בשבוע שעבר מצאתי בפיד של הפייס בוק שלי השוואה בין יומן שכותב כלב ליומן שכותב חתול. היות ואני בעליהם הגאים של חתולה (שמניקה את הגורים שלה בארון של הגורות שלי) וכלבת נחיה שלא מימשה את הפוטנציאל שלה, קראתי והתאהבתי. היומן של הכלב הולך בערך כך:
8:00 בבוקר - השכמה, הצלחת שלי מלאה במזון לכלבים ... מה שאני הכי אוהב
8:30 בבוקר - צעדה עם האיש שלי ... מה שאני הכי אוהב
13:00 - הילדים חוזרים מבית הספר ... מה שאני הכי אוהב
וכן הלאה. היומן של החתול נראה קצת שונה. אשאיר לכם לחפש לבד באינטרנט.
ובכן ... ביום רביעי נוחתת במייל שלי הזמנה מקבוצת דוד ואחיקם לטיול בהדרכתו של המדריך המיתולוגי דודאחיקם ובארגונו המופתי של היוזם - אחיקםדוד. הפרטים הם כדלהלן:
5:30 בבוקר - תפילת שחרית ויציאה מבקעות ... מה שאני הכי אוהב
6:30 בבוקר - טיפוס על הגדיר ... מה שאני הכי אוהב
9:00 בבוקר - ביקור בחירבת עיינון - תבץ המקראית ... מה שאני הכי אוהב
10:00 בבוקר - הגעה למרגלות הטמון ... מה שאני הכי אוהב
11:00 בבוקר - עליה לטמון ... מה שאני הכי אוהב
12:30 - חזרה לבקעות ... מה שאני הכי אוהב
בדרך כלל הטיולים האלה צמודים ללוח הזמנים באופן קיצוני אבל הפעם הדברים השתבשו על ההתחלה. בערב לפני כיוונתי את השעון המעורר לשעה 04:45 על מנת לצאת מהבית בשעה חמש בבוקר. השעון מצלצל ואני קופץ כנשוך נחש ומנסה להשתיק אותו בפראות על מנת שלא יעיר את הגורה התורנית במיטה שלנו. אני מתלבש בזריזות, מכניס את עדשות המגע, ממלא מים בשלוקר ויוצא אל האוטו. רק לפני שאני ממש יוצא מהדלת אני מסתכל על השעון. השעה 4:20. אני עומד נבוך ולא יודע מה קרה? הרי השעון צלצל ב-4:45! האם החליפו לשעון חורף בדיוק עכשיו בגלל הגשם? פתאום הטלפון מצלצל שוב והפעם צלצול של שיחה. אני עונה. זה אחיקםדוד המארגן. הוא שואל כמה דברים לגבי הקפצת המכוניות. פתאום אני מבין שהצלצול הקודם לא היה השעון המעורר אלא טלפון קודם ממנו. לפחות אני מבין את המצב. לחזור לישון לא בא בחשבון כי צריך להוריד את העדשות, להתפשט וכו׳. לפחות אכלתי ארוחת בוקר נורמלית ומושקעת יחסית לבוקר של טיול.
לקום לפני הזמן ... מה שאני הכי שונא.
אני אוסף את הטרמפיסיטים שלי ומגיע לבקעות. מתפללים ויוצאים לדרך. אנו נוסעים לכיוון מחסום תייסיר. זאת אומרת, שמאלה מכביש אלון לכיוון חמאם אל מליח ועד המחסום. פתאום הרכב המוביל עוצר בצד ואני אחריו. הנהג מנסה להתניע וזה לא מתניע. כנראה שנגמר לו הדלק. בעיה רצינית? מה עושים? אי אפשר להשאיר פה את הרכב מפני שכאשר נחזור הוא לא ישאר שם ואם ישאר שם אז רק כשלד שרוף. תחנת הדלק הקרובה מרוחקת מאיתנו כ-30-40 ק״מ לכל כיוון. אנו מנסים לעצור ערבים מקומיים ולבקש בנזיאאין. כולם נוסעים על סולר. עולים למאהל הסמוך. יש לו גנרטור על בנזין אבל נגמר גם לו. מבקשים מילד צינור בשביל לשאוב דלק מהמיכל שלי אבל הצינור לא נכנס, יש שם איזה פילטר או משהו. בסוף מחליטים להשאיר את המכונית במקום ולקוות לטוב. בסופו של דבר זה רכב חברה. אני עושה נגלות עם הרכב שלי למחסום תייסיר וחלק הולכים ברגל.
מטפסים מעל הגדר של מחנה הנטוש של מחסום תייסיר ... מה שאני הכי אוהב
מטפסים על הגדיר ... מה שאני הכי אוהב.
עליה תלולה של 600 מטרים. שני מטיילים לא ממשיכים עם הקבוצה אלא מתנהלים לאיטם. הם מראש התכוונו להשאר בבקעה עד מאוחר. שאר המטיילים הם בחורים צעירים ונמרצים ואני המבוגר ביותר. אני עוצר כל 10 מטרי גובה על מנת לתת ללב להרגע קצת והדופק פועם לי באוזניים ממש. בסוף מגיעים. ארוחת בוקר, תצפית. פעם ראשונה שאני רואה את נחל עירית יחסית מקרוב. דודאחיקם פורש את הדגל של חברת ״מחזירי עטרה ליושנה״ של הרב עקיבה יוסף שלזינגר ותוקע בשופר כמנהגו של עיי״ש בכל יום שישי מול הר הבית. אני נזכר שיום השנה של הרב עיי״ש חל בדיוק היום - א׳ באייר. איזה צירוף מקרים. אני מספר על מה שקראתי על הרב עיי״ש וכולנו מתבשמים מהיותנו אנארכיסטים כמוהו. ממשיכים למערת ענבר - מערה חצובה בסלע עם גולל.
מערה עם גולל ... מה שאני הכי אוהב
ירידה קשה דוך ... מה שאני הכי אוהב
צועדים בתוך שדה פרחים צהובים בגובה של הכתפיים שלנו ... מה שאני הכי אוהב
עולים לחירבת עיינון - תבץ המקראית ... מה שאני הכי אוהב
בתבץ אני מוצא פלח רכב - חתיכה של אבן בזלת מסותתת - האבן שאבימלך חטף בראש בדיוק במקום הזה. אני מחפש סימני דם על האבן אבל כנראה שזו חתיכה אחרת. אני מצטט את ד״ר הורן שהסביר שבכל אתר עתיקות אפשר לראות חתיכות של אבני בזלת ששימשו כאבני ריחיים מפני שהן לא נשחקות. אם משתמשים באבני הגיר של האיזור כאבני ריחיים אז הן נשחקות והקמח מתערבב עם חתיכות גיר ותוך זמן קצר לאוכלים את הלחם הזה לא נשארות שיניים. לכן טרחו להביא אבני בזלת מהגולן.
חוצים את עמק הבוקע לכיוון הטמון ... מה שאני הכי אוהב
השמש מכה חזק על ראשינו ואני מרגיש שאני הולך לחטוף מכת חום למרות שאני שותה בלי סוף. אני מקפיד לקחת המון מים לטיולים האלה. הצעדה קצת ארוכה מפני שאנו לא רוצים להכנס לכפר שעומד בינינו לבין הטמון ועוקפים אותו משמאל. ההליכה לא פשוטה מפני שצריך לעבור בתוך צמחיה עבותה בתוך העמק. מזל שדודאחיקם מכריז על מנוחה של חמש דקות מתחת לתאנה.
הפסקה למניעת מכת חום ... מה שאני הכי אוהב
מתחת לתאנה אנו עורכים התיעצות קצרה. אנחנו באיחור גדול בגלל העיכוב עם המכונית בבוקר. אנו מחליטים שאני אלך יחד עם אחיקםדוד במסלול מקוצר. לא נעלה על שיא הגובה של הטמון אלא נחתוך טיפה. עבורי זה בסדר מפני שהייתי על כל הטמון, עם מאיר, ביום שישי שלפני פסח. אנו פוסעים על שביל כמעט כל הדרך ומגיעים לירידה אל בקעות. אלוקים עדי שהירידה קשה לי יותר מהעליה.
ירידה תלולה על דרדרת של אבנים ... מה שאני הכי אוהב
הכי אוהב אבל מרגיש את ברכי הדפוקה בכל צעד. למרבה הפלא, תוך 45 דקות אנחנו בבקעות. עולים למכונית ולתדהמתנו הרבה המכונית שהשארנו לצד הכביש עדיין שם ונראית שלמה. רק שלידה עומד רכב של חבורת ״צעירים״ שמתקנים פנצ׳ר. מוזר מאוד.
״צעירים״ שמתקנים פנצ׳ר ... מה שהכי חשוד
אנחנו עוצרים לידם ברוב רושם ומסתובבים מסביב למכונית שלנו. אני מסביר ל״צעירים״ שתכף יגיע בעל המכונית לקחת אותה. את הקשר עם בעל המכונית איבדנו מזמן - הוא אחד משני הפורשים על ההתחלה שהתכוונו ללכת לאט ולהגיע מתי שהוא. אני תוהה אם המכונית עוד היתה שם כשהם חזרו.
חוזרים לבקעות ואני מספיק עוד לקפוץ למכולת ולקנות
ארטיקים ... מה שאני הכי אוהב אחרי טיול כזה ובכלל
למרבה הפלא הקבוצה כבר מחכה לנו על הכביש. אני חושב שגם הם קיצרו קצת את המסלול שלהם ולא הלכו עד לתצפית בקצה המערבי של הטמון. מעמיסים את כולם על המכונית. ואני מגיע הביתה ב-2:30. זמן נפלא בהתחשב בנסיבות.
תודה רבה לדודאחיקם המדריך. לאחיקםדוד המארגן, לכל המטיילים ובמיוחד לארכיאולוג הבית שתיארך לנו את כל החרסים שהרמנו מהאדמה לאורך כל הטיול.