עד שלא סיפרו לי שאני יכולה, לא חשבתי שאני מסוגלת. הפרח הזה יפהפה בין האצבעות שלי, ממש כמו השמיים והרוח וצחוק הילדים באוויר. הגבר מסתכל עליי ועיניו בוהקות בעצב קל. הוא אומר, ״את מאמינה בדברים הנכונים.״
אני לא יודעת למה הוא מתכוון, אבל גם לא מנסה להבין. הימים ממשיכים לצעוד בדרכם המיועדת והופכים כולם ללילות, ואז שוב לימים, נושקים לקו הרקיע שוב ושוב בכל פעם שהם מתחלפים. הפארק הציבורי מאבד את הפרחים והעלים במחזה ססגוני מרשים שבכל זאת מרגיש לי עצוב איכשהו, ואז נותר רק דשא רמוס ומת וגזעי עצים גבוהים ומיותמים. אני מרגישה כמו גזע בעצמי כשאני צועדת בתוך המעיל העבה שמגן עליי מהקור, כמו איש שלג נטול מטרה שכל חייו מסתכמים בעמידה מסורבלת על צלע גבעה והמתנה לסופה הבאה שתשחרר את ישותו מתוך הדמות המרושלת הזו.
הגבר מביט בי גם כשהחורף מגיע לשיאו, וכבר אי אפשר לצאת בתור אנשי שלג כדי לצפות בימים מתחלפים. הוא זה שמגיש לי את צלוחית המרק החם ואומר לי שהקרח יכול גם לגרום לנזקים מחרידים. אני ישנה בחדר ליד ומדמיינת את הנשימות שלו דרך הקיר, כיצד הן בודאי איטיות ורגועות כמו שהן כשהוא ער.
כשאנחנו יוצאים לשלג ביום רגוע מסופות הוא מצביע על השמיים ואומר, ״רואה? מכאן כל הצרות והניסים שלנו מגיעים. יצור אחד בשני שמות שונים.״ גם את זה אני לא מבינה, אבל הוא מחייך ואני לא רוצה להרוס את הרגע כדי שהוא יצטרך להסביר לי. אז אני מהנהנת, והוא מחייך שוב ושואל מה הוא היה עושה בלעדיי.
אולי הוא היה יוצא בבוקר לעבודה אחרת, או חוצה נהרות והרים שמזכירים את אלה שממוסגרים על הקירות בחדר שלו ושלפעמים הוא עוצר להביט בהם בימים שבהם הוא לא עייף. אולי אם לא הייתה לו אותי הייתה לו מישהי אחרת, והיא הייתה מדלגת לחטוף מידיו את כוס השוקו החם בבקרים קרים ומתכרבלת בתוך השמיכה העבה ביותר בבית מתוך פינוק גרידא. אבל אני לא יודעת, ולפעמים מפחיד אותי לשאול.
כשאני גדלה אנחנו חוגגים לי יום הולדת בדיוק בתאריך עם עוגת יום הולדת ביתית וכמה נרות כתוספת על שולחן המטבח. אני נושפת על הנרות ומביעה משאלה, ואז הגבר מחייך קלות ושואל מה ביקשתי. אני עונה שאת זה רק לכוכבים מותר לדעת, והוא מהנהן ואומר שמה שנכון נכון.
בגיל שמונה עשרה אני מקבלת מהמדינה מלגת לימודים באוניברסיטה במרכז העיר. אני לומדת מדע, וההסברים הבתוליים המופשטים שקיבלתי בבית הספר מתחברים עם המושגים המורכבים שמושתלים לתוכי אט אט במעבדות המחקר המתקדמות שבהן אני מבלה את רוב זמני. ״תסתכלי על הכוכבים,״ הגבר אומר, ואני מדמיינת כדורי גז בוערים בשמיים. הוא רוצה שאחפש צורות בעננים, אבל הם בסך הכל קיבוצי גז אקראיים שמסתירים מעיניי את הכחול ואת מה שאולי יכולתי לראות מבעד לו.
כשאני מסיימת ללמוד באוניברסיטה הגבר כבר מבוגר, ואני מגיעה בסופי שבוע כדי למלא עבורו את המקרר בבית הקטן והחמים שלו ואז חוזרת לדירה השכורה שלי במרכז העיר. יש לו בעיה בצנרת, אבל הוא אומר שהוא מעדיף להניח לה להשפיע בהדרגתיות על הקירות העתיקים. אז הוא מוסיף שאולי אני יכולה לעשות עבודת חקר גם על זה, וזו הפעם הראשונה שבה אני שומעת מרירות בקולו.
מאוחר יותר אני מתחתנת, והגבר עומד למרגלות הבמה הקטנה וצופה במקורבים שמציפים את האולם בבגדיהם החגיגיים ובמילותיהם המשומשות שמזכירות לי ספרים מרושלים מעט. הוא אומר לי לזכור את הלבן כדי שאוכל תמיד להספיג בו את הדברים שיכאיבו לי ולא לנשוא אותם עליי, ואני מחייכת ומהנהנת, למרות שנראה לי מגוחך להספיג צרות מוחשיות בלובן מטאפורי. הרי כבר סיימתי את שיעורי הספרות ביסודי, ואין בי הרבה געגועים לכל הדימויים שהמורים התייחסו אליהם כאל קדושים.
כשנולדים לי ילדים, אני מביטה בפניהם העגלגלות בעלי העור העדין והפגיע ובאצבעותיהם הקטנטנות שנאחזות כל כך הרבה פעמים בכלום. הם מושיטים יד אל הצמחים ואל הציפורים ואל השטיח ואל האביב, ועצוב לי לחשוב שאצטרך לספר להם במוקדם או במאוחר על החורף. בראשי עוד חיים זכרונות הגבר שמסביר לי על עונות השנה, ולראשונה אני מבינה עד כמה באמת הייתי קטנה ותמימה ונטולת כל ידע על העולם שסביבי.
הגבר כבר זקן, ויש לו מקל הליכה שקניתי לו בזול באחת החנויות במרכז העיר. הוא מסתכל עליו ואומר לי לחשוב על העבודה שהושקעה כדי לגלף אותו בצורה הזו; אני שומרת לעצמי את העובדה שהמקל הזה היה אחד מתוך רבים שיוצרו בייצור המוני במפעל מפלצתי. לפעמים כשאני מבקרת אותו שנינו יושבים על הספסל בחצר ומתבוננים בשמיים, אבל בכל פעם מחדש כל אחד רואה שמיים אחרים.
״לכל הילדים האחרים יש שתי סבתות,״ הילדה הקטנה שלי מסתכלת עליי בעיניים גדולות שמשקפות את אור כדור הגז הבוער שבשמיים. אני לא מסבירה לה שיש מוות בעולם, לא כמו שהגבר הסביר לי. במקום זה אני מציפה אותה באמירות כוללניות על מקומות טובים יותר, ואומרת לעצמי שזה לא גרוע יותר מהתפלספויותיו של הגבר על השמיים והשלג והאביב.
יום אחד אני מגיעה אל הבית המתפורר של הגבר וכבר אין למי למלא את המקרר. מקל ההליכה שלו מונח בצד, מיותם, ומרצפות הריצפה נושקות לשקע האחיזה שבו בצורה כמעט מעוררת רחמים. כשאני מחייגת לאמבולנס בידיים רועדות יש מעל הגג רק זוג שמיים אחד, ואני כבר לא בטוחה עוד שזה זוג השמיים שאני מעדיפה לראות.
אין יותר את מי לבקר, ממי לשמוע תיאוריות עגמומיות על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם. נותר לי בית אחד מתוך שניים, גבר אחד מתוך שניים ורובד אחד בלבד של שמיים.
הגן הציבורי שומם בבוקר יום שבת, אולי עקב המיקום הנידח שלו ואולי עקב הצינה החדה של תחילת החורף שאף אחד עוד לא התרגל אליה. אני מתבוננת במגלשה ובנדנדה שנראו לי גבוהות כל כך פעם, בימים אחרים, בתקופות אחרות שבהן לא היה חורף אלא רק קיץ אחד שנמשך לנצח. הבריכה הטבעית הקטנה שהתקיימה כאן עוד לפני הגן קפואה לחלוטין כרגע, ואני מבחינה במעומעם בקווי המתאר של הדגים מתחת לשכבה המוצקה העבה. אין כאן דשא ופרחים או כל דבר אחר שידיי הקטנטנות היו יכולות לאחוז; המקום שממנו נבעו זכרונותיי המאושרים קר עכשיו, עזוב ומת.
״אמא,״ הילדה הקטנה מושכת קלות בשולי חולצתי הדהויה, ועקבותיה כמעט בלתי נראים באדמה הקפואה והקשה. ״למה נסענו כל כך רחוק?״
למה באמת נסענו הנה? אילו רק הייתי יודעת הייתי מספרת לה ברצון, אך כרגע כל מחשבותיי נתונות למקום הראשון שאני זוכרת שבו חשתי תקווה. פעם הוא היה העולם ומלואו, אבל עכשיו הוא שום דבר. אולי זה כך מכיוון שבמהלך השנים הרחבתי את המעגל המוכר שלי כל כך הרבה עד שההגדרה שלי למילה עולם השתנתה לתמיד.
היה שלום, אבא, שפתיי הוגות ללא קול. אני כורעת על ברך אחת כדי להביט בעיניה הגדולות של הילדה הקטנה שהייתה אני פעם, במחוזות רחוקים שעכשיו כל מה שנותר מהם הוא המדע והזיכרון. היא מלאה בשאלות, ולי אין את התשובות המתאימות להעניק לה - רק הסברים מסובכים שיחלפו מעל ראשה ועובדות מוצקות שיעלו דמעות בעיניה.
אז אני נאנחת ומעלה חיוך רך על שפתיי, בעוד אינספור סיפורי ילדות מציפים את ראשי בבת אחת ומתחרים על מקומם על לשוני הדוממת. לאחר מכן אני ממלאת את ריאותיי באוויר קריר של חורף חדש ואומרת, ״תני לי לספר לך קצת על השמיים.״
~*~
אוקיי, עכשיו על הקטע, כמו שהבטחתי. אתם בטח תוהים למה קראתי לאבא שלה "הגבר" כל הזמן הזה ולא "אבא" כמו כל בן אדם נורמלי שמתאר יחסים בין הורה לילד בדרך כלל. הרי זה בטח נשמע לא משהו בהתחלה, כאילו על הגבול של טריגר והכל. בכל מקרה, אני יכולה להגיד בודאות שזו לא הכוונה. פשוט... הרבה פעמים עם האזכור של ההורות ישר נוצרת תמונה קבועה של דמות שנוצרת בעקבות התפקיד הזה שלה, ואז היא ישר נתפסת כדמות מסוימת ולא בהכרח כדמות שרציתי ליצור. אבל מי שתיארתי כאן... הוא בן אדם לפני שהוא אבא, ובהתחשב בעובדה שבשלב מסוים הם נהיים סוג של שווים ביניהם, העדפתי לעשות את זה ככה.