כןכן, פרק של אנני! עבדתי עליו נורא קשה, מקווה שתעריכו. הפרק הזה לא עבר ביטוא עצמי, כי ממש דחוף לי לפרסם את זה היום - בכל שאר השבוע לא הייתי מוצאת זמן לפרסם, ולא היה לי זמן לעבור עליו. אז... בטאות משנה נאמנות (עמית וגילי) - אני סומכת עליכן! XD
סתם, נו. אבל בכל אופן, אני חייבת להגיד שאני ממש גאה בעצמי על הפרק הזה. בין כל המבחנים והעבודות הצלחתי לכתוב 4000 מילים וקצת, ואני שמחה על כך. אומנם זה לא הפרק הכי ארוך שהיה באנני (פרק 5 מנצח את כולם XDD), אבל עדיין, בין כל הלימודים המטורפים האלה זה בהחלט הישג.
אני צריכה להגיד תודה לגילי על הרעיון הכללי שהיא נתנה לי לפרק הזה. אומנם לא השתמשתי בפיצול אישיות כמו שהיא ועמית הציעו, אבל השתמשתי בתאומים, וגם עשיתי את השם של הפרק טיפה פחות ברור מאליו. אז - תודה! 3>
הו, ואני חייבת לומר - בקרוב אעשה הפסקה עם אנני. לא כי נמאס לי ואין לי רעיונות יותר, ממש ממש לא, אני פשוט עומדת לסיים... אממ. היית קוראת לזה "כרך", אבל זה רק 10 פרקים, אז במקום זה אגיד "עונה", אפילו שזו לא סדרת טלוויזיה. בכל אופן, אחרי פרק 10 אני אסיים את העונה הראשונה ואקח הפסקה מאנני, אשקיע יותר בדברים אחרים (כמו "ניגודים" וכרך ב` של "הלוחמת דיאנה") ואז אחזור לעונה 2, עם מלאי רעיונות חדש וקצת פחות עומס בלימודים ~
ודבר אחרון שאני רוצה לומר - ככל הנראה היום או מחר אני אשנה את העיצוב של הבלוג, וגם אוסיף עוד שתי קוביות. תהיו מוכנים ^^
וזהו, אחרי כל ההודעות והתודות המתישות (אך החשובות) הללו, הנה פרק 9 של אנני! תהנו <:
~.~
אן ישבה על המיטה, ראשה מוטה לאחור, עיניה חצי עצומות. כל גופה היה רפוי, רך כמו חמאה – או לפחות ככה היא הרגישה. האופיום כלא אותה בתוך בועה נעימה ומחממת שגרמה לה להתכווץ לתוך עצמה ולנמנם בהנאה, בלי לחשוב יותר מידי. גופה שקע בתוך המזרון הרך, שיערה התפזר סביבה על הכרית, עיניה היו פקוחות ומזוגגות בטשטוש.
בדרך כלל היא העדיפה שלא לגעת באופיום, מהסיבה הפשוטה שהיא לא רצתה לפתח אליו תלות. היא ידעה כמה זה עלול להיות קטלני. אבל לאחרונה זה כל מה שהיה לספק שלה, והיא הסתדרה עם מה שיש.
היא הרגישה ראש פרוותי המתחכך בה, וגנחה בחוסר אונים. החתולה כמו ניצלה את העובדה שאן נמצאת באפיסת כוחות מוחלטת כדי לבוא להפריע לה במנוחתה. היא זזה בקושי לשכב על הצד, מתכרבלת לתוך עצמה. "תעזבי אותי." ייללה לעבר החתולה כשזו המשיכה להתחכך בה.
בשבועות החולפים, היא שקעה במין עייפות כרונית שלא פסקה אפילו לשנייה. היא איבדה כמעט לגמרי את התיאבון ואת החשק לצאת מהבית. זה היה מעט משעשע לראות את פניה המודאגים של קסנדרה מעליה. לפני חודש או חודשיים אן הייתה האחת שמנסה לשכנע את קסנדרה לאכול, ועכשיו חלוקת התפקידים התהפכה פתאום.
היא לא ידעה למה זה קורה לה. מידי פעם היא הייתה שוקעת בעצמה, כך שזה לא הדאיג אותה, ועדיין – היא שנאה להרגיש כל כך חסרת אונים.
החתולה ייללה בקול דק ונשכבה על בטנה של אן. אן רטנה בכעס, מתעלמת מהעובדה שההרגשה של הפרווה הרכה על עורה החשוף הייתה דווקא די... נעימה. לא בצורה יוצאת דופן, ובכל זאת. היא נשענה על מרפקיה, מעיפה מבט בחתולה. "היי, את דווקא לא כל כך גרועה, את יודעת?" חיוך מוזר עלה על שפתיה והיא קרסה חזרה לשכיבה. "בשם הכלום, מרוב בדידות אני כבר מתחילה לדבר לגוש הפרווה הזה..." צחקקה לעצמה בשעשוע. הצלצול של הפלאפון הקפיץ אותה ממקומה, וגלימר סמרה את שיערותיה ונפלה-קפצה מבטנה של אן, משאירה עליה לאות מזכרת פסים אדומים של שריטות. אן קיללה וקמה בקושי רב לישיבה, לוקחת את הפלאפון מהשידה, ממהרת לענות. "כן?" היא בלעה פיהוק.
"אן? זאת את?" קולו של ג`רמי נשמע מודאג מעט.
"אני ולא אחרת." מלמלה, מביטה באומללות קלה על בטנה החבולה. היא נאנחה ונשענה על הקיר, עוצמת את עיניה.
"מזמן לא התראינו." הוא ציין את המובן מאליו, ונשמע חושש מעט. "הייתה לנו תקופה די שקטה בזמן האחרון, בלי חקירות יותר מידי מסובכות, אז לא היינו צריכים את עזרתך." אן עיקמה את אפה לנוכח העובדה שהוא דיבר ברבים. "איך העברת את התקופה הזאת?" עכשיו הוא נשמע כבר יותר נינוח.
"סיממתי את עצמי למוות, כרגיל." היא נאנחה, מחייכת לנוכח המבט שדמיינה שוודאי מתנוסס על פניו ברגעים אלו.
"שיערתי לעצמי." הוא אמר, ובקולו היה שילוב מוזר של דאגה לשעשוע. הוא הרצין לפתע, קולו מתרכך. "התגעגעתי אלייך, אן."
היא נשכה את שפתיה, שואלת את עצמה לאן כל זה מוביל. היא לא הייתה משקרת לו אם הייתה משיבה "גם אני" – בעצם, בדיוק להיפך. היא שמה לב שבהשפעת האופיום, היא החלה לחלום חלומות מוזרים מאוד. הם תמיד היו ספק ארוטיים ספק מטרידים, ואן תמיד התעוררה מהם בהבעה מזועזעת לחלוטין. ג`רמי כיכב ברבים מהחלומות הללו. היא עדיין שאלה את עצמה מה התת-מודע שלה מנסה להעביר לה.
"צץ מקרה חדש?" אמרה לבסוף, שומרת על טון חסר גוון.
אכזבה קלה נשמעה בקולו של ג`רמי. "כן. תאומים תמיד היו קשים במיוחד לחקירה כשהם באו בזוגות, אבל הזוג הזה ממש בלתי אפשרי. אף אחד מהם לא מוכן להפליל את השני..." הוא שתק לכמה שניות ארוכות. "תבואי ואספר לך את הסיפור במלואו."
"אגיע מחר, טוב?" השיבה בעייפות. "אני לא במיטבי כרגע."
"קבענו." אמר ג`רמי, ואז שתק לעוד רגע קצר. "אשמח לראות אותך מחר, אן. בכנות." אן נשכה את שפתיה. הוא לא הסכים להפסיק לנסות.
"גם אני אשמח לראות אותך." השיבה לבסוף, לא יכולה למנוע משביב של רכות להתגנב לקולה. לאחר מכן היא ניתקה את השיחה, מתמוטטת חזרה על המיטה.
______
"מצאנו ילדה בבית המשותף שלהם. הם עדיין גרים עם אימא שלהם, שניהם, וככל הנראה התכוונו לעבור לגור יחדיו בבית משותף. בני שמונה-עשרה בסך הכל. הילדה הייתה בת אחת עשרה, וככל הנראה הייתה מורעבת ומנוצלת מינית. ברור לחלוטין ששניהם ידעו על זה, אבל הילדה טענה שרק אחד מהם בא אליה שוב ושוב. היא לא הסכימה להגיד מי מהם. היא בשוק טוטאלי. לא חקרנו אותה, היא במצב הרבה יותר מידי רגיש בשביל זה, ובכל זאת – יש לנו את שניהם."
"מה לגבי האימא?" שאלה אן, מוטרדת.
"האימא לא ידעה כלום על העניין. הוצאנו ממנה כל מה שיכולנו, אבל בכל הסיפור הזה, נראה כאילו היא האדם היחיד שבאמת ובתמים חף מפשע." אמר ג`רמי בכובד ראש.
"תאומים זהים או לא?" הם נעצרו אל מול הדלת.
ג`רמי הביט בה בבלבול קל. "זה משנה?"
"הכל משנה." אמרה אן בכובד ראש.
"תאומים זהים, אבל אפשר להבדיל ביניהם בזכות התספורת." אמר ג`רמי במשיכת כתפיים. "לאחד יש שיער ארוך, לשני קצוץ."
"מעניין..." מלמלה אן, ואז דחפה את הדלת. היא שלחה מבט אחרון בג`רמי, סוקרת אותו מכף רגל ועד ראש. לרגע עצמה את עיניה, כשוקלת את דבריה, ואז אמרה בקול חרישי – "תודה לך."
ג`רמי נראה מבולבל מעט, אבל אן לא התעכבה כדי להסביר לו ומיהרה להיכנס לחדר. הבחור שישב באמצע החדר השיב לה מבט, סוקר אותה. שיערו היה קצוץ, ואן הרהרה לעצמה קלות, עומדת במקומה. לאחר מכן היא התנערה והלכה לעבר הכיסא הפנוי, מתיישבת. היא סקרה ארוכות את הגבר שמולה. את תווי הפנים החדים, הכמעט תוקפניים. את השיער הכהה. את העיניים המימיות. היא נשכה את שפתיה, ואז החלה לדבר. "תהיה יכול להגיד לי את שמך?"
הוא הביט בה בשקט, ממשיך לבחון אותה. אן הייתה יכולה להרגיש את מבטו על גופה בצורה די מטרידה, אך לא הסכימה לעצמה להתכווץ באי נוחות.
"רופרט." הוא אמר כשסיים, מחזיר את מבטו לפניה. אן נשכה את שפתיה, לא מרוצה מהמבט המזלזל מעט שבעיניו.
"רופרט." חזרה על דבריו, מביטה בו בשקט. "רופרט, אתה מודע לפשע הנורא שהתרחש בבית שלך, נכון?"
הוא שתק. אן המשיכה, מנסה להשתלט על הקור בקולה. "אם אתה האחד שנגע בה, הייתי מציעה לך להתוודות. אין טעם לעכב את הדין. היא גם ככה תתפקח ותספר להם מי מכם עשה את זה, בסופו של דבר. יהיה חכם יותר להודות כרגע."
הוא משך בכתפיו. "אני מעדיף לחכות ולראות."
אן התכופפה בכיסאה, רוכנת לעברו, מביטה היישר בעיניו. "ילדה בת אחת-עשרה." אמרה, מנסה לרסן את זעמה. "ילדה בת אחת-עשרה מנוצלת מינית למשך תקופה ארוכה. איזה מעשה שפל ואכזרי."
הוא שתק, עיניו לא מגלות לה כלום. אן התיישרה, חוזרת לישיבה הקודמת שלה, ותוך כדי גם לטון הרגיל שלה. היא סקרה אותו ארוכות, נושכת את שפתיה. הגיע הזמן לנסות שיטה אחרת. "אתה נואש להגן על אחיך, לא, רופרט?"
הוא הרים את ראשו באיטיות, ואן הביטה בו באכזבה. הוא החל לדבר באיטיות, קולו שקול ואיטי, כבוחן את מילותיו בקפידה. "אני לא הולך להגיד לך כלום. שום דבר. את לא יכולה לשבור את הקשר שיש בינינו. את לא יכולה לעשות כלום."
אן הרימה גבה. "דילמת האסיר?"
"למה לא?" חיוך עלה על שפתיו.
"משעמם!" היא קראה ברוגז קל, ככועסת על הפשטות של הבעיה שבשבילה טרחה לבוא. "כמעט תמיד אחד מהצדדים נשבר ומודה."
"לא במקרה הזה." אמר רופרט, קולו קר. "את אולי לא יודעת, אבל הקשר שקיים בין תאומים הוא חזק יותר מכל דבר אחר. לא פגיע. אי אפשר להרוס את מה שקיים בינינו."
אן נראתה מהורהרת. "חזק? – כן. לא פגיע? – לא. אנחנו חיים בעולם פגיע. כל מה שנמצא מסביבנו נהרס בסופו של דבר, מת, נרקב, מתכלה, וכך גם הקשרים ומערכות היחסים שלנו. זה נחמד לחשוב על זה אחרת, אבל המציאות שונה."
"לא בשבילנו." הוא משך בכתפיו, אדיש לפתע. "לפחות נכון לעכשיו." חיוך קל עלה על שפתיו – אן הייתה יכולה לראות בו איזה שמץ של מרירות. הדבר גירה את סקרנותה.
"ספר לי עוד קצת על היחסים ביניכם." ביקשה בקול שקול, נשענת לאחור על הכיסא. לאחר שראתה את מבטו החשדני הוסיפה – "סקרנות תמימה, רופרט. אני לא אלחץ עלייך. אתה יכול לבחור מה אתה רוצה לספר ומה לא."
רופרט הרים גבה, ואז, ככל הנראה, החליט להתחיל לדבר. אין לו מושג איזו טעות הוא עושה. "ראלף ואני תמיד היינו צמודים. חולקים הכל בלי לחשוב פעמיים. חדר. חפצים. נשים." הוא הרים את מבטו, כמתגרה בה. הנאה ריצדה בעיניו. אן לא הגיבה, רק המשיכה לסקור אותו בהבעה שלא מגלה כלום. לאחר שהייה קצרה הוא המשיך. "בכל אופן, רצינו לקנות יחד דירה, לעזוב את אימא. להתחיל ללמוד. ואז הכל קרה."
"את לא יכולה להיכנס בינינו. אף אחד לא יכול. יש בינינו משהו יותר חזק ממה שרוב האנשים יוכלו להבין – ממה שאת תוכלי להבין. אנחנו קשורים זה לזה בצורה כל כך חזקה, זה משהו ששום זוג אחים אחר לא יהיה מסוגל לנסות לחקות או ליצור. זה בלתי אפשרי. גדלנו כל החיים יחד, ואם יהיה צריך, גם נלך לכלא יחד. שום דבר לא יפריד בינינו, לעולם לא." הוא נעץ בה מבט, נהנה מהאופן שבו היא הקשיבה לו. "תוותרי מראש, כי זה לא יעבוד. לא תמצאי שום צלקות ישנות, שום שנאה נסתרת. שום דבר לא יגרום לנו לבגוד זה בזה... גם לא ילדה חמודה כמוך עם רבע תואר בפסיכולוגיה וחצאית מיני." הוא הביט בה באכזריות קלה, מחייך חיוך משועשע.
אן הרימה גבה, כמתרשמת, ואז נאנחה וקמה על רגליה. "להתראות, רופרט." אמרה בקור-רוח, ומיהרה לצאת מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה.
______
ראלף בהחלט דמה לאחיו. אותו אף נשרי, אותן עיניים יוקדות. ההבדל היחידי היה השיער הארוך שלו, שנראה כמו מזכרת לאיזה מרד נעורים ישן. אן התיישבה מולו באנחה, לא מביטה בו. "כן. ראלף."
הוא הרים את ראשו, סוקר אותה. בדיוק אותם מבטים מזלזלים, בדיוק אותה בחינה משפילה. אן לא הגיבה למבטיו, רק חיכתה שיסיים. היא כבר הייתה חסרת סבלנות כשהוא סוף-סוף הביט בעיניה. הפרצוף הזחוח שלו הרגיז אותה מעט, אבל היא חרקה שיניים והמשיכה. "אז אני מניחה שאתה לא הולך לגלות לי כלום?"
"אז אני מבין שכבר דיברת עם אחי." הוא חייך, מסופק. אן סקרה טוב-טוב את הבעתו. היה משהו מתוח בחיוך שלו. אן לא הייתה יכולה להגיד מה. "את לא תוכלי להוציא ממני כלום, בדיוק כמו שהחוקרים לפנייך לא הצליחו."
"אל תמהר לשפוט." אמרה, מרימה גבה. היא המשיכה לסקור אותו, מוטרדת. "אתה מסכים לי לשאול אותך משהו?"
"לא בטוח שאענה, אבל באופן כללי – בשמחה." הוא חייך בביטחון, עיניו נוצצות בהנאה. הם דומים. מאוד דומים... אבל יש הבדל.
"הרבה תאומים בוחרים להתאים את עצמם זה לזה באופן מושלם." פתחה את דבריה. "מקום עבודה, מקום מגורים, ביגוד..." היא הרימה גבה. "למה בחרת לגדל את שיערך? לא היה יותר נכון להשאיר אותו, כדי להתאים את עצמך לאחיך?"
זעף קל עבר במהירות בפניו של ראלף, וחלף כלא היה. "אני לא מבין איך זה קשור לחקירה." אמר בקרירות, לא משיב לשאלתה.
"אני פשוט סקרנית." היא משכה בכתפיה. "כבר הבנתי שלא אצליח להוציא הרבה משיניכם. רק רציתי לברר את הנקודה הזו. אני לא יכולה לשער לעצמי מדוע תבחר בחירה כזו. זה נראה אבסורדי."
ראלף הרים גבה, לא עונה בתחילה. נראה היה שהוא שוקל את דבריו בכובד ראש. "אימצתי לעצמי סגנון קצת שונה, זה הכל..." אמר לבסוף, מאבד את הביטחון לפתע. אן הרימה גבה, אבל לא אמרה דבר. היא קמה על רגליה והחלה להתהלך בחדר, שולחת מידי פעם מבטים לעבר ראלף.
"את מתכוונת להתחיל?" ההבעה השאננה הקבועה שלו חזרה, ואן הרימה גבה.
"אני שואלת את עצמי כמה אטומים אתם יכולים להיות." אמרה, עייפות משתלטת על קולה לפתע. "זה לא משנה מי מכם רצח ומי מכם שומר את הסוד. מבחינתי, הפשע חמור כמעט באותה מידה. איזה מין אדם שותק אל מול חוסר צדק שכזה? איזה מין אדם כל כך עיוור למצפון שלו שהוא מרשה לעצמו להתעלם מעוולות שכאלו? היא רק ילדה. בקושי נערה. לחשוב על הדברים שוודאי עברו עליה... היא בקושי יכולה לדבר על זה..." היא עצמה את עיניה, נושכת את שפתיה, מודעת לכאב הישן ששב ועלה בקרבה. היא מיהרה לבלוע את החולשה וחזרה להביט בראלף, נועצת בו את עיניה בחוסר רחמים. "אתה מבין כמה זה חמור, נכון, ראלף?"
הוא שתק, מביט בה בפנים חסרות רגש. הוא כל כך דמה לאחיו באותו הרגע שאן באמת שקלה להתייאש – אבל לאחר מכן, כמין הצלה קטנה, היא ראתה עיוות כעס עובר על פניו. נדמה היה שהוא מתאפק מאוד לא להגיב לדבריה. היא המשיכה בדבריה, כמתגרה בו. "אני שואלת את עצמי איך הסתרתם את זה מאימא שלכם. מעניין איך היא הגיבה... לגלות שאחד מהבנים שלה מואשם בדבר כזה..." שום רגש לא חלף בפניו, אבל ידיו נקמצו מתחת לשולחן לאגרופים. הנה החוליה החלשה.
היא נאנחה לעצמה, עוצמת את עיניה. תמונה ברורה החלה להירקם במוחה, אבל היא הייתה צריכה יותר מזה. היא הייתה צריכה לשמוע עדויות מהשטח. היא הייתה צריכה לשמוע את דעתה של האימא. היא הייתה צריכה להבין אילו סודות מסתתרים מתחת לפני השטח, קנאה ישנה או רגשות נחיתות. היא הייתה צריכה להבין מי אלו ראלף ורופרט, והאם הקשר ביניהם באמת עד כדי כך חזק כמו שהם חושבים לעצמם.
היא הסתובבה ויצאה מהדלת, הולכת לעבר משרדו של ג`רמי.
_____
"את בטוחה שאת יודעת מה את עושה?" ג`רמי נשמע מודאג מעט. הם עמדו יחדיו אל מחוץ לבית.
"האמת? – לא." אמרה אן, מושכת בכתפיה. "החקירה הזאת בהחלט יוצאת דופן בשבילי. אני צריכה להסתכל עמוק יותר אם אני רוצה להבין את הרקע, ורק אז אהיה יכולה להביא לך שם." היא נראתה מוטרדת מעט. "נצטרך לקוות שהיא תכניס אותנו."
ג`רמי שתק, מביט בבניין הגדול בחשש קל, ואז ניגש לדלת. הוא דפק עליה בהיסוס, וכשזו נפתחה מיהר ללבוש את ההבעה הסמכותית שלו. אן לא הייתה יכולה שלא לגחך.
האישה שעמדה מולם הייתה כבת ארבעים, ונראתה מבוהלת מעט. אן הייתה יכולה לראות את הדמיון בינה לבין בניה, אבל משהו באישה היה כל כך... שונה. רך. "אתם עושים עוד חיפוש?"
"זה יהיה מהיר." הביטה אן, לפני שג`רמי הספיק לומר מילה.
"הם עושים בעיות בחקירה." היא אמרה כקובעת עובדה, נושכת את שפתיה, על פניה תערובת מוזרה של כעס ושל דאגה. "תכנסו." היא נאנחה, מפנה להם את הדרך.
"אני ארצה להחליף גם איתך מילה או שתיים אחרי שנסיים כאן." אמרה אן, ספק שואלת ספק קובעת, שולחת לעבר האישה יד ללחיצה. "קוראים לי אן."
היא נראתה מהוססת, אבל לבסוף לחצה את ידה של אן ביד רפה, לא מביטה בעיניה. "הארייט." השיבה, והלכה לעבר שולחן האוכל. היא התיישבה, מחכה בשקט, אצבעותיה מתופפות על השולחן.
אן שלחה בה עוד מבט אחרון, מוטרדת, ואז חזרה לג`רמי. הוא כבר הספיק לעשות סיור קטנטן בבית ומיהר לנטול את ידה ולכוון אותה לעבר החדר שלהם. אן סקרה את הבית. הוא היה מעוצב באלגנטיות, בצבעים חמים. ציורים מרשימים שכנראה עלו לא מעט נתלו על הקיר וספות עור יקרות הוצבו בסלון. החדר של התאומים, לעומת זאת, היה שונה לחלוטין.
הקירות היו מלאים בשריטות, בסימני ידיים ובציורים. הם ממש חרטו על הקיר. מעל המיטות של כל אחד מהם היה שלט ילדותי-משהו שציין את בעל המיטה. "המיטה של ראלף", "המיטה של רופרט". מין שביב של ילדות שנראה כל כך לא קשור בין כל אי הסדר והלכלוך שמסביב. משהו התקלקל בדרך.
לא היה ספק שהם בילו את כל תקופת הנעורים יחד. תמונות של להקות, נשים עירומות ומכוניות היו מודבקות על הקירות בערבוביה לא קשורה, ושולחן העבודה הקטן שעליו הוצב המחשב הנייח היה מלא בדפים מפוזרים. אן התקרבה אל הקיר, שריתק אותה יותר מהכל. היא סקרה בדקדקנות את התמונות, מוצאת ביניהן גם תצלומים של התאומים, תעודות הצטיינות וציורים פרטיים. מעניין עד כמה הם מודעים לעובדה שהם ממש חושפים את האופי שלהם על הקיר הזה.
תמונה אחת תפסה את עינה. התאומים עמדו זה לצד זה. לצד ראלף – ששיערו היה יותר ארוך משל אחיו כבר אז – עמדה נערה גבוהה, שחייכה למצלמה חיוך גדול. אן הביטה בתאריך שהיה כתוב בפינה. הם היו בני שש עשרה אז.
היא תלשה את התמונה מהקיר, מתעלמת מג`רמי, שהביט בה בבלבול. אני חייבת להפסיק לעשות את העבודה שלי אל מול אנשים. הם אף פעם לא מבינים מה אני עושה. היא מיהרה חזרה לקיר, בוחנת את תעודות ההצטיינות. "השחקן המצטיין של הקבוצה" – ראלף. היא לקחה גם את התעודה, מניחה אותה על המיטה ליד התמונה עם הנערה. היא נשכה את שפתיה, מביטה בתמונה בריכוז. משהו כאן שגוי. משהו כאן רקוב. מתי זה התחיל?...
הדלת שנפתחה גרמה לאן ולג`רמי להידרך בבת אחת ולהסתובב. הארייט נראתה מבוהלת מעט מהאופן שבו הם הסתכלו עליה. "סליחה, פשוט... לא קיבלתי אתכם יפה לפני כן, ושאלתי את עצמי אם אתם רוצים כוס של תה..." היא נראתה סמוקה. "הפרעתי?"
אן נשכה את שפתיה, סוקרת את האישה. היא צדקה באבחנתה. היא בהחלט הייתה רכה, ולא הייתה אשמה בחטאיהם של ילדיה. "אני אשמח." אמרה, צועדת לעברה בביטחון. "נוכל גם לשוחח, באותה ההזדמנות?"
"בוודאי." היא חייכה חיוך מאולץ מעט, ואז מיהרה להסתובב, חוזרת למטבח. אן הלכה אחריה וג`רמי מיהר לעקוב אחריהן. נראה היה שהוא נואש לחלוטין מלנסות להבין את מעשיה של אן.
הם התיישבו על שולחן העץ, שעיטורים יפים נחרטו עליו. המים רתחו, והארייט מילאה את הכוסות. "מה אתם רוצים? יש לי נענע, תפוחים וקינמון, מנטה..."
"אני אקח תפוחים, אחד סוכר." אמרה אן, מחייכת אליה חיוך מרגיע. הארייט החזירה לה חיוך מהוסס, ואז פנתה אל ג`רמי במבטה.
"יש לך ארל גריי?" שאל, ולאחר שזו הנהנה לאישור, הוסיף, "אחד סוכר."
אן שלחה אליו מבט, סוקרת אותו ארוכות. הוא החזיר לה מבט שואל, והיא הניעה את ראשה לשלילה, אך המשיכה לבחון אותו. היא שאלה את עצמה איך הוא הצליח לסלוח לה כל כך מהר, מה הוא מרגיש לגביה.
הוא היה כל כך... טוב. זה כל כך תסתכל אותה. הוא היה כל כך טהור בכל מה שעשה, כל כך צודק, כל כך מוסרי. היא לא ידעה איך להתמודד עם זה. אן הייתה רגילה לפענח מניפולציות ודחפים רצחניים והתמכרויות מסוכנות, אבל לא טוב לב. היא לא הבינה טוב לב. מעולם לא.
"את החוקרת?" שאלה הארייט בעודה מתיישבת, מניחה את הכוסות על השולחן. היא הביטה באן בביקורתיות מסוימת, ספקנית. "הסתדרת איתם?"
אן נראתה מהורהרת. "תלוי מה את מגדירה כסדר." אמרה לבסוף, מחייכת חיוך מאולץ מעט.
הארייט נשכה את שפתה התחתונה. "אף אחד מעולם לא הצליח לפענח אותם. גם אני לא. הם יותר מידי חזקים בשביל זה. יחד, הם בלתי ניתנים לשבירה."
אן הרימה גבה. היא חזרה על דבריו של רופרט כמעט במדויק. "היו להם מריבות כלשהן? הם אי פעם הראו רמז למחלוקת?"
האישה נראתה מהורהרת. "לא שאני זוכרת..." הודתה לבסוף, נבוכה. "הם כמו איש אחד כשהם ביחד."
"אני מבינה..." עצמה אן את עיניה, שוקלת בכובד ראש את שאלתה הבאה. לבסוף פקחה את עיניה, סוקרת את הארייט. "למה לדעתך ראלף בחר לגדל שיער?"
הארייט נראתה מבולבלת מאוד. "א-אני לא יודעת... לא מסיבה מיוחדת, אני משערת לעצמי... הוא פשוט העדיף מראה אחר." היא שתקה למשך כמה שניות ואז הוסיפה – "כשאני חושבת על זה עכשיו... רופרט תמיד צחק על השיער שלו. זה לא היה רציני, ובכל זאת... אני חושבת שזה היה בין הנושאים היחידים שהם באמת הראו אי הסכמה לגביו."
אן חייכה, מרוצה מהתשובה של הארייט. היא לגמה מהתה שלה, מתעלמת מהצריבה בלשון. היא סידרה את מחשבותיה. אצטרך לדבר עם רופרט. עם ראלף זה יהיה יותר קל, אבל הוא בכל זה לא יאמר כלום... רק עם רופרט אני אהיה מסוגלת לעבוד.
היא קמה על רגליה בפתאומיות, זונחת את כוס התה שלה מאחור. "אתה בא, ג`רמי?"
הוא נראה מבולבל. "זה הכל?" שאל, ואיבד באחת את רושם ה"שוטר החזק". "את בטוחה, אן? זה נראה כאילו יש לנו עוד על מה להסתכל..."
"לא. אין." אמרה ונטלה את זרועו. היא שלחה מבט אל עבר הארייט, וחייכה אליה חיוך קטן. "תודה לך."
היא הביטה בה בבלבול. "לא תרצי לראות איפה הם החזיקו את הילדה?"
אן בחנה את האישה שמולה בשקט. "את אדם נהדר, הארייט. הרבה אימהות היו מסרבות לשתף פעולה, מתכחשות לפשע של ילדיהם, אבל את הבנת את מימדי העוול. את לא התעקשת לעצום את עינייך רק משום שאלו בנייך. אני לא בטוחה שאני הייתי מסוגלת לעשות את אותו הדבר במקומך."
ובמילים אלו היא הסתובבה והלכה לעבר הדלת, מושכת את ג`רמי אחריה.
______
"אתה אח נאמן, רופרט." אמרה אן בשקט, ניגשת אליו בצעדים מהירים. הוא הרים אליה את ראשו בהפתעה, סוקר אותה, ואז מיהר להעלות את ההבעה הרגילה שלו.
"אני יודע." הוא חייך בביטחון, מביט בה בסקרנות.
"די משונה, בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא התייחס אלייך כראוי לו." הוסיפה אן כבדרך אגב, בוחנת את ציפורניה בשעמום.
שתיקה השתררה. רופרט נעץ בה את עיניו. "על מה את מדברת?" שאל, שמץ של איום בקולו.
"אה, נכון, שכחתי לספר לך." היא הרימה גבה. "ערכתי ביקור קצרצר אצלכם בחדר. הייתה לי שיחה נחמדה עם אימא. יצאתי משם עם כמה מסקרנות חשובות..." היא תקעה בו מבט קר. "מסתבר שהילדה החמודה עם חצאית המיני בכל זאת מסוגלת להפעיל את המוח, לא, רופרט?"
הוא נראה זועם, אבל ריסן את עצמו. אן התענגה על האופן שבו הביט בה – כמעט בפחד. "זה לא משנה את התמונה. את עדיין לא יודעת כלום."
"זאת הבעיה הכי גדולה שלך, אתה יודע?" היא אמרה, קולה קר כקרח, משפדת אותו במבטה. "אתה ממהר לזלזל באנשים. ממהר לפסול. אני מבינה שאתה כועס על כל העולם, רופרט, אבל זאת לא סיבה להקטין כל מי שעומד מולך על פי שני מבטים וחצי." היא סקרה אותו בגבה מורמת. "היית טיפש. התעלמת מהסיכון. אח שלך אומנם היה יותר קל לריכוך, אבל בגלל שהוא האשם, ידעתי שהוא לא יסגיר. הרי אף אחד לא יישלח את עצמו לכלא בוויתור שכזה. אבל אתה... אתה, רופרט..."
"אתה נשארת נאמן לו במשך כל הזמן הזה. תמיד היית שלו, וציפית שגם הוא יהיה שלך, אבל זה לא היה ככה. הוא לא שמר לך אמונים, הוא נטש אותך. ואתה... אתה, כמו כלב מוכה שלמרות כל המהלומות שהוא חטף תמיד יחזור לבעליו – אתה נשארת לצידו, גם אחרי המעשה המזוויע שהוא עשה."
"איך זה הרגיש, לדעת שאתה יכול לגרום לו לסבול, ולא לנצל את ההזדמנות? הרי הוא פגע בך כל כך אפילו בלי לדעת. זה לא היה כל כך מפתה להחזיר לו? להכאיב לו בחזרה? להכניס אותו לכלא?..."
"אבל אתה לא היית מסוגל. אהבת אותו. תמיד אהבת אותו יותר משהוא אהב אותך. הפכת את הקשר ביניכם למשהו אלוהי, בלתי פגיע, מדהים, וטעית בכך, כי זה לא מה שהקשר הזה היה. הקשר הזה הוא קשר מרקיב, מזוהם, מלא בשמירת טינה ובשנאה שקטה."
"הוא תמיד היה הבן המושלם, נכון, רופרט? ראלף, כוכב קבוצת הכדורסל. ראלף, מצטיין בלימודים. ראלף, משיג כל אישה שהוא רוצה. ואתה... אולי אימא שלכם לא היית מודעת לכך, אבל אתה היית שונה. תמיד היית. אתה גם מאוד טוב בלהסתיר את זה, ובכל זאת. אתה היית אחר. פחות מוצלח. פחות מצטיין. יותר מרדן, יותר אלים, יותר רע."
"הוא שנא את התכונות הללו בך, והקפיד להראות לך את זה, ברמזיו הקטנים, הלא נראים לאף אחד חוץ משניכם. אתה שנאת אותו על כך. הוא היה כל כך מושלם, כל כך חסר פגמים. אתה רצית להוכיח אותו, לחשוף אותו, להראות לו שהוא לא פחות גרוע בעצמו... אבל כל פעם שניסית, נכשלת. בסופו של דבר, החלטת שעדיף לך לנסות לשתף איתו פעולה ולנסות להידמות לו."
"ואז היא נכנסה לתמונה. ילדה בת אחת-עשרה. הוא בטוח לא הצליח להסתיר את זה ממך, ואתה ידעת ושמרת על זה בסוד. אני חייבת להודות שבנקודה הזאת – הראית גבורה. הרי בשניות היית יכול להפליל אותו, להפסיק את המעשים המזוויעים שהתרחשו במרתף... אבל בחרת שלא. בחרת שלא כי רצית להיות כמוהו, כמו אח שלך... רצית להיות מושלם."
"והוא... הוא אף פעם לא החזיר לך את אותה מידת אהבה שאתה הראית לו. הוא תמיד ניסה להבדיל את עצמו ממך. הוא גידל שיער, הוא יצא עם בחורה שלא חיבבת, הוא הצטרף לנבחרת הכדורסל. הוא ניסה לשחרר את עצמו משרשראות התאומים שכבלו אותו והקשו עליו לעשות כרצונו, ואתה כעסת עליו על כך. כל כך כעסת."
"ולמרות זאת, לא הפללת אותו. שמרת על הקשר ביניכם כי הוא היה ראשון בסדר העדיפויות שלך. סירבת להפסיק להגן עליו למרות שהוא לא היה עושה את אותו הדבר בשבילך. למרות המעשה הנורא הזה, למרות השנאה שרכשת לו, למרות הכל..."
"הגיע הזמן להפסיק לספק סיפורים." אן כמו קטעה את עצמה, רוכנת לעבר רופרט בעיניים מוכיחות. "הגיע הזמן שתפסיק להגן עליו, רופרט. אתה לא צריך אותו. אתה שונא אותו. תמיד שנאת אותו. הגיע הזמן לשבור את הסטיגמה של התאומים הבלתי נפרדים, הגיע הזמן לשחרר את עצמך מהחיוב להתאים את עצמך אליו. אתה לא חייב לעשות את זה. אתה יכול להפליל אותו. אתה יכול לחשוף את פניו האמיתיות. אם רק תרצה, אתה מסוגל... ואני יודעת שאתה רוצה, כל כך רוצה." חייכה אן, מביטה בו, מחכה בסבלנות.
רופרט נראה המום. עיניו היו קרועות לרווחה, והוא הביט בה במין זעם עקשני. "אני לא יכול."
"אתה יכול, ועוד איך." אמרה אן בקשיחות. "תפסיק לפחד, רופרט."
גופו נרפה. "הוא לקח אותי לצד, סיפר לי על הילדה. לא ידעתי מה להגיד. עד עכשיו אני הייתי האחד שבוחר להתעלם מהמצפון שלו, והוא הנחית עליי פצצה כזאת... הוא אמר לי שהוא סומך עליי. שהוא סיפר לי את זה רק כי לא היה יכול להסתיר סוג שכזה ממני. חשבתי שדברים חזרו להיות כמו פעם..." ייאוש התגנב לקולו. הוא החזיר את מבטו אליה. "איך ידעת?"
אן בחנה אותו, קולה שקול. "אתה מיהרת לשפוט אותי, רופרט. מיהרת לזלזל בי. חבל על כך. רק גרמת לי לעבוד על החקירה הזאת יותר קשה, סתם גרמת לחבל להתהדק מסביב לצווארך." חיוך משועשע עלה לפתע על פניה. "אני חייבת להודות שלמחוק את ההבעה הזחוחה הזאת מהפנים שלך היה שווה הכל."
הוא שתק, בוהה בנקודה לא ברורה באוויר. "הוא תמיד היה כל כך מושלם, טוב מידי בשבילי. הוא תמיד התעלם ממני. חשבתי שאם אעזור לו, הוא יעריך את זה. הוא יאהב אותי כמו פעם..." רופרט נשך את שפתיו. "זה לעולם לא היה קורה."
אן נאנחה, בוחנת את הגבר שמולה. "אז תשבור את קשר השתיקה, רופרט. קדימה."
הוא הרים את מבטו אליה, עיניו בוהקות בחולשה. "ראלף היה האחד שכלא את הילדה במרתף."
_____
"אבל איך הגעת כל כך מהר למסקנות הללו?" ג`רמי נשמע מיואש. "אני לא מבין."
הם ישבו על המדרכה שמחוץ לתחנת המשטרה, נשענים על הברזלים ויוצרים רושם של זוג עובדים שלוקחים הפסקה מהעבודה.
היא נענעה את ראשה לשלילה, צוחקת. "זה היה ברור שמשהו לא בסדר שם, ג`רמי. פגשת פעם זוג תאומים שלא היה ביניהם איזו שנאה ישנה או קנאה מרומזת? אנשים לא יכולים לחיות יחד, צמודים זה לזה, במשך כל החיים, בלי לשמור טינה. זה פשוט לא עובד. רופרט היה כל כך בטוח בעצמו, הוא שם את הקשר שביניהם בראש סדר העדיפויות שלו, בעוד שראלף רצה להשתחרר ממנו, לבנות את עצמו לבדו ולא על פי ויחד עם מישהו אחר. זאת אומנם מחלוקת יחסית קלה, אבל היא גרמה להרבה מאוד כאב בשביל רופרט..."
"איך את עושה את זה? קוראת אנשים במבט או במילה? איך את מצליחה להבין דברים כאלו על פי חצי משפט, או על פי עיוות פנים?"
אן נראתה מהורהרת. היא החלה לדבר באיטיות. "זה עניין של תשומת לב, ג`רמי. של ריכוז. של הכרת המוח האנושי..." היא החלה להיסחף בדבריה, אבל אז ראתה את המבט המבולבל על פניו של ג`רמי ונענעה את ראשה לשלילה, מחייכת. "לא משנה."
הוא נאנח, חיוך אומלל מעט עולה על פניו. "אני שמח שאת כאן."
היא נשכה את שפתיה. היא שמה לב שהוא תמיד עשה את זה – השחיל משפטים מלאי רגש לתוך שיחת חולין, סתם ככה, כדי להראות את עוצמת רגשותיו. היא עדיין לא הייתה בטוחה מה היא חושבת על המנהג הזה שלו. "אני חייבת לך תודה, אתה יודע." היא בלעה צחקוק. "בשבועות האחרונים התחלתי לצרוך אופיום, ו... ובכן, כלאתי את עצמי בבועה." היא משכה בכתפיה בחיוך עקום. "אם לא היית מתקשר אליי עם הפיתוי של החקירה החדשה וה`אני מתגעגע אלייך` המתוק הזה, רוב הסיכויים שברגע זה הייתי נמצאת בבית, מנסה לאכול את הספה." היא צחקה לנגד עיניו המופתעות של ג`רמי, ואז הרצינה לפתע. "אז... תודה." היא הביטה היישר בעיניו.
ג`רמי נראה ספק נבוך ספק מוחמא. הוא חייך חיוך קטן. "שמח לעזור." אמר, מושך בכתפיו במבוכה. "אני בכל זאת רואה אותך כידידה שלי, אן. למרות כל מה שקרה."
אן הרימה גבה, נושכת את שפתיה בשעשוע. "אם רק היית יודע כמה אני מתאפקת לא לנשק אותך עכשיו, לא היית אומר את זה."
ג`רמי הביט בה בהפתעה קלה, מסמיק מעט. לרגע הוא השפיל את ראשו, נבוך, ואז הרים אליו את עיניה במין חיוך מתוק שהיא אף פעם לא ראתה על פניו לפני כן. "את לא צריכה להתאפק."
~.~
מקווה שאהבתם,
תצביעו בסקר,
מייטי בי 