אני רותחת מכעס, מרוב שאני כועסת כואב לי...
אני מרגישה ששוב אני צונחת ומגיעה למצב של "אין כח יותר"...
כן - ניגמרו לי הכוחות. נימאס לי מהאגו שלו, נימאס לי מהכל....
שוב אני מוצאת את עצמי - מוותרת , בתיקווה שהוא יעלם מהעולם... ויניח לי...
חשבתי שניתגרש - כל המאבקים הללו יגמרו.
חשבתי שההסכם ברור - הוא היה ברור - אפילו השופטת חשבה שהוא מקיף וברור...
אבל לגרוש - אף פיסקה אינה ברורה...
כל דבר - החל ממזונות ועד הסדרי ראיה (וזה בלי לדבר על חינוך בכלל) גורר מריבות SMSים מתישים.
ראש השנה... ידוע שתקופת החגים זו תקופה רגישה - טעונה....
זה הופך בלתי ניסבל כאשר הוא מודיע כי הילדים איתו בחג כאשר בטבלה הם רשומים איתי....
השבוע הזה - קשה לי מאוד... כל יום אני מרגישה שאני מתפרקת עוד קצת... היום היה השיא....
הצלחתי להביא אותו להבנה (אומנם באיום לפניה לבית משפט) שאנו צריכים תיאום הורי. קבענו פגישה להיום
אך לפני כשבועיים הוא ביטל ולא הודיע לי (גם המתאמת לא הודיעה לי) וכך הגעתי היום סתם...
רתחתי מזעם!!! הוא ביטל כי הוא רב איתי... כי הוא סירב לאפשר לי לקחת את הילדים לאירוע וסירב להחליף ימים כמו שכתוב בהסכם...אז השתמשתי בכח.
הוצאתי את הילד מוקדם מהמסגרת לפני שהוא הגיע... כניראה שזה מה שגרם לו לבטל...
הוא טוען לטובת הילדים - אבל רוצה אותם רק כאשר זה מתלבש לו טוב בתוכניות שלו.
הוא הציע פשרה לעובדת הסוציאלית - שהם יהיו איתו בערב החג ואחכ אני יכולה לקבל אותם... נו? כן...הוא צריך להשוויץ בהם בפני החברה שלו והמשפחה שלה...
"שתיקח אותם אח"כ - כך הוא אמר לעובדת הסוציאלית.... המשפט הזה מזעזע... הם לא חפצים!!!
אם הוא צריך להיות איתם יום נוסף - כי אני נוסעת לחו"ל עם האמצעית...זה מטריף אותו... ככה הוא רוצה להיות איתם...ככה הם חשובים לו...
טובת הילדים...מושג שהוא לא מבין....הוא משתמש בו השכם וערב אך מסרב להגיע לתיאום הורי... למה?
אני יכולה בערב החג להפעיל משטרה ולהביא אותם אליי - ואני יכולה לוותר ולקבל את הפשרה שלו רק מתוך כך שאני לא רוצה שהם יהיו עדים למעורבות משטרה.
כבד לי לוותר לו כל פעם...כבד לי שטובת הילדים באה רק על חשבוני...אבל זו חובתי, כניראה....
עוד כמה??? עד מתי????
מתפללת כל יום שהוא פשוט...יעלם!
זה משפיע לי על הכל...זה גוזל ממני את כל האנרגיות...בעבודה...בזוגיות... המלחמות האלו כבר מפרקות אותי...כל פעם יותר....