה האמריקאי לא יאמר לחבר של הילד שלו את שמו; החבר אמור לקרוא לו מר או גברת ולהשתמש בשם משפחתו, אותו הוא כבר מכיר מהילד. ידעתי שעושים את זה עם מורים, וזה הרגיש לי קצת תמוה, אבל הבנתי שככה המורים והחברה דורשים. תמיד השם הפרטי של המורים היה דבר מסתורי בעיניי: מה הסוד הגדול? ובכן, כשביקרתי חבר בביתו בפעם הראשונה ופגשתי את אמו אז לא ידעתי איך לקרוא לה. נמנעתי מלהשתמש בשמה עד שראיתי מעטפה עליה הוא כתוב. בפעם הבאה שפניתי אליה, קראתי לה סוזן. לא זכור לי אם החבר או אמו העירו לי – מן הסתם הם ידעו שמדובר בפער תרבותי והיו סובלניים כלפי הילד הזר שלא מכיר את דרכיהם – אבל אני מניח ששניהם היו די נבוכים.

כשנה יותר מאוחר היה לי חבר אחר שהיה מגיע לביתי לפעמים. בפעמים הראשונות שהגיע, לא שמתי לב שאי פעם נקט בשמם של הוריי. עד שפעם אחת רצה לבקש משהו מאמי וקרא לה גברת גרשון.

"גברת גרשון?" גיחכתי. מילא מורים והורים אמריקאים – יש להם קטע כזה. אבל אמא שלי?! אמא שלי היא לא גברת גרשון. נו, באמת.

"מה?" שאל החבר, לא מבין מה עשה לא בסדר. "ככה קוראים לה, לא?"

אמי ענתה לו שבישראל ילדים פשוט קוראים להורים של החברים בשמם הפרטי. החבר התקשה לקבל את זה. "אתה יכול לקרוא לי אסתי," היא אמרה.

"את רוצה שאני אקרא לך אסתי?" שאל, מתקשה להאמין.

גם כשאמי הסכימה, אני לא חושב שהוא אי פעם קרא לה בשמה הפרטי. עבור אמריקאים, קשר שבו ילד קורא למבוגר בשמו הפרטי הוא אינטימי מדי. מביך. כמו לראות אמא של חבר בתחתונים.

אז הוריי מעולם לא הקפידו על כך שילדים יקראו להם בשם משפחתם, אבל פער המעמדות היה ברור ומוחלט. כמה פעמים שמעתי מאמי את המשפט: אתה לא תדבר אליי ככה, אני לא חברה שלך. כמובן שלא היה עוזר לציין שככה היא דיברה אליי. זה לא שיש כללי התנהגות של מותר ואסור אוניברסליים החלים גם על הורים וגם על ילדים. אם היא דיברה אליי בצורה שכשזה בא ממני אז זה נחשב חוצפה, אז זה לא שיש בזה שום פסול כשזה בא ממנה. את מספר הפעמים שהיא אי פעם התנצלה על התנהגות לא בסדר שלה כלפיי ניתן לספור על אצבעות יד אחת...אפילו אם חסרות לך כמה אצבעות. אין שום צורך בכך. מי אני, שהיא תתנצל בפניי? אני ילד, היא אמא שלי – היא תתייחס אליי איך שהיא רוצה, וזה לגיטימי. אני צריך להיות אסיר תודה על כל מה שהיא עושה למעני. אבל שאני לא אעז לחשוב שאני יכול להתנהג ככה. אני ילד ואני צריך לדעת את מקומי.

מקום אחר שבו הוריי אכפו את פער המעמדות והריחוק שבין ילדים למבוגרים היה בשמירה על האינטראקציה שלי עם מבוגרים אחרים. הוריי האמינו שילדים הם ילדים ומבוגרים הם מבוגרים, ואלה עולמות שונים ונפרדים לגמרי, שאין אינטראקציה ביניהם, אלא אם זה הורים או מורים שמחנכים את הילדים (כלומר, אינטראקציה חד-כיוונית). כשהיו מדברים איתי על חברים שלהם שפגשתי בעבר, אז בנוסף לשמם, תמיד היו מציינים שהם ההורים של הילדים שלהם, גם אם זה בעצם בעיקר את אותם חברים שהכרתי ולא ממש היה לי קשר כלשהו עם הילדים – ואם אני בכלל לא מכיר את הילדים שלהם, אז היו מציינים שהם "ההורים" של הכלבים שלהם. כי אלה מבוגרים, וילדים לא מכירים מבוגרים, הם לא חלק מעולמם. כל המבוגרים אותו דבר בעיניהם: יצורים מוזרים שהם לא יבינו (אבל חייבים לכבד) עד שהם יתבגרו בעצמם ביום מן הימים בעתיד הרחוק, כשאנחנו נחליט שהם הגיעו למעמד הנכסף הזה. אם אנחנו רוצים שהם יידעו על מי אנחנו מדברים, צריך איכשהו לקשר אותם למישהו מעולמו של הילד.

ולא רק שאין אינטראקציה בין מבוגרים לילדים – גם לא צריכה להיות. יש באנגלית ביטוי, שאמנם היום נחשב מיושן, אבל הוא אפיין את הגישה של הוריי, גם אם לא זכור לי שאי פעם השתמשו בו בצורה כזאת מפורשת: children are to be seen and not heard – על ילדים להיראות ולא להישמע. כלומר, כשבאים אורחים, אז אתם תהיו ילדים למופת ותַראו כמה שאתם מחונכים ומתנהגים יפה ובעיקר בשקט (ויוכלו לראות איזה הורים טובים יש לכם ואיך הם חינכו אתכם היטב), ואז אתם יכולים ללכת לחדר ולעשות את כל אותם דברים שילדים עושים בעולמם שלהם מבלי להפריע לנו. אם אתם נשארים, אז עליכם להיות בשקט ולא להפריע.

כבר בגיל צעיר שמתי לב שיש שני סוגי אנשים בעולם: כאלה שאוהבים ילדים ונקשרים אליהם, וכאלה שלא מבינים ילדים והם לא מעניינים אותם. לכאורה מפתיע שאמי מורה למרות שהיא מהסוג השני, אבל זה בעצם רק משקף צורך שלה לחנך ולעצב ילדים שיגדלו להיות מבוגרים אחראים שחושבים נכון, משתלבים היטב בחברה ומתנהגים על פי כלליה. אני אישית מאוד מתחבר לילדים, וילדים אוהבים אותי. הם מסקרנים אותי. אני אוהב לראות איך הם תופסים את העולם ולומדים. כשהיו באים אלינו אורחים והייתי מזהה בן אדם כזה אז בדרך כלל הייתה איזושהי כימיה בינינו. הייתי מזהה אצלו את אותה סקרנות והייתי רוצה לדבר איתו ולהראות לו דברים. אבל מה שאני זוכר זה שכשאמא שלי ראתה אותי מנסה לשוחח עם מבוגר מעבר למילות הנימוסין המצופות ממני (כמוך נולדו להנעים פטפוטים), או אולי חלילה בהתלהבות ולא בשוויון נפש של מבוגרים, אז היא הייתה אומרת לי לא להציק. אני הרי לא באמת אמור להישמע.

מה "מציק"? למה "מציק"? בסך הכל רציתי לדבר איתו, להראות לו משהו. הוא נראה לי בן אדם מעניין. אבל אמא שלי לא באמת האמינה שיכולה להיות אינטראקציה בין מבוגר לילד. היא לא יכלה להעלות על דעתה מה פתאום יהיה לילד מה להגיד למבוגר, ולמה שזה יעניין את המבוגר. אולי אני מעניק יותר מדי משמעות לאמירה סתמית של אמי. אולי אפילו באמת הצקתי. ובכל מקרה, היא התכוונה רק לנסיונות שלי לדבר עם מבוגרים; ילדים זה עולם אחר שלא צריך לקחת באותה רצינות, כך שאין בעיה שאדבר עם ילדים. זה אפילו רצוי והיא עודדה אותי ליצור קשר עם ילדים אחרים, אם כי האינטראקציה הזאת הייתה מבוקרת כדי לוודא שאני לא עושה טעויות ומתנהג לא בסדר. אבל האמירה הזאת, ורוח הדברים שאפיינה את הגישה של אמי הדהדה אצלי למשך כל חיי והעצימה את הרתיעה הטבעית שלי מאנשים. למדתי שאנשים לא באמת רוצים לדבר איתי, שאני מטרד ושמה שיש לי לשתף ולהראות לא באמת מעניין אחרים.

מסר אחר שגדלתי עליו היה: אף אחד לא חייב לך שום דבר. תמיד כשהיינו הולכים לחברים – חברים שלי או של ההורים שלי – אז אמא שלי הייתה אומרת לי לא לבקש דברים. הם לא שם בשביל לשרת אותך. אף אחד לא חייב לך שום דבר. אתה רעב? תחכה שיציעו לך. וגם אם מציעים לך, אז רק אם זאת לא טרחה. כי יכול להיות שהם מציעים לך מתוך נימוס או רק בגלל שהם חושבים שאתה רוצה (וזאת לא סיבה לגיטימית, להיפך). אז עדיף שתסרב בנימוס. אתה מגיע ושואלים אותך אם אתה רוצה משהו? לא תודה, אני לא צריך שום דבר. ואתה בטח שלא צריך לבקש שיכינו לך משהו מיוחד. אם אתה אוכל איתם, אז אתה תאכל מה שהם אוכלים. גם אם זה לא טעים לך. טרחו בשבילך, אז אתה תעריך את זה ותאכל.

תמיד כשהייתי מגיע לאנשים והיו מביאים לי דברים – בטח שאם זה דברים טעימים שלא היו אצלנו בבית בגלל שילדים לא צריכים לאכול דברים כאלה – או עושים למעני משהו, אז הייתי מרגיש עם זה לא נעים. זה לא מגיע לי. אני זוכר שהלכתי פעם אחרי בית ספר להביא שיעורים לילדה שהייתה חולה באותו יום. אמא שלה הביאה לי חפיסת שוקולד שלמה כתודה שבאתי. הרגשתי כל כך לא נעים, כאילו שאני עושה משהו לא בסדר. ידעתי שאסור לי לקבל את זה. אבל האמא התעקשה.

האיסור על לבקש דברים גם לא היה מוגבל להורים אחרים. הורים אחרים שלוקחים את הילדים שלהם לקניות או לסידורים בעיר חוששים מכך שהילד יראה משהו שהוא רוצה ויבקש ויתעקש ויבכה עד שהם לא יוכלו לשאת את זה עוד וייכנעו ללחץ. אני נזכר איך כשהיינו ילדים אז יותר מכל דבר אחר רצינו כלב. כמובן שהוריי סירבו.

"כשיהיה לנו בית משלנו, עם חצר, אז יהיה לכם."

יום אחד, כשהייתי בן שמונה או תשע ראיתי את השכנה שלנו חוזרת הביתה עם הבנות שלה...ועם גורת כלבים חדשה שלא הייתה להם קודם: כלבת פודל שחורה ומתולתלת. כמובן שנורא התרגשתי וקינאתי. אמרתי לאמא שלי: הנה, תמר קנתה לבנות שלה כלבה. ואמא שלי, מצדה, נתנה לשכנה מבט מאוכזב על שנכנעה ושברה את החזית המאוחדת שאמורה להיות למבוגרים מול ילדיהם.

"נשברתי," ענתה השכנה להאשמה הטלפתית, משפילה את מבטה. לעולם לא אשכח את המבט של השכנה, ששידר בושה בהודאה בחולשתה מול ילדיה.

אבל אמא שלי מעולם לא הייתה חלשה. על כלב בכלל לא היה על מה לדבר. גם לא כשעברנו לבית משלנו עם חצר. אבל גם לא על דברים יותר קטנים ושוליים. תמיד כשהיינו הולכים לאן שהוא אז הייתי מקווה שהיא תקנה לי גלידה. אבל אני זוכר את הפעם שביקשתי ואמי החליטה שהיא תחנך אותי לא לבוא אליה בדרישות או אפילו בבקשות.

"אם תבקש, אז לא תקבל," היא אמרה. "אפילו אם אחרת הייתי קונה לך."

זה היה הכלל. בשביל לממש רצון שלי, נאלצתי שהוריי (או לפחות אמי; מאבא שלי היה אפשר לבקש, והוא בדרך כלל גם היה מסכים...אם אמא שלי לא הייתה מונעת את זה) יזהו את זה בעצמם ויחליטו שזה מגיע לי. ביטוי הרצונות שלי זה דבר מציק ואסור.

התחושה הזאת כאילו אני מטרד ושאנשים לא רוצים בחברתי ליוותה אותי תמיד. אני נזכר בפעם הראשונה שישנתי אצל חברי שלומי, בערך בגיל שש או שבע. באותו ערב שיחקנו כהרגלנו והכל היה כפי שהיה בכל הפעמים האחרות שהייתי אצלו. תיאמנו מראש שאני אשן אצלו, אז נערכנו לזה והלכנו לישון יחד. למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם – תמיד התקשיתי לישון במיטות זרות – והתחלתי להרגיש הרבה ספקות וחששות. אני אמור להיות פה? הם באמת התכוונו שאני אשן פה? הם יזכרו שהם הזמינו אותי? הם יכעסו? לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לברוח כי בטח ההורים של שלומי בבית והם יראו אותי. חוץ מזה שבכל זאת זכרתי שהם הזמינו אותי (או שמא זה נדמה לי, או שלא הבנתי נכון?), אז אולי בכל זאת הם יצפו שאני כן אהיה שם. וגם, זה היה אתמול; אולי הם שינו את דעתם. איך אני יכול לדעת?

אז בזמן ששלומי ישן, החלטתי שאני לא בדיוק אסתתר, אבל אדאג להיות במקום שלא יראו אותי, כדי שאוכל לראות איך שלומי ומשפחתו מגיבים. מצאתי לי מקום בין המיטה לשולחן כתיבה, מאחורי הכסא, כך שלא יראו אותי לא מהמיטה ולא מדלת הכניסה לחדר, ושיחקתי שם בלגו עד ששלומי יתעורר. אחרי די הרבה זמן אמא של שלומי נכנסה. הייתי דרוך לראות מה היא תגיד.

"איפה רמי?" היא שאלה. זה עבד. גם היא לא ראתה אותי, וגם קיבלתי אישור שיודעים שאני שם ושזה בסדר. קמתי ממאחורי הכסא והסברתי ששיחקתי שם בלגו.

כמובן שהרתיעה הזאת מאנשים והאמונה שלא באמת רוצים בחברתי הן מכשול קשה במיוחד ליצירת קשרים חדשים. אבל בילדותי ברמת השרון היו לי חברים. איך זה קרה? יכול שלא תמיד הייתי כזה מתבודד?

ניסיתי לחשוב איך נוצרו החברויות האלה. מתוך כל החברים שהיו לי בבית הספר היסודי, רק עם שלומי אני זוכר איך החברות הזאת נוצרה. ביומי הראשון בכיתה ב' הגעתי לחצר בית הספר איפה שכל הילדים עמדו לפי כיתתם. כשחיפשתי את כיתתי אז ראיתי את הילדים שלמדתי איתם בכיתה א' עומדים מאחורי מורה שלא הכרתי, ובראש השורה עמד ילד חדש שלא הכרתי. שלומי הגיע אלינו באותה שנה כשמשפחתו עברה לרמת השרון מקיבוץ מעגן מיכאל. קיבוצניק? זה סיקרן אותי. זה היה אקזוטי. והוא מצדו לא הכיר אף אחד. תיארתי לעצמי שהוא עלול להיות בודד ומנודה בגלל שהוא זר וממושקף (באותם ימים מעטים מאוד מהילדים בני השש הרכיבו משקפיים; זה נחשב כמעט נכות), אז הרגשתי אחריות להיות חבר שלו. היינו חברים במשך כל שאר השנים שלנו בבית הספר היסודי.

שתי חברויות אחרות שהיו לי נוצרו עוד בגן חובה: בתקופה הפרה-היסטורית בה הנשכח רב מן הזכור. שם הכרתי את עידו ואת מוטי. אני לא זוכר איך הכרנו, אבל אולי זה קשור לכך שאמא של עידו הייתה אמריקאית, בעוד מוטי ומשפחתו עלו מאורוגוואי כמה שנים קודם. אני מדמיין שאמי התחברה לאמהות של שני הילדים האלה והן שידכו בינינו. מעניין שאלו היו שתי החברויות הכי קרובות שלי, למרות שאף אחד מהם לא המשיך ללמוד איתי בשנים הבאות.

מוטי אמנם המשיך לאותו בית ספר בו אני אלמד, אבל זה היה בכיתת ביניים הנקראת א' גנית, שלא בדיוק הבנתי מה זה אומר. לאחר שנה משפחתו עברה לדירה אחרת ברמת השרון והוא עבר לבית ספר אחר, אם כי הוא עדיין גר מספיק קרוב שאוכל להמשיך להיות איתו בקשר ולהיפגש עמו. החברות עם מוטי הייתה יותר רחבה מאשר רק שנינו. אחיו הגדול למד באותה כיתה עם אחי הגדול, ואף הם היו חברים. כך גם ההורים שלנו נהיו חברים. שמרנו על קשר במשך כל שנותינו בבית הספר היסודי. למעשה, אפילו כשחזרתי לארץ עשר שנים אחרי שירדנו, חידשתי עמו את הקשר והתארחתי אצל משפחתו באחד השבועות הראשונים שלי בארץ.

עידו המשיך לאחר הגן לבית ספר אחר. משפחתו עברה דירה כל שנה בשנים הראשונות של היכרותנו, אבל נשארה ברמת השרון, כך שנשארנו חברים למרות שלא למדנו יחד. לבסוף, בכיתה ד', הוא עבר לרחוב הסמוך לבית הספר שלי והצטרף לכיתה שלי עד סוף בית הספר היסודי. מבין כל החברים שהיו לי, הוא כנראה היה החבר הכי קרוב. היינו מאוד דומים באופי.

כעשרים שנה יותר מאוחר, דודה שלי תכיר לי שיטה בפסיכולוגיה לקטלוג אישיויות. שיטה זו, שתוארה על ידי האם ובת מאיירס-בריגס, מדברת על ארבעה צירים באישיות, שעל פי מיקומם של אנשים בקצה זה או אחר של ארבעת הצירים האלו, הם מתחלקים ל-16 טיפוסים שונים. דייויד קירסי, בספרו Please Understand Me, שהיה מוכר יותר לפני מספר עשורים, חילק את 16 הטיפוסים האלה לארבעה טמפרמנטים או מזגים. ציר אחד חשוב, הלקוח ממימד אותו טבע הפסיכולוג הידוע קארל יונג, מבדיל בין אנשים "תחושתיים," שעיקר התייחסותם ואזורי הנוחות שלהם מתמקדים בדברים קונקרטיים שניתן לחוות אותם בחושינו ב-"כאן ועכשיו", לבין אנשים רעיוניים או "אינטואיטיביים," המעדיפים להתמקד ברעיונות, דמיונות, עקרונות, ושאר דברים אבסטרקטים. כשהתכונה ה-"אינטואיטיבית" משתלבת עם נטייה לקבלת החלטות ובחינת העולם על בסיס חשיבה הגיונית-אובייקטיבית אז מתקבל מזג שקירסי קרא לו "רציונלי" – כשהכוונה היא תכונת אופי ולא תיאור שיפוטי של פעולה או מחשבה זו או אחרת. דוגמאות בולטות לאנשים כאלה הם ניוטון, איינשטיין, צ'רצ'יל, בן גוריון, שמעון פרס, ירון לונדון. 

אז עידו ואני היינו ילדים "רציונליים" שאוהבים לדבר ולחשוב על הדברים החשובים בחיים – רעיונות, תהליכים שקורים בחברה ובעולם, משמעויות של דברים – היינו מתכננים תכניות שונות ומשונות, מדמיינים דברים ומרבים לעסוק ב-"מה אם." שנינו גם היינו מופנמים (ציר נוסף על פי תורתו של יונג, שמשמש להבחין בין טיפוסים של מאיירס-בריגס) שלא מתחברים בקלות לשאר החברה. אין הרבה טיפוסים כאלה בעולם, אבל כשהם מוצאים אחד את השני אז יש הרבה שפה משותפת.

לאחר שירדתי לארה"ב, ניסיתי לשמור על קשר עם חברי הילדות שלי – אלו שידעו את הסוד הכמוס על מעברי. היינו מתכתבים במכתבים ממש, כמו פעם (זה באמת היה פעם): כאלו ששמים במעטפה עם בול, זורקים בתיבת הדואר, וצריך לחכות שבוע-שבועיים עד שיגיע ועוד שבוע-שבועיים עד שתגיע התשובה, תלוי כמה זמן לוקח לחבר לענות. כשהייתי בכיתה ח' אז התבקשנו בשיעור דמוי-חברה להביא את החפץ היקר לנו מכל ולהציג אותו בפני הכיתה. אני, כ-"אינטואיטיבי" שלא מתחבר לדברים גשמיים של הכאן ועכשיו, אלא לרעיונות נשגבים שברומו של עולם, הבאתי את הדבר הכי קרוב שמהווה ביטוי גשמי לדבר הרגשי שהיה יקר לי מכל: המכתבים מהחברים. ביקשו ממני והקראתי אחד מהם בקול – מתחילתו עד סופו. עדיין יש לי את כל המכתבים ההם בשידה ליד מיטתי.  

היו חברים שהמשמעת שלהם והרצון לשמור על קשר עם החבר שעבר לאמריקה ושהם אולי לא יראו עוד גרם להם להקפיד יותר, וכאלה שהמשיכו בחייהם בלעדיי והפסיקו לכתוב אחרי תקופה מסוימת: מי יותר ומי פחות. מעניין שהחבר שהתכתב איתי למשך התקופה הארוכה ביותר אמנם היה מהמעגל הראשון של החברים שלי – הוא היה אחד מרביעיית חברים מגובשת שתמיד היינו עושים הכל ביחד – אבל מתוך אלה שהתכתבתי איתם, החברות שלי איתו במשך התקופה בה גרתי בארץ כנראה הייתה הכי חלשה. אני לא יודע אם אי פעם נפגשתי איתו לבד ולא כחלק מהחבורה. מצד שני, עידו, חברי הקרוב ביותר עוד מהגן, שהיינו חברים במשך שנים (כמה זה שלוש שנים בחייו של ילד בן שמונה – נצח) למרות שלא למדנו באותה כיתה או אפילו באותו בית ספר, לא כתב לי. במכתבי היחיד ממנו הוא נזף בי – בשפה רשמית וגבוהה, כפי שראוי להשתמש בה במכתבים – על איך שאני לא צריך לנדנד לו שיכתוב כל כך הרבה ואם הוא יכתוב פחות אז זה גם בסדר. יותר לא שמעתי ממנו עד לביקור מולדת שעשיתי כעבור ארבע שנים.

חוץ מעידו וממני, שני החברים האחרים ברביעייה היו איתי ויואב. ארבעתנו היינו יוצאים לבלות ביחד, רואים סרטים, חוגגים יחד ימי הולדת. כשניסיתי לחשוב על הקושי שלי בליצור חברים, אז ניסיתי להיזכר איך נהייתי חבר של איתי ויואב. לדעתי זה היה רק בכיתה ב' שהתחלנו להיות חברים, למרות ששניהם היו איתי גם בכיתה א'. זכרתי שההיכרות הקרובה שלי עם יואב (חוץ מזה שהוא היה בכיתה שלי) הייתה דרך איתי. אבל איך נהייתי חבר של איתי? עד שנזכרתי: יובל. הוא היה החוליה החסרה. יובל היה חבר שלי עוד לפני איתי. למעשה, הוא היה חבר שלי עוד מהגן. יובל למד איתנו עד כיתה ד', אז עבר לעיר אחרת והקשר נותק. בפגישת מחזור בה השתתפתי, ממש התאכזבתי לדעת שהוא לא זוכר אותי כיום. הייתי בטוח שאם הוא זוכר מישהו מבית הספר היסודי אז זה יהיה אני, כי הייתי מחבריו הכי קרובים. אבל להפתעתי, לא היה לו מושג מי אני.

אם כן, חברי הילדות שלי, אלו שהיו תבנית נוף מולדתי, היו אלו שיצרתי – או שיצרו עבורי – באותה תקופה פרה-היסטורית בגן שאבדה בתהום השיכחה. אלו שהיו שם מאז ומעולם, ואותם חברים נוספים שהם הביאו וחיברו בינינו.

ביהדות, כאשר חג מתרחש בסמוך לשבת, אז כדי לא להשאיר את היהודים שומרי המצוות ללא אש לבישול למשך תקופה כל כך ממושכת וכדי לא לפגוע בעונג החג או השבת, אז יש היתר להעביר אש למטרת הכנת וחימום אוכל. כלומר, אסור להדליק אש חדשה, אבל מותר להשאיר אש דולקת, ובמקרה הצורך להעביר אותה מהתנור לכיריים, להזין אותה בגז, וכו'. כך גם אני. אני יכול ליהנות מחברות קיימת. ואם חבר מצרף חבר נוסף, אז עם הזמן הוא יוכל להיות חבר שלי בזכות עצמו וגם להביא חברים חדשים. אם כזאת אש קיימת של אנשים אחרים תתרחב בזמן שאני בסביבה, או תידלק יש מאין (איך אנשים עושים את זה?) ותכלול גם אותי, אז גם אני אוכל להיכלל בתוך חברות כזאת. אבל להדליק אש חדשה אני לא יכול.

סמבוסק

$
0
0

הסמבוסק העירקי הוא המרכיב העיקרי במשלוחי המנות שלי .יש שאופים אותו ויש שמטגנים. את האמת המטוגן הוא אגדה,ולכן פעם בשנה אני מרשה לעצמי לטגן.אבללל יש לי מרכיב סודי שבזכותו אני יכולה לטגן 8 ק"ג בצק (כן לא טעיתי כשיש כוחות זו הכמות שאני מכינה סמבוסק)בשלושת רבעי בקבוק שמן.ואם תקפידו לרדד את הבצק על משטח ללא קמח עוד תוכלו להנות מהשמן. חברה הסמבוסק זה הרבה עבודה אני משקיעה בו יומים שלושה לפחות.אבל אתם לא חייבים להכין כמות גדולה כמוני ;) תכינו מעט ותהנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בואו נתחיל בעבודה כדאי את המילוי להכין יום לפני ואז יראה כאילו לא עבדנו קשה על הסמבוסק

החומרים לבצק :

1 "ק קמח

1 כף סוכר

1 כף מלח

1 כף שמרים יבשים.

1 וחצי כף אלכוהול נקי. לא ברנדי ולא וודקה אלכוהול נקי 95% זהו המרכיב הסודי ששמים בבצק ולא נותן לשמן לחדור לבצק בזמן הטיגון.

2 וחצי כוסות מים .(יתכן ותצטרכו להוסיף עוד מים )

להכנת המילוי:

חצי קילו חומוס מושרה לילה במקרר

5 בצלים גדולים קצוצים.

מלח

כמון

פפריקה חריפה 

פפריקה מתוקה

שמן לטיגון הבצל

אופן ההכנה:

בקערת המיקסר שימו את הקמח הסוכר וערבבו. הוסיפו את השמרים וערבבו הוסיפו את האלכוהול והמים

ולושו בצק רך ונעים אך לא דביק.

הניחו במקום חמים מכוסה עד שיכפיל את נפחו.

 להכנת המילוי כאמור להקל על העבודה יום לפני.

לקצוץ את הבצל 

לשים במחבת  שמן ולטגן את הבצל.

להוסיף כמון (הרבה הכמון נותן את הטעם הטוב למילוי)

להוסיף מלח ופפריקה מתוקה וחריפה ,להמשיך לטגן עוד כמה דקות. לשים בצד ולקרר.

לשטוף את החומוס המושרה לשים בסיר מים ולבשל את החומוס עד לריכוך לא יותר מידי שלא יהיה דיסתי.ולסנן.

לטחון את החומוס במטחנה עם החורים הגדולים.

לערבב היטב את הבצל בחומוס.

 להכנה:

יש שתי דרכים 

1: לחלק את הבצק ל4 כדורים שווים לרדד ולקרוץ עיגולים .אבל אז נשאר שארית מהבצק.שאפשר לרדד אותה שוב.

הדרך השניה:

לחלק את הבצק לכמה חלקים ולגלגל לנקניק .ולחתוך .לרדד לעגול כל חתיכה

לשים כפית גדושה מהמילוי באמצע הבצק לסגור ולהדק היטב את הבצק,שלא יפתח בטיגון.

להניח על מפה או מגבת את המוכנים למילוי. 

לטגן בשמן עמוק משני הצדדים עד הזהבה

לשים את הסמבוסק המוכן על נייר סופג.

 הערות:

לא להכין הרבה סמבוסק לטיגון בבת אחת .הסמבוסק לא צריך לתפוח הרבה.

הסמבוסק בשמן מזהיב מהר מאוד אז 

תמיד טוב לעבוד בשניים ההכנה מהירה מאוד...

ו.....אזהרה אחרונה הסמבוסק ממכר אם אתם רוצים שישאר לפורים תכינו כשאתם יודעים שלא יגיעו אורחים כי אז חסל סדר סמבוסק.

הסמבוסק נשאר בהקפאה מעולה הרבה זמן. אצלי לפעמים נשאר עד לפני פסח...ואז כשבא לנשנש משהו טעים אני שולפת מהמקפיא מחממת בתנור ,ונהנת.

בהצלחה 

שלכם מכל ה 

טובה

אמלי לצפייה ישירה ולהורדה

$
0
0

 

אמלי

אמלי חיה בפריז, בעולם משלה, ממלצרת בבית קפה, גרה בדירה שכורה.

חייה עוברים ללא ריגושים מיוחדים ואז יום אחד הכל משתנה.

אמלי מגלה בדירתה קופסת פח ישנה ובה משחקי ילדות של ילד שהתגורר בדירה לפני שנים.

היא מנסה לאתר את בעלי הקופסא, וכשהיא מצליחה להחזיר לו את ה"אוצר", חייה וחייו משתנים.

בעקבות כך מחליטה אמלי לשמח את הסובבים אותה ולעזור להם: היא מפסיקה חיזור כפייתי של אחד הלקוחות הקבועים אחר אחת המלצריות ומשדכת אותו לאחרת, היא כותבת מכתבי אהבה למנהלת הבניין המרירה וממלאת את חייה באהבה ועוד, עד שהיא פוגשת את נינו, צעיר שעובד בחנות לאביזרי סקס ואוסף תמונות ממכונות של "פוטו רצח", שאנשים השליכו. אמלי ונינו מתאימים אחד לשני, אבל האם יצליחו אי פעם להיפגש ולהתאהב?

 

קישור לצפייה

קישור נוסף לצפייה

קישור להורדה

 

תמונות מהסרט:

 

כוכב סגול בהיר

השיחים הסגולים

הקיאק בצל ובשמש


פני היהדות

$
0
0
בקיצור: כמה וכמה עניינים שאינם מוסיפים כבוד ליהדות. $$$ [4061]
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
 

       אדם בישראל, אדם שאינו שומר מצוות, מה הוא רואה? הוא רואה את:

- המאבק על הגיור, שמטרטרים את כל הרוצים להתגייר, שמבטלים את הגיור לאחר מעשה, לאלפי גרים.

- המאבק נגד גיוס לצבא, כאילו בשם היהדות, ובמיוחד במהומות של תלמידי הרב אוירבך נגד התייצבות בלשכת הגיוס לקבלת פטור.

- המאבק על הכשרות, שבמונופולין של הרבנות, ששולחת משגיחים (רק גברים), שאינם משגיחים כהלכה, שמקבלים שכר עבור 27 שעות ביממה, שסוחטים את בעלי העסקים, שמחייבים את בעלי העסקים לקנות מוצרים יקרים ממי שקרוב לרבנים, או ללא "ספק תולעים".

- גם עצם הכשרות, ההפרדה בין בשר וחלב, בין כלים בשריים וכלים חלביים, נראית מוזרה בעיני מי שלא חונך על זה ולא מצא את זה בתורה.

- ההימנעות מקטניות בפסח, קטניות שאינן דגנים ואינן מקבלות חמץ, משום שפעם היה שק של קטניות, שנמצאו בו שאריות של חיטה משימוש קודם.

- המאבק על הנישואין, שמונעים נישואין מחצי מיליון אנשים שמוגדרים ברבנות כ"פסולי חיתון", בנים לאב יהודי, מוכחשי יהדות ועוד.

- השחיתות של הרבנים, פרשיות חדשות לבקרים (הרב מצגר, הרב בקשי דורון).

- ההטרדות המיניות של אדמו"רים ומורי הלכה.

- סיבלן של "מסורבות הגט" שנדרשות לחיות בבדידות בלי ילדים, כי הן בחזקת "אשת איש" והאיש הוא השונא שלהן, אישורי אישה שניה, איסור "אסורה לבעלה ולבועלה" באופן שרירותי.

- סיבלן של אלמנות ללא ילדים, הנסחטות כדי לקבל חליצה.

- תופעת העגונות, שבעליהן ברחו, או הפכו צמח.

- מצבם של ה"ממזרים", שאין להם דרך להיחלץ ממנו.

- ההחלטה שבן להורים חילוניים, אם יהודיה ואב נוכרי ייחשב יהודי, אבל בן להורים חילוניים, אב יהודי ואם נוכריה ייחשב לא יהודי.

- המאבק של רשות ההגירה לגרש מהארץ ילדים קטנים, ולנטוש אותם בארץ זרה, רחוק מהוריהם, משום שאינם נחשבים יהודים.

- הפגיעות של יהודים דתיים בעולים מרוסיה, שריפת חנויות בלתי כשרות.

- הפגיעה בעולי אתיופיה, שהרבנים אינם מכירים ביהדותם, מגיירים אותם ע"י הקזת "דם הברית" ומונעים מן הקייסים שלהם לתפקד כרבנים.

- הפגיעה בילדי עולי אתיופיה, שהוצאו מבתיהם, הועברו לפנימיות דתיות, ונאמר להם כשיוצאים לשבת לבית, לא לאכול בבית כי שם לא כשר.

- הפגיעה בהורים מזרחיים, שהרב עובדיה (ע"ה) ציווה על בניהם, כשבאים הביתה למנוע מההורים (בריב) לקיים את המיצוות כמו שהיה נהוג בקהילותיהם, מינהגים שהרב עובדיה פסל.

- הפעולות של "תג מחיר" שפוגעים במסגדים וכנסיות ובסתם ערבים (הרצח בכפר דומא).

- המהומות בירושלים כל פעם שחרדי או חרדית נתפס בפגיעה בילדיו.

- הדרישה של הרבנים החרדים מכל הצעירים לשבת בכולל וללמוד תורה כל חייהם ולא לפרנס את משפחותיהם, גם אלה שזה לא נכנס להם לראש.

- הלחץ על נשים לפרנס את הבעל ואת כל הילדים, למרות שבכתובה התחייב כל גבר "לזון ולפרנס" את האישה.

- ההתנגדות ל"לימודי ליבה", כדי לדון את בוגרי החינוך החרדי לחיי עוני.

- הנכונות של הציבור החרדי להימנע ממלאכה ולחיות על חשבון הציבור, בניגוד למשנה, לרמב"ם ולרבנים אחרים.

- שנת השמיטה, הדרישה להימנע מגידולים חקלאיים ומשתילת פרחים בשנת שמירה, ההזדקקות למוצרים של גויים, האיסור של הרבנים על ירקנים למכור ירקות שאינם מותרי שמיטה, ע"י מניעת אישור כשרות.

- הדרת נשים, אוטובוסי "מהדרין", מדרכות נפרדות.

- "קול באישה – ערווה", איסור על נשים לשיר, גם במופעים ציבוריים כלליים. איסור על נשים להרצות בכנסים מדעיים וללמד במכללות חרדיות. מאבק גם של רבנים דתיים לאומיים ושל תלמידיהם.

- "שיער באישה – ערווה", קרחת לאישה נשואה, פיאה נוכרית, וגם זאת פסולה אצל כמה רבנים. דרישות מוגזמות על נשים להתלבש בצניעות.

- האיסורים החמורים בחסידות גור, שאסור לבעל ולאישה ללכת יחד ולקיים אינטראקציה כלשהי.

- מקומה של האישה בבית הכנסת, המחיצה, הישיבה מאחור, איסור על חזנית, על דבר תורה מאישה, אין רב אישה ואין דיינות בבתי הדין הרבניים.

- המאבק של הרבנים הדתיים לאומיים נגד שירות בנות בצבא, כולל השמצה של הבנות ושל צה"ל.

- המאבק על השבת, לאסור על פתיחת בתי עסק ומרכולים בשבת, כך שמי שאינו שומר מצוות יהיה חייב לסבול אם נשאר בשבת בלי מוצר חיוני.

- איסור הפעלת חשמל בשבת, שהופך את החיים בשבת לקשים, כולל איסור כניסה לבית הכנסת לנכה על כסא גלגלים חשמלי.

- איסור השימוש במעלית רגילה בשבת, השימוש במעלית שבת, שעולה ויורדת כל הזמן. ויש רבנים שאוסרים גם על מעלית שבת כזאת.

- איסור השימוש במכונית בשבת.

- איסור התחבורה הציבורית בשבת.

- מסעדה שפתוחה בשבת - אינה כשרה.

- המאבק למנוע קבורה בבתי עלמין יהודיים של מי שאינם נחשבים יהודים, כולל הוצאת גוויות מקבריהן.

- האיסור לקבור אנשים בארונות קבורה.

- ההתנגדות לכך שבנות יאמרו "קדיש" על אבותיהן.

- האיסור על שימוש באמצעי מניעה, גם כשהאישה סובלת, גם כשאין פרנסה למשפחה מרובת ילדים.

- האיסור על לקיחת איברים מן המת לצורך הצלת חיים, המאבק הקשה והלחץ על משפחות הנפטרים שלא להסכים לתרומת איברים.

- הגזענות של החרדים האשכנזיים כנגד יהודים מזרחיים, עד כדי נכונות ללכת לבית סוהר.

- הכיתתיות והפילוגים בתוך היהדות הדתית, גם בין החסידויות השונות וגם בין הליטאים.

- הכשרויות הנפרדות של הכיתות השונות שאינם אוכלים מכשרות הרבנות הראשית, לא מכשרות של עיר אחרת ולא מכשרות של רב אחר.

- השנאה של החרדים לרפורמים ולקונסרבטיבים, מניעת תפילה מקבוצות תיירים רפורמיים וקונסרבטיביים במלונות, קריעה של הסידורים שלהם ויריקה עליהם.

- המאבק נגד נשות הכותל ונגד תפילה של רפורמים וקונסרבטיבים בכותל הדרומי, תוך פגיעה ביהדות ארה"ב.

- הנכונות של יהודים דתיים לשקר בכל עניין דתי ("התרגיל המסריח", נגד "מנוחה נכונה", הפלת ממשלת נתניהו-לפיד).

- התופעה של "ש"ס", מפלגה דתית, שמוכנה לתת את השלטון למי שיתן לה יותר הטבות, מפלגה עם מספר המורשעים בשחיתות גדול מאוד ביחס ליתר המפלגות.

- הפגיעות האלימות בנשים שאינן מתלבשות לפי התקן החרדי, באנשים ששומעים מוזיקה בשבת ובאנשים שנוסעים בשבת.

- המאבק בלהט"בים, ההסתה של הרבנים, בר נוער, רצח שירה בנקי.

- המאבק בטרנסג'נדרים, שעברו ניתוח לשינוי מין.

- ההתנגדות לתורת האבולוציה של דרוין והאמונה כי העולם נברא לפני ה' אלפים.

- בתי הדין הרבניים, בהם הדיונים מתמשכים ונסחבים, ישיבות מתבטלות ואם דיין אחד חסר – הדיון אינו תקף.

- החרפות ההדדיות שהרבנים מחרפים אחד את השני.

- המגורים של חרדים ושל דתיים לאומיים בשכונות נפרדות ובערים מיוחדות.

- החינוך הנפרד של ילדים וילדות.

- איסור נגיעה, נישואין רק ע"פ שידוכין.

- איסור ייחוד, של גבר ואישה לבדם בחדר אחד.

- חמץ בפסח, מכירת חמץ לגוי.

- היחס לנצרות ולאיסלם.

- בקבוק יין שנפתח ע"י מי שאינו נחשב יהודי ע"י הרכבנות - הופך יין נסך, שאסור לשתות ממנו. כנ"ל לגבי מחלל שבת בפרהסיה, כלומר יהודי חילוני.

- איסור לאכול אוכל שהוכן בידי מי שאינו יהודי, או לא נחשב כיהודי ע"י רבנות.

- אובססיביות בהקפדה לא לאכול בלי משים תולעים שמתחבאות בתוך ירקות ופירות - כאילו זאת עבירה של רצח.

- האיסור הבלתי-אפשרי לאונן, שכל המבטל זרע לבטלה כאילו הביא מבול על העולם.

- השמדת מזון, עשרות אלפי טונות בשנה של פירות וירקות מטעמי כשרות – תרומות, מעשרות, איסור עורלה, שנת שמיטה, שבת וחגים. בפסח תשע"ז הושמדו, נשפכו לביוב, 5.6 מליון ליטר חלב שנחלבו בחג, נזק של 10 מליון שקל.

- ההתעקשות שלא להמם את הבהמה לפני השחיטה הכשרה, בניגוד לדרישות של "צער בעלי חיים"

- שריפת המודעות שבהן נראית אישה.

- העיתונות החרדית שבה אין תמונת אישה והצנזורה נגד דיווח על אירועים שהרבנים פוסלים.

- המאבק נגד בג"ץ, שדואג לזכויות האזרחים, גם החרדים.

- זריקת אבנים על מכוניות ביום הכיפורים, גם על אמבולנסים.

- התופעה של מחזירים בתשובה, עם סיפורי הגיהינום שלהם.

- היחס הפוגעני לחוזרים בתשובה.

- האיסור על הכניסה לאינטרנט, על הצפייה בטלביזיה, על השימוש בסמארטפונים. בזמנו היה גם איסור על השימוש במחשבים, בכרוז שעליו היו חתומים גדולי הרבנים.

- האיסור על אבות לצפות בבנותיהם רוקדות בגן הילדים. הדרישה ללבוש צנוע גם אצל ילדות בגיל גן.

- האיסור על בנים מאומצים לשבת שבעה על הורה מאמץ, ואיסור על הורים מאמצים להתאבל על מות בן מאומץ.

- המאבק נגד עבודות תחזוקה בשבת והדרישה שיתבצעו בימות החול ויגרמו הפרעות גדולות לציבור.

- הדרישה שהאוטובוסים יגיעו לפני כניסת השבת ויצאו אחר יציאת השבת, תוך פגיעה בחיילים שיוצאים מהבסיס וצריכים לחזור אליו.

- ההעדפה שהחינוך הדתי מקבל, בו הכיתות קטנות ויש ארוחת צהריים ויום לימודים ארוך.

- המעורבות של רבנים מסוימים ברצח רבין, כשהכריזו עליו "דין מוסר" ו"דין רודף".

- התפילות לחידוש הקורבנות בבית המקדש.

- הקיפוח של הגננות בגנים החרדיים ושל הבלניות במקוואות שמקבלות שכר זעום ואסור להן, בפסיקת הרבנים, להילחם על זכויותיהן.

- היחס למחזור של האישה, ההקפדה על "שבעה נקיים", הטבילה במקווה, גם במקרים של "עקרות המקווה", כשהביוץ חל בתוך שבעת הימים, על ההגזמה באיסור חציצה במקווה (ניקוי הציפורניים לחלוטין), על פנייה לרבנים להחליט על סיום שבעה הנקוב ע"י הרחת תחתוני האישה.

- ההקפדה על כיסוי ראש לגברים, למרות שזה לא כתוב בשום מקור שלפני הקמת מדינת ישראל.

- ההימנעות של חרדים מלהתחתן עם בני משפחה, שיש בה מיקרי שיגעון, או מיקרי יציאה בשאלה. 

- הדחייה של ילדים מבתי ספר חרדיים, של בני משפחות של אלה שהתגייסו לצבא.

- מותר לעשן, שזה בניגוד מפורש למיצווה "ונשמרתם לנפשותיכם".

- איסור קעקוע.

- הערצת "צדיקים" ואדמו"רים חסידיים.

- "דבר תורה", ההתייעצות עם רבים בנושאים שאין להם ידע בהם, וההישמעות להחלטות שלהם.

- עלייה לקיברות "צדיקים", כדי למצוא זיווג, בנים (לעקרות) והצלחה בעסקים.

- צידוק הדין, צידוק אלוהים הטוב, גם אחרי אסונות, גם אחרי "השואה".

- סיפור "התכלת" שבטלית, שהמדענים גילו את הדרך ליצרה בימינו, אבל לא נתקבלה, משום "מנהג אבות", שלא השתמשו ב"תכלת" האמיתית.

- התמיכה של המפלגות החרדיות בימין, למרות הפסיקה של הרבנים שהימין מתגרה בגויים.

- ההישג של ההתנחלויות להביא להתיישבות מעבר לקו הירוק, התיישבות שגורמת נזק לישראל בעולם.

- "לא תחונם", האיסור לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל.

- התקציבים האדירים שעוברים כל הזמן לחרדים ולדתיים לאומיים.

- המאבק נגד הפלות ואיסור הפרייה מלאכותית לנשים שלא הציגו כתובה שהתחתנו ברבנות, לא רווקות, לא חילוניות, לא רפורמיות, לא קונסרבטיביות, לא נשים שהתחתנו בנישואין אזרחיים בחו"ל.

- המאבק על צורת לוחות הברית, שיהיו מרובעים, ולא מקושתים.

- הגראפיטי "נ, נח, נחמן, נחמן מאומן" בכל המקומות.

- האמונה ב"עין הרע", שדים ורוחות, שטן. השימוש בקמיעות וב"חמסה".

- ההתנגדות לפיקדון ולמיחזור בקבוקים גדולים של משקה, משום שאלה נמצאים בשימוש של משפחות חרדיות.

- ההתנגדות של החרדים לתוכנית "נטו משפחה" של שר האוצר כחלון, שבאה לעזור למשפחות עם שני הורים עובדים, משום שאצל החרדים יש מעט  משפחות כאלה.

       אנחנו מקבלים את כל הדברים המוזרים הללו כחלק מן המציאות שבה אנו חיים במדינת ישראל, אבל תנסו לחשוב על כל הנקודות הללו בעיניים של מי שאין לו כל מחויבות להלכה היהודית. בשפת המישנה כל הנקודות הללו הן "חילול השם", כלומר עניינים שפוגעים בדימוי של היהודים ושל היהדות.
       אני יהודי מאמין, גאה ביהדותי, שאינו מקפיד על קלה כחמורה, אבל כואב לי לראות את הפרצוף שהיהדות קיבלה מאז שבן גוריון נתן ל"אגודת ישראל" את המונופולין על היהדות, על נישואין וגירושין, על הכשרות, ובכלל.
הערה
      אני יודע שכרכתי יחד את כל הקבוצות השונות ביהדות, ורוב היהודים שומרי המיצוות אינם נוהגים לפי כל הסעיפים שציינתי, אבל כל הקבוצות טוענות שכל יהודי חייב לקיים את כל מה שהן מחייבות - כולן בשם היהדות!
 
     האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
       מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
   המונה היומי: עד היום היו 707,797 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
 
תגובות
      אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
      אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
      אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
      כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 500 מילים).
      אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
 
תגיות
   את רשימת התגיות מסודרת לפי מספר הפוסטים תוכל לראות אם תרדו למטה.
       את רשימת התגיות מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן כאמור לראות בכתובת:
      את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
 
תגיות: יהדות, דת, אקטואליה, מסורבות הגט, מוכחשי יהדותם, יהודים מצד האב, שבת, כשרות, עולי אתיופיה, הרב עובדיה, גיור, נישואין, גירושין, שחיתות, הטרדות מיניות, רבנים, חליצה, ממזרים, נשים, הדרת נשים, נשים מעמדן וסגולותיהן, עדות המזרח, עולי רוסיה, תג מחיר, חסידות גור, תחבורה, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים, שקר, ש"ס, הומוסקסואליות, בתי הדין הרבניים, אבולוציה, שמיטה, הפלות, חינוך, רבין, צרכנות, מקוה, כחלון, רמב"ם, הכותל המערבי, בן גוריון, חרדים, נגד חרדים,

תעלומת חוק ההמלצות

$
0
0

 

כבכל שנה, תחילת דצמבר מביאה לוורשה עגמומיות מסוימת לצד שמחה. העגמומיות היא כמובן תוצאה בלתי נמנעת של מזג האוויר הקודר, הקור והשלג. השמחה היא בשל התקרבותם של חג המולד והשנה החדשה.

אבל עד שיגיעו חג המולד והשנה החדשה, הייתי צריך למצוא דרך להילחם בעגמומיות, כי בלש עגמומי עלול להסתכל על תיקי החקירה שלו באופן פסימי ולא להביא חקירות לסיום מוצלח ואופטימי.
לשמחתי אני מכיר לא מעט דרכים לשמור על האופטימיות, שמחת החיים וחום הלב. אחת הדרכים האלה מובילה כמובן לאחת המסעדות החביבות עליי ביותר בוורשה – מסעדה המתמחה בקרפלך ובגפילטע פיש יוצאים מן הכלל.

באותו יום חמישי יצאתי כהרגלי לארוחת הצהרים בשעה 11:00. בחרתי באותה מסעדה משובחת ושמחתי לגלות כי לתפריט נוספו כמה מנות מיוחדות לרגל דצמבר: מרק צבי וצלופחים (המתאים במיוחד לחודש דצמבר בגלל האות צ' המופיעה בשלושתם. בפולנית זה אולי נשמע טוב יותר ואולי לא), צלי צבי ים וצ'וריסוס (ראו סוגריים קודמים) ובמחלקת הקינוחים עוגת חמוציות וצימוקים (הם בהחלט הקפידו על מוטיב הצדיקות).

כמובן שבחרתי לטעום את המנות החדשות (בנוסף ולא במקום המנות הרגילות שלי – למקרה הלא בלתי אפשרי אם כי הלא מאוד סביר שהמנות החדשות לא יהיו טעימות ו/או משביעות) וכולן היו טובות עד מצוינות (בצדיק כמובן).

לאחר הארוחה חזרתי למשרדי ושם פגשתי את המפקח. סיפרתי לו בשמחה שיש לי המלצה עבורו על מנות חדשות, אך הוא עצר אותי בפנים חמורות ושאל: "לא שמעת על החוק החדש?"
תהיתי באיזה חוק חדש מדובר. האם הפרלמנט חוקק חוק האוסר לאכול מאכלים המכילים את האות צ' בשמם בחודש דצמבר? מיהרתי לפסול את הרעיון הלא הגיוני הזה.
המחשבה השנייה (והמפחידה יותר) שלי הייתה שיש חוק חדש במשטרה המגביל את ארוחות הצהרים של הבלשים הבכירים למשך שלוש שעות ביום לכל היותר. אם זהו המצב אאלץ להתפטר, או ליתר דיוק לאיים בהתפטרות – היה לי ברור שהמפקח לא יוכל לוותר על בלש מצטיין כמוני רק בגלל כמה דקות בהן אני מבלה בארוחת הצהריים כל יום (מעבר לשלוש השעות).  פרט לכך כולם יודעים שאני ממשיך לעבוד ללא הפסקה גם במהלך הארוחות (ולאכול ללא הפסקה בזמן העבודה) כי המוח שלי עובד תמיד ועובד טוב יותר כשאני אוכל.

אבל לפני שהספקתי להעלות את הטיעונים האלה המפקח מיהר להסביר לי כי מדובר בחוק האוסר על המשטרה לפרסם המלצות. לדבריו, מכיוון שאני בלש בכיר במשטרה, עליי לשמש דוגמא ומופת לכל השוטרים ולא לספק המלצות.

דברים אלה הפתיעו אותי. ראשית, בגלל שגם המילה "המלצות" מכילה את האות צ' המתאימה כל כך לדצמבר. שנית, בגלל שלא הצלחתי לראות כל בעיה היכולה לנבוע מפרסום ההמלצות שלי על המסעדות בסביבה. שאלתי את המפקח האם הוא בטוח שלכך מכוון החוק.

המפקח גמגם קצת, התפתל ולבסוף תחת לחץ מתון מצדי (תוך שימוש מושכל בניסיוני רב השנים בחקירות וללא הפעלת כח פיזי כלל) הוא נאלץ להודות שלמעשה לא ברור לו כלל על מה אסור למשטרה להמליץ במסגרת חוק ההמלצות החדש.

הסברתי לו שאמנם גם אני לא יודע בוודאות על מה אסור לנו להמליץ, אך - מכיוון שדצמבר כמעט כאן – די ברור לי שמותר להמליץ על מאכלים המכילים את האות צ' ועל המסעדות המגישות אותם.
הכתבתי בזריזות את פרוטוקול החקירה לסמל ומכיוון שהשעה הייתה כבר יחסית מאוחרת הלכתי לשתות תה ולאכול עוגיות תוך שבמוחי מנקרת שאלה אחת שנותרה כרגע ללא מענה: מדוע המשטרה לא מגישה לבלשיה לקראת דצמבר עוגת קראנץ?

מוסר השכל: בדצמבר מותר ואף מומלץ להמליץ על מאכלים המכילים את האות צ'

 

שבת שלום ודצמבר שמח ומלא טעם!

 

והרשומה המומלצת היא – מילה קטנה, משמעות גדולה -  בבלוג של עמוסשוסט

 

התמונה באדיבות אתר Pixabay

 

נרותיי הזעירים מה רבו הסיפורים

$
0
0
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
תמונה קשורה
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
תמונה קשורה
 
 
תוצאת תמונה עבור ?candles?‏
 
 
 
 
 
 
 

הנושא החם: בירת ישראל

$
0
0

כולנו מחכים בציפייה למוצא פיו של הנשיא טראמפ- האם יתעסק עם הפצצה המתקתקת ששמה ירושלים ויכריז עליה כבירת ישראל הרשמית?

במשך שנים רבות נשיאי ארה"ב נמנעו מלנקוט עמדה ברורה ולהעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, על מנת לשמור על יחסים על הפלסטינאים ועל אובייקטיביות מסוימת.

על פי הפרסומים בתקשורת- "הבכירים בממשל ארה"ב הבהירו כי המהלך הזה הוא בעצם הכרה "במציאות ההיסטורית והעכשווית" מצד הנשיא, ולא הצהרה פוליטית - משום שכמעט כל מבני משרדי הממשלה והכנסת נמצאים בירושלים ולא בתל אביב. עוד אמרו כי "הנשיא שוחח עם הנוגעים בדבר והגיע למסקנה שזו ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הנשיא מכיר במציאות - 22 שנים לא הייתה הכרה, וזה לא הביא לתוצאה. העמימות לא עזרה לצדדים"." YNET

היום ב-20:00 בערב כולנו נישא עינינו אל המקלטים והסמארטפונים ונראה האם הנשיא אכן יקיים את הבטחתו.

בינתיים בעיר ירושלים נכנסים לכוננות משמעותית ביותר- תושבים במזרח הבירה מאיימים לצאת למאבק, לחסום כבישים ולהשבית את השירותים המוניציפליים. גם במגזר הערבי היו קריאות לצאת לירושלים ולהכריז על שביתה ועל יום זעם.
לי זה נשמע קצת מצחיק, מבחינתי הרי זה ברור שירושלים היא בירת ישראל. 
ייתכן שהיא גם בירת הפלסטינים, ייתכן שמגיע להם חלק ממנה (בעיקר החלק המזרחי שבו גם ככה העירייה לא מטפלת). בחזון שלי אני רואה איך ירושלים מצליחה להיות של כולם.

אני מציעה להפוך את האזור הנפיץ של הר הבית+ רחבת הכותל לשטח מפורז בשליטת האו"ם, שטח שלא שייך לעם זה או אחר ואת שאר העיר לחלק על פי החלוקה הדמוגרפית. מרחיק לכת? אפשרי? לא יודעת, בשביל זה אני לא בפוליטיקה או במערכת הביטחון. 

מה דעתכם על העניין הזה?

אם יש חשיבות גדולה להכרזה או שמדובר בסמנטיקה?

האם הכרזה על ירושלים כבירת ישראל  הוא מהלך הכרחי או שהסטטוס קוו חשוב מזה?

האם המהלך של טראמפ הוא פורץ דרך או בכיה לדורות? 

ספרו לנו ואל תשכחו לתייג את הנושא החם: בירת ישראל

 

שיעורי בית – רכבות 68-80-88

$
0
0
לרגל יום השנה ה-37 לרצח ג'ון לנון החל ב-8.12.17 ביקש מאתנו המורה לספרות לנתח את שירו של דני רובס "רכבות 68-80-88".
כמובן שכצעד ראשון ניגשתי לקרוא בויקיפדיה את הערך על השיר וגיליתי שבעצם השיר הוא לא בדיוק על רכבות ו- 68-80-88 הוא לא מספר קטר (שעמד, או לא עמד בתחנה בבאר שבע).
 
הדפסת הערך מויקיפדיה והגשתו כשיעורי הבית נפסלה ע"י המורה מסיבות לא ברורות, לכן נאלצתי לקרוא את המילים של השיר ונדהמתי לגלות כמה מסרים נסתרים חבויים בו!
 
להלן הניתוח המלא שלי (אני מקווה לקבל ציון גבוה יותר מ-88):
 
השיר פותח בביקורת על יוקר המחיה בישראל באופן כללי ועל מחירי הדיור באופן ספציפי יותר. המשורר מספר על כך שבשל מחירי הדיור הגבוהים הוא נאלץ לעבור לדירה זולה יותר.
 
בשלב זה מופיע רמז ברור לרצח רבין: המשורר מזכיר כי הוא עובר ל"צד השני של הכיכר". ידוע כי רבין נרצח בכיכר (שבצירוף מקרים מצמרר נקראה על שמו). לא לחלוטין ברורה עמדתו של המשורר לגבי הרצח, אבל מכיוון שהוא משורר הוא בוודאי סמולן ולכן מן הסתם הוא התנגד לרצח.
 
המילים הבאות בשיר נראות לי פחות חשובות. הן ככל הנראה עוסקות בתחושה של המשורר כי ב-1980 הכל היה אפשרי. אני לא יודע אם הוא משקר או סתם טועה, כי מבדיקה שערכתי ב-1980 לא היו אפילו מחשבים בבתים שלא לדבר על סמארטפונים.
 
ואז מגיעות שתי שורות מעניינות, שאני לא בטוח לגביהן:
"קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,
להזיז ארגזים לדבר עם האשה,"
 
מצד אחד אני חושב שמדובר בהעצמה נשית: אשתו של המשורר היא זאת "שלובשת את המכנסיים בבית". היא הקובעת, המחליטה והעושה. וגם בצד השני עומדת "האשה" ולא "בעל הבית". יפה.
אבל, בזמן שהנשים עושות הכל, הגבר ישן עד מאוחר... לא בדיוק שוויון.
 
בעצם המשורר (הגבר) לא ישן עד מאוחר. הוא מתעורר מצלילי השיר "Lucy in the sky" .  גם כאן יש מסר נסתר. השיר הוא כידוע (ולמרות ההכחשות של לנון) על סמים ובעיקר על LSD. נראה לי שהמשורר התעורר כי הוא היה זקוק למנת הסם הבאה שלו.
השורה הבאה נותנת עוד רמז לכך: "קפה מהקומקום". כולם יודעים שגם קפה הוא סוג של סם ממכר. אני רק לא בטוח אם הקפה בשיר מסמל את הסם או מהווה תחליף לסם.
 
כאן מגיע השיא של החלק הראשון: הידיעה על מותו הטראגי של ג'ון לנון שהיה מאוד חשוב למשורר.
 
ונעבור לפזמון:
"איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך
וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.
רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו,
ואנחנו משלמים את המחיר."
 
מה יש לומר? לרכבות יש מקום חשוב בזהות הלאומית שלנו. החל מהרכבות של הנאצים ימ"ש וכלה בעבודות הרכבת בשבת. אני מניח שהמשורר מכוון לרכבות ממלחמת העולם השנייה – בעיקר בשל השורה "ואנחנו משלמים את המחיר"  אבל ייתכן שהשורה הזאת סוגרת מעגל עם השורה הראשונה של הבית הראשון "למקום פחות יקר" ויש כאן מחאה על יוקר המחירים בתחבורה הציבורית ובפרט ברכבת.
 
הבית השני של השיר לוקח אותנו לתקופה אחרת – הקרנה של הסרט התיעודי imagine ב-1988. הקטע שהמשורר מתייחס אליו הוא:
" שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט,
על רכבת להודו מסע אל האמת
היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו.
כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה"
 
כמובן שגם בקטע הזה יש עדות לשימוש בסמים: במציאות אין אפשרות לנסוע ברכבת מאנגליה להודו. המחשבה על כך שלנון נסע ברכבת להודו מעידה בבירור על שימוש בסמים שלו, של אשתו הראשונה, ו/או של המשורר.
גם "מסע אל האמת" הוא בלתי אפשרי במידה דומה.
 
השורה "היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו." רומזת לכך שהמשורר חשב להתגרש מאשתו (אולי בגלל שהיא לבשה את המכנסיים בבית כמו שנרמז בבית הראשון), מה שהופך את הבית הזה, העצוב ממילא, לעצוב עוד יותר. סינתיה לנון פספסה את הרכבת ביותר ממובן אחד (אך לא באשמתה).
 
השיר מסתיים בבית קצרצר ועצוב:
" בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקוה אולי אי שקט
בשלי יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט"
 
המזוודה "שלך" יכולה להיות של סינתיה או של אשתו של המשורר. הוא מקווה שיש להן תקווה אך חושש שיש להן אי שקט. ייתכן שאי השקט נעוץ בכך שהמשורר הוא גם זמר והוא שר את השיר בווליום גבוה.
במזוודה שלו – של המשורר – יש את המוזיקה של לנון ועוד תמונה עצובה מסרט. כנראה מהסרט imagine אבל האמת היא שיש עוד הרבה סרטים עצובים.
 
 
מוסר השכל: למה התכוון המשורר? בוודאי לא למה שהתלמידים שניתחו את שיריו החליטו
 
 
שבת שלום!
 
תודה לדני רובס שכתב את השיר המקורי (ואני מתנצל על שהרסתי אותו) ול-nnn fox שהציע לי לכתוב עליו
 
 
 
והרשומה המומלצת היא –חלום ודמיון – בבלוג של שחרזדה האחת
 
 
והנה גם שיר מקורי של ג'ון לנון לזכרו:
 
 
התמונה באדיבות אתר Pixabay
Viewing all 25516 articles
Browse latest View live


<script src="https://jsc.adskeeper.com/r/s/rssing.com.1596347.js" async> </script>