אני לא מאמינה שמחר אני ובעלי המקסים נחגוג עשר שנות נישואים. אנחנו כבר מכירים 15 וחצי שנים, למרות שנדמה כאילו זה היה אתמול. כי אנחנו הכרנו בסך הכל בשנת 2000, זה מרגיש כאילו לא ממזמן. אני לא אשכח את השבוע שלפני החתונה, כולנו בהתרגשות, אני זוכרת איך בשבת ההיא ישבנו כל המשפחה, ומכיוון שההזמנות שלנו היו בשני חלקים, ישבנו אני והאחיות שלי, להדביק את ההזמנות. ביום שישי שלפני החתונה הלכנו לראות סרט, זה היה סרט דרמטי, אני חושבת שזה היה אליזבת טאון, יש שם קטע שהבחור אמור להביא את הגופה של אבא שלו לקבורה בעיר הולדתו, בעיר שהבחור גדל בה. כל זכרונות הילדות שלו צפו מולו, הרגעים שבו הוא שיחק עם אבא שלו בחצר הבית, הרגעים שבו הם חגגו יחדיו את החגים, הוא התחיל לבכות ואני איתו. פתאום כל זכרונות הילדות שלי התחילו לצוף, פתאום זה היכה בי, אני עוזבת את הבית, אני כבר לא אשן במיטה בבית של ההורים, אני אגור עם בעלי בדירה שלנו, בדירה השכורה שזה עתה שכרנו. התחתנו כשאני בת 24, והוא בן 30, יצאנו חמש וחצי שנים לפני החתונה, החתונה הייתה מתוכננת מזה זמן רב. אני ילדה של בית, ילד של אמא ואבא, זה מוזר לי להיות מחוץ לבית ההורים, אומנם לא עברתי לגור יותר מדי רחוק מהם, בסך הכל 5 דקות ברכב וכ-15 דקות הליכה. בדירה הזאת עדיין לא הרגשתי בבית, כל הזמן אמרתי אני הולכת לדירה, כי בהתחלה היה קשה לקרוא לזה בית, כי בכל זאת, מלבד המיטה המקרר, פינת האוכל הקטנה והטלוויזיה, לא היה לנו הרבה. המיטה המתקפלת הישנה שלי שימשה לנו כסלון, הייתה לנו טלוויזיה שטוחה אומנם, אבל יחסית קטנה, בקיצור דיי זמני.
ההתרגשות הייתה בשיאה לפני החתונה, אני זוכרת שבאותה התקופה בדיוק עדי אשכנזי התחילה עם התוכנית שלה "מה זה השטויות האלה?", אני זוכרת את זה, כי בדיוק באותה תקופה הפרק שלה על החתונות שודר, זה היה בתזמון מושלם. באותה התקופה חיפשתי רק סרטים על חתונות, זה היה כיף, כמו אבי הכלה, או סרטים אחרים. זה מדהים כמה עברנו בעשר השנים האחרונות, וואוו, עשור, מדהים. אני התייחסתי לחתונה עצמה רק כאירוע, מצידי הייתי מתחתנת ברבנות וזהו. האירוע עצמו לא ממש עניין אותי, אני לא הכי רציתי מי יודע מה, כי זה יקר, וההוא יקר, והאטרקציה הזאת יקרה מדי, וההיא מיותרת לגמרי. אבל באמת החיים אחרי החתונה הם אלה שמעניינים, אני שמחה שהתחתנתי עם בעלי, אז נכון לא הכל הולך על מיי מנוחות, ויש ימים שבא לי לצרוח, אני לא מוכרת כאן את החלום הורוד, כי שנינו אנשים שונים, כמו כל זוג לפעמים רבים, אין זוג שלא רב לפעמים. אבל בעיקר אנחנו תומכים אחד בשניה, מצחיקים אחד את השניה, אגב אחת התכונות שאני הכי אוהבת בו זה שהוא מצחיק אותי מאוד. הדרך שעברנו עד היום, הייתה ארוכה, כי רצינו ילד, אז זה לקח זמן, התחלנו בשנת 2007 לבדוק את הכל, למה זה לא מתקדם, ואז הבנו מה הייתה הבעייה, צריך טיפולים, בהתחלה הזרעות, לא עבד, ואז הגענו לטיפולי IVF, זה לקח זמן אבל אז קיבלנו את האוצר שלנו.
עכשיו אנחנו גרים בבית משלנו, טוב שלנו ושל הבנק, כמו כמעט כל זוג בישראל. לבית הזה כמו שאתם כבר יודעים אני קוראת בית, כי כאן יש את הסלון שלי, אני עיצבתי את הבית שלנו. עד לא ממזמן הסלון שלי היה של חמותי, בסגנון שאני אוהבת מאוד. כשעברנו לבית שלנו, חמותי בכדי שאנחנו לא נוציא כסף על סלון, החליטה להחליף את הסלון שלה והביאה לנו את הסלון הישן, שאגב נראה כמו חדש. לאט לאט התחלנו למלא את הבית בפרטים, בהתחלה זה היה עוד הסלון של חמותי עם שולחן זכוכית, עם סט מעפן שהיה אצל בעלי בחדר, אחר כך התחלנו לרכוש דברים, לאט לאט להפוך את הדירה לבית, רכשנו מזנון ושולחן סלון, אחר כך פינת אוכל לחגיגות. סוף סוף הדירה התחילה להראות כבית, זה היה כיף, לדעת שיש לי בית, משלי, שגם אני יכולה להתחיל לארח. באמת אחרי שרכשתי את השולחן החדש, זה היה חנוכה, אירחתי את כל המשפחה שלי, חמותי המדהימה כמובן הכינה את המאכלים המדהימים שלה, היא אלופת האוכל החלבי, מושלמת שלי, אני כל כך אוהבת אותה.
אגב, אם כבר הגענו לחמותי, אני רוצה להודות, יש לי ווידוי, מעולם לא חשבתי שאני יכולה לקרוא לחמותי, אמא. בתקופה של אמא שלי היה נהוג לקרוא לחמות, אמא, אני כל הזמן שמעתי אותם אומרים אמא. אני חשבתי בהתחלה, איך אני אגיד לה אמא, היא לא זו שגידלה אותי, האם אני ארגיש איי פעם מספיק קרובה בכדי לקרוא לה אמא? אז כן, היום ממרומי שנותיי, אני יכולה להעיד שלא רק שאני יכולה לקרוא לה אמא, אני בהחלט מרגישה ככה, שהיא כמו אמא שלי. דואגת לי, אוהבת אותי, ממש עושה הכל בכדי שיהיה לי טוב, אני אוהבת משהו לאכול, היא מכינה לי. אני לא מרגישה טוב, היא מתקשרת לשאול לשלומי, נוזפת בי אם אני עושה משהו לא נכון עבורי, אני יש לי נטייה לעשות מעבר ליכולת שלי, אז היא דואגת לי ובודקת שאני נחה. אז היום, אחרי עשור, אני יכולה להעיד שכן, היא אמא שלי לכל דבר, אני כל כך אוהבת אותה, תודה לאל על שהיא קיימת בחיי. בחתונה אחת למעשה לא נולד זוג, נוצרת משפחה, זה מתחיל בזוג, שאוהב, לעיתים מתווכח, אבל בעיקר אוהבים, אני לא מאמינה מה עברנו עד עכשיו, הערב ההוא נראה כל כך רחוק עכשיו, איך שרקדנו אל תוך חיינו המשותפים. מי חשב כשתכננו את אותו ערב שנגיע לרגעים כמו כששברתי את הרגל, ובעלי עזר לי להתקלח, ועודד אותי לקום מהמיטה ולצאת מהבאסה וללכת לחגוג את החג. מי חשב שבאותו הערב שבו קידשנו אחד את השנייה, נגיע לרגע הזה שאת החלק הכי אינטמי ואישי שבחיינו למעשה נעשה ביחד עם צוות גדול, שרק ככה נביא את הילד המקסים שלנו, שאומנם לקח זמן עד שהוא הגיע לעולם, החלק הזה שלקח לנו זמן לגרום לו ללכת ולדבר, אבל היום הוא משגע אותנו בכל ההברקות שלו. מי חשב כשנכנסנו אז לאולם, נכנס לחיים כל כך עמוסים באירועים, איך ליווינו אחד את השנייה ברגעים השמחים, ברגעים הקשים, אנחנו תומכים אחד בשנייה כבר עשר שנים. מזל טוב אהוב שלי, תודה על כל התמיכה שלך, תודה לך על שאתה קיים, למרות שלפעמים אתה מחרפן אותי, אבל אני יודעת שאתה שם לתמוך.
Image may be NSFW.
Clik here to view.