אז הנה הפרק האחרון של העונה הראשונה של אנני! כן, אני יודעת, השם קצת מוזר - אני מקווה שחלק מכם יתפסו אותו במהלך הקריאה. הוא קצת יותר ארוך מהרגיל. אני מקווה שאין טעויות - אומנם העברתי ביטוא עצמי והכל, אבל אני מתה מעייפות כרגע, אז בטח פספסתי כמה דברים. בכל אופן - מקווה שתאהבו! השקעתי נורא, כל השבוע האחרון עבדתי על הפרק הזה. ^^
אני בהחלט עוד לא הפסקתי לעבוד על אנני. מעבר לעונה 2 - שתגיע במהרה, אני מקווה - אני גם אערוך ואבטא את כל הפרקים, במהלך ההפסקה הקצרה שתהיה לי, וגם אשכתב את פרק 7, בעקבות תלונותיכם. אני אעדכן אתכם לגבי ההתקדמות שלי, ובאופן כללי, תזכרו - זה לא הסוף, זו רק ההתחלה. (:
הו, וכמעט שכחתי - הדירוג עולה בפרק הזה. לא משהו נוראי, בערך בין R חזק ל - NC-17 על מין. אומר NC-17 רק כדי ללכת על בטוח. הקטעים המדוברים מסומנים באדום D:
~.~
אן הביטה בהשתקפות שבמראה, נושכת את שפתיה. עיניה היו עייפות, ועורה חיוור אפילו יותר מהרגיל. היא הייתה לבושה באחת מחצאיות העיפרון הרגילות שלה, ובמעיל הטרנץ` הסגול שאותו שמרה לימים הקרים ביותר של החורף. הגשם דפק בחוזקה על זגוגית החלון שבחדרה, כמאיים לשבור אותו. בימים כאלו, שבהם כל הרחובות היו מוצפים אפילו יותר מהרגיל וכל יציאה קצרה החוצה גבתה מחיר של התרטבות עד העצם וכמה ימי מחלה בבית, היא הייתה סבורה שהדבר היחיד שנכון לעשות הוא להתכרבל בין השמיכות ולשקוע בשינה – אבל ג`רמי היה צריך אותה, ואיך היא הייתה יכולה לסרב?
הם התקרבו בחודשים האחרונים. ג`רמי היה מתקשר אליה גם בלי איזו הזמנה דחופה לתחנה, אלא סתם כדי לדבר. הם היו משוחחים שעות על כל מה שעלה בראשם, כמו נער ונערה בני שש עשרה שנבוכים מכדי להיפגש בפרהסיה, אז הם עורכים שיחות ארוכות בטלפון כתחליף... אבל אן נהנתה מהדו-שיח שהיה לה עם ג`רמי. היה משהו מצחיק באופן שבו הם גלשו מנושאים שטותיים לגמרי כמו חתולים, גני שעשועים ומשקאות אנרגיה לנושאים רציניים לחלוטין, כמו גירושים, רוצחים סדרתיים וסקס.
אן הופתעה מעצמה. היא מזמן לא הרגישה שהיא ממש צריכה חברה אנושית, שהיא ממש חייבת מגע חם או שיחות חולין, אבל לאחרונה... ובכן, משהו השתנה. היא עדיין לא ממש אהבה מגע חסר טעם, ועדיין נרתעה משיחות נפש, אבל היא כבר לא הצליחה להסתדר עם הבדידות שהקיפה אותה, לא כמו פעם. היא שיערה שזה טוב, שזה מצביעה על החלמה כל שהיא, על הגמלות מהרגלים ישנים... אבל היא גם שנאה את העובדה שהיא תלויה באנשים חיצוניים באופן כזה.
במחשבה שנייה היא שיערה לעצמה שג`רמי הוא לא מה שאפשר להגדיר `איש חיצוני` עבורה, אבל היא בכל אופן לא אהבה את עצם הרעיון.
היא העיפה עוד מבט בחלון ונאנחה שנית, אך בכל זאת לקחה את מעיל הגשם מהקולב ואת תיק הצד שלה וירדה במהירות במדרגות. היא לבשה את מעיל הגשם מעל הכל, מתכסה בו היטב, ואז פתחה את דלת ביתה ויצאה לרחוב המוצף. היא תפסה מונית במהירות וזרקה לעבר הנהג את הכתובת.
כעבור כעשרים דקות היא נכנסה לתחנה. החימום מהמזגנים עטף אותה כמו שמיכת צמר עבה והכביד עליה את נשימתה. היא הלכה במסדרון הארוך, לעבר המשרד ופתחה את הדלת בלי לדפוק, פניו המופתעות של ג`רמי נגלות לנגד עיניה. "אן!"
היא חייכה אליו בשעשוע קל. "אל תהיה כל כך מופתע. הרי אתה היית האחד שהתקשר אליי בשעה כל כך מוקדמת בבוקר כדי להביא אותי לפה."
"עם הדרך שבה נהמת עליי, כבר לא ציפיתי שתבואי..." הוא אמר בספק מבוכה ספק צחוק. לאחר מכן הוא קם על רגליו, הולך לעברה, מרצין במהירות. "אן, אני יודע שאת לא אוהבת לקחת פרטים על הנחקרים שלך... אבל אני חושש שמדובר מקרה קיצוני."
אן הרימה גבה. "ספר לי."
"אישה בת עשרים וחמש... היא גרה לבד, סיימה את לימודיה לפני תקופה קצרה. רפואה. היה גל רציחות בשבועיים האחרונים, כל הרמזים מובילים אליה." ג`רמי שתק למשך כמה שניות, ואז אמר בשקט, מוטרד, "לא נראה היה שהיא מנסה להסתיר את עצמה... איך שהוא, כל הזמן, זה היה נדמה שהיא רוצה להיתפס... ובכל זאת, היא לא ממהרת להסגיר את עצמה."
"נשמע מעניין." נשכה אן את שפתיה. "יש לך השערות כלשהן?"
ג`רמי נראה מהורהר. "היא מאוד..." נראה היה שהוא מחפש את המילים הנכונות. "משונה." לחש לבסוף, בוהה באוויר. "הגופות היו מנותחות בצורה כל כך מושלמת, כל כך נקייה. אם החתכים לא היו נראים לעין, היה אפשר לחשוב שאלו סתם בני אדם שישנים... לא היו סימנים לקניבליזם או לנקרופיליה, לא היו שום סימני היאבקות. אומנות של ממש."
אן שתקה, בוחנת ארוכות את ג`רמי, ואז נאנחה. "תביא אותי אליה."
____
עיניה היו כהות כל כך עד שאן לא הייתה יכולה לזהות את האישונים שבתוכן. היא התיישבה מולה, סוקרת את פניה בשקט. אנחת ייאוש נפלטה מפיה של אן והיא השפילה את ראשה, נושכת את שפתיה. לבסוף היא פתחה את שפתיה ושאלה, "איך קוראים לך?"
האישה הרימה אליה את מבטה, מעלה חיוך מקסים על שפתיה. "אלינור קמפבל, נעים להכיר."
קולה היה קטיפתי ומלטף. אן הרימה גבה. "נעים עבורי, אולי. לא עבורך." קולה היה קשה ומלא בביטחון, אך אלינור המשיכה לחייך בשלווה.
"אני מאמינה שגם בשבילי החקירה הזאת תהיה מהנה." אמרה, ללא טיפת סרקזם או זלזול. "קראתי עלייך הרבה, אנני. את נשמעת כמו אדם מרתק."
חיוך קל עלה על שפתיה של אן. "אני לא יכולה לקבל את מחמאתך, משום שרוב הדברים שאנשים כותבים עליי הם שקרים." היא משכה בכתפיה. "אי אפשר להכיר אותי על פי כתבה יחידה בעיתון מפוקפק..."
"חקרתי באופן קצת יותר יסודי מזה." עיניה של אלינור נצצו במין סקרנות להוטה, כמעט ילדותית.
אן נאנחה והורידה את מבטה לשולחן. החיוך נמחק מעל פניה. "בואי ניגש לעניין, ברשותך." אמרה בקול שלא משאיר ברירות נוספות, ואז המשיכה – מביטה לאלינור היישר לתוך העיניים – "למה רצחת אותם, אלינור?"
"זוהי שאלה לא רלוונטית." היא אמרה בנינוחות, כזמרת מפורסמת המתווכת את הריאיון לפי רצונותיה. "את לא יכולה לדעת שאני הייתי האחת שרצחה אותם."
"אני לא יכולה לדעת." היא הסכימה איתה, "אבל אני מאמינה באבחנתו ג`רמי. הוא עושה את העבודה שלו ברצינות ובדקדקנות, העובדים שלו מסורים מאוד, ובאופן כללי... אני סומכת על שיקול הדעת שלו." היא משכה בכתפיה. "ולפי דעתו, את האשמה הסבירה ביותר, ואפילו – ואני מצטטת – `נדמה היה שהיא רוצה להיתפס`." היא שתקה למשך כמה שניות, בוחנת את הבעתה של אלינור, ואז המשיכה, "מה דעתך?"
אלינור חייכה חיוך גדול. "אני אוהבת את השפתיים שלך..." היא אמרה, קולה רך ועדין. אן הרימה גבה, אך האישה המשיכה בשלה, רוכנת לעברה, בוחנת אותה בעיניה השחורות. "מרחוק אפשר לטעות ולחשוב ששמת אודם, אבל כשמתקרבים מבינים שזהו הצבע הטבעי. אני לא חושבת שאי-פעם ראיתי דבר כזה... מדהים." היא נראתה מהורהרת לרגע. "אולי זוהי רק אשליה, משום שהעור שלך כל כך חיוור..." ולאחר כמה שניות נוספות של התבוננות היא אמרה בהחלטיות – "לא. הן בהחלט בולטות מאוד, בלי קשר לצבע הפנים."
בשלב הזה כבר נדמה היה שהיא מדברת אל עצמה. "מעניין איך זה מרגיש, לנשק אותך. אני יכולה רק לדמיין לעצמי." אמרה בהרהור. חיוך משועשע עלה בפתאומיות על פניה."אולי אשאל את ג`רמי לגבי זה."
אן לא הייתה יכולה לעצור את עצמה מלהגיב, משועשעת. "אני רואה שחקרת לעומק."
אלינור משכה בכתפיה באדישות מעושה. "המחקרים שלי תמיד מעמיקים." היא המשיכה לסקור את אן, וחיוך קל עלה על פניה. "אפשר לנחש שאת עשירה. השיניים הללו... לבנות כמו פנינים. טיפולים כאלה הם לא משהו שכל אחד יכול להרשות לעצמו. אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מאמינה שאת פשוט באת מבית טוב... אבל את הרבה יותר מזה. הכל בפרטים הקטנים..."
אן צחקה. "כמו פנינים! את צריכה להיות משוררת, אלינור, ולא רופאה."
"זה לא אמור להיות סותר. כל אחד צריך תחביב." היא משכה בכתפיה, ממשיכה לסקור אותה. אן הרגישה איך העיניים שלה גולשות במורד הצוואר שלה, לעבר המחשוף. היא נשכה את שפתיה, מרגישה איך גופה מתקשח בהרגל ישן. היא הרגישה כנחקרת ולא כחוקרת, אבל היא עדיין לא הצליחה ללמוד את האישה שמולה, ולכן נתנה לה פיקוד. היא אספה את הבעות הפנים ואת סגנון הדיבור באיטיות ובקנאות, יוצרת לעצמה תמונה שלמה בראש. היא הקפידה להיות זהירה במילותיה, עדיין לא בטוחה מי היא. אלינור החזירה את מבטה לפניה של אן, סוקרת אותה בחיוך קל. "מה התחביב שלך, אנני?"
אן הרימה גבה, משועשעת. "למה? לא בדקת את הפרט הזה במחקר הקטן שלך, ואת רוצה להשלים חומר?"
"ובכן..." היא חייכה חצי חיוך. "אני מודעת לבעיית הסמים הקלה שלך..."
"בעיה?" היא צחקה בקול רם. "לא הייתי מגדירה את זה כבעיה." חיוכה הפך להבעה קרה, קשה. "אני לא חלשה, אלינור. אל תחשבי אפילו לרגע שאני חלשה, כי את תצטערי על זה."
אלינור צחקה גם היא, אבל בניגוד אל אן, צחוקה נשמע ממש... לבבי. "הו, אני לא חושבת שאת חלשה, אנני. בוודאי שלא. להיפך – אני חושבת שאת אחת הנשים החזקות ביותר שאכיר אי פעם, בלי ספק. את חדה, את כריזמטית, את ממוקדת, את חכמה. את הכי טובה בתחומך."
אן נשכה את שפתיה, ספקנית. "אבל...?" היא כמו השלימה את דבריה של אלינור.
"אבל אין אדם בעולם הזה שאין לו חולשה... מי כמוך יודעת." חיוך עלה על פניה. "שמעתי על איך ששברת את דניאל. על איך שגרמת לו להסגיר את עצמו."
"מאוד מעניין אותי מאיפה את משיגה את המקורות שלך." אמרה אן, קולה קר מעט, ואז היא נאנחה והניעה את ראשה לשלילה בייאוש קל. "הוא לא היה אתגר בשביל, אלינור. גם אם לא הייתי עורכת ביקור בבית שלו, ככל הנראה הייתי מפענחת את המקרה הזה."
"אני יודעת." היא משכה בכתפיה, "אבל אין ספק שאת היית אתגר בשבילו."היא נאנחה קלות, מחויכת. "אז מהי נקודת החולשה שלך, אן?"
אן הרימה גבה לעברה. "את באמת מצפה שאענה לך?"
"כן." חיוכה התרחב. "אני באמת מצפה שתעני לי."
אן נשכה את שפתיה, מהורהרת. לרגע היא הסיטה את מבטה ממנה, מודעת לאופן שבו היא סקרה אותה, שוקעת במחשבותיה, ואז היא החזירה את מבטה אל אלינור. קולה היה חסר גוון. "שום דבר לא עולה בדעתי."
"את משקרת." היא השיבה כמעט מיד, משועשעת.
"שום דבר לא מחייב אותי להיות כנה לך." אמרה לה אן בקרירות. החלו להימאס עליה משחקי האגו הללו שהיא שיחקה איתה, כאילו היא מנסה להפוך את יחסי הכוחות, להפוך אותה לאחת שעשתה פשע. היא לא הצליחה להשפיע עליה, כמובן, אבל היא כבר איבדה את סבלנותה, ונדמה היה לה שהחקירה הזאת מאבדת את הפואנטה שלה. אבל אלינור נראתה נחושה בדעתה, והיא החליטה לוותר. המצב נראה לה עדין מאוד.
היא חייכה אליה. נדמה היה שהיא ממש מאושרת מתשובתה. "את מוצאת חן, בעיניי, אנני." היא אמרה, בכנות מרגיזה. אן שתקה, מביטה בעיניה בספק ברור. "אני רצינית." היא צחקה, "אני אוהבת את האופן שבו את מנסה לגלות אותי, כמו חתול שרודף אחרי עכבר... חבל שאת שוכחת שג`רי תמיד מנצח את טום, אנני –"
"תפסיקי לקרוא לי ככה." היא קטעה אותה ברוגז קל. "את לא אימא שלי ואת לא חברה שלי, אין לך שום זכות לקרוא לי ככה." הבוז שנשמע מקולה היה מופגן.
"אני אשמח להיות חברה שלך... בדיוק כמו עדר החברים הקטנים שלך בתיכון. לא, אנני?" חיוכה הפך במהירות מידידותי לכמעט... מרושע.
אן קפאה, מביטה בה בעיניים פקוחות לרווחה. לרגע אחד היא איבדה את כושר הדיבור, חולשה משונה תקפה אותה. השנייה הזאת עברה ואן התעשתה, ממהרת להסיט את מבטה וללבוש מבט אדיש על פניה. "אל תקראי לי ככה." חזרה ואמרה.
"אין תגובה על החלק הראשון של המשפט?" השעשוע שבקולה היה צורב ומלגלג, ואן נשכה את שפתיה בכעס, אך הקפידה לא להגיב בזעם מופגן.
"אני מבינה שגילית בחקירה גם כמה דברים שאת לא אמורה לדעת." שפתיה התעקלו למעין חצי-חיוך, אפילו שהדבר היחיד שהיא רצתה לעשות באותו הרגע היה לתת לאלינור סטירת לחי מצלצלת ולצאת מהחדר בסערה.
"כן, בהחלט. באתי עם יתרון." היא משכה בכתפיה. "את צריכה להיות מוחמאת מעצם זה שאני מתעניינת בך בצורה כזאת, אנני... אבל את בטח רגילה שאנשים מסתקרנים ממך."
היא נאנחה בעייפות. "על מה לעזאזל את מדברת..."
היא שתקה למשך כמה שניות. החיוך נמחק מפניה סוף כל סוף, והיא בחנה את אן ארוכות. "זוהי החולשה שלך, נכון, אנני? האונס."
אן צחקה צחוק מזויף ומאולץ עד כדי כאב, אבל אלינור אפילו לא נרתעה לאחור. "מה את מנסה לעשות?" קולה היה הרבה יותר כועס ממה שאיך שהיא קיוותה להישמע.
"למצוא את נקודת התורפה שלך." עיניה נצצו בהנאה. "ואני חושבת שהצלחתי... לא ככה, אנני?"
אן הביטה בה בזעם, מנסה למנוע מכפות ידיה להתכווץ לאגרופים, משתדלת לשמור על קול נקי וברור, חסר כל שבירות או פגיעות. "את תתחרטי על הדברים שאת עומדת לומר, אלינור."
"אני לא חושבת." אמרה בשלווה מוחלטת. "אז איך זה היה, אנני?" היא המשיכה בקולה הרגוע, בוחנת אותה בקלילות. "שבע עשרה נערים. מרשים, בהחלט. אף אחד מהם מעולם לא עמד לדין, בסופו של דבר, נכון? מה קרה? לא רצית? הרי זה לא שחסר לכן כסף... אימא שלך לא רצתה? הייתה אופציה כזאת בכלל?"
אן הביטה בה בזוג עיניים גדולות, פקוחות לרווחה, ושתקה. היא לא הייתה על סף בכי, אבל בהחלט איבדה את הגישה העניינית, התקיפה והממוקדת שלה. ובכל זאת, נדמה היה שהיא מסרבת להישבר מולה. היא ישבה ושתקה.
היא נאנחה, מושכת בכתפיה. "סיפור עצוב, אין ספק. לא היה מי שישמור עלייך, הא? והם ניצלו את העובדה הזאת, כל אחד ואחד מהם. די מזעזע... תופעה די שכיחה, לצערי הרב. אומרים שזה מתחיל בחינוך... מה דעתך?"
אן המשיכה לשתוק, מביטה בה בדממה, לא מגיבה לדבריה.
"קראתי קצת על הידיעה הזאת... לא ממש עלה לכותרות, כמובן, הרי יש אלפי מקרי אונס בכל שנה, אבל מצאתי איזו כתבה באינטרנט... מעניין שאת זה הצהובונים שלך לא סיפרו..." היא משכה בכתפיה. "טוב, זה פרט פחות חינני, כנראה. קצת הורס את תדמית האישה המושלמת שהם יצרו לך... אחרי הכל, נערה שמניחה לכל כך הרבה נערים לשכב איתה, ואז הולכת ומדברת על אונס... קצת מחשיד, לא?"
"אולי בגלל זה את – או אימא שלך – לא רציתן להגיע עם זה לבית המשפט? ידעתן שזו תהיה מלחמה אבודה? אני מניחה שהייתה מעורבת הרבה בושה בעניין, בעיקר מצד אימך. אחרי הכל, עם בית הספר העשיר והמובחר שהיא שלחה אותך אליו ועם החינוך למופת שהחדירו בכם, דבר מסוג זה לא היה אמור לקרות, נכון, אנני?"
"זה באמת משונה. נערה שוכבת עם כמות נכבדת של נערים מבית הספר שלה. הם מבית טוב, יש בפניהם עתיד מזהיר... אין ספק שקשרי ידידות נרקמו בינה לבניהם גם לפני כן... ופתאום זה נעשה אונס. פתאום זאת הופכת להיות כפייה... תגידי לי, אנני, זה לא נשמע לך קצת שגוי?"
גופה של אן היה קפוא ונוקשה. היא הסתכלה עליה, בחנה את החיוך האכזרי שהיה מרוח על פניה. החביבות שלה נעלמה באחת. היא המשיכה. "אולי אהבת את כל זה, אנני. אולי אהבת את תשומת הלב הזאת, אולי... אולי נהנית מזה. לא בטוח שממש מהמין עצמו, אבל... מכל מה שהיה מסביב. מהחיבה הזאת... אולי רצית את זה, אנני – "
אן קמה על רגליה, יוצאת מהחדר בהליכה מהירה. כל גופה בער, והיא הרגישה כאילו היא הולכת להתמוטט. היא צעדה במהירות, כמעט בורחת, רועדת.
יד בולמת הונחה על כתפה. "היי, כבר סיימת את החקירה?"
היא לא הסתובבה אל ג`רמי, אלא רק המשיכה ללכת, משפילה את ראשה. היא לא הייתה יכולה לסבול את המחשבה שהוא ייראה אותה במצב כזה של חולשה. "אן...?" הוא נשמע חושש, אך המשיך ללכת אחריה. כשהיא הייתה כבר עם רגל אחת בחוץ, הוא תפס את זרועה וסובב אותה אליו בתנועה חזקה.
"אן, מה קרה?" עיניו הביעו כל כך הרבה דאגה שהיא רצתה לחייך לעברו כדי לאשר שהכל בסדר, אבל היא אפילו לא הצליחה למתוח את שפתיה בעיוות מזויף של שמחה – כשניסתה לעשות את זה, עיניה התמלאו בדמעות במהירות מסחררת. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, בולעת את הדמעות, ואז הישירה את מבטה אליו.
"ג`רמי, אתה מכאיב לי." אמרה, מדגישה כל מילה ומילה.
ג`רמי בהה בה לכמה רגעים, לא מבין למה היא מתכוונת, ואז מבטו ירד לעבר ידו החזקה, שעטפה את זרועה בכוח. הוא שחרר אותה במהירות, נסוג לאחור בבהלה קלה. "אני... אני מצטער, לא שמתי לב..."
הוא לא הספיק לסיים את המשפט ואן כבר הייתה מחוץ לבניין, עושה את דרכה חזרה לבית.
_____
אן התכרבלה לתוך עצמה במיטה, מנסה נואשות להירדם. ההשפעה של המריחואנה פגה לאיטה, ויחד איתה פגה גם תחושת ההתעלות שהציפה אותה לפני שעה קלה. היא עצמה את עיניה, נאנחת לעצמה.
השימוש שלה בסמים גבר. היא גם בילתה יותר ויותר שעות במיטה עקב זאת, אך לא שילבה סקס בעניין, בניגוד להרגל שהיה קיים בה. היא ידעה שזה קשור באלינור, שהכל בגללה, בגלל הדברים שהיא אמרה לה, אבל הייתה חלשה מכדי להתנגד לתחושות שהציפו אותה.
היא פחדה שהכל רק ילך ויתדרדר. שהיא תתחיל להתמכר לחומרים שונים בצורה קיצונית, שהתלות שלה בניתוק הזמני שהסמים העניקו לה תגדל ותתעצם... אבל המחשבות זמזמו בראשה כמו כוורת של דבורים, מאשימות, רעות ומבחילות. היא הייתה חייבת לשכוח, להירגע... וזאת הייתה הדרך היחידה בשבילה.
היא ידעה זה מגוחך. היא מעולם לא נתנה לאף אחד אחר להשפיע עליה בצורה כזאת, מעולם לא לקחה שום דבר שאחרים אמרו בצורה אישית, אבל... אחרי הכל, אלינור צדקה. זאת הייתה החולשה הגדולה ביותר שלה, היא פגעה בה בדיוק בנקודה הכואבת והפילה אותה, ריסקה אותה לרסיסים. אן שנאה את המצב שבו היא העמידה אותה, את חוסר האונים ואת ההאשמה העצמית.
היא תמיד הסתירה מאנשים את הפרט הזה, כי היא פחדה. הרי גם ככה כולם האשימו אותה... הנערים, הפסיכולוגית, המנהלת – אפילו קסנדרה הביטה בה במין אכזבה חסרת פשר. היא למדה להדחיק את מה שקרה לה, לנסות לשכוח, למחוק את האירועים הללו מחייה. היא למדה להתבייש בעצמה, לשתוק, להסתיר – היא האשימה אך ורק את עצמה. ילדה טיפשה, מה לעזאזל חשבת לעצמך. למה, לכל הרוחות, ציפית.
במשך השנים היא הקפידה לא לסמוך על אנשים ולא לתת לאנשים לסמוך עליה. היא הקפידה לא לגלות יותר מידי פרטים על עברה, כי ידעה שזה ייפגע בה. היא הייתה בטוחה שאנשים ירימו גבה, יפקחו עיניים בתדהמה, יביטו בזלזול – והיא ידעה שלא יהיה דבר שיכאב יותר מזה.
הדפיקה הקלה בדלת גרמה לה להתנער. קסנדרה. אן נאנחה וקמה, פותחת את הדלת. "מה?" שאלה בעייפות, מקפידה שלא לחשוף בפניי קסנדרה את עיניה האדומות – ספק מהבכי וספק מהסמים – במלוא תפארתן.
"יש לך אורח." חייכה קסנדרה חיוך מהוסס. היא נראתה מתוחה.
אן גלגלה את עיניה, רוטנת קלות. "תגידי לו לעלות." אמרה חרישית, ואז חזרה לחדרה, היישר אל תוך המיטה החמה, מאזינה לצעדים הקצובים במדרגות. ג`רמי.
היד שליטפה את פניה הייתה רכה וחמה. "את ערה?"
"כן." היא אמרה, אך לא פקחה את עיניה. שתיקה קלה השתררה. ג`רמי כרע על הרצפה, ואן הייתה יכולה ממש להרגיש את עיניו עליה. היא נאנחה, מביטה בו לבסוף, מושכת אותו אליה. "פשוט... אל תגיד כלום." ביקשה בעייפות.
הוא נשך את שפתיו ונשכב לידה, מביט בפניה. אן התגברה על המחשבות הטורדניות לשנייה מהירה ונצמדה אליו, קוברת את פניה בצווארו.
זה היה מרגיע. היא הייתה יכולה להרגיש את פעימות הלב שלו. הוא היה חם – רותח, למעשה. אן נצמדה אליו, מתרפקת על כתפו. היא עצמה את עיניה והקשיבה לנשימות הקצובות שלו. היא הרגישה טוב.
"אן."
"כן?"
"טוב לראות אותך." שמץ של הומור נשמע בקצה משפטו, ואן חייכה. אצבעותיו נשזרו בשיערה והוא ליטף את ראשה בתנועות קצובות, עדינות. זה הזכיר לאן את הדרך שבה קסנדרה ליטפה את גלימר, והעניין שעשע אותה, אך היא לא הפסיקה אותו.
"אתה אף פעם לא תתייאש ממני, נכון?" שאלה בשעשוע קל לאחר כמה שניות של דממה.
ג`רמי זז מעט, פונה להביט בעיניה. עיניו חייכו לעברה. הוא חיכך את אפו באפה. "לא, ככל הנראה לא." אמר בשקט. הוא נאנח קלות. "את רוצה לספר לי מה קרה?"
אן נשכה את שפתיה, עוצמת את עיניה. "היא דיברה על התקיפה המינית שעברתי."
עיניו של ג`רמי נפקחו לרווחה והוא התנתק ממנה, מביט בה בתדהמה לא מבוטלת. לרגע נדמה היה שהוא עומד לומר משהו – אך אז הוא סגר את פיו וסקר אותה, מוטרד, שותק.
אן נשכה את שפתיה, עוצמת את עיניה. קולה היה מתכתי. "הייתי בת נוער מטומטמת, והם אהבו אותי. הם גם אמרו לי שהם אוהבים אותי. אף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי לפני כן."
אצבעותיו של ג`רמי חזרו והתחפרו בתוך שיערה, אך הבעת פניו לא תאמה למגע הרך. הוא נראה מזועזע. "למה לא סיפרת לי?" לחש, מביט בה בעיניים גדולות.
היא משכה בכתפיה בעייפות. "לא סיפרתי את זה לאף אחד כמעט..." מלמלה. "היחידים שידעו היו אלו שהיו שם, ואולי כמה פסיכולוגים, בתקופה שעוד הסכמתי לאימא לשלוח אותי אליהם."
הוא בחן אותה ארוכות. "את יכולה לספר לי עוד?" ביקש, וקולו היה מיואש עד כדי כאב.
אן עצמה את עיניה, נושכת את שפתיה. היא לא הביטה בו. "הייתי ילדה בודדה, ג`רמי." קולה היה חסר גוון, מונוטוני. "טיפשה ובודדה. הייתי צריכה מישהו... הייתי צריכה... והם פשוט היו שם. לא ידעתי..." היא בהתה באוויר לרגע, שותקת, ואז המשיכה – "לא ידעתי שהם מנצלים אותי. לא היה לי מושג..." קולה גווע. "והיא..." שפתיה רעדו קלות. "היא ידעה על זה, ג`רמי, היא... אני אפילו לא יודעת מאיפה, אני... היא השתמשה בזה כדי לפגוע בי, ואני..." רעד של חוסר אונים ושל כעס עבר בה. "אני לא ידעתי איך להתמודד עם זה." היא קיללה, נושכת את שפתיה. "אני כזאת מטומטמת." היא כמו גערה בעצמה, מתכווצת.
הוא נצמד אליה, מחכך את אפו באפה. "זה לא פשע להיות פגיעה, אן." קולו היה רך. "זה מה שעושה אותך אנושית." הוא הביט בה באותה כנות בלתי נסבלת, באותה עדינות מושלמת. "אל תכעסי על עצמך..." הוא יותר ביקש מאמר. "ובבקשה, אל תאשימי את עצמך בכלום." חזר וביקש, הפעם באופן ברור יותר. קולו היה חרישי. הוא הביט היישר בעיניה. "שום דבר ממה שהם עשו לך לא היה באשמתך, אן. זה נכון, זוהי האמת המוחלטת, את רק צריכה להאמין בזה. תאמיני בזה. תתעלמי מאלו שאומרים לך אחרת. את יותר טובה מהם, מכולם."
אן הביטה בו, רועדת. "אני לא יודעת איך אני אחזור לתחנה. איך אני אחזור אליה... איך אסיים את החקירה הזאת."
"את לא חייבת לסיים אותה." הוא מיהר לומר, מרגיע.
"אני כן." היא קבעה נחרצות, לא מביטה בפניו. "אני חייבת, ג`רמי. אין דרך אחרת בשבילי."
הוא שתק למשך כמה שניות, בוחן אותה, ואז נאנח. "אני לא רוצה שתפגעי." אמר, מעביר את ידו על לחיה. "תעזבי את זה, אן. תניחי לזה. את לא חייבת... את לא צריכה."
אך היא המשיכה לבהות באוויר בעקשנות. "מעולם לא עזבתי חקירה באמצע, ג`רמי, ואני לא אעזוב גם את החקירה הזאת, לא משנה כמה אפגע במהלכה. כן, אולי אני פועלת מתוך אינטרס של כבוד, אבל זה לא הופך את מעשיי לפסולים. אני לא רוצה לוותר, ג`רמי... אני לא יכולה לוותר."
הוא בחן אותה ארוכות, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, ואז נשך את שפתיו בוויתור קל. "רק... תיזהרי." ביקש.
אן הנהנה, מחייכת אליו חיוך קלוש, מביטה בעיניו לפתע. הם שכבו, חבוקים, במשך כל הלילה שעמד לפניהם. אן נמנמה בזרועותיו, נרדמת ומתעוררת לסירוגין, בעוד שהוא שקע בשינה עמוקה כשזרועותיו כרוכות סביב מותניה בעקשנות, כמו ילד האוחז בבובה. כשקרני השמש החלו לחדור דרך החלון, אן נשכבה על גבה ובהתה בתקרה. הנשימות העמוקות של ג`רמי הרגיעו אותה, נתנו לה משהו להיאחז ולהתרכז בו. בדרך כלל חדרה היה מלא בשתיקה טוטאלית שהעיקה על אן בצורה שהיא לא הייתה יכולה להסביר, והרעש המונוטוני הזה העסיק אותה, במובן מסוים.
היא כמעט הצליחה להירדם כשהפלאפון שלו צלצל ורעשים מעצבנים מילאו את חלל החדר. הוא קם בבת אחת, מתיישב על המיטה כמו קפיץ, מבוהל. אן הביטה בו בעיניים מכווצות – הוא עדיין היה לבוש באותם בגדים מאתמול, שיערו היה סתור והסדין השאיר על פניו סימנים. הוא היה כל כך ישנוני ומתוק שכל מה שהיא רצתה לעשות באותו רגע היה לחבק אותו.
"אני חייב ללכת." אמר, ספק מבוהל ספק מתנצל. הוא סקר אותה ארוכות. ידו החמה רפרפה על לחיה. "תחכי לי. אני אחזור..."
אן הנהנה קלות, מתכרבלת בשמיכה, וחזרה לעצום את עיניה.
______
בפעם הבאה שהיא פקחה את עיניה, הוא שוב היה מולה, במדים. היא העיפה מבט מהיר לחלון. חושך מוחלט שרר בחוץ. היא קמה בקושי לישיבה, משפשפת את עיניה. "כמה זמן ישנתי?"
הוא חייך אליה. "שמונה שעות, פחות או יותר." אמר, עיניו צוחקות. "אבל אני משער שעברו עלייך כמה לילות קשים לאחרונה, אז זה לגיטימי."
היא משכה אותו לחיבוק, מצמידה את שפתיה לצווארו, ואז זעפה. "זה טוב לי שאתה נמצא. אתה מרגיע אותי." גערה בו, כמאשימה. חיוך עלה בפתאומיות על פניה. "אותה ההשפעה, ובחינם. מי צריך סמים כשיש את ג`רמי..."
הוא פרץ בצחוק. "אני פשוט אוהב אותך." אמר בין צחקוקיו.
אן בהתה בו. "גם אני אוהבת אותך." אמרה לפתע, ואז נרתעה, כנבהלת מהמילים שלה עצמה.
צחוקו גווע בפתאומיות, והוא נפנה להביט בה. הם בהו זה בזה למשך כמה שניות. הוא נראה חסר מילים. "...וואו."
"שזה לא יעלה לך ראש." זעפה אן, אך לא הייתה יכולה להחניק את החיוך שעלה על פניה. הוא המשיך לבהות בה, חיוך עולה בהדרגתיות על פניו. לאחר מכן הוא רכן מעליה באיטיות,עיניו סוקרות אותה.
"היית רצינית?"
"ג`רמי, הפעם היחידה שבה אמרתי למישהו שאני אוהבת אותו הייתה כשהייתי בת שש. אימא שלי עזרה לי בשיעורי הבית, ואני הייתי מאושרת... זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הסכימה." היא הרימה גבה. "אז, כן. הייתי רצינית."
לרגע הוא עוד הביט בה בהבעתו הכל-כך מאושרת, ושנייה לאחר מכן הוא כבר נישק אותה, שפתיו מחייכות על שפתיה, ידו נקברת בשיערה. אן שמה את ידיה על צווארו, מעבירה את אחת מאצבעותיה על הקו הלסת שלו, מצידה אותו אליה בחוזקה. זה היה איטי אבל גם כל כך עוצמתי.
ידיה רצו במורד חזהו. גופיהם היו צמודים עד כדי כאב. ג`רמי נאנח ברכות כשהיא השתלטה על הנשיקה, מפשיטה אותו מחולצתו. הכל נשכח מראשה, הכל הפך לחלום מרוחק ולא מוחשי. תחושת ניתוק נפלאה מילאה אותה, כאילו אלו רק היא והוא עכשיו, והכל התפוגג ונעלם.
ג`רמי הוריד ממנה את בגדיה. הוא עבר עם שפתיו ועם לשונו על צווארה, על כתפיה, על שדיה, עושה את דרכו למטה. אן עצמה את עיניה, גבה מתקמר, ציפורניה ננעצות בגבו החשוף בעוד שההנאה מטשטשת אותה.
פניו של ג`רמי היו קבורים בשקע של צווארה וידיה של אן נחפרו עמוק בתוך שיערו בעוד שהם זזו יחדיו. הוא גנח את שמה. אן הרגישה כאילו כל גופה עולה באש, היא הרגישה כל כך חיה, כל כך מוחשית. היא חשה את הדם הזורם בורידיה, את לבה הפועם במרץ – ואת לבו של ג`רמי, מנגד. העונג הגיע לשיאו.
_____
אן נכנסה לחדר החצי-חשוך, מרימה את מבטה לעבר אלינור. היא ישבה שם, בדיוק כמו בפעם הראשונה שראתה אותה, אותן עיניים כמעט שחורות, אותו חיוך... למעשה, היא נראתה אפילו יותר מרוצה מהפעם הקודמת. "חזרת." אמרה, מסופקת.
"חזרתי." אישרה אן, מישירה אליה מבט כל זמן שהלכה לעבר הכיסא המיועד לה. היא התיישבה, מקפידה לא להתיק ממנה את מבטה אפילו לא לרגע.
"ידעתי שתחזרי." אמרה, עוצמת את עיניה בהנאה מוחשית.
"טוב לדעת." אמרה אן בקול יבש. עיניה סקרו אותה, יורדות מעלה ומטה. החיוך שעלה על פניה של אן היה חיוך של ניצחון, של וודאות. אין לך סיכוי. "פגעת בי, אלינור. פגעת בי כמו שאף אחד מעולם לא פגע בי." דממה קלה השתררה. אן הרימה גבה. "כל הכבוד."
היא צחקה בקול רם, כאדם שזה עתה שמע בדיחה טובה. "לא הייתה דרך אחרת." אמרה משצחוקה גווע, מושכת בכתפיה כמצטנעת.
היא נשכה את שפתיה. "ספרי לי קצת על המחקר שלך." ביקשה, סוקרת אותה.
היא משכה בכתפיה. "אני אוספת מידע. תמיד אספתי. אני כמו ספוג, שואבת את כל המידע שמסביבי לתוכי בלי לחשוב מה נחוץ ומה לא – בסופו של דבר, זה בדרך כלל מועיל לי."
היא בחנה אותה. "יש עוד משהו." קבעה, קולה חרישי. "יש עוד משהו שאת לא מספרת לי..." היא הזדקפה בכיסאה. שתיקה קלה השתררה. אלינור בחנה אותה באותו חיוך, שהלך ונעשה יותר ויותר אכזרי בעיניה של אן, יותר ויותר מעוות לדעתה. "את פיתחת משהו כלפי." עיניה התעגלו בהבנה פתאומית. "אובססיה. זאת אני..."
"כן, בהחלט." היא הסכימה מיד. "את התעקשת ללכת על התמונה הכוללת, אנני, אבל זאת את... בעיקר." היא חייכה את חיוכה המקסים-נוראי.
"אבל למה?" היא בחנה אותה, מוטרדת.
היא הרימה גבה, שוברת לפתע את ההבעה החביבה שהייתה קבועה על פניה עד אותו הרגע. "אל תיתממי, אנני..." היא הרצינה לפתע. "אל תעמידי פנים. את אישה שמושכת תשומת לב, את מסקרנת, ואת יודעת את זה. את מעוררת עניין באנשים... אחרת התקשורת לא הייתה מקפידה לדווח על כל צעד שלך. אחרת לא היית מחוזרת בצורה כזאת..."
"אני לא מחוזרת." קטעה אותה. "על מי את יודעת בדיוק? על בסיס מה את אומרת את הדברים הללו? על פי ג`רמי? הוא רק גבר אחד. על פי הסטוצים שלי? אלו אנשים שלא מכירים אותי, שלא יודעים מי אני."
היא צחקה. "את מתעקשת להוריד מהערך של עצמך. מדהים." השעשוע הפך למרירות תוך שניות ספורות. "את מדהימה, אנני. את מדהימה, ומעולם לא הכרתי מישהי מדהימה כמוך." הערצה. היא דיברה אליה בהערצה.
היא שתקה, מוטרדת. פניה התעוותו בגועל לפתע. ידיה נקמצו לאגרופים. "את דוחה אותי." ירקה מפיה לעבר האישה שמולה, זועמת. "את פשוט דוחה אותי."
"זה בגלל שאת עיוורת לכך שאנחנו דומות." היא אמרה בשלווה מוחלטת.
עיניה של אן נפקחו לרווחה. "אל תגידי את זה." קולה היה נמוך ומאיים. "לעולם אל תגידי את זה. אני לא דומה לך, אלינור. אני לא דומה לך, מעולם לא הייתי דומה לך ולעולם לא אהיה. תתעוררי מהחלום המתוק שלך, אלינור. אני לא כמוך."
"כמוני?" היא שאלה, מחייכת.
"אני לא חסרת רגשות. אני לא חסרת מצפון. אני לא מניפולטיבית. אני לא שקרנית."היא הטיחה בה את מגרעותיה אחד אחרי השני. "זה עלול להיראות ככה מבחוץ, אולי, ואני יכולה להבין את הרושם המוטעה שקיבלת, אבל אני לא כמוך, אלינור... אני לא פסיכופטית."
פניה קפאו באחת. "את מדברת על זה כעל דבר פסול."
"כי זה דבר פסול." היא תקעה את עיניה באלו של אלינור. "זה הכי פסול שיש, אלינור. את כל כך שקועה בעולם הפנטזיות הקטן שלך שאת אפילו לא יכולה לפקוח את העיניים, נכון? את כל כך עסוקה בלדמיין את עצמך בתור שליטה בלתי מנוצחת שאת שוכחת מה את, מי את... ואז, פתאום, את נזכרת. ואז... אז את הורסת כל מה ששונה ממך."
"בגלל זה רצחת את כל האנשים הללו, נכון?" היא סקרה אותה מכף רגל ועד ראש. "קינאת. כל כך קינאת שלא הצלחת להתמודד עם זה. פתאום נפלת מהענן שישבת עליו, התעוררת מהחלום הנחמד שחלמת. פתאום הבנת שאת חריגה. שאת לא יכולה לאהוב, לא מצליחה לאהוב. שאת יודעת לאהוב רק את עצמך, ולא אף אחד אחר..."
"והנה, פתאום את רואה אותם. גבר המושיט לאישה את ידו, והם הולכים יחד בקרבה, בחיבה – אפשר לחוש את קשרי האהבה והידידות ביניהם. אבא שמניף את הילדה שלו לשמיים ומסובב אותה, והם צוחקים ביחד – מאושרים. נערה אשר משעינה את ראשה על כתפה של חברתה, מדברת איתה בהתלהבות ובלהט. לא יכולת לסבול את זה. את שונה מהם, אלינור. את אחרת."
"אז עשית את מה שאת עושה הכי טוב – רצחת. הרסת והשמדת והעלמת את כל מי שהפריע לך בעין, את כל מי שגרם לדם שלך לרתוח. את גם נהנית מזה, מאוד. שנאת אותם, את כולם."
"כי הם אנושיים, ואת לא. כי הם מרגישים, ואת לא. כי הם פגיעים, ואת לא. כי הם חיים, ואת לא. שנאת אותם כי לא הבנת אותם, כי קינאת בהם, כי רצית להיות כמוהם."
"חשבת שאני כמוך, ושמחת. עד אז הרגשת כאילו את לבד, היחידה בעולם שלא יכולה לאהוב... אבל אני לא כמוך, אלינור. אני יודעת לאהוב." אמרה אן בהדגשה, והאמינה בדבריה באופן מוחלט.
שתיקה ארוכה השתררה. אלינור הביטה בה בעיניים מצומצמות, בשיניים חשוקות. אן נאנחה, נוטשת את התוקפנות באחת. "תודי באשמה." ביקשה בעייפות.
היא זקרה את סנטרה לעברה. "אני הייתי האחת שרצחה אותם." אמרה, קולה נוקשה אך רגוע. עיניה פגשו בעיניה של אן לפרק זמן ממושך. "היית טובה, אנני."
אן הרימה גבה, אך שתקה. היא הסתובבה ויצאה מהחדר.
_____
"היא ברחה." אמר ג`רמי בקול עייף. "אתמול בלילה, שעות ספורות לאחר שהיא התוודתה."
אן שתקה למשך כמה שניות ארוכות, ואז נשכה את שפתיה. "הייתי צריכה לדעת. הביטחון המופרז... האופן שבו היא נפרדה ממני... הדרך שבה היא הודתה באשמה..." היא עצמה את עיניה. "אבל לא הגיוני שהיא עשתה את כל זה רק כדי לפגוש אותי... זה אבסורדי..."
"מה?" ג`רמי נראה מבולבל. "זה נשמע די אישי. יש משהו שאני צריך לדעת?"
אן סקרה את ג`רמי ארוכות, מהורהרת. לבסוף היא נאנחה לעצמה, חיוך עולה על פניה. היא הנידה את ראשה לשלילה. "לא, שום דבר מיוחד. המקרה שלה היה קצת יותר מסובך מבדרך כלל, אבל חוץ מזה – שום דבר חריג." היא בהתה באוויר לרגע, שוקעת במחשבות. "אנשים לא מודעים לאופן שבו הם חושפים את עצמם. הם לא מבינים כמה גופם והתנהגותם חושפים אותם, מציגים את האישיות שלהם לראווה. כל קעקוע או צלקת מספרים סיפורים שלמים, כל תנודת ראש או אופן הליכה מצביעים על הרגלי התנהגות... ויחד עם הדיבור – אפילו יותר. הטון, אופן ההגייה, המבטא – כל אלו מוסרים לידיי אלפי פרטים, בכל פעם מחדש..." היא עצמה את עיניה. "כל אדם הוא סיפור, ג`רמי. כל אדם זר ההולך ברחוב הוא אגדה שלמה שרק צריכה להיכתב."
היא פנתה להביט בו. מבטו היה ספק נואש מלהבין ספק משועשע. אן צחקה, מנערת את ראשה, וניגשה אליו. "לא הבנת הרבה ממה שאמרתי כרגע, נכון?" ג`רמי הניעה את ראשו לשלילה, נבוך. היא חייכה בגלגול עיניים והתיישבה על ברכיו, מנשקת קלות את שפתיו.
"אן." לחש מבעד לשפתיה. היא נסבה אחורה, מביטה בו בשאלה. חיוך עקום התנוסס על פניו. "מה דעתך שנתחיל לכתוב את האגדה שלנו, שלי ושלך?"
אן חייכה, מלטפת את לחיו, מביטה בו בחום. "נשמע כמו רעיון מצוין."
~.~
מאוד מאוד מקווה שאהבתם,
אשמח לתגובות, הערות, הארות ומחמאות,
ואם יש לכם משתמש בהפורטל - אשמח אם תגיבו כאן (:
מייטי בי. Image may be NSFW.
Clik here to view.