'כמה קשה זה כבר יכול להיות' הוא ספר אמיתי חכם צובט וציני המתחיל בסלפי תחת של בתה בת ה-16 של הגיבורה קיית ומסתיים באותה תקרית אומללה שהתפרסמה בכל הרשת וגרמה להמון בעיות. מסתבר שחברה של אמילי פיתתה אותה להעלות תמונה של האחוריים העירומים שלה והפיצה את התמונה 'בטעות' בפייסבוק התמונה הפכה ויראלית תוך זמן קצר תחת הכותרת 'בלפי'.
קייט מתקרבת לגיל חמישים המאיים, היא מתכוונת להגיע אליו ללא דרמות מיוחדות וללא אזכורים לתופעה כדבריה עד שתמונת ה'בלפי' העירה אותה מקפאונה. לקייט עוד ילד בשם בן המתגורר בפייסבוק הוא צעיר מאמילי ובעל העונה לשם ריצ'רד, אותו היא סוחבת על הגב מאז שהתמכר לרכיבה על אופניים והוא מחפש את עצמו בשבילי העבודה. ציוד הרכיבה של ריצ'רד עולה אלפי פאונדים. המשפחה מתגוררת בבית טירה מתפורר והם מטופלים בהורים מזדקנים וחולים מאוד.
קייט מסתירה מבעלה את התמונה האומללה ואת העובדה שאלפים חזו בה, ממילא הוא לא שם לב למה שקורה סביבו.
קייט יושבת בבית כבר שנים רבות ומתכננת לחזור לעבודה, לשם כך היא נרשמה לקבוצה תמיכה הנקראת 'קרייריסטיות חוזרות' ובה מגוון נשים בגילאים מבוגרים המנסות לחזור למעגל העבודה ולחדר כושר כדי למזער את הצטברות השומן בגופה.
 בהומור אופייני רק לה גורמת  קייט לדברים להיראות אחרת, היא מדברת על הכל על בתה המתבגרת שמעדה, על בנה שמתגורר בפייס, על בעלה ששינה צורה ונפח כשהתחיל לרכב על האופניים, על אמה החולנית ועל המעסיקים שרואים בגיל שלה מכשול, על ביתה המתפורר ועל הקניות האובססיביות שלה , על חברות בין נשים ועל הגוף שבוגד והכל ביותר משמץ של הומור עצמי שנובע מהכרת המציאות האכזרית לעתים.
היא בוחנת את עצמה בזכוכית מגדלת, כל קפל, כתם צלקת ושומן בגופה נבדקים בעין בוחנת ולא מחמיאה. "בשורה התחתונה? אני מסתובבת ומנסה להעיף מבט מעבר לכתף. טוב, הכול עדיין במקום פחות או יותר, ובלי צלוליטיס, אבל... הטוסיק. נגיד את זה ככה, אני לא אצלם אותו בזמן הקרוב ואחלוק אותו עם חברי בפייסבוק." (עמוד 50)

ומכאן עולות השאלות כמה קשה זה כבר יכול להיות: חזרה לעבודה אחרי שש שנים?, להיות אמא למתבגרים?, להזדקן? להיות אישה לבעל? להתמודד עם הורים מבוגרים? למצוא עבודה בגיל המתקדם 49 ? לעבור כריתת רחם? לנסות לרדת במשקל? להתמודד עם הרשת החברתית? להיות באבטלה? להתאהב בגבר אחר?.... כמה כמה קשה??

הקריאה בספר משולה ללונה פארק ענק עם שלל מתקנים, אין רגע דל, צחקתי, דמעתי, והתרגשתי עם הגיבורה. אין ספר שאליסון פירסון יודעת לרגש היא כותבת על אמיתות החיים בצורה מרגשת וסוחפת. נהניתי מאוד לקרוא את הספר ממליצה עליו בחום לכולנו!

הוצאת כנרת זמורה ביתן/ מאנגלית: קטיה בנוביץ'/ עיצוב העטיפה: אמרי זרטל/ 429 עמודים 2018.

את עוגת הגבינה הזו אני מכינה כבר שנים,אני לא זוכרת מהיכן לקחתי את המתכון, אולי חפרתי לאיזה קונדיטור באיזשהו בית מלון. מה שאני רוצה להגיד שהעוגה היא כמו שמגישים בבתי מלון בבוקר, עוגת גבינה חמה ללא קמח.

קצת תמונות ולאחר מכן המתכון.

חלבונים מוקצפים

החלמונים בקערה

לאחר קיפול החלבונים לקערת החלמונים

העוגה לאחר האפייה

המתכון המלא:

הערות חשובות:

לא לפתוח את התנור על לסיום האפיה

לחמם את התנור ל-180מעלות, למלא תבנית של התנור עד לגובה 3/4 במים, להכניס לתנור.

אפשר להכין את העוגה בתבנית חד פעמית רגילה או כל תבנית אחרת  בגודל 30X 26.5

מצרכים:

1. 6 ביצים  מופרדות
2. 3/4 כוס סוכר
3. 750 גרם גבינה לבנה 5% - לשים בתוך מסננת חצי שעה שתגיר נוזלים
4. 2 מיכלים שמנת חמוצה 9% להניח גם במסננת להגיר נוזלים
5. 4 כפות שטוחות קורנפלור
6. 2 שקיות סוכר וניל

אופן הכנה:

1. להכניס לקערה חלמונים, גבינה, שמנת חמוצה, סוכר ווניל וקורנפלור, לטרוף עד שנוצרת בלילה אחידה וללא גושים
2. להקציף את החלבונים עם הסוכר
3. לקפל את קצף החלבונים בעדינות לתוך בלילת הגבינה, לערבב היטב עד שכל התערובת אחידה. 
4. להעביר לתבנית, להניח בזהירות את התבנית בתוך תבנית המים שבתנור ולאפות חצי שעה.
5. לאחר חצי שעה, להנמיך את חום התנור ל- 120 מעלות ולאפות חצי שעה נוספת.
6. לכבות את התנור ולהשאיר את הדלת סגורה.
7. על השלב הבא דילגתי, גם ככה יוצאת טעימה מאוד, אולם, מי שרוצה, מוזמן להכין:
8. מערבבים 2 מיכלי שמנת חמוצה עם 1 סוכר ווניל ומורחים על העוגה בעודה חמה, מחזירים אותה לתנור הכבוי ומשאירים בתנור חצי שעה נוספת.

אני מאחלת לכל בית ישראל חג שבועות טעים ושמח   

        תודה לכל מי שביקר אותי בבלוג ולכל מי שטורח ומגיב 

 מוזמנים להיות חברים שלי גם בפייסבוק ואשמח אם תלחצו לי לייק  

 אשמח אם גם תלחצו על ה- hit it כאן בבלוג 

מאז אושר ופורסם בפולין בפברואר השנה, החוק המתכחש לחלקם של תושביה ברצח יהדות פולין בתקופת מלחמת העולם השניה, זה לא מפסיק להעסיק אותי.

אינני נצר ליהדות פולין. אמא ברחה בילדותה מהגטו היהודי בדמשק, כשהגיעה עם קבוצת הילדים לכפר גלעדי הצטרפה להכשרה ולמדה במשק הפועלות בשכונת בורוכוב.

עוד לפני שהתגייסה לפלמ"ח פגשה את אבא שעלה ארצה בעקבות האנטישמיות כלפי יהדות תורכיה. יד ביד לחמו בפלמ"ח, היו ממיסדי קיבוץ בית גוברין ועד היום בעשור התשיעי לחייהם כששבט מפואר של 5 ילדים, נכדים,

נינים ובני ניים נזקף לזכותם הם מתגוררים באורח חיים כפרי במושב ועובדים את האדמה. 

לא צריך להיות נצר לשואת פולין כדי לצפות כמוני אמש בכתבה על הטבח ביהדות פולין ובאסון יהדות ידוובנה ולהתרעם. הטבח התרחש בתקופת הביניים שבין הכיבוש הגרמני לכיבוש הסובייטי.

בעיר ידוובנה נותרו כמה חיילים גרמנים והיא וסביבותיה היו לשטח הפקר תרתי משמע. 

בבוקר הטבח נאספו יהודי העיירה בטענה שהם צריכים לעסוק שוב בניקיון. משם הובלו הגברים היהודים אל בית הקברות וחפרו בור. עם סיום חפירת הבור נרצחו והושלכו לבור שחפרו. בשלב שני נלקחו שאר יהודי העיירה נשים,

זקנים וילדים, אל אסם בקצה העיירה. הפולנים המקומיים הציתו את האסם, ורוב הנוכחים באסם נשרפו חיים. הערכות ההיסטוריונים נעות בין 380 ל-1,600 נרצחים. מן הטבח נותרו רק כשבעה ניצולים, בהם יעקב (פצינוביץ') צופן.

אמש כשישבתי מול מהדורת "המגזין" של צאת החג, כשרבים גדשו את חגיגות המימונה ובצדק, עלתה חמתי בשנית.

איזו תעוזה יכולה להיות למנהיגי העם ולסנאט בפולין להמשיך בתהליך השינוי של פני ההסטוריה, להתכחש לעדויות הקשות (ואמש הן היו קשות ביותר)

ולהוכחה המוצקה שגורלם המר של יהודי פולין בידוובנה ובערים סביב לה היה מר כגורלם של מושמדי היטלר בשואה? 

האם הם יצליחו לשכנע ולשנות את ההסטוריה? מה אנו צריכים עוד ומיד לעשות כדי שזה לא יקרה?

שהנכדים שלנו והדורות הבאים, כשכבר לא יהיה מי שיעיד, לא יפלו ברשת הכזבים שהם טווים בשקדנות שנה אחר שנה? 

מוזיאון יהדות פולין-ורשה

בשנים שהייתי במורה ומחנכת בחטיבה, התרכזו לימודי השואה סביב השבוע הספציפי לפני יום העצמאות. מה שאף פעם זה לא נראה לי מספיק.

שוב ושוב ניסיתי לחשוף את בני העשרה היושבים מולי בתכנים לא רשמיים ולסקרן אותם לשאול ולקרא עוד.

יש משהו בתקופת האביב הזו כשיום השואה נושק ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות, שהמילים אף פעם לא מספיקות לי כדי שאשתף בערכיות החקוקה בתוכי עוד משחר ילדותי.

כבר בקרתי בוורשה בשנים האחרונות. הייתי במוזיאון יהדות פולי, בבית הכנסת היחיד ששרד בעיר וראיתי את שרידי חומת הגטו, גטו ורשה

היום כשאני זועמת וכל כך דואגת לגורלו של הזכרון המתמסמס הזה, אני שואלת את עצמי מה אני יכולה לעשות ממקומי האישי כאזרחית?

ריקי ברוך

השנה אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בצל "החוק הפולני", אך לא אתייחס לסוגיה הזו וברשותכם אכתוב על הנושא הזה מזוית אישית ומשפחתית.

בכל שנה יש הרגשה שזכרון השואה הולך ומתעמעם, אולי זה בגלל שמספר ניצולי השואה הולך ופוחת והזכרונות החיים שהם נושאים עימם הולכים איתם למקום שכולו טוב.

סבא וסבתא שלי מצד אבא, זאב וטובה, היו ניצולי שואה והנושא אופף את משפחתי מאז שאני זוכרת את עצמי. סבא וסבתא לא הרבו לדבר על התקופה ההיא וחלק גדול מהסיפורים והחוויות שעברו עליהם גיליתי לאחר מותם.

סבא שלי נפטר לפני 10 שנים וסבתא לפני שנתיים, ועדיין מתגלים כל הזמן סיפורים חדשים. כמו זה של האולר.

לפני כמה חודשים פנו אל משפחתי מארגנים של תערוכה עולמית גדולה בנושא אושוויץ. המארגנים קיבלו מ"יד ושם" אולר שנתרם על ידי סבתי. מסתבר שסבתא, רבת התושיה, החליפה את מנת לחם שלה בעבור אולר קטן בעל קת מעץ. לאחר המלחמה היא תרמה אותו ל"יד ושם" . 

מארגני התערוכה לקחו ממשפחתי תמונות של סבא וסבתא, גם כאלה של ההווי החלוצי שצולמו לאחר עלייתם לארץ. כל המשפחה התרגשה מאוד מההתעניינות בסיפור המשפחתי הקטן שלנו, אימא שלי, שידועה בכך שתמיד מחפשת תירוץ טוב לנסוע לחו"ל, מיד הזמינה לה ולאבי כרטיסים למדריד, על מנת שיוכלו לבקר בתערוכה. 

הכניסה לתערוכה במדריד

למרבה ההפתעה, חיכו להם שם אוצר התערוכה הראשי ומנהל התערוכה. הם הושיבו את הוריי בחדר ישיבות וביקשו לשמוע סיפורים על קורותיהם של סבא וסבתא במלחמה. לאחר מכן לקחו את הורי לראות את האולר המוצג וצילמו אותם בוידאו כאשר הם מספרים את סיפור הגבורה מאחורי האולר. לאחר מכן אף הזמינו את הורי למסעדה יוקרתית.

אתמול קיבלנו בוואטסאפ המשפחתי תיאור מפורט של האירוח המפתיע בתערוכה, הורי היו כה נרגשים מהמעמד והיחס שקיבלו הצטערנו כולנו שאנחנו לא יכולים לספר לסבתא את כל מה שקרה שם, כמה הייתה מתרגשת מהידיעה. 

תמונה של האולר

ההסבר מתחת לאולר שמספר את סיפורה של סבתא

וזה הסיפור האישי שלי על יום השואה השנה. על כך שחוויות כל כך גדולות הפכו למוצגים, עדויות, סיפורים... ההתענינות הרבה של מארגני התערוכה בהורי הפיחה בי תקווה מחודשת שזכר השואה הוא לא עוד נושא שיעלה אבק וישכח בין דפי ההיסטוריה, שיש עדיין קהל רב ועצום של אנשים, גם בקהילה הבינלאומית שמסרב לשכוח ומתעקש לזכור ולהפיץ את הזיכרון הלאה. בצל האירועים הנוראיים שקורים עכשיו בסוריה, כולי תקווה שהעולם למד את הלקח וששואה נוספת לא תקרה כאן (מקווה שלא מאוחר מדי..) 

אשמח לשמוע את הסיפורים והדעות שלכם על חשיבות יום הזכרון לשואה ולגבורה

אל תשכחו לתייג את הנושא החם: יום השואה

מלחמות ירושה שמגיעות לקיצן...סוף החודש כבר מגיע - וצריך לפנות את הבית של אימי...הוא נימכר (בסופו של דבר דרך כונס נכסים) 
תוך כדי מלחמת חורמה של אחותי...
עד היום זה עבר מעליי - הייתי פרקטית - נתתי לעורך דין המדהים שלי לנהל את ההצגה - והוא עשה זאת ועדיין עושה זאת במסירות וברגישות כלפיי כל הצדדים, 
גם כלפיי אחותי... ואני ניסיתי כמה שיותר להישאר מחוץ לתמונה...
אחותי...כן... זו שנולדה שנה לפניי , מאותם הורים... כל כך שונה ממני... כל כך מונעת מתאוות בצע...

תזכורת קטנה:

זה התחיל מכך שרצתה שנמנה אותה למנהלת העזבון, ולאחר שסירבתי, היא ביקשה לנהל את חלקו של אחי בשם כך שהוא "מפגר"... איזה עלבון...
כמובן שגם לזה התנגדנו - גם אני וגם אחי - והיום אני כל כך שמחה על החושים שפעלו אצלי אז...בתחילת הכאוס...
כי היום לאחי יש גב, אני. אני גאה להיות אחותו. הוא אדם עם לב ענק!!! אבל עם צרכים מיוחדים - ואני כל כך גאה על מי שהוא למרות המיגבלות!!!
הוא המשפחה שלי - ואני המשפחה שלו!!! כמו שהבטחתי לאמא יומיים לפני שניפטרה. אני אהיה!!!

אז אחותי מתנגדת למכירה לאורך כל הדרך - והבית נימכר - והגיע השלב של המיונים...מסמכים / תמונות / חפצים...
פעם שעברה שהיינו שם - היא תקפה את כונסי הנכסים, היא השתוללה...והיה לה אש בעיניים...

חשבנו להוציא צו לליווי משטרתי לצורך המיונים...אבל המשטרה אמרה שאין צורך... אז עורכי הדין נתנו לה "דד ליין" לקחת מה שהיא רוצה לפנינו...אבל היא כמובן התעלמה...

אז חששתי להגיע לשם לבד... גייסתי ידיד שלי - כזה שידעתי שאני יכולה לסמוך עליי...שיגן עליי...שידע לעשות את המעשה הנכון ברגע הנכון... שידע לנווט בבלאגן שהופעתה תגרור...

וכך היה. היא פתאום הופיעה והתחילה לצעוק - להרים ידיים... לחטוף דברים...ולהשתמש באלימות כלפיי, כלפי אחי וכלפיי א' שהיה איתי. עד שהיא משכה לי בשערות והתפתחה תיגרה...

לא הייתי מודעת לכמה כח יש לי... אבל בשניות היא היתה על הריצפה...מרותקת..אוחזת בשערי ואני מצמידה את פרצופה לריצפה...
איזו בושה... איך ניגררתי לזה... למרות שזה היה צפוי ולכן מראש לקחתי איתי את א'...

שיחררתי אותה תוך שאני מסבירה לה שאני קמה ממנה שתשחרר גם אותי... סיימנו להתכתש פיזית... הזעקתי את העו"ד שלי שהגיע אחרי חצי שעה מתישה - והוא בא "לפשר"... מי לוקח מה...

היה אלבום תמונות של דודה שלי שניפטרה (זו שאחותי גירשה אותה מהבית של אימי כשגססה...) ואחותי סירבה לתת לי אותו... זה הכי כאב לי...
לא כלי הכסף שוויתרתי עליהם... לא טבעות הזהב שוויתרתי עליהן... לא חיפשתי את הדברים הללו... חיפשתי את הזכרונות...שלה לא חשובים...היא הרי רקדה על הדם של דודתי האהובה ועטה על הירושה שלה...

זה היה השלב היחידי בו התחלתי לבכות.... לא רציתי להחמיר את המצב...היא הרי לא נורמאלית... אבל גם לא רציתי שהיא תיקח לי את הזיכרונות... הרי אני יודעת שהם לא ישרדו אצלה...
היא תעיף אותם... היא ידעה שזו הנקודה הכואבת שלי... חיפשתי את הדברים הסנטימנטאליים... לא את הכסף...ולא את התכשיטים... רק את הזיכרונות...

ברגע הזה הוצפתי בדמעות... כמו שקורה לי כשאני ניפצעת עמוק בפנים... 
וא' אסף אותי אליו וחיבק חזק.... ונתן לי להתפרק כמה שרק הייתי צריכה...ופשוט לא הצלחתי לעצור....

אחכ נסענו למשטרה להגיש תלונה על תקיפה... גם כן... רק בשביל הפרוטוקול... כי יש לנו עוד 3 שבועות עד סיום הסאגה...

אחיות...מאותם הורים... הבדל של שמיים וארץ... שונות כל כך...ועם זאת חיצונית כל כך דומות... אני מתביישת להיות אחותה... אני מרחמת עליה... היום אני שונאת אותה...

אמרתי לעו"ד שלי ולא' אח"כ...היום זו הפעם האחרונה שבאתי לבית... שבאתי להיפרד מהזיכרונות, שבאתי לאסוף כמה... ויצאתי עם זיכרון אחד נורא... מה תאוות בצע יכולה לעשות למשפחה...
אני כל כך מתגעגעת לאימי... היא ידעה שכך יהיה...זו בדיוק היתה השיחה יומיים לפני שהלכה לעולמה במפתיע...
אני לא אגיע יותר לבית... כל מה שארצה משם היא לא תתן לי... זה רק יכאב לי יותר... את הזיכרונות שלי אני אכתוב... אז הזיכרונות שלי אני אשנן.... את הזיכרונות שלי אני אצייר....
אבל אני לא מסוגלת לצבור עוד זכרון כזה...כל כך צורב...
 

שלום לכם,

אם הגעתם לכאן אני כבר שמח ואם תראו עד הסוף אהיה גם מאוד מחוייב לתהליך מסויים שאני עובר.

אני בתחילתו של מסע מופלא שבו אני לוקח על עצמי אתגר לא קטן שמבחינתי הוא סוג של להיות או לחדול.

אני בן 40 , נשוי ואב לילדה , עם משכנתא , והייתי עבד(זונת) הייטק קרוב ל-20 שנה. המציאות היחידה שהיתה לי עקב פחדים שלי עם עצמי היא להיות שכיר , לקבל את התלוש ואחרי 2-3 לחפש מקום חדש. או שהפורייקט נגמר , או שהפקיד הישתנה או שתחלף הבוס למישהוא לא נעים וכך התגלגלתי מפרויקט לפרויקט.

תמיד הרגשתי שאני לא מגשים את עצמי וחי עם קול פנימי שאני לא אמיתי עם עצמי ולא באמת עושה את מה שנועדתי , חייתי כנקודה על קיר בארגונים בירוקטיים שלרוב יצירתיות לא ניתנה בהם ואם כן זה תמיד היה באופן זמני.

בפרויקט האחרון שבו הייתי , נוצלתי , לא ראיתי את ביתי הקטנה , והוצאתי את חמתי על הסובבים ועל אשתי ואז פוטרתי ומאז אני חותם בלשכה.

לאחר שני ראיונות עבודה שבהם ראיתי כלובים של אנשים , אמרתי לעצמי לכלובים האלה אני לא חוזר. לא פה אעביר את העשור הרביעי של חיי.

החלטתי שאני לא חוזר להיות שכיר אני יוצא למסע להיות פרילאנסר אבל כפרילאנסר התחייבית להביא את השכר שאותו הבאתי .

יצאתי לדרך , עד כה שכרתי קואצ'ר שילווה אותי , נרשמתי לקבוצת ריצה , משתדל לאכול בריא ומפצה על הזמן האבוד עם ביתי איתה ביליתי כל פסח ועם עבודות עם בעלי מקצוע בדירה שחדשה שאליה אנחנו עוברים.

 אני שואף בעתיד הרחוק , להקים עסק רציני של ביה"ס למקצועות העתיד וזה מתחיל ממספר עבודות שאקח כפרילאנסר בדרך לשם.

החלטתי לתעד פה את כל מסעי ויש לי חצי שנה, כפי שאני מקבל בלשכה ,  להגיע לנקודה שבה אקבל החלטה שבהייטק קוראים לה גו נו גו.

היעד הראשון שאליו התחייבתי, חתימת חוזה עם אחת המכללות המובילות והתאריך שבו זה אמור לקרות הוא ה-17 למאי.

במהלך התקופה הקורבה אתעד את המשך דרכי, ונראה עד כמה אני מסוגל ללכת עם האמת שלי עד הסוף ולהגיע לעצמאות שלי.

אם ראתם עד כה, אני מודה לכם מאוד , זאת התחייבות שלי לעצמי וכל קריאה שלכם עוזרת לי בתהליך.

פעם מישהו חכם פרסם באיזה מקום, שכאשר אתה רוצה לבחון או איזו סוגייה שעל סדר היום לעומק, פשוט תתחיל לנסות להתחקות אחרי הכסף ואז תבין מהו הכוח שמניע את המאבק הנדון, ומה מסתתר מאחורי אותו ענין. 

ככל שמדובר בגוף גדול יותר, מבוסס יותר, ובעל כיסים עמוקים, כך מן הסתם תהיה עוצמת המאבק.

אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה מרתקת, כאשר מצד אחד עומד העולם הישן, זה שהתרגל שהכל נעשה על פי רצונו, עולם בו הוא מקדם את האג'נדה שלו, לעיתים תוך שימוש ציני ומניפולטיבי בעוצמתו וכליו , אל מול העולם החדש צעיר יותר,פתוח יותר,בועט יותר ונשכני יותר, ובעיקר מנסה להסיר מעל ידיו את שלשלאות והמסגרות בהם כלאו אותו מובילי העולם הישן והלא רלונטי.

בעידן בו מאימים עלינו השכם וערב שאוטוטו נהפוך ללא רלונטים, ואת מקומנו יתפסו רובוטים שלעולם לא חולים,לא מתבכינים,לא סובלים מקפריזות ובלה בלה בלה, יש מגזר אחד שעוד לפני בואם של הרובוטים, חשים יותר מכל את הרגע בו הם ממש אבל ממש הופכים להיות לא רלונטים, חסרי השפעה, ואוטוטו גם חסרי פרנסה , אל מול האלטרנטיבות במדיה האינטרנטית שמזרזות הליכים אלה, ובעיקר מעמידים אותם כל פעם בחדש במערומיהם ובהבנה שהם ממש לא רלונטים.

בתקופה האחרונה אנחנו עדים למסע תקשורתי של אנשי תקשורת מהעולם הישן, שמהלכים עלינו אימים אל מול הבינה המלאכותית, המניפולציות שעושים עלינו ברשתות החברתיות, והשימוש שנעשה במידע עלינו ע"י ענקיות התקשורת החדשות כמו פייסבוק,גוגל,טוויטר וכדומה.

אני לעולם לא הבנתי על מה המהומה, הלוא אנחנו במו ידינו מקליקים על עצמנו לדעת יום יום שעה שעה, אנשים הפכו את חייהם למסע פרסום ומשדרים לייב את מהליכיהם כאילו שזה מענין מישהו, אנשים מרצונם מנדבים פרטים אישיים על הסטטוס שלהם,מאוייהם,תשוקותיהם,חלומותיהם,דעותיהם, מדווחים על היכן היו,לאן נסעו,מה ראו,מה חוו ומכל הבא ליד, וכל זאת מרצונם החופשי, ללא שום תגמול, ומבלי שנדרשו לעשות כן.

הרי כל בר דעת יודע היום, שבעזרת הסלולארי שאיננו מסוגלים להיפרד ממנו, ולו לעשר דקות מבלי להיכנס להיסטריה, ניתן לאכן אותו ולעקוב אחרי תנועותינו מהרגע בו יצאנו מפתח ביתנו, עד לרגע שנכנסנו בדלת זו חזרה בשעות הקטנות של הלילה, בעזרת מפה ניתן לדעת בדיוק היכן היינו,בילינו,נסענו,עצרנו והשד יודע עוד מה, האם זה גורם לנו ולו לשניה לפקפק האם לצאת מהבית עם הטלפון או בלעדיו? שיקום כאן הצדיק האחד שיאמר כן.

האם כאשר אנחנו פותחים כרטיס בפייסבוק, שם מספרים על הסטטוס שלנו, על מספר הילדים,בן או בת הזוג,משתפים את העולם היכן טיילנו,מה ראינו,איפה ביקרנו, מתי אכלנו,מה אכלנו, מה קנינו ,רכשנו,ובכמה כאשר אנחנו מצטרפים לקבוצות כאלו ואחרות, כאשר ברור שכל הצטרפות לקבוצה כזו או אחרת, מעניקה פתח למי שחפץ בכך, לזהות מה הם תחומי הענין שלנו, דעותנו הפוליטיות,תפישות העולם שלנו, מה אנחנו אוהבים,מה פחות, והכל במו ידינו ומקלדתנו.

ומה חשבנו לעצמנו, שבאמת יש ארוחות חינם? שפייסבוק,גוגל, ואחרות מחזיקות חוות שרתים,אלפי עובדים,אנשי תמיכה,וכל מה שכרוך בזה לשם בחינם אין כסף לשם שמיים?

מה כבר לא נכתב על הבינה המלאכותית, מה כבר לא סיפרו לנו על המידע שנאגר אודותינו בחברה כזו או אחרת, נו ו...?

רצחנו? אנסנו? גנבנו? פשענו? אם כן , אז מן הראוי שהמידע הזה יגיע לאן שצריך, ואם לא אז שיבושם למי שסובל מיצר המציצנות ועוקב אחרינו מסיבה כזו או אחרת.

מה כן מפחיד ואת מי?

אלו שמבינים את עוצמתה של המדיה החדשה, אותה מדיה חדשה שהופכת אותם ללא רלונטים, מה זה לא רלונטים הורגת אותם, פעם צרכנו תקשורת מסוננת דרך טלויזיה,רדיו,עיתון כזה או אחר, כאשר אותו עורך של כלי תקשורת היה יכול לקבוע מה נדע ומה לא, מה יסונן ומה לא,דרך הצגת הענין,שימוש במניפולציות זולות שכל תכליתן לשרת את אותי כלי תקשורת, ובעיקר את תחושת הכוח והעוצמה שהיתה פעם לכלי התקשורת בכלל ולעיתונאים בפרט, היום מתברר שעוצמה זאת מתעמעמת, נעלמת,חסרת חשיבות, ובעיקר חסרת השפעה, היום ראשי מדינות, ונבחרי ציבור  מדברים ישירות לציבור דרך אותה מדיה, מעל לראשם של אותם עיתונאים וכלי תקשורת מהעולם הישן, היום לנו לצרכנים יש אלטרנטיבות, כבר לא שבויים יותר, היום אתה יכול להיות מעודכן מבלי לצפות במהדורת חדשות בטלויזיה,האזנה לרדיו או קריאה בעיתון, היום אתה יכול לראות את החדשה און ליין,ללא מסננים, ולקבוע בעצמך ללא פרשנים בשנקל מה היה? למה? איך? מתי? וכמה? 

אנשי העולם הישן, עומדים מתוסכלים אל מול המציאות שמתרחשת מול פניהם חסרי אונים, נעלמה ההגמוניה שהיתה מנת חלקם, ואיתה הכוח והעוצמה שהיו לרשותם, היום זהו עידן ההמון שעושה ומחליט  במה הוא משתף,במה להאמין,במה לצפות,ולמי להקשיב, אז הם שם מהעולם הישן מנסים להלך עלינו אימים, ולהפחיד אותנו במניפולציות והשימוש שנעשה במידע עלינו,וכהרגלם בקודש מזלזלים באינטלגנציית ההמון וחושבים שבזכות מסע ההפחדה הזה, נחזור לעולם הישן ולמניפולציות שלהם, אז זהו שלא. בנתיים מנסים לרתום פוליטקאים ואנשי שררה כאלו ואחרים, שיעשו את העבודה השחורה עבורם, בגנות רגולציות ותקנות שימנעו את החופש לו אנו זוכים היום, אבל כנראה שזה לא יצלח.

על זכות הבחירה שניתנה לנו לא נוותר יותר, אמנם זו אותה בחירה שעלתה לנו ביוקר מאז אותו חטא קדמון, אבל אחרי שרדנו אותו ואנחנו משלמים במחיר חיינו בגינו, במה כבר ניתן להפחיד אותנו?

שכונה עונה 2 פרק 8 לצפייה ישירה

הרבה זמן שלא דיברנו על שכונה עונה 2 פרק 8 לצפייה ישירה, אולי זה מאחר והעלילה שלו כזו טובה? אולי מאחר והמבקרים לא מפסיקים לשבח את הסדרה המדהימה הזו, וטוענים כי הם הדבר הכי טוב שהם ראו אי פעם בחיים שלהם. אבל אם אתם שואלים אותי, המבקר הכי טוב בעולם, האלמנטים בעלילה של שכונה עונה 2 פרק 8 לצפייה ישירה הם מה שעושה אותה לסדרה כזו חזקה, עלילתית ומעניינת, ושלא נדבר על זה שהיא מאתגרת.

לצפייה בפרק לחצו כאן

עוד הרפתקה בדרום שמתחילה בטיול "על הדרך" בארץ 1000 המערות בואכה לכיש. הפעם על הכוונת טיול במערכות המסתור בחורבת טבק למרגלות תל גודד. באתר יש 3 מערכות: מערכת המקווה, מערכת הקולומבריום והמערכת הגדולה. התמקדנו בסיור במערכת השנייה ומעט בשלישית. את המערכת הגדולה נשמור להזדמנות אחרת. להלן תרשים של המערות.

מאחר ולא כל משתתפי הטיול הם מחובבי הז'אנר החלטנו לוותר על המערכת הגדולה ולהסתפק במנת הפתיחה של מערכת הקולומבריום. הזחילה במנהרה צרה קצרה מאד ומובילה לאחר פחות מ 10 מטרים לאולם המרכזי אליו יורדים (בזהירות) בסולם שהוצב במקום ומגלים שאנחנו בליבו של מתחם קולומבריום מרשים שכניסותיו המקוריות (והנוחות) נסתמו בהכנות למרד בר כוכבא והגישה אליו הייתה אפשרית רק בזחילה ללא שיריון ורומח. הרעיון היה טוב אך התוצאה בפועל הייתה טראגית והמרד דוכא לאחר אבידות רבות למורדים היהודים,

מהחלל המרכזי מתפצלות מספר מחילות צרות שבחרנו רק להציץ בהן ולא יותר מזה... בכל זאת אנחנו אחרי ארוחת ליל הסדר. במערכת השנייה, מערכת המקווה, שלחנו את הצעירות הנועזות קדימה אך הן הסתפקו בזחילה קצרה ולא ירדו לבריכת המקווה. 

עם סיור הביקור באתר, המשכנו לעבר שדה פרגים מ-ד-ה-י-ם ביער המלאכים בו צילמנו "בוק" לבנות ומשם הלאה למכתש רמון שיהיה עבורנו בסיס יציאה לטיולים במרחב בימים הקרובים. 

אגדה של אביב

יולה הגיעה אל בית החווה ההוא שוב.

מביאה אתה ניחוחות, בשמים ורוח עליזה. הצטרפה לשולחן הסעודה שאליו הוזמנה. ישבה יחד עם בתו שבגרה אך העדיפה לשמור על סממני נערותה ואמו ששיערה כמו נוצות לבנות סודר בקפידה, ישובה  היתה בכסא גלגלים ויציבתה מזכירה לכולם את מעמדה אף שכמעט לא נשמע קולה חוץ מהמהומים קטנים כתשובות לשאלות קטנות הדואגות לרווחתה.

הסבו לשולחן ארבעתם, אוכלים מעשי ידי הבת, אוליב, שאולי בזכות שמה אהבה את שמן הזית שבהן טובלו מאכליה בנדיבות רבה. שיחה קטנה התקיימה בין השלושה.

האם, כמעט אפשר להגיד המלכה האם, נראתה כמקשיבה או שקועה בעולמה, קשה היה להבחין.

יולה ישבה זקופת גוו, השתדלה להתאים את עצמה לאווירה, למשפחה, לבית החווה השקט והמבודד.

התאמצה לא להבליט את עליזותה על שהוזמנה לסעוד על שולחנם בפינת האוכל הכפרית, הכהה, העגמומית. שוחחו על דברים פשוטים, מה עשו במהלך היום, מה התוכניות לימים הקרובים, שאלו על עיסוקיה, נראו  מתעניינים מאוד בתשובותיה שהיו מלאות כמו התיק שלה בניחוחות ותבלינים.

בכל מנה נשאלה אם המשפחה האם היא מעוניינת לאכול את המנה והיא היתה מהמהמת בהסכמה והוא בנה, ז'אן קלוד, היה ממלא באדיבות ובהשפלת מבט את מבוקשה, מגיש כף אחר כף לידה כך שתוכל לאכול באופן עצמאי ומכובד, יחד אתם את הארוחה.

יולה התרשמה מאוד מגילוי הסבלנות והכבוד שז'אן קלוד רוכש לאמו.

והוא היה מידי פעם מציץ בה, מציצה בו.

היין נמזג שוב ושוב אל הכוסות יחד עם המנות שהוגשו.

כשהארוחה הסתימה ולפני שהוגש הקפה נשאלה האם אם תרצה להישאר ליד השולחן או לחזור למיטתה והיא בחרה לשוב למיטה, אוליב, נכדתה, קמה וגלגלה את הכסא  ואת סבתה אל חדרה.

ז'אן קלוד ויולה נותרו לבד. יולה שתקה וז'אן קלוד ניגש אל מכונת הקפה הזקנה, זו השמיעה קולות מצמוץ ואנחה, סחטה את טיפות הנוזל החום מלא הניחוח אל הכוסות הקטנות שאספו אליהם כל טיפה.

 ז'אן קלוד עמד עם גבו אל יולה ושאל: איך את? ואיך היתה הדרך לכאן?

:ארוכה, ענתה יולה, ארוכה אבל אני שמחה לחזור לפה, כל פעם. ותודה על ההזמנה והארוחה. יש פה במקום שלך משהו שמביא לי שקט.

כמו כשאני יושבת בכנסיה גדולה כשאני לבד, ואתה יודע, אני ממש לא נמנית על המאמינים, אני חפה מאלוהימים ואלוהימיות, כאלה או אחרים ובכל זאת יש שם משהו שקט וכשאני יושבת שם לבד הוא עוטף אותי.

ז'אן קלוד הסתובב אל  יולה כששתי כוסות בידיו, הניח אחת לפניה על השולחן, נשאר לעמוד עוטף את השנייה בידו ולוגם לגימות קצרות תוך שהוא מדליק את הסיגריה בידו השנייה.

אוליב חזרה אל המטבח ואמרה: זהו היא נרדמה, מדהים איך ארוחה מעייפת אותה כמו היתה תינוקת קטנה. ולחשוב שהאשה הזו הרימה את כל החווה הזו על כתפיה במשך שנים, לבד...

ז'אן קלוד התבונן בבתו באהבה גדולה. הוא לא ראה איך היא מסרבת להתבגר הוא רק שמח שהיא בסביבה, נשענת עליו, זקוקה לו. בתו הקטנה.

הם נשארו השלושה עוד לשיחה קצרה, ז'אן קלוד הציע ליולה להישאר לישון בבית החווה אך היא סירבה ואמרה שהשעה עוד מוקדמת והיא בהחלט יכולה לצאת לדרך.

יולה הודתה להם שוב על הארוחה, נפרדה מז'אן קלוד ואוליב הציעה לוותה אל המכונית.

כך יצאו שתיהן, ז'אן קלוד נשאר מתבונן בהן בצאתן ואחר התחיל להדיח את הכלים.

כשאוליב סגרה אחריה את הדלת היא פנתה אל יולה ואמרה, יש לי בקשה, אני לא יודעת איך יתפתחו הדברים בינך לבין אבי אבל בבקשה תדאגי לא לשבור את לבו, זה גם חלק מהלב שלי.

יולה הסתובבה חיבקה אותה ואמרה: לילה טוב לך והמון תודה. גם על האמירה הזו.

נכנסה אל רכבה, התניעה ונסעה.

בפעם הבאה שיולה הגיעה לבית החווה, בשעות אחר הצהרים של אביב, כשהאוויר היה צלול ונקי כמו כובס ורוכך במרכך ריחני, הבית היה ריק.

האוויר המבושם היה מסחרר.

אם המשפחה, הלכה לעולמה מזה  מכבר,  הבית העגמומי והישן, דמם.

אוליב נסעה לבקר חברה, ז'אן קלוד  לא היה בבית אך כהרגלו השאיר את הדלת פתוחה. יולה נכנסה, נכנסה אל המטבח, הוציאה מתיקה שקית בד קטנה וריחנית, שפתה קומקום על הכירה, הכינה לעצמה כוס תה, התישבה וחיכתה.

אחרי זמן מה היא שמעה את צעדיו מתקרבים על השביל, נשארה לשבת אך גבה הזדקף, נדרך, כיצד יגיב לביקורה.

כשנכנס וראה אותה יושבת, לא ניכרה הפתעה על פניו. חיוך קטן טיפס ועלה לו לעיניים

"באת" אמר

"כן, התגעגעתי לשקט"

"רק?" שאל

חייכה.

ז'אן קלוד התיישב, חלץ את נעליו, הוציאם אל המבואה של הבית חזר ואמר:

"אני הולך להתרחץ, את תצליחי להסתדר עם השקט עוד קצת לבד"?

הנהנה.

יולה נשארה יושבת. השקט התיישב בה.

עצמה עיניים נותנת לעצמה להקשיב לפעימות ולהתרגשות ששכנו בתוכה להירגע.

כשז'אן קלוד יצא מהמקלחת לבוש בבגדי בית רעננים הוא נגש אל יולה אחז בשתי כפות ידיה והרים אותה אליו,

"אפשר?" שאל בקול שקט ומרוסן "חיכיתי"

"חיכיתי" ענתה

הולכת אתו לאט אל מחוץ למטבח, הוא נוגע בה ברכות, בעדינות, הלכו צמודים כמו צעדי ריקוד קטנים.

לחש באוזנה מילים שרק היא היתה יכולה לשמוע.

היא נישקה אותו בנשיקות קטנות רטובות, כששבעו, נשארו אחוזים כמו אוחזים לא רק בגוף אלא גם בחיים.

יולה הרגישה איך ליבה גואה וגדל ומתעצם עד כי חלל בית החזה קטן מהכילו והצלעות סוגרות עליו פן יפרוץ עוד רגע מכלאו.

היא ששכבה על צידה ראתה דרך החלון איך מסכי החשיכה יורדים בחוץ ועוטפים את השמים המתכהים עד שלאט לאט,

אחד אחד החלו אורות קטנים להציץ בהם וחיוך גדול ירד עליה כשאמרה לו:

"ראה, כל הכוכבים כולם באו לראות אהבה".

אם תרצו.... אין זו....

אגדה רק של אביב??

איג`תיהאד

       איג`תיהאד (اجتهاد Igtihad iǧtihād) – מונח באיסלם, מונח שפירושו "חשיבה עצמאית" - מתייחס לדיונים ולטיעונים שאינם מהווים פרשנות של הקוראן ושל החדית`, היא המקבילה האיסלמית של המישנה היהודית. "שערי האיג`תיהאד נינעלו" – זוהי קביעה שנתקבלה במאה ה-12 והיתה לה השפעה גדולה על התפתחות עולם האיסלם. נעילת האיג`תיהאד היתה עניין חשוב, שרבים אינם מכירים אותו, וקרוב לוודאי שאפילו לא שמעו עליו.

הפריחה התרבותית של האיסלם

       בימי הביניים, מן המאה החמישית ועד למאה החמש-עשרה לסה"נ, היה העולם הנוצרי שרוי בחשיכה תרבותית. מעטים בלבד עסקו במדע ובפילוסופיה. לעומת זאת בעולם האיסלם, במיוחד במאות התשיעית עד האחת-עשרה, היתה פריחה תרבותית אדירה. הערבים תירגמו את כתבי היוונים והוסיפו עליהם כהנה וכהנה. ויכוחים רבים התקיימו וספרים רבים ניכתבו.

       חלק חשוב מן התרבות היה הדיון באיסלם ובשריעה, ההלכה המוסלמית. חלק מן הדיון היה בצורת פרשנות של הקוראן, בדומה להתפתחות ההלכה היהודית במישנה ובתלמודים. חלק אחר מן הדיון היה בצורת הסתמכות על דיברי הנביא, דברים שלא הובאו בקוראן, אבל הדוברים טענו שהם מן הנביא, כלומר ממוחמד. חלק מהדיונים הללו הוכנסו לקובץ החדית`, שהוא כאמור המקבילה האיסלמית של המישנה. המישנה היא תורה למשה מסיני. החדית` הוא תורה למוחמד מהמלאך גבריאל.

נעילת האיג`תיהאד

       במאה השתים-עשרה קמה התנגדות לחשיבה העצמאית ולדברים חדשים בשמו של הנביא. החשש היה שהחשיבה העצמאית תוביל למקומות רעים ולכפירה. לכן באה ההכרזה "שערי האיג`תיהאד נינעלו", כדי לעצור את ההתפתחות המסוכנת, את הירידה במידרון. ההכרזה הזאת הגיעה מאל-ג`זאלי (Al-Ghazali) ומחבריו בתנועה האשארית (الأشعرية al-Asha`riyya ), בין היתר בסיפרו החשוב "הסתירות שבפילוסופיה" (The Incoherence of the Philosophers). יש לעסוק רק בפרשנות של הקוראן, של החדית` ושל השריעה.

       הקביעה הזאת של נעילת שערי האיג`תיהאד היתה לה השפעה גדולה על עולם האיסלם. הויכוח הפתוח נאסר ועולם האיסלם ניכנס לסטגנציה שנימשכה מאות שנים. במקביל יצאה אירופה הנוצרית מן החשיכה של ימי הביניים. העיסוק במדע ובחשיבה הוביל ליצירת העולם המערבי, המוכר לנו היום, ולהשתלטות מדינות אירופה על אסיה, אמריקה ואוסטרליה – כולל עולם האיסלם.

       נקודת המיפנה היתה בספרד, כאשר הנוצרים (אלפונסו מלך קסטיליה) כבשו את טולדו, בשנת 1085, וגילו את הספריה העשירה שהיתה במקום. ליהודים היה חלק חשוב בתירגום הכתבים שבידי הערבים והבאתם לידיעת עולם הנצרות.

עוד

       עוד על האיג`תיהאד (באנגלית) תוכלו לקרוא בוויקיפדיה בכתובת:

http://en.wikipedia.org/wiki/Ijtihad

הסתייגות

       אינני מוסלמי ואינני קרוב לעולם המחשבתי של האיסלם. ייתכן שבדברי אלה שיבשתי מה ששמעתי מפי אלה העוסקים בנושא. אם כן, אנא שילחו לי הסברים אל הדוא"ל שלי המופיע בדף:

http://www.bgu.ac.il/me/regev/wwwlist.html

ואתקן בשימחה.

המלצה

       אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את כהן אסור לו לשאת גיורת, משום שהיא בחזקת זונה בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1237775

     האם אני צודק? אל תסכימו אתי.

       מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

   המונה היומי: עד היום היו 346,802 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006

   אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.

   אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.

אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.

כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול להגיב.

       את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=897416

                                       דרגו אותי באינדקס הבלוגים

                                         עשו קליק כאן

תגיות: הסטוריה, דת, איסלם, ימי הביניים, לפעמים זה כל כך נכון, ציטטות, תובנות, פילוסופיה,

עוגות מוס למינהן הן הפבוריטיות אצלנו בבית ,העוגה הזאת משלבת מוס אפוי ומרנג טעם גן עדן  ,אני וויתרתי על הברס ,

מתכון של וויני המקסימה.

עוגת מוס אפויה מעולה,מתכון של וויני

תבנית עגולה 20-22

לעוגה:

7 ביצים מופרדות

200 גר שוקולד מריר

100 גר סוכר (30 +70)

1 כפית שרי ברנדי או ליקר שוקולד

1 כפית תמצית וניל

80 מ"ל (1/3 כוס) חלב

50 גר (1/3 כוס חות כף) קמח

לשיכבת גנאש השוקולד
150 גר שוקולד מריר שבור לקוביות

250 מ"ל שמנת מתוקה
1 כפית ליקר שוקולד/תמצית וניל

לקישוט:

מעט קקאו לפיזור

1/3-½ כוס ברס

מתחילים בהכנת הגנאש:
מביאים 125 מ"ל שמנת מתוקה (½ מיכל) לסף רתיחה - אני נוהגת לעשות את זה בזהירות במיקרו, מכניסים פנימה את חתיכות השוקולד, מכסים וממתינים כדקה או שתיים. מערבבים, מוסיפים את ליקר השוקולד ומערבבים עד לקבלת מסה חלקה. מצננים תוך כדי עירבוב מדי פעם. מכסים את הקערה בניילון נצמד ומכניסים למקרר ל 6-8 שעות.

הכנת העוגה
מחממים את התנור ל 170 מעלות, משמנים את התבנית.

ממיסים את השוקולד. מצננים מעט , תוך בחישה מדי פעם

מקציפים את החלמונים עם 30 גר סוכר לתפיחה בהירה ואווירית. מוסיפים בהדרגה את השוקולד המומס ומערבלים היטב. מוסיפים גם את תמצית הוניל והברנדי/ליקר והחלב ומערבלים.

מקציפים את החלבונים בקערה נפרדת, שמתחיל להיווצר קצף מוסיפים 70 גר סוכר בהדרגה ומקציפים לקצף יציב אך לא קשה מדי.

מקפלים בעדינות את קצף החלבונים לתערובת החלמונים. מוסיפים את הקמח ומקפלים לתערובת אחידה.

מעבירים את הבלילה לתבנית ומיישרים. אופים כ 40-45 דקות עד שהעוגה מתייצבת אך עדיין רוטטת מעט במרכז (קיסם יוצא מאמצע העוגה כשהוא עדיין לח). מקררים היטב. אני הכנסתי אף למקרר.

מכניסים את גנאש השוקולד לקערת המיקסר ומתחילים להקציף תוך הוספת שאר השמנת המתוקה (125 מ"ל), עד לקבלת גנאש אוורירי.

מורחים את הגנאש מעל העוגה הקרה, ומכניסים למקרר. לאחר כשעה בוזקים מעט קקאו ומפזרים מעל את הברס. שומרים את העוגה במקרר.

קישור למתכון

http://winnish.blogspot.com/2011/08/blog-post_13.html

תמיד לזכור לתמיד

נר תמיד בוער לזכר נשמה יקרה

בתמיד יש דם של חפים מפשע

דם שנשפך לשווא

יד זדונית אותם רצחה על לא עוול בכפם

רק בשל היותם יהודים

ביד ושם מדליקים לזכרם את נר התמיד לתמיד

די למעשה זוועה והרג

יש לזרוק את כל הרוע לים

אני תפילה שייתם עידן האלימות.

שיגיע שוב עידן התמימות

ויישאר לתמיד

ולא נהיה אדם לאדם זאב

אמנם עבר זמן מאז הטיול וגם מאז פרסום החלק הראשון שלו, אבל חשבתי שאת הנושא הזה כדאי יהיה לפרסם דווקא לקראת יום השואה.

כזכור, יצאנו לטיול מאורגן במסגרת העבודה. התרשמות על קצה המזלג אפשר לקרוא כאן. הטיול היה בנושא יהדות ולכן ביקרנו באתרים הקשורים ליהדות באמסטרדם ובסביבותיה. כששוטטנו באמסטרדם שמנו לב לאבני הנגף המפוזרים במדרכות, ליד בניינים, ובהם שמותיהם של היהודים שגרו שם ונספו בשואה. האבנים נוצרו ע"י אמן גרמני - גונטר דמנינג ונמצאים במספר ערים באירופה. 

כמעט כל מי שנוסע לאמסטרדם מבקר בבית אנה פרנק. אנחנו כמובן לא היינו שונים. גם כאן זהו ביקור שלישי שלי, אך אני מניחה שהשנים שחלפו בין ביקור לביקור, הפכו כל חוויה למעניינת, כאילו זו הפעם הראשונה. קיבלנו אוזניות עם תרגום בעברית ועברנו מחדר לחדר וקיבלנו את המידע על חייה של אנה פרנק ומשפחתה. מאחר והיינו בקבוצה, נחסך מאיתנו זמן ההמתנה בתור. אבל רק לידיעה - כשהגענו לקראת 9 בבוקר היה תור מאוד קצר שהגיע רק עד קצה הבניין, אבל בגלל תקלה בתרגום בעברית, הוצע לנו לחזור בשעה 17:00 אחה"צ, אז התור היה ארוך הרבה יותר והשתרך לאורך רח' westermarkt (הצד של היציאה מבית אנה פרנק). מסקנה: כדאי להגיע מוקדם בבוקר. 

עוד מקום בו ביקרנו הוא בית הכנסת הפורטוגזי. בית הכנסת הוקם הוקם ב- 1675 ע"י ספרד ופורטוגל שהוגלו בזמן גירוש ספרד והגיעו לאמסטרדם. הוא כונה "פורטוגזי" על מנת שלא להכעיס את ההולנדים שהיו אז במלחמה עם הספרדים. מה שיפה זה שעד היום אין בבית הכנסת הזה חשמל והוא מואר כולו ע"י נרות. 

בכל הקשור ליהדות ולשואה, לרוב מסתפקים בביקור בבית אנה פרנק. במסגרת הסיור ביקרנו גם ביד הזיכרון הלאומי לזכר השואה. הוא ממוקם במבנה שבעבר היה בית התיאטרון ההולנדי ויש בו תערוכה לזכרם של למעלה מ- 46,000 יהודים שנשלחו ממבנה זה אל מותם בשנת 1942. הם נדרשו להתייצב בתיאטרון והמתינו במשך ימים, ללא ידיעה מה יעלה בגורלם. כאן תוכלו לקרוא קצת על אחת הדמויות שקשורות למקום ועל השאלות הערכיות שעלו באותה תקופה. יש דפי הסבר בעברית.

במרחק שעה וחצי מאמסטרדם נמצא מחנה עבודה פיכט (Kamp Vught). במחנה זה נכלאו יהודים אך גם אוכלוסיות נרדפות אחרות. הם נכלאו בתנאים קשים וסבלו ממחלות. האסירים עבדו בעבודות שונות בכפיה, ביניהם בחברת פיליפס ואולם העובדים שם ניסו ככל היותר להקל על חייהם של האסירים והגנו עליהם.

בשנת 1943 נשלחו כל הילדים שהיו במחנה כביכול למחנה מיוחד לילדים ואולם בפועל הועברו למחנות השמדה וכולם נרצחו. 

הביקור במקום היה מרגש. אבל נראה לי שהדבר שריגש אותי במיוחד היה תמונותיהם של ניצולים, כשהם כבר מבוגרים, שהוצגו בפרוזדור שהוביל ליציאה.

לראות את מי ששרד את התנאים הקשים שהיו במחנה, והגיע לגיל מבוגר.

עבורי זה היה סמל לניצחון. 

מייד כשעלה לשלטון בשנת 1848 הקיר״ה (הקיסר ירום הודו) פרנץ יוזף הראשון הענק שוויון זכויות (אמנציפציה) ליהודי אוסטריה. לכן זכה לכינוי ״קיסר היהודים״. זמן קצר לפני כן נולד סבא של סבא, ליאופולד, בכפר באוסטריה, שם חיה משפחתו דורות על גבי דורות (מאז המאה ה-13, הצליח להוכיח פעם קרוב משפחתי). בגיל 18 פתח ליאופולד חנות ברחוב הראשי של כפר קטן סמוך ובה מכר מוצרי מכולת וציוד חקלאי. שם הקים את משפחתו.

סבא רבא, מקס, נולד באותו כפר קטן, נלחם עבור אוסטריה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה ומותו של ליאופולד בשיבה טובה לקח אחריות על החנות. בפברואר 1938 חגג סבא, הרברט, את יום הולדתו ה-16. הוא למד בתיכון המסחרי בעיר הגדולה הקרובה, כהכנה לעתיד, ליום שבו ייקח אחריות על החנות.

ב-12 במרץ 1938 נכנסו הגרמנים לאוסטריה והתקבלו בוינה בפרחים ובצהלות. ב-13 במרץ הצביעו כל תושבי הכפר הקטן פה אחד על הסכמתם לסיפוח לגרמניה. ב-10 באפריל, לפני 80 שנה בדיוק, מונה לראש הכפר תומך של המפלגה הנאצית. עוד באותו יום הגיע לחנות קצין SS. הוא צעק ודחף את מקס, קרא לו ״חזיר״ ו״יהודי מלוכלך״, לקח כמה מוצרים וקרא לתושבי הכפר, שהתכנסו וצפו בשקט במתרחש, לקחת מוצרים. רוב התושבים היו נבוכים, שמרו על שקט ונמנעו מלהיכנס לחנות. בכל זאת היו מספיק אנשים, שכנים, שלקחו. המדפים התרוקנו לחלוטין.

ב-11 במאי הגיע שכן להזהיר את מקס ומשפחתו - מחר ישוב קצין ה-SS והפעם הזו עשויה להיות גרועה יותר. בין לילה עזבו היהודים את הכפר ונסעו לוינה. החנות ננעלה. ב-27 במאי נשלח מכתב מראש הכפר למי שהיה אז ראש המחלקה היהודית של ה-SS באוסטריה, אדולף אייכמן. המכתב פירט על החרמת החנות ובתי יהודי הכפר, בהתאם לחוק כמובן.

80 שנים חלפו. סבא כבר נפטר מזמן, אבל אחותו שצפתה בכל האירועים (במקרה גם הייתה בוינה ביום כניסת הגרמנים אליה) תחגוג ב-11 במאי את יום הולדתה ה-92. זהו יום השואה הראשון שבו אני אזרח אוסטריה, והרגשות מעורבים. אני רוצה להאמין שזו ״אוסטריה החדשה״. אני רוצה להאמין שהשנאה ליהודים הייתה פסיכוזה זמנית שחלפה עברה לה. אבל אז אני מביט על מכתב החרמת החנות וקורא את השורה הראשונה שם מזוהה סבא רבא ששם משפחתו זהה לשם משפחתי כ-״jude״ (יהודי) ואת חתימת ראש הכפר בשורה האחרונה, ויודע שלעולם אהיה שם זר.

לפני כחודש ימים השתתפתי ביריד סופרים בקניון ערי החוף בראשון לציון. הכרתי שם את פריאל חורש רוזן והחלפנו ספרים. נתתי לה את הרומן שלי "סוד במשפחה" וקבלתי ממנה את ספרה "אמא ברישיון".

הצטלמנו למזכרת ובעלה אמר לי בחיוך "אני מציע לך לא להתחיל את הספר הערב כי לא תוכלי להרדם". קבלתי את עצתו מאחר וממילא הייתי באמצע הקריאה של ספר אחר (אני תמיד באמצע ספר כלשהו...). השבוע התפניתי לקריאה של הספר ונוכחתי שהוא אכן צדק ! הספר מרתק וקשה להניחו מהיד!

זהו סיפורה של פריאל חורש רוזן אשר נישאה בגיל מעט מבוגר לשלום שהיה כבר גרוש ואב לשני ילדים גדולים. הילדים קבלו אותה יפה ונוצרו ביניהם יחסים חמים אך פריאל השתוקקה לילד משלה. הניסיונות להרות, בתחילה בדרך הטבעית ואחר כך בעזרת טיפולים שונים ורבים, לא צלחו ובשלב מסוים בני הזוג התייאשו והפסיקו את הטיפולים.

הם החליטו לפנות למסלול של אימוץ מברזיל (זה היה מאוד מקובל בשנות השמונים). לאחר קשיים , התלבטויות ועיכובים רבים , הגיעו בני הזוג לברזיל והאמינו שתוך זמן קצר יקבלו תינוקת לפי בקשתם וישובו אתה ארצה. תקוות לחוד ומציאות לחוד...אי אפשר לתאר איזה מסלול ארוך, יקר, קשה ומפתיע היה עליהם לעבור ! הם שהו כחצי שנה בברזיל, הטלטלו למספר ערים מרוחקות מאוד זו מזו, הכירו עיתונאים, שופטים, עורכי דין, אנשי השגרירות הישראלית ויהודים טובים שנרתמו לעזרה. הקלישאה "כל ישראל ערבים זה לזה" הוכיחה את עצמה בחלק מהמקרים אך היו גם כאלה שהתגלו בדיוק ההיפך...

אינני רוצה לכתוב ספוילרים לכן אסתפק ברמזים הללו ואמליץ לכם בחום לקרוא את הספר.

אין ספק שפריאל ראויה להיות אמא ולא זקוקה לשום רישיון! על הכריכה האחורית כתוב:

"כמה אבסורד שבעולם שלנו צריך רישיון נהיגה, רישיון להחזיק נשק, רישיון עבודה...רק להיכנס להריון לא צריך רישיון. אף אחד לא בודק מי רשאי, ראוי או מסוגל להיות הורה, הרי זאת זכות טבעית".

אמא ברישיון מאת פריאל חורש רוזן

235 עמודים

הוצאת אופיר ביכורים

כשהייתי ילדה לא הבנתי את גודל הזוועה. ילדים לא יכולים להבין כאלו דברים. האמת? גם מבוגרים לא.

כשהייתי ילדה הם היו סבתא רחל וסבא שלמה. סבתא הייתה הדומיננטית- מדברת, נוכחת, חזקה. סבא היה השתקן- קורא, מתנהל לאיטו, מדבר בקושי ובמשפטים קצרים. אהבתי ללכת אליהם מאוד, בתור ילדה וגם בגיל יותר מאוחר. במרכז הבית הקטן, באמצע השולחן בסלון, עמד תמיד כלי עם עדשי שוקולד, אגוזים ועוד מיני מתוקים. סבתא הייתה כובשת דגים ומכינה מלפפונים חמוצים בצנצנות זכוכית גדולות ותמיד הייתה סודה שהוכנה בסיפלוקס עם פטל אדום ורוד. כילדה לא העמקתי מחשבה בזה שלאבא שלי לא הייתה משפחה מלבד הוריו ואחותו. ואז גדלתי ולאט לאט נחשפו הזוועות, ההשמדה, הניתוק מהמשפחה, הבריחה כחיות פצועות מהתופת, ההישרדות. הבחירה בחיים.

כעוף החול הקם מעל חורבות הם הצליחו למצוא זה את זו לאחר המלחמה. שני שרידים, שני שורדים, נטולי משפחה, נטולי כל קיום שהכירו בעבר, עקורים, נידפים, בודדים. אני לא יודעת מה היה הדבק שגרם להם לבחור אחת בשנייה (ואולי המילה בחירה היא  בכלל פריבלגיה של חיים נוחים ושבעים) אבל משהו גרם להם לבחור זה בזה ולבחור בחיים. הם התחתנו, הביאו לעולם שני ילדים. סבתא הייתה כבר הרבה אחרי גיל שלושים כשילדה את ביתה הבכורה. דודה שלי. שלוש שנים אחרי הצטרף זאטוט שובב ומלא אנרגיות, אבא שלי. כמה שנים לאחר מכן עלו לארץ ישראל. שני הורים, שני ילדים, רק זה לזו בעולם כולו. עיניים כחולות, שיער בהיר, לחיים אדמדמות, כמו תמונה של משפחה מושלמת. עם שני הורים ששום דבר לא יכול היה להיות שלם בהם אחרי זוועות המלחמה וההשמדה, אחרי אובדן כל מה שידעו והכירו אי פעם על עצמם ועל העולם. אבל הכוח של החיים חזק כנראה מכל מוות שקיים. סבתא בחרה לדבר, לספר. בכל ביקור, בעיקר בגילאים מאוחרים יותר, היה עולה הגעגוע, החוסר, תחושת האשמה על זה שהיא היחידה ששרדה מכל משפחתה הענפה. סבא היה שותק, מתכנס. בגיל צעיר יחסית איבד את השמיעה. לפעמים אני חושבת שגם זו הייתה בחירה. הם זכו לראות שבעה נכדים, ושני נינים לפני שהלכו לעולמם. הם זכו לראות את ההמשכיות, אותנו נושאים בגאווה את שם משפחתינו הגלותי והמסובך. לא מעברתים, לא משנים, אנחנו זיכרון חי, פועם וזוכר את שהיה וכמעט שנעלם.

ותמונה אחת, אחת ויחידה שסבתא שלי נשאה עימה מלפני המלחמה,המשפחה שלה, בשחור לבן, בארץ רחוקה, של 30 אנשים, נשים גברים וילדים, בשעת יום, בלבוש יהודי מסורתי, זורמת בעורקיי, מפעמת בדמי מאז ראיתי אותה פעם ראשונה. אף אחד מלבדה לא שרד. זכרון מתועד אחד של גודל הזוועה. היא שריד יחיד ואחרון לשבטה.

אז סבתא וסבא אהובים שלי תודה שבחרתם בחיים וזה בזו, תודה שהגנתם עליי בילדות עד שהתחלתי לשאול המון שאלות שדרשו תשובות, תודה על ימי חופש בים אליהם הייתם לוקחים אותי באוטובוסים, תודה על זה שתמיד היה לכם משהו טעים עבורי כשהייתי באה לבקר, תודה שידעתי שהבית שלכם הוא תמיד גם הבית שלי. תודה שאחרי כל הזוועות, השינאה, היגון, האבל והאימה שחוויתם- בחרתם להמשיך. 

אתם דמויות המופת שלי, האור בקצה כל חשיכה, ניצחון הטוב על האופל, האהבה על האימה . 

נזכור ולא נשכח