כשהפסקתי לכתוב, היו לי תובנות שהיו קשורות לעובדה שהכתיבה שלי אישית מידי, חושפנית מידי ולא רציתי להמשיך ולחשוף את המחשבות והרגשות שלי בצורה הזאת.
היו לי את הסיבות שלי והן עדיין רלוונטיות בצורה כזו או אחרת
בהתחלה עוד כתבתי לעצמי והשארתי את זה במגירה של כל הדברים שאני לא מעיזה, חשבתי שאולי יום יבוא וארשה לעצמי שוב... אחרי כמה שבועות הפסקתי גם את זה, היו עולים לי רעיונות בראש, הייתי כותבת אותם במחשבה ומהר מאוד הם היו שוקעים ונעלמים, לא רלוונטים בפני רעיונות חדשים.
היו לי רעיונות על חברות ואהבה ופוליאמוריה וספרים וילדים וכאבים ואכזבות והמון המון געגועים
וכולם הלכו והתפוגגו, הלכו והתערבבו ונהיו מן סלט אחד במחשבות שלי
הבעיה ברעיונות כאלו שכל עוד הן לא עלו על הכתב הן היו מסתובבות באיזשהי צורה בראש שלי – מחפשות את עצמן מחפשות להן דרך החוצה והן כבר לא מנוסחות יותר, הן רק רעיונות בני משפט או שניים והן קופצות מידי פעם בעיקר בזמנים שאני מנסה לנקות את הראש ובמקום שהראש יזדכך הוא מסתבך...
אז החלטתי לשפוך אותם, את הרעיונות האלו, לא יודעת איזה סלט יצא מהן, אבל הם כנראה מספיק חשובים לי כדי שיצאו החוצה, אולי אחרי שאכתוב אותם אפילו כפיסקה, הדברים יראו לי אחרת.
אני מניחה שמרגע זה ואילך הרשומה לא תהיה מאוד ברורה – אולי זה טוב כי זאת המטרה
במהלך התקופה שביליתי כאן רקמתי לי לא מעט חברויות, רובן נעלמו מתישהו חלקן בשקיעה איטית לתוך איזשהו כלום, היו כאלו שנבעו משיפוט לקוי, אחת או שתיים מתוך רצונות מנוגדים ואחת בשבר גדול השניים שנשארו הם כאלו שכשאני בוחנת אותם באובייקטיביות אני יכולה לומר בפה מלא הם כאלו שאם הייתי פוגשת בחיים האמיתים – גם אז הם היו הופכים חברים המסגרת שבה הכרנו לא שינתה את העובדה שאנחנו נועדנו להיות חברים (וחברות).
למדתי המון על כנות ויושרה, למדתי שגם בעולם שבו לכאורה אין שום צורך לשקר אנשים משקרים בלי הכרה, נתקלתי בכאלו שאמרו שהדבר היחידי שהם יכולים לתת בעולם הזה- זה כנות וברגע הראשון שהרגישו שנזקקו לכך שיקרו.
נהניתי מהפלירטוטים, מתשומת הלב אבל כשהעזתי לחשוב שאולי, כשרציתי לחצות את הגבול – נתקלתי בקיר.
גיליתי מחדש דברים שאני אוהבת לעשות, למדתי לשתות ולהשתטות, למדתי לשתף ולהשתתף, חוויתי’ הרגשתי, כאבתי.
מתישהו קלטתי שהמקום הזה לא בשבילי יש בו הרבה מעבר למה שאני רוצה ו/או מחפשת – מה שאני צריכה לא נמצא שם וברחתי.
ההיעלמות התחילה לא טבעית לי, אבל היום כאורחת פורחת אני מגלה שאין שם בשבילי, אני לא רואה את החיבור שלי לעולם שהגינות בו היא מילה בעייתית שבה מרבית האנשים או שמשקרים לעצמם שהכל מושלם בבית רק חסר להם טיפה ריגוש וכיו"ב או כאלו שכמו שנראה כ"כ סובלים בבית שמפארים, משבחים וגומרים את ההלל על בחוץ (אני אומרת מרבית כי אני יודעת שאתה לא ככה, אז הסר דאגה – לא אתה!)
יש עוד הרבה אולי תהיה עוד רשומה מבולבלת מקולקלת אבל שוב חברתי עם ה-ADHD נושפת בעורפי...
אסיים בשיר... כי הוא מתאים, לחיים הפרטיים שלי ולמה שקורה מסביבי
אני שחררתי
https://www.youtube.com/watch?v=LSGl3d4KOMk