בתור ילדה, עיקר הסיפורים שזכורים לי על השואה היו אלו שהיו כתובים בספרי הלימוד שלנו. אני זוכרת בעיקר סיפורים על ילדים מסתתרים, שמבשלים תפוחי אדמה בקליפה לארוחת חג, וקוראים למי הבישול שלהם "מרק" שאותו הם מגישים למנה ראשונה. אני מיחה שזה טבעי לא לספר את סיפורי הזוועה לילדים צעירים, ואני חושבת שנחשפנו אליהם רק לקראת סוף התיכון בביקור ביד ושם, ואלו כבר גילאים שבהם אפשר לספר את הדברים באופן מפורש יותר.

אבל המורה שלי לאנגלית בביה"ס היסודי, שהיתה הבת של שני ניצולי שואה, רצתה כנראה מאוד לחשוף אותנו גם לתכנים אחרים. אז בשנתיים שלמדתי אצלה, היא סיפרה לנו על כך שאחרי שהמחנות שוחררו - רבים מהניצולים התחילו לאכול כמה שיותר אוכל, בעצם כל מה שהם יכלו לשים עליו יד - שזו תגובה טבעית לרעב ממנו הם סבלו,לעיתים במשך שנים ארוכות. אבל עבור רבים, הגוף שלא היה מורגל באכילה בכלל ואכילה של המון מזון בפרט - האכילה התבררה כקטלנית, ורבים מהם מתו דווקא מכך שהם סוף סוף יכלו להתחיל לאכול...

אני מודה אין לי מושג מדוע לאותה מורה היה חשוב לשתף אותנו דווקא בסיפור הזה. כנראה שהוא אחד הסיפורים היותר קלים שהיא שמעה מהוריה, וכנראה שהחשיבות של החשיפה לנושא השואה היתה גבוהה בעיניה. ועובדה שאני זוכרת את הסיפור עד היום....

זמנים קשים תמיד שלחו אותי חזרה אל הכתיבה. מאז שאני זוכרת את עצמי כותבת, יומן, שירים או בלוג, קושי תמיד היה טריגר משמעותי מאד. הכתיבה ממלאת את הצורך לפרוק, בפני עצמי לפני הכל, את התסכולים, המבוכות, העצב והיאוש. כתיבה מגיעה מחלק אחר במוח מאשר דיבור, ואצלי הוא חלק הרבה פחות מצונזר, יותר אמיתי.

אז, אחרי דממה בת יותר משנה וחצי בבלוג, מבחירה, הנה אני פה שוב, וזה לגמרי, לגמרי, כי קשה לי. זה לא יהיה פוסט על מין או בגידה, ואפילו לא על יחסים אישיים. הקושי הוא לא במישור הזוגי. אני לא מתגרשת, ולא הפסקתי להיות בקשר עם ידידי לסקס בלתי מחייב. אבל אני במצוקה שלא ידעתי כמותה כבר יותר משלושים שנה, ואני צריכה לכתוב את זה, כדי להבין את עצמי קצת יותר טוב. כן, חברים, זה לא פוסט בשבילכם. זה פוסט בשבילי.

נקלעתי, לצערי, לתסבוכת של אחרים. חלק מזה הוא אולי באשמתי. לקחתי על עצמי משימה, לפתור בעיה שכל האינסטינקטים שלי זעקו שהיא לא הבעיה שלי, ושעלי לתת למישהו אחר להתעסק איתה. הקשבתי לאינסטינקט בחצי אוזן, אבל ברגע האמת לא יכולתי לעמוד מנגד, והחלטתי לעזור. טמנתי ידי בצלחת, ובן רגע כל ערימת הזבל המגעילה שכנראה רק חיכתה למישהו נאיבי מספיק שיגע בה - נחתה לי על הראש.

כמו בסיפורי פוגי, אמרתי לעצמי: "תתעודדי, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז התעודדתי, ואכן המצב נהיה הרבה יותר גרוע. אין כמו כוורת, כדי להמחיש לאישה את האבסורד והנונסנס שבחייה.

ויש הרבה נונסנס. גם ברשומה הזו.

אני לא רוצה לפרט את המצב בדיוק. זה גם יפגע בפרטיות שלי וגם לא ממש משנה. כל הקלישאות, בעברית ובאנגלית, מתאימות למצב הזה: קפצתי מעל הפופיק, נגסתי יותר ממה שאני יכולה ללעוס, דחפתי את האף, הצצתי ונפגעתי, ואין אף מעשה טוב שלא נענשים עליו.

אפילו שהמטרה היתה טובה ונכונה. אפילו שהיו צריכים את עזרתי. אפילו שזה היה הדבר האחראי והבוגר לעשות - לא הייתי צריכה להסכים להכניס את ראשי הבריא למיטה החולה הזו.

אני מיואשת, מותשת, כועסת, מתוסכלת, עצובה, חושקת שיניים, ובוכה הרבה. בוכה, בוכה. הרבה יותר משבכיתי בכל עשרים השנים האחרונות. יותר משבכיתי כשחברה קרובה נהרגה, יותר מכשהבנתי שהאיש שאני אוהבת לא ישכב איתי יותר לעולם.

אני בוכה, ואז נושמת עמוק, ארבע נשימות מהסרעפת, כמו שלימדו באיזה סרט מדיטציה, ומנסה לזכור שזה זמני, שגם זה יעבור, ושבסוף המנהרה יש אור, ולא רכבת דוהרת. ואז, אני כותבת על זה, ובחיי הביצה השמאלית של מי שזה מעניין אותו - זה עוזר.

קצת.

בדרך כלל בימי חמישי אני מפרסם סיפור לשבת. בדרך כלל הוא הומוריסטי, או לפחות מתיימר להיות כזה.

כמובן שביום הזיכרון לשואה ולגבורה אין בכוונתי לפרסם סיפור משעשע. הכוונה המקורית שלי הייתה לחכות עם הסיפור ליום שישי ולהעביר את יום חמישי בשקט.

אבל לא הייתי בטוח שאוכל להניע את עצמי לכתוב סיפור משעשע במוצאי (או במהלך) יום הזיכרון.

פתאום עלתה בדעתי מחשבה מעניינת: אני לא חייב לפרסם סיפור לשבת. אמנם אני לרוב מרגיש מחויב לכך, אבל להרגשה הזאת אין כל סיבות אמיתיות. זכותי המלאה לכתוב או לא לכתוב, לפרסם או לא לפרסם, לקרוא או לא לקרוא, להגיב או לא להגיב.

וכל זאת כי בעצם אני אדם חופשי. נכון, יש לי לא מעט מחויבויות. אני מחויב (בשמחה) למשפחתי, מחויב (קצת פחות בשמחה) למקום העבודה שלי, מחויב (עוד פחות בשמחה) לשלם מיסים ומחויב (לרוב בלי בעיה) לציית לחוקים רבים. אני כבר לא מחויב לעשות מילואים...

אבל למרות המחויבויות האלה, אני חי במדינה דמוקרטית ובתקופה מתקדמת בה יש לי גם הרבה זכויות והרבה חופש ועל כך אני צריך להודות בעיקר כנראה למזלי הטוב.

לא בחרתי להיוולד יהודי, לא בחרתי להיוולד ישראלי, לא בחרתי להיוולד זכר ולא בחרתי להיוולד למשפחה ממוצא אשכנזי. לא בחרתי להיוולד.

בשינויים קטנים שכלל אינם תלויים בי יכולתי היום להיות רב בקהילה חרדית בארה"ב, מבקש מקלט/מסתנן/מהגר עבודה מרואנדה, אזרח לא שווה זכויות במדינה דיקטטורית או אולי חתול רחוב.

ואיכשהו זה מביא אותי לחשוב על השואה. ליהודים שנרצחו בשואה או הצליחו לשרוד אותה לא היו הרבה מהזכויות שיש לי. למעשה לא היו להם זכויות כמעט כלל. והם לא בחרו כמובן להיוולד יהודים בתקופה ההיא ובמקומות ההם. אתרע גורלם למצוא את עצמם בסיטואציות מחרידות ובלתי אפשריות שאני בקושי מסוגל להעלות אותן על דעתי.

אני קורא כעת את הספר "חיים שלמים" של אהרן אפלפלד ז"ל. זהו לא "ספר שואה קלאסי" אבל כמו רבים מספריו של אפלפלד הוא עוסק בשואה. המספרת היא נערה צעירה באוסטריה בזמן מלחמת העולם השנייה, בת לאמא יהודיה (שהתנצרה) ואב נוצרי. בתחילת הספר היא אפילו לא מודעת לכך שאמה יהודיה. האם נשלחת למחנה עבודה (או השמדה...) והבת מתחילה לחפש אחריה ולאט לאט מתחברת לצד היהודי שלה.

הרבה מהפעולות של הגיבורה לא הבנתי. חשבתי לעצמי שאני הייתי עושה דברים אחרת. אבל אז נזכרתי בעובדה הפשוטה (והמשמחת) שאני לא הייתי במצב הזה או דומה לו ואני לא יכול באמת לומר מה הייתי עושה או לא הייתי עושה.

אז מה אני רוצה להגיד? לא הרבה. שיחסית מאוד טוב לנו ושאני מקווה שימשיך ככה (ואפילו ישתפר).

יהי זכרם של הקרבנות ברוך.

והרשומה המומלצת היא -  יום השואה - בבלוג הבית

התמונה באדיבות ויקיפדיה

http://viva.walla.co.il/?w=/@series

רונה החברה שלי, סל של סיפורים.

בכל פעם שאני באה לאחוז אצלה בספל קפה טעים טעים אני יודעת שאצא גם אני מלאה יותר, שקצת מהסל שלה יעבור לסל שלי.

רונה יודעת, שכשהיא נושאת אותי בכנפיה אל עולמות הסיפור שלה,

אני, אחרי זמן קצר, מעלה אותם על הכתב, פשוט שלא ילכו לאיבוד חלילה, לא אצלה – אצלי!

כי אני כזותי, מאבדת חפצים, מחשבות, סיפורים....

(כנראה שבסל שלי החורים קצת יותר גדולים )

באתי לרונה, למושב הגלילי שלה, עכשיו בימי החג, ימי חג ואביב, נמלטת מהפקקים ומהאנשים.

זמן נפלא לשבת במרפסת הצופה לנוף הרים שעכשיו עוד ירוקים.

הספל חבוק כמו שצריך בין האצבעות

קנקן של לימונענע, שהוכן זה עתה, על השולחן ולצדו, כוסות ארוכי צוואר.

העוגה שהבאתי איתי מפיצה ניחוח פרי טרי.

תפאורה מוכנה וניכונה לשמוע את סיפור היום שלה.

רונה מתרווחת בכורסת הקש שמרופדת בכריות צבעוניות...מהמהמת המהום קטן, עוצמת עיניים ומתחילה:

"אספר לך היום סיפור קטן. על מירה, על השיחה שהיתה לי עם מירה, אישה אישה, נבונה, איכותית, בעלת חוש הומור, נאה, עצמאית...כן, אישה עם הרבה מעלות טובות (וכמובן שכמה קצת פחות).

לאחר שנים ארוכות של נישואין, ראשיתם טובים מאוד ובהדרגה התייבשו וכמו עלי שלכת שיבשו סופם שניתקו והתעופפו. כך גם נישואיה של מירה ואמנון. שלושת הילדים בגרו. מצאו להם נתיבים בחיים. 

וכך מצא עצמו הזוג, ללא מטרות משותפות וחברות שגם היא באה אל קיצה. החליטו מתוך כבוד לפנות אישה ואיש לדרכים נפרדות.

כמובן שלקח לה זמן הסתגלות לסטטוס החדש. (אני מניחה שגם לאמנון).

זמן הסתגלות להתנהלות לבד.

בהדרגה היא מצאה שחופשי זה לגמרי לבד...ואפילו, שלחיות לבד זה די טוב כי זו הדרך לחיות בהכי מעט פשרות...

אבל כמו כל אחת ואחד (כמעט), גם מירה בשלב מסוים התפנתה לחפש לה זוגיות חדשה

ואפילו העזה לחשוב על אהבה... התחילה מירה לבדוק מה זאת אהבה בגילה, האם ואיפה תפיסותיה השתנו במהלך השנים?

על מה היא מוכנה לוותר, להתפשר להתעקש?

איך בונים אינטימיות חדשה?

וכך אחרי כך ועוד כך שאלות ובירורים אחרי פגישות ומפגשים עם מספר גברים,

אחרי כך וכך שריפות קטנות, כוויות וצלקות כאלו ואחרות,

פגשה מירה את אורי.

כן, הם ביחד. כבר הרבה זמן. עברו מהמורות ונסעו על דרכי עפר גם על כבישים סלולים.

יצרו להם בהדרגה זוגיות של תבשיל קדרה איטי. כשהתפוח אדמה נשאר תפוח אדמה והלפת נשארת לפת.

זה לצד זו מבלי לאבד את הצורה או הטעם האישי".

בשלב זה רונה פקחה את עיינה והשתתקה

חיכתי קצת מצפה להמשך אבל רונה המשיכה ושתקה.

"הי רונה?...מה?".......שאלתי אותה

"אהה...כן... בעצם זה הסיפור. כששאלתי את מירה מה הסוד? מה היא גילתה שהכי חשוב לה עתה?

היא ענתה: זה פשוט מאוד, מישהו שילחם עלי כל יום ולא יוותר.....  וגם אני עליו, בדיוק כך".

השמש התחילה יורדת לאט לאט והקרירות של הערב באה במקומה.

הכניסה אותנו הביתה.

שעת הסיפור הסתיימה.

מסתבר שיש גם מלחמות אוהבות

ספר לנוער אך גם אני נהניתי לא פחות.... את הסרט לא ראיתי, אבל הצצתי בטריילר.

ברומן הזה לבני הנעורים עולה נושא או ליתר דיוק ערך חשוב מאד, שכל פעם חוזרים ומדגישים אותו במערכת החינוך

אך קשה מאד ליישם אותו -  קבלת האחר/השונה. 

לחברה, מבוגרים וצעירים, קשה מאד לקבל בני אדם חריגים, או בהתנהגותם או במראם, לפחות בהתחלה. רושם ראשוני

שלא פעם קובע, לא מאפשר לאנשים להיפתח לאחרים, שרק "הקליפה" שלהם שונה. תמיד יהיה המבט הזה במקרה הטוב

ונעיצת עיניים במקרה הפחות טוב. מסובבים את הראש לאחור, מתרחקים. משהו במוח מאותת שמה שאנחנו רואים לא נכנס

למסגרת שלנו, לתבניות שבנינו. אוטיזם, נכות, מחלת נפש ועוד, מרחיקים אנשים "רגילים" או גורמים לאחרים להתנהג 

באטימות, בחוסר סובלנות. לא פעם, ה"רגילים" החזקים, מנצלים את חולשתם של הפגיעים, השונים, ומנסים לבסס את עצמם

על חשבון אותו אדם מוגבל או שונה. זה חבל!

הסופרת בסיפור זה, גורמת לקוראים להתעלם מהחיצוניות של אותו ילד מוכשר וחכם, בן 10, שמצטרף לבית הספר בכיתה

ה'. הוא לא הלך אף פעם, עד לרגע הסיפור לבית-ספר בדיוק מאותן סיבות שפורטו למעלה. הוא נולד עם פרצוף מעוות,

עבר הרבה ניתוחים, אבל עדיין, קשה מאד להסתכל על פרצוף שאיננו סימטרי או אינו נאה. עבור הוריו ואחותו, הוא עולם

ומלואו. הם אוהבים אותו עד מאד, דואגים לו, מתייחסים אליו כרגיל ולכן ההחלטה של ההורים, שהגיעה השעה שהוא יהיה בחברת

ילדים בני גילו.

בספר ישנו ריבוי קולות, הדמויות הדומיננטיות מדברות - אחותו ויה וחברתה מירנדה, הנער בעצמו כמובן אוגי, קיצורו של אוגוסט, ילדה מבית ספרו (סאמר),

החבר הטוב שלו מבית הספר (ג'סטין). לדמות האנטגוניסט - ג'וליאן, הילד שלא מקבל אותו ואף מציק לו לא מקבל קול, ורק מסופר על 

התנהגותו. התפוח לא נופל רחוק מהעץ וגם הוריו מתברר הם הורים חשוכים, שלא רוצים שאוגי ילמד בבית הספר היוקרתי שבו לומד בנם. (ישנו ספר המשך

אוגי ואני, שם הוא מקבל "קול" והספר בנוי משלושה סיפורים, שלושה קולות של דמויות אותן פגשנו ב"פלא")

בכל חלק שנפתח ישנו איור המתאים לדמות. זהו איור מיוחד, כסדרה, והוא ממשיך את האיור הראשי של הכריכה: הדמויות מצויירות רק עם עין אחת

ובלי שאר חלקי הפרצוף. זה מאד יצירתי ומעביר משמעות מעבר למילים. כאילו כל הדמויות שמזדהות איתו גם נראות כך, חלקית, לא מושלמות. המחברת 

היא גם המאיירת ולכן ישנה התאמה מלאה בין האיור לדמויות...

בכל חלק עם איור פרצוף הדמות ישנו מוטו, ציטוט מיצירות ספרות שונות או משירים. כמו כן, משולבים לאורך הספר אמרות אותן אומר המורה

שלו, בתחילת כל חודש אמרה חדשה עליה התלמידים צריכים לכתוב חיבור.

אוגי גרם לי להזדהות איתו, לא לראות בכלל את חיצוניותו, להתעצב כשפוגעים בו, לשמוח כשהוא מצליח ואין פלא שהסיפור עובד לסרט, 

זה ממש מתבקש.... וכן, הספר גם הפך לרב-מכר של הניו יורק טיימס.

מומלץ לכל הילדים, עדיף לפני שרואים את הסרט , כי אז כמובן  מתקבעות הדמויות בראש וקשה לדמיין אותן אחרת...

ספר נוסף של פלאסיו, לילדים קטנים יותר

תמונה מהרשת, מתוך הסרט... 

פלא, ר"ג' פלאסיו (כתבה ואיירה), מאנגלית שוהם סמיט ואמנון כץ, הוצ' זמורה ביתן, 320 עמ', 2013

WONDER, R.F.PALACIO,2012

היישר למתכון לידענים, מנוסים, זריזים וחסרי סבלנות.

היו לי שני חצילים טובים. החלטתי לעשות איתם משהו לפני שיילכו בדרך כל חציל לפח. אז הנה לפניכם ממרח חצילים בטחינה שמבוסס על מתכון של אפרת ליכטנשטט. המתכון שהכנתי הוא עם טחינה אבל אפשר במקום הטחינה - להשתמש במיונז מעורב במעט חרדל. כמובן שאצלי אין שום דבר קדוש במתכון. הכל לבחירתכם וטעמכם.

פלפל חריף או סחוג - כמות לטעמכם. אפשר גם לוותר. בצילום: הסחוג הכי חריף שאני מכיר לקניה הוא של זהבי. הפלפל הקלוי הכי חריף שאני מכיר לקניה הוא של סלטי מיקי. שניהם מומלצים. אפשר גם להשתמש בפלפל חריף טרי (לא מיובש) קטן מאד או כמה טבעות ממנו, אבל את זה לא ניסיתי. אינני מכיר את הפלפל החריף המשומר.

מוציאים את התבנית, מניחים לחצילים להתקרר, אפשר לפתוח בעזרת סכין, כדי לעזור בצינון וגם לראות שהם עשויים היטב.

אחרי 20-30 דקות, עוזרים עם כמה קיווצ'וצ'ים בעזרת הכף, עוד לסחוט נוזלים. לא צריך בכח.

מכניסים למעבד מזון (חד. לא בלנדר אלא אם הבלנדר חד מאד) ומוסיפים את שאר המצרכים. טוחנים הכל יחד עד קבלת מחית חלקה שלא רואים ולא מרגישים את הגבעולים. ברוב מעבדי המזון, צריך אחרי כמה זמן של עבודה (בדרך כלל 30 שניות עד דקה), לתת למעבד לנוח לפחות 3 דקות (רצוי 5), כדי שהמנוע שלו לא ישרף. אחרי כמה מחזורי עבודה ברצף צריך לתת לו לנוח יותר זמן. שימו לב לרשום בחוברת ההפעלה (מומלץ לשמור אותה).

השנה אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בצל "החוק הפולני", אך לא אתייחס לסוגיה הזו וברשותכם אכתוב על הנושא הזה מזוית אישית ומשפחתית.

בכל שנה יש הרגשה שזכרון השואה הולך ומתעמעם, אולי זה בגלל שמספר ניצולי השואה הולך ופוחת והזכרונות החיים שהם נושאים עימם הולכים איתם למקום שכולו טוב.

סבא וסבתא שלי מצד אבא, זאב וטובה, היו ניצולי שואה והנושא אופף את משפחתי מאז שאני זוכרת את עצמי. סבא וסבתא לא הרבו לדבר על התקופה ההיא וחלק גדול מהסיפורים והחוויות שעברו עליהם גיליתי לאחר מותם.

סבא שלי נפטר לפני 10 שנים וסבתא לפני שנתיים, ועדיין מתגלים כל הזמן סיפורים חדשים. כמו זה של האולר.

לפני כמה חודשים פנו אל משפחתי מארגנים של תערוכה עולמית גדולה בנושא אושוויץ. המארגנים קיבלו מ"יד ושם" אולר שנתרם על ידי סבתי. מסתבר שסבתא, רבת התושיה, החליפה את מנת לחם שלה בעבור אולר קטן בעל קת מעץ. לאחר המלחמה היא תרמה אותו ל"יד ושם" . 

מארגני התערוכה לקחו ממשפחתי תמונות של סבא וסבתא, גם כאלה של ההווי החלוצי שצולמו לאחר עלייתם לארץ. כל המשפחה התרגשה מאוד מההתעניינות בסיפור המשפחתי הקטן שלנו, אימא שלי, שידועה בכך שתמיד מחפשת תירוץ טוב לנסוע לחו"ל, מיד הזמינה לה ולאבי כרטיסים למדריד, על מנת שיוכלו לבקר בתערוכה. 

הכניסה לתערוכה במדריד

למרבה ההפתעה, חיכו להם שם אוצר התערוכה הראשי ומנהל התערוכה. הם הושיבו את הוריי בחדר ישיבות וביקשו לשמוע סיפורים על קורותיהם של סבא וסבתא במלחמה. לאחר מכן לקחו את הורי לראות את האולר המוצג וצילמו אותם בוידאו כאשר הם מספרים את סיפור הגבורה מאחורי האולר. לאחר מכן אף הזמינו את הורי למסעדה יוקרתית.

אתמול קיבלנו בוואטסאפ המשפחתי תיאור מפורט של האירוח המפתיע בתערוכה, הורי היו כה נרגשים מהמעמד והיחס שקיבלו הצטערנו כולנו שאנחנו לא יכולים לספר לסבתא את כל מה שקרה שם, כמה הייתה מתרגשת מהידיעה. 

תמונה של האולר

ההסבר מתחת לאולר שמספר את סיפורה של סבתא

וזה הסיפור האישי שלי על יום השואה השנה. על כך שחוויות כל כך גדולות הפכו למוצגים, עדויות, סיפורים... ההתענינות הרבה של מארגני התערוכה בהורי הפיחה בי תקווה מחודשת שזכר השואה הוא לא עוד נושא שיעלה אבק וישכח בין דפי ההיסטוריה, שיש עדיין קהל רב ועצום של אנשים, גם בקהילה הבינלאומית שמסרב לשכוח ומתעקש לזכור ולהפיץ את הזיכרון הלאה. בצל האירועים הנוראיים שקורים עכשיו בסוריה, כולי תקווה שהעולם למד את הלקח וששואה נוספת לא תקרה כאן (מקווה שלא מאוחר מדי..) 

אשמח לשמוע את הסיפורים והדעות שלכם על חשיבות יום הזכרון לשואה ולגבורה

אל תשכחו לתייג את הנושא החם: יום השואה

תמיד לזכור לתמיד

נר תמיד בוער לזכר נשמה יקרה

בתמיד יש דם של חפים מפשע

דם שנשפך לשווא

יד זדונית אותם רצחה על לא עוול בכפם

רק בשל היותם יהודים

ביד ושם מדליקים לזכרם את נר התמיד לתמיד

די למעשה זוועה והרג

יש לזרוק את כל הרוע לים

אני תפילה שייתם עידן האלימות.

שיגיע שוב עידן התמימות

ויישאר לתמיד

ולא נהיה אדם לאדם זאב

31.01.2014

חודש ינואר נפתח בצורה טובה בגזרת הטיולים- והוא גם נסגר בצורה חביבה ביותר: טיול בחלקו התחתון של נחל עמוד, מכביש 85 ומטה. אני הלכתי לאורך שביל ישראל (ושביל סמ"ש שחור עד לפיצול בבקעת גינוסר) והמשכתי למעיין נון מתחת למגדל.

ההפתעה בטיול הגיעה בצורת פריחה מרהיבה של השקדיות לאורך הדרך. הן יפיפיות! טעימה מהן ניתן לקבל ברשומה הזו, עם הרבה צילומי פריחת שקדיות (גם אם הצילומים לא ממש מצליחים להעביר את היופי של הפריחה הנהדרת שהייתה).

גם מעבר לשקדיות, היה טיול מאד נחמד.

אחי הקטן היה חמוד והקפיץ אותי בבוקר לתחילת המסלול (הגשר על כביש 85). הוא היה חמוד אפילו יותר והיה מוכן לבוא לאסוף אותי בתום הטיול מאיזור מגדל. יש לי אחים קטנים נהדרים!

התחלתי את הטיול בסביבות 9 בבוקר וסיימתי בסביבות 14:00. לא הלכתי מאד מהר. ההיפך- עצרתי לצלם תמונות רבות לאורך הדרך.

אורך המסלול: כ-10 ק"מ. אורכי.

מים: יצאתי עם 4 ליטר, סיימתי עם כ-2 ליטרים.

מזג האוויר היה נהדר. לא היה קר מדי, לא היה חם מדי והשמים היו בהירים עם כמה עננים קטנים וחמודים. מסוג הימים שבהם כמעט חובה לצאת לטייל. 

אחי הקטן הוריד אותי בחנייה שליד הגשר בכביש 85. כדאי לשים לב שבקטע הזה יש פס הפרדה רציף, אז מי שבא ממערב צריך להמשיך הלאה ולהסתובב בהמשך.

נקודה נוספת שראויה לציון היא שבאיזור הזה נערכות עבודות מאסיביות. העבודות משפיעות גם קצת על תוואי השביל ממש אחרי המעבר מתחת לגשר. גם בהמשך הדרך היה ניתן לשמוע את קולות העבודה של הכלים הכבדים.

שלט של שביל ישראל מעל לגשר.

ברקע- שקדיות פורחות בעוז.

השביל עובר מתחת לגשר.

ממש ליד הגשר צומח עץ שקד מקסים. הפריחה שלו הייתה נהדרת. זו הייתה רק המנה הראשונה של פריחת שקדיות בטיול הזה.

היה לי נחמד לראות את הפרחים הלבנים עם הרקע של השמיים הכחולים. מזג האוויר היה באמת מוצלח לטיולים!

בגלל העבודות יש בסביבה הרבה כלים כבדים וערימות עפר. בשביל להקל על המטיילים בשביל ישראל, הוצבו שלטים כתומים של מע"צ וקטע של הדרך אפילו סומן ברשתות צהובות-כתומות.

מעניין כמה זמן ייקח עד שיסיימו את העבודות באיזור הזה?

העבודות שנעשות בכביש הן נרחבות. לפי התכנון, מוסיפים נתיב לכל כיוון בין צומת נחל עמוד לצומת עמיעד. צומת נחל עמוד אמור להפוך למחלף ולשנות את מיקומו. מה שמעניין הוא שבנוסף יקימו גשרים מעל נחל עמוד ונחל עכברה, במקום סוללות העפר הקיימות. המטרה היא לאפשר מעבר בעלי חיים, מטיילים וגם זרימה של מים בערוצים.

כאשר השביל נפרד מדרך העפר, פגשתי כמה מטיילים שהלכו בכיוון ההפוך. כנראה היה מדובר בתיירים, על סמך השפה.

בהמשך הטיול הייתי רוב הזמן לבד, רק בואך העמוד של נחל עמוד, פגשתי מטיילים נוספים.

היה לי נחמד לעצור מדי פעם להנות מהדברים המיוחדים הקטנים שרואים בטבע, כמו רשת ההגנה של זחלי דובון הקורים. בכמה מקומות היה ניתן לראות פסים ארוכים ורחבים של הרשת הזאת, מנצנצת עם טיפות הטל. הזחלים של דובון הקורים נודדים עם האוהל שלהם. 

הסבר יפה אפשר לקבל בבלוג המעולה של עמיר ויינשטיין, בקישור הזה. כל הבלוג שלו מאד מוצלח, ובאמת פותח חלון לעולם החרקים. מומלץ בחום.

מבט לאחור:

צחנן מבאיש (אני חושבת שקצת החמירו איתו בקביעת שמו. הריח שלו לא נעים, אבל הוא לא כל-כך חזק ונורא כפי שהיה אפשר להסיק משמו):

וקצת יותר מקרוב:

ראיתי גם כלניות פורחות- אדומות ונהדרות, בוהקות בשמש:

כאמור, תיעוד של פריחת עצי השקד כבר היה ברשומה קודמת, אך לא יכולתי להתאפק וגם ברשומה הזו יופיעו כמה תמונות בודדות של השקדיות.

הן היו בהחלט ההפתעה של הטיול הזה. הפריחה הלבנה הזו ליוותה אותי כמעט לאורך כל הדרך. זכרתי שגם בשנים עברו ראיתי קשדיות פורחות בנחל עמוד, אך לא זכרתי כמות כזו גדולה של עצים. עכשיו יש לי מקום נוסף ברשימת המקומות בהם ניתן לבוא לצפות בשקדיות בעונה המתאימה.

מישהו יודע מהם הסימנים האלה בסלע? האם לקחו כאן דגימה של הסלע או שמדובר במשהו אחר?

היה מאד נחמד ורגוע ללכת לאורך השביל. שמחתי שכאשר התרחקתי מתחילת המסלול ומכל העבודות שנעשות שם, גם הרעש פחת והיה אפשר לשמוע ציוץ ציפורים ולהתנתק קצת מכל ההמולה.

ראיתי חלבלובים מגובששים מלבלבים ומוריקים.

עיריות רבות נצפו לאורך הדרך בפריחתן. העיריונים עוד לא פרחו, אך היה ניתן לראות שגם הפריחה שלהם בדרך.

ראיתי גם כמה רקפות חביבות במיוחד. מדהים באילו מקומות הן מצליחות לצמוח. אפשר למצוא אותן בכל מיני סדרים בין האבנים והסלעים, אך נראה שהן מסתדרות יפה.

הרדוף הנחלים:

דודא רפואי, עם העלים הגדולים והמרשימים:

לא הייתה זרימה בנחל, אך נצפו כמה שלוליות קטנות ובודדות. כמה ימים לפני כן ירד גשם, כך שציפיתי לראות קצת מים. טוב, גם השלולית הזו נחשבת:

לא יכולתי להתאפק:

כקילומטר וחצי אחרי מפגש הנחלים עמוד ועכברה, מגיעים אל קבוצת עצים.

במדרון, בצד ימין, יש מעיין קטן שלא מופיע במפת הסמ"ש. המעיין הזה נקרא עין שבשבת. אני עליתי אליו ומשם הסתכלתי צפונה. הנוף כל-כך יפה!

מבט מזרחה, על המצוק בצד השני של ערוץ נחל עמוד.

המעיין- עין שבשבת:

מדוע נקרא המעיין עין שבשבת?

בשנות החמישים הקימו אנשי קיבוץ חוקוק שבשבת רוח שמטרתה הייתה לשאוב בכוח הרוח מים מהמעיין לשוקת שנועדה להשקיית בהמות.

כאן נראית אותה שבשבת, ממש לצד השביל.

עיריות רבות פרחו בדרך. אני צילמתי כמה תמונות שלהן. זו מצאה חן בעיניי באופן מיוחד:

לא רק אני מצאתי עניין בעירית.

פשפש בשם רכנף העירית מוצא גם הוא עניין רב בעיריות. על הפשפש הזה ניתן לקרוא בבלוג של עמיר, בקישור הזה. תודה לעננת על ההפנייה לשם.

התמונה לא מוצלחת במיוחד, אבל אפשר לראות בה הרבה שקדיות פורחות במדרון.

כליל החורש:

אבן טבועה באבן:

לחלק מהשקדיות היה גוון נוטה לורוד. 

לופית:

מימין- ערוץ הנחל. משמאל- השביל.

עצרתי לצלם זמזומית יפה ונחמדה:

כאשר השביל יורד ומתחבר שוב אל ערוץ הנחל, חזרתי כמה עשרות מטרים אחורה בתוך הערוץ. זהו קטע מאד יפה.

כרמליות נאות פרחו לאורך כל הדרך. כאשר אני חושבת על דוגמא לצמח ממשפחת המצליבים, זו הדוגמא הראשונה שעולה בראשי. הצורה של הפרח ממש מזכירה צלב.

הכרמלית הנאה פורחת הרבה פעמים במרבדים צפופים. אני מחבבת את הפרח הזה.

מתקרבים לאיזור של הגיחון- המקום בו חוצה מוביל המים הארצי את נחל עמוד. יש כאן הפרש גבהים רציני ונדרשה עבודה רבה בשביל לבנות את הקטע הזה של המוביל הארצי.

המים עוברים בתוך צינורות פלדה. הם יורדים בגדה המזרחית של הנחל ואז שבים ועולים בגדה המערבית (בתמונה). הצינור הותקן בתוך תעלה חצובה במצוק וצופה בבטון בצורת מדרגות.

הגדה המזרחית:

בהמשך ניתן לראות מערות רבות במצוק:

הקטע הזה של הנחל מאד יפה בעיניי. המצוקים מרשימים. אפשר לראות שפני סלעים. אני ראיתי בטיול הזה רק כמה פרטים בודדים, לפעמים הייתי פוגשת עשרות מהם.

שכרון צהוב.

צמח רעיל שגדל על קירות סלע או על קירות מבנים ישנים. הפרח יפה. יש כל מיני סיפורים על אנשים שניסו להרעיל באמצעות צמח זה את אויביהם. בקיצור- צמח רעיל. לא בכוס התה שלכם!

העמוד שעל שמו נקרא הנחל נחל עמוד.

בטיולים משפחתיים שהיינו עורכים כאשר אני והפיצים היינו קטנים יותר, היינו מתחילים בדרך כלל מהכביש לחוקוק וללבנים והולכים בשביל עד העמוד או ממשיכים עוד קצת הלאה. החלק הזה של נחל עמוד היה אחד המקומות שבהם בקרנו עשרות אם לא מאות פעמים.

המקום הזה הוא גם המקום בו אבי הציע לאמי נישואים, כך שאולי זו סיבה נוספת לכך שהיינו מבקרים תדיר במקום.

בסמוך לעמוד יש נביעה. בדרך כלל, גם כאשר אין זרימה בנחל, יש בריכה קטנטונת אליה נאגרים מים מהנביעה.

הפעם המעיין היה יבש לגמרי. החורף הזה היה מאד קשה וניתן לראות זאת בזרימה החלשה בנחלים רבים.

באיזור של העמוד התחלתי לראות מטיילים נוספים, בעיקר משפחות עם ילדים. עד אז (מלבד כמה מטיילים זרים אותם פגשתי ממש בתחילת המסלול) הלכתי לבד. החלק הזה של נחל עמוד פחות מטוייל מאשר החלק העליון של הנחל, סמוך לכפר שמאי.

לא הייתה זרימה בנחל. קצת עצוב לראות זאת כאשר משווים את התמונות האלה לתמונות שצילמתי באותו מקום בשנים עברו. למשל, פה (ינואר 2013). אז הייתה זרימה בנחל וגם הבריכה של הנביעה הייתה מלאה.

"המערה הקטנה" (כפי שאני והפיצים נהגנו לקרוא לה)- קצת לפני שמגיעים אל כביש 8077 המוביל ללבנים ולחוקוק.

קידה שעירה:

קידה שעירה- וברקע העמוד:

המשכתי לרדת עם השביל לאורך הנחל. השביל עובר מתחת לגשר של הכביש המוביל ללבנים ולחוקוק. מים לא היו שם.

משם הנחל כבר מאד מתון ופחות מצוקי. הירוק מכל עבר כמעט משכר (אבל לפחות לא מדובר בשכרון צהוב... ).

מערת גולגולת- הנקראת גם מערת זוטייה:

רשמתי לעצמי לקפוץ לכאן בסתיו, בעונת פריחת החצבים. אני חושבת שיהיה אפשר לראות כאן פריחה מרשימה שלהם.

איכשהו נראה שדלגנו על החורף:

מושית השבע (פרת משה רבנו):

גשר מעל הנחל, ברקע מטעים:

בפיצול השבילים אני המשכתי עם שביל ישראל (שבקטע הזה מתלכד עם דרך הבשורה וגם עם שביל סובב כנרת באופניים) לכיוון מגדל. סכמתי עם פיצי4 שהוא יבוא לאסוף אותי ממעיין נון מתחת למגדל.

האפשרויות האחרות היו ללכת על הדרך המסומנת בסמ"ש ירוק עד לתחנת הדלק בצומת כביש 90 וכביש 8077 ולעבור ליד מערת אמירה. האופציה הזו הייתה יכולה להיות קצרה יותר. גם הקטע הזה של השביל מתלכד עם דרך הבשורה שסומנה באיזור לפני כמה שנים ספורות.

אפשרות נוספת הייתה להמשיך עם השביל השחור לאורך נחל עמוד עד לכביש 90 עוד עד לחוף הכנרת.

בדרך ראיתי בעיקר מטעי בננות:

שרידי טחנה ישנה:

עוד מטעים לאורך הדרך:

קטע מהדרך (דרך חקלאית) היה בוצי ומנוקד בשלוליות. מסתבר שעושים שם גם טיולי ג'יפים. אני ברחתי הצידה בשביל לא לחטוף נתזי בוץ מרובים.

הקטע הזה של השביל פחות מעניין, בעיניי, מהקטע בתוך נחל עמוד. עם זאת, הוא מחבר יפה בין נחל עמוד לבין העלייה לארבל מואדי חמאם.

עוד קצת גידולים בבקעת גינוסר:

במעיין נון היו אנשים רבים, ביניהם לא מעט קבוצות של אנשים דתיים. היו שם עשרות רבות של אנשים. אולי היה לשם טיול מאורגן (כי ראיתי גם שני אוטובוסים), אך היו שם בעיקר מכוניות פרטיות רבות. תהיתי אם חלק מהם היו קשורים גם לג'יפאים שראיתי מקודם.

אני רק קפצתי לראות את המעיין ואת הבריכה ואז ניסיתי להתקדם קצת בשביל להקל על אחי. הוא הגיע כעבור זמן קצר.

עצוב לראות בקבוקים צפים במים. חבל!

הבריכה והדקלים שנראים מרחוק:

היה לי טיול מאד נחמד. אני נהנתי ממנו. מזג האוויר היה מצויין, הייתי אומרת שהוא היה אביבי ביותר.

הייתה פריחה יפה לאורך הדרך, אך באופן כללי נראה שהרבה צמחים התבלבלו מהחורף הזה.

טיולי חודש ינואר השאירו טעם של עוד. בחודש פברואר יצא לי לטייל קצת פחות, אבל היו לי כמה גיחות חביבות לשטח.

בפברואר, בדיוק שבוע אחרי הטיול הזה, יצא לי לבקר בחלק העליון של נחל עמוד. 

אני כאן 
בארץ שנולדתי
בעיר בה גדלתי
בגן שקראו לי "יהודיה"
ילדה תמימה 
שעדין לא הבינה שהיא שונה.

הכל כאן השתנה 
שום דבר לא כמו שהיה

רק עמוק בפנים זיכרונות 
של ילדה קטנה.

מועדים לשמחה

חג פסח נעים

מאז שעינבל קנתה את מקל הסלפי החדש מאי ביי, לא נחה לרגע. בכל זמן שהוא, הייתה חייבת לצלם את עצמה לאינסטוש. ככה הם קוראים לאינסטגרם. ברוב הפעמים הדבר היחידי שמשתנה זה המיקום של הצילום. כי הפרצוף הוא אותו פרצוף עם השפתיים המשורבבות קדימה והמבט ההוא בעיניים. זה מה שהרוב עושים היום. מצטלמים לאותה אפליקציה בטלפונים הסלולאריים ומחכים שאחרים ייתנו לייק. לב. מחכים שיהיו מאות אלפי אנשים שיעקבו אחרי המפרסם ואולי יתמזל מזלו והוא יעשה כסף מפרסום וממוצרים שאותם יקבל בדואר, או שסתם יהיה מפורסם כי ככה.

ואני רק יוצא מנקודת הנחה שכל מי שחי היום או לפחות תשעים אחוז הבינו את מה שכתבתי קודם. כי סלפי, אינסטוש, לייק....זה מה שהולך היום. מי שלא יודע לא בעניינים. וחוץ מפרסום, אין תכלית. ריקנות גדולה שמתמלאת ומתרוקנת בכל פעם מחדש. זו אינה רק נחלת הצעירים. לאט ובטוח מצטרפים מבוגרים רבים למהפיכת האינטרנט. שלא לאמר זקנים. תושבי בתי אבות וסתם תושבי ביתם. זקנים בסביבות שנות השמונים תשעים שלהם. חלקם מהקשישים האלה, ששרדו ימים אפלים. לא הרבה אנשים נשארו איתנו. שנות דור עברו מאז והדור ההוא הולך ונעלם. והאחרונים שעדיים כוחם במותנם, זיהו את האינסטגרם. לא. הם לא משרבבים שפתיים ולא מעפעפים בעיניים. הם מצטלמים עם הנכדים והנינים על רקע עצים נופים וים. צילומי צבע. מסורקים ולבושים יפה. בקושי מחייכים. בקושי זזים. לידם יש אולי מטפלת או מטפל מארצות הניכר. עוזרים להם לחיות את העת שנותרה.

צלצול הפעמון הכריז על הפסקה בבית הספר שבו לומדת עינבל. כולם מיהרו החוצה לחצר. חלק מהבנים ילך לעשן במחששה שמאחורי אולם ההתעמלות. כל כך שנות השמונים. הרי אפשר לעשן בעוד מקומות מהר ובלי שיראו אותך. אבל מאחורי אולם ההתעמלות יותר כייף. עינבל יצאה החוצה ובדרך פגשה את יובל, חברתה מהכיתה המקבילה. זאת השנה האחרונה שלהם בתיכון והלב כבר מתחיל לדפוק במרץ לנוכח המחשבה על השרות הצבאי הקרב ובא. חלק מהחברים לא ישרתו בצבא מבחירתם. אבל הרוב יעשו את השרות. מי ביחידה קרבית ומי ביחידת עורף. העיקר לעשות את מה שצריך. ענבל שלפה את הטלפון הסלולרי מהתיק וחיפשה מקום מתאים לעשות צילום סלפי. יובל הביטה החוצה וחייכה. היא ראתה את גרם המדרגות בכניסה מואר על ידי השמש באופן כזה שהקרניים צבעו את הזכוכיות שמאחור בצבעים מרהיבים.

כשיצאו החוצה ראו חבורת זקנים חביבה יושבת על הספלים ליד הכניסה. לידם עמדה מורה שחייכה אליהם וסיפרה משהו. ענבל התעכבה לרגע וחייכה לאחד הקשישים החביבים שחבש כובע ולבש חליפה עם עניבה. הוא חייך לה חזרה. היא ניגשה אליהם והמורה הפסיקה לדבר ופנתה אליה. "היי עינבל" עינבל חייכה אליה. "היי ". המורה הסבירה לה שזהו ביקור של ניצולי שואה שבאו לספר לתלמידים על אותם ימים כדי שהזיכרון לא יעלם לאחר מותם. עינבל התרגשה מאד. סבתא שלה נפטרה לפני שלוש שנים. סבתא הייתה ניצולת שואה וכיום היא כל כך חסרה לה. היא הרגישה שלא דיברה איתה מספיק. ממש בקושי התייחסה אליה. היא יותר נגעלה כי סבתא הייתה מה שקוראים סיעודית ולא הצליחה ממש לשמור על הנקיון סביבה. עינבל נמנעה מלהתקרב אליה ולא זכתה לשמוע את הסיפורים הרבים שהיו לה על השואה. מאז שנפטרה הסבתא נוצר חלל גדול שאי אפשר לסגור אותו. דבר שגרם צער רב לעינבל. חבורת הזקנים הזאת הייתה אולי סוג של הזדמנות עבורה. היא לא חיפשה אותה אבל כנראה שההזדמנות מצאה אותה בעצמה. עינבל הציעה למורה עזרה בליוי של הקבוצה ובהסבר על בית ספר. יובל הביטה עליה בחוסר סבלנות וסימנה לה להגיע להצטלם. עינבל חייכה וקראה לה. יובל כעסה ולא רצתה להתקרב. היא לא סובלת זקנים. יש לה בבית סבתא שיושבת בסלון כל היום וזה מעצבן אותה בגלל הריח של התרופות. "אני הולכת למצוא מקום להצטלם" צעקה יובל לעינבל. עינבל שכחה לגמרי את עניין הסלפי שתיכננו לעשות בחצר.

מה אתן מצטלמות לסלפי ? שאלה פתאום אחת הקשישות בחיוך. עינבל הביטה עליה. "איך את יודעת מה זה סלפי ? " היא שאלה את הקשישה. הקשישה צחקה בקול. "מידלה, תאמיני לי שאני יודעת. יש לי חמש מאות עוקבים. כל בתי הדיוק המוגן בארץ והנכדים שלי" היא קראה לעינבל והראתה לה את האינסטגרם הפרטי. "רוצה לעקוב אחרי ?" היא שאלה.  "ברור" ענתה לה עינבל. "זה צילה 19787896779 " אמרה הקשישה לעינבל. "מה זה המספר הזה? " שאלה עינבל. הקשישה משכה את השרוול שלה כלפי מעלה. המספר היה רשום לה על הזרוע. "זה המספר יקירתי" ענתה לה. "זה המספר שלי במחנה ההשמדה והוא רשום באינסטגרם בתור חלק מהשם שלי כדי שלא ישכחו לעולם מה היה שם" ענתה בקול תקיף. עינבל הורידה את הראש ושתקה. פעם ראשונה שהיא שומעת על הרעיון כזה מדהים. להשאיר את זכר הניצולים באמצעות האינסטגרם.

יובל התייאשה והלכה. עינבל הביטה בתמונות של צילה וראתה שהיא צוחקת בכולם ומסביבה אנשים וילדים. אלף וחמש מאות תמונות בחשבון שלה וחמש מאות עוקבים. "רוצה לעשות איתי סלפי ? " שאלה צילה פתאום את עינבל. " עינבל חייכה ואמרה שכן בתנאי שצילה תעשה איתה סלפי. "וזה לא יפגע לך באינסטוש ? " שאלה צילה "לעשות תמונה עם זקנה מקומטת כמוני ? ירדו לך מלא עוקבים" "שירדו " ענתה עינבל. "מהיום אני מוסיפה לאינסטגרם שלי את המספר של הסבתא שלי שכבר לא בחיים" בעיניים שלה עמדו דמעות שאיימו להתפרץ החוצה. צילה חיבקה אותה בחום והתרגשה מאד.

יום השואה קיבל השנה משמעות חדשה ועוצמתית יותר עבור עינבל. גם נוספו לה מאות עוקבים לאינסטגרם. נשים נאות וגברים נאים. כולם צעירים בני שבעים עד שמונים ממקומות רבים בארץ. חברים רבים של עינבל הוסיפו את המספרים לשמות שלהם. הזכרון חייב להמשיך לעד.

כל הזכויות שמורות.

שואה,

מילה כל כך נוראה.

היא טומנת בחובה הרבה צער,

הרבה אובדן,הרבה בכי ועצב,

שואה ,מילה איומה,

מילה שיש בה מראות זוועה,

מילה שאומרת העולם נורא,

אבל למה? למה קיימת בכלל כזאת מילה?

אולי אם לא היו ממציאים אותה ,

אז לא היו משתמשים בה?

נשאלת השאלה, האם בני אדם נולדים עם כזה רוע ?

ואם לא נולדים כך, מה גורם לרוע לפרוץ החוצה ולגרום לשואה?

לאלוהים פתרונים או לאדם? מי יידע?

שואה-מי המציא את זו המילה האיומה?

מי נתן לה משמעות כזו גרועה ונוראה?

שואה ,הלוואי ולא היתה קיימת  זו המילה .

בכל שנה יש להזכיר ולזכור 

ולכן גם השנה אני שמה את זה פה:

"נושאת אותה על גבי" -

דינה וינשטיין

בגאון אני נושאת אותה על גבי.

נותנת משמעות חדשה ומחזקת לשם ולאדם. נוצרת ומנחילה את אהבתה, מורשתה.

יהי זיכרה ברוך ומברך.

" פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה" כותבת אניטה דיאמנט בסיפרה "האוהל האדום"

שנים היתה גם הפליאה בעיני והיום אני יודעת .

השנה כחלק מהעיסוק שלי בסיפור סיפורים ובנסיון להנחות אנשים לספר את סיפור שלהם -"סיפורים בקהילה",

 אני מלווה קבוצה של בני דור שני לשואה: לזכור ולהמשיך לספר

במטרה שימשיכו לספר את הסיפור של הוריהם. המפגשים מרתקים ונוגעים עד מאוד. כל מפגש כזה מביא אתו עוד מעגלים ורבדים של רגשות מול הכוחות של השורדים.

אחת ממטרות הסדנה היא לספר את הסיפורים במסגרת "זיכרון בסלון" ואנחנו נתמד השנה ב"סיפור השם"

רבים מבני דור שני נושאים שם של בן משפחה שניספה.

חשוב "לנער" את השם ולגלות ולספר את סיפור הדמות, האדם שאותו רצו להנציח...

אנחנו עוברים מסע מרתק.

אוספת לפה כמה קטעים שעוסקים בעניין...

יהודים בארץ ישראל

אנַחְנוּ שוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ.שְמוֹתֵינוּ

הַיְהוּדיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִים אוֹתָנוּ

וּמַעלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם

מַתַּכוֹת,אַבִּירִים שֶהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרוֹב,

בְּשָמִשים שֶרֵיחַם נָדַף,אבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדוֹם

מִשְלוֹחֵי יָד שָבַּטְלוּ מִן הַעוֹלָם

מאיר שלו :

אצלנו היהודים, השם הוא יסודן של הנצחת הנפטר ושל זכירתו. כאשר בועז מדבר על נישואיו לרות, שבעלה הראשון נפטר, הוא אומר שעשה זאת כדי ”להקים שם המת על נחלתו, ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו“. כאשר אנחנו מאחלים למישהו שיישכח לגמרי, אנחנו אומרים: ”יימח שמו וזכרו“. גם עצם שמו של המוסד ”יד ושם“ לזכר הנספים בשואת יהודי אירופה מעיד על כך שאצלנו אין די ב“יד“, צריך גם את ה“שם“

קרלו לוי,

בחבלים אלה יש משמעות לשמות

וכוח מגי בהם; אין הם שמות בעלמא,

הברות מוסכמות, אלא ממשות בהם

וכוח השפעה

פרימו לוי,

אדם אינו אשם בשם שהוא נושא.

לי קוראים מנחם, ולא ניחמתי אף

אחד, אפילו לא את עצמי

אני מנסה לכתוב

את המראות

את הרגשות

את הצלילים

את הריחות

בשקט מסביב

בעודי צועדת על המסילה

באושוויץ

המובילה לגהינום.

הלב פועם בחוזקה

הגרון נחנק

הדמעות פורצות

סבא וסבתא

אני כאן!

כשהייתי ילדה לא הבנתי את גודל הזוועה. ילדים לא יכולים להבין כאלו דברים. האמת? גם מבוגרים לא.

כשהייתי ילדה הם היו סבתא רחל וסבא שלמה. סבתא הייתה הדומיננטית- מדברת, נוכחת, חזקה. סבא היה השתקן- קורא, מתנהל לאיטו, מדבר בקושי ובמשפטים קצרים. אהבתי ללכת אליהם מאוד, בתור ילדה וגם בגיל יותר מאוחר. במרכז הבית הקטן, באמצע השולחן בסלון, עמד תמיד כלי עם עדשי שוקולד, אגוזים ועוד מיני מתוקים. סבתא הייתה כובשת דגים ומכינה מלפפונים חמוצים בצנצנות זכוכית גדולות ותמיד הייתה סודה שהוכנה בסיפלוקס עם פטל אדום ורוד. כילדה לא העמקתי מחשבה בזה שלאבא שלי לא הייתה משפחה מלבד הוריו ואחותו. ואז גדלתי ולאט לאט נחשפו הזוועות, ההשמדה, הניתוק מהמשפחה, הבריחה כחיות פצועות מהתופת, ההישרדות. הבחירה בחיים.

כעוף החול הקם מעל חורבות הם הצליחו למצוא זה את זו לאחר המלחמה. שני שרידים, שני שורדים, נטולי משפחה, נטולי כל קיום שהכירו בעבר, עקורים, נידפים, בודדים. אני לא יודעת מה היה הדבק שגרם להם לבחור אחת בשנייה (ואולי המילה בחירה היא  בכלל פריבלגיה של חיים נוחים ושבעים) אבל משהו גרם להם לבחור זה בזה ולבחור בחיים. הם התחתנו, הביאו לעולם שני ילדים. סבתא הייתה כבר הרבה אחרי גיל שלושים כשילדה את ביתה הבכורה. דודה שלי. שלוש שנים אחרי הצטרף זאטוט שובב ומלא אנרגיות, אבא שלי. כמה שנים לאחר מכן עלו לארץ ישראל. שני הורים, שני ילדים, רק זה לזו בעולם כולו. עיניים כחולות, שיער בהיר, לחיים אדמדמות, כמו תמונה של משפחה מושלמת. עם שני הורים ששום דבר לא יכול היה להיות שלם בהם אחרי זוועות המלחמה וההשמדה, אחרי אובדן כל מה שידעו והכירו אי פעם על עצמם ועל העולם. אבל הכוח של החיים חזק כנראה מכל מוות שקיים. סבתא בחרה לדבר, לספר. בכל ביקור, בעיקר בגילאים מאוחרים יותר, היה עולה הגעגוע, החוסר, תחושת האשמה על זה שהיא היחידה ששרדה מכל משפחתה הענפה. סבא היה שותק, מתכנס. בגיל צעיר יחסית איבד את השמיעה. לפעמים אני חושבת שגם זו הייתה בחירה. הם זכו לראות שבעה נכדים, ושני נינים לפני שהלכו לעולמם. הם זכו לראות את ההמשכיות, אותנו נושאים בגאווה את שם משפחתינו הגלותי והמסובך. לא מעברתים, לא משנים, אנחנו זיכרון חי, פועם וזוכר את שהיה וכמעט שנעלם.

ותמונה אחת, אחת ויחידה שסבתא שלי נשאה עימה מלפני המלחמה,המשפחה שלה, בשחור לבן, בארץ רחוקה, של 30 אנשים, נשים גברים וילדים, בשעת יום, בלבוש יהודי מסורתי, זורמת בעורקיי, מפעמת בדמי מאז ראיתי אותה פעם ראשונה. אף אחד מלבדה לא שרד. זכרון מתועד אחד של גודל הזוועה. היא שריד יחיד ואחרון לשבטה.

אז סבתא וסבא אהובים שלי תודה שבחרתם בחיים וזה בזו, תודה שהגנתם עליי בילדות עד שהתחלתי לשאול המון שאלות שדרשו תשובות, תודה על ימי חופש בים אליהם הייתם לוקחים אותי באוטובוסים, תודה על זה שתמיד היה לכם משהו טעים עבורי כשהייתי באה לבקר, תודה שידעתי שהבית שלכם הוא תמיד גם הבית שלי. תודה שאחרי כל הזוועות, השינאה, היגון, האבל והאימה שחוויתם- בחרתם להמשיך. 

אתם דמויות המופת שלי, האור בקצה כל חשיכה, ניצחון הטוב על האופל, האהבה על האימה . 

נזכור ולא נשכח