מיכאל, נער יהודי כבן אחת-עשרה, שמשפחתו עומדת בפני גירוש מביתה בידי הנאצים, נמסר על ידי אביו לסרגיי. סרגיי, מפקד לשעבר ביחידה מיוחדת, הוא זקן עיוור, מנותק ממשפחתו שלו, שבמשך שנים רבות עבד במחסן העצים של משפחתו של מיכאל, וכעת הוא מקיים אורח חיים של נווד. כדי לטשטש את זהותו של הנער, סרגיי מלביש אותו בבגדים מהוהים של נווד, ומשנה את שמו ליאנק.
סרגיי ויאנק נודדים מכפר לכפר, מתקיימים מנדבת ליבם של זרים, אך סרגיי אינו מגדיר עצמו כקבצן:
מקבצי נדבות דואגים לקיומם, ותו לא. הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים.
יאנק משמש לסרגיי כעיניים, וסרגיי מצדו משקיע בהכשרתו של יאנק, הן הפיסית והן הרוחנית. יאנק פותח את היום באימוני ריצה ובטיפוס על עצים, ובמהלך הנדודים, בעיקר כשהם ישובים ליד המדורה ואוכלים את מזונותיהם הצנועים, סרגיי משמיע את האני מאמין שלו.
כל יום הוא פלא, וכל יום מראים לנו דברים חדשים. אלא שמרוב עיסוקים צדדיים העינים אינן רואות.
כל מסע הוא מפגש חדש עם עצמך.
כשהחודשים עוברים, יאנק הופך מודע לקיפוחם של הנוודים, שסובלים מנידוי ומהתעללות בידי בריוני הכפרים. מונע על ידי משנתו של סרגיי ועל ידי קולות שהוא שומע בחלומותיו, הוא הופך עצמו למגינם של המקופחים. מטרתו כפולה: להלחם בבריונים שמציקים לנוודים, ולהחזיר צלם אלוהים לנוודים.
עתה יודע יאנק: אי-צדק הוא אויבו של אלוהים, סבא סרגיי נלחם בו בגלוי ובסתר.
במהלך נדודיהם השניים קולטים שמועות על רצח של הקהילה היהודית. כדרכו של אפלפלד, השמועות הללו נבלעות בטקסט, מסופרות באותה נימה בה מסופרת העלילה כולה. גם תגובתו של יאנק לבשורות הקשות, כמו גם לטרגדיות שיתרחשו בהמשך, היא על סף הלקוניות, יותר מרומזת מנאמרת. כזו היא גם דמותו של סרגיי: הוא מדבר בעיקר בפתגמים תמציתיים, ורק לעתים רחוקות מרחיב בסיפורים על העבר. יאנק לומד לשמוע בין המלים.
יאנק ידע כבר אז כי אבחנה זו היא תמצית תפיסתו: דבר בפשטות, בבהירות, במלים מבוררות, כל מי שמאריך ומגבב חשוד בגנבת דעת.
זהו ספר אפלפלדי "טיפוסי" – אותו מקום, אותה תקופה, אותו סגנון מצומצם. מעיין הסיפורים נובע, ובכל ספר נוסף לסיפור הגדול עוד פן.
מומלץ
כנרת זמורה ביתן
2015