חצי שנה חלפה ומחר השקילה החודשית של חודש נובמבר.
ממאי ועד היום הורדתי 13 קילוגרמים.
עדיין צריכה להוריד עוד 15 כדי להגיע לBMI בריא.
זה ציון שמחשב מאסת משקל גיל וגובה וכרגע אני עדיין במשקל עודף.
אם כי יצאתי מהתחום של משקל עודף לא בריא.
לכן מרגיז אותי שכל יום אומרים לי שנורא רזיתי ואיך עשיתי את זה ושאני נראית מצויין וצעירה בעשר שנים .
אולי זה יישמע מתחסד אבל באמת שהמחמאות רק מלחיצות אותי.
גם בגלל נימת הקנאה המסתתרת וגם בגלל שעדיין לא סיפקתי את עצמי וכבר התגובות כאילו הגעתי ליעד.
בחודשיים האחרונים עברתי לטבעונות ואני חוששת שזה יעלה לי בניסיון לרדת במשקל.
כי תחליפי הסויה מרובי קלוריות וכי אני אוכלת מדי פעם יותר פחממות או שוקולד כי אני רעבה.
למרות שדוד הירקן מתחת לבית מביא סחורה מהממת הכי טובה בבאר שבע והבית מלא פירות וירקות דרך קבע.
מנגו קיווי תפוחים ובננות והמון פירות הדר . איזה מזל שאני אוהבת פירות.
קניתי גם ערכה להכנת סושי ביתי והבת כבר הכינה השבוע סושי והתחשבה בי והכינה כמה עיגולים טבעוניים.
הגעתי למצב שבשר מגעיל אותי. באטליז וגם מבושל בצלחת. כולל דגים.
בגלל המחשבה שהרגו בעל חי מסיבות של אנוכיות וחזירות גרידא.
אני לא מבקשת לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח בגלל הבחירות שהוא עושה בחייו. רק אומרת שזה מה שאני מרגישה.
לא יודעת אם זה פסיכולוגי או בגלל הירידה במשקל או המעבר לטבעונות וצמצום הרעלים שנכנסים מבחוץ.
אבל יש לי הרבה אנרגיה.
התחלתי ללמוד בימי שני באוניברסיטה קורס הדרכת סטודנטים ופתאום אני בכתה של כ35 עו"סים אחרי שנים שלא הייתי בכזו קבוצה של אנשי מקצועי. בסך הכול אנשים טובים. משומשים משהו. ציניים. צוחקים על השכר ועל עצמנו. וממשיכים להחזיק באידיאלים של לתת שירות לאוכלוסיות מוחלשות . פתאום הרגשתי מועצמת.
על ארבע הסטודנטיות שקיבלתי להדריך השנה ברשומה אחרת. אחת בדואית אחת רוסיה אחת אשכנזיה אחת אתיופית.
הכי מדליקה האתיופית.
השבוע גם הייתי במפגש הראשון של קורס השירה בהליקון בית לשירה בנחלת בנימין בתל אביב.
היה כל מה שציפיתי שיהיה ויצאתי עם המון חומר חדש לספר השירים השני שלי שייקרא : גל טרור.
גיל ומעיין חברותיי אחת מקבוצת הכתיבה ואחת מהעבודה פירגנו לי מכל הלב.
ויחד עם כל השינויים והיצירתיות וההעזה והדברים החדשים שאני עושה בזמן האחרון
עמוק בפנים אני מרגישה כמו גל שנסוג לאיטו ומאבד עניין בחיי היומיום.
גוינג טרו דה מושינס. כלומר מבצעת את התנועות.
אני אמא אני עקרת בית אני מבשלת אני עובדת אני עושה פרוייקטים
אני מתחנפת לצוות בעבודה אני יוצרת קשר אמפטי אני כותבת אני קוראת
אני צופה אני צורכת אני עושה הליכה
אני מתחבקת עם הילדים ושום דבר לא מעורר בי רגש עמוק מדי.
אולי זה משמעות הדבר להיות מאוזנת.
גם הכול צפוי מראש. אין הפתעות. יש שגרה.
ואולי התייאשתי עמוק בפנים מהסיכוי שיהיה לי בית. וזה החלום היחיד שיש לי לאורך כל השנים.
ואולי שוב הבלוטה הפכה אותי לאפאטית. צריכה למצוא זמן לעשות בדיקת דם בהקדם.
לגבי יום הרווקות.
היום ישבתי עם גיל בקפה לולה והיא כבת 57 גרושה פלוס שלושה וסבתא לארבעה יוצאת לדייטיים ומקוששת באתרי הכרויות .
ספרה לי על קשרים בכתב ובוירטואלי ובמציאות שפצחה בהם בחודש האחרון וכל כך צחקתי מהתיאורים שדרשתי ממנה להעלותם על הכתב כסיפורים קצרים.
מפליא אותי שבגילה אחרי חמש שנים של רווקות מזהירה היא מחפשת שוב להיות בזוגיות. למרות שהיא רוצה שכל אחד יגור בביתו וייפגשו לפעמים ללילה בבית אחד של השניה.
לעומתה דואב ליבי על החיילת שלי שרוצה אהבה ורוצה חבר ורוצה זוגיות אבל לא מצליחה למצוא. ואלו שמתחילים איתה היא מנפה. בת עשרים ועדיין רווקה.
הבת של אחותי בת 35 ועדיין רווקה היו לה פה ושם חברים אבל הפרידות היו לא פחות קשות. כעת קבעה דד ליין אם תוך שנתיים לא תהיה בזוגיות היא הולכת על הפרייה מבנק הזרע.
שתי הבנות של אחותי השניה גם הן רווקות.
אחת נפגשת עם גברים שונים שהיא פוגשת בצ'טים . כמהה לתינוק. ודי מיואשת. והצעירה אחרי סיום קשר לא חיפשה זוגיות חדשה אלא שקעה בדכאון שכעת היא נאבקת כדי להחלץ ממנו ללא עזרת תרופות.
נראה לי שהרווקות של היום חכמות, משכילות, עצמאיות, אסרטיביות ובררניות. והגברים של היום לא מקלים עליהן. כי הצעירים של היום מאחרים להתבגר. ונשארים ילדים של ההורים עד גילאי השלושים לחייהם.
היום כשהקשבתי לגיל ולתיאוריה הבנתי כמה זה קשה להתחבר מבחינה זוגית. כמה לא פשוט להתמסר ולתת אמון.
בג'רי מקגוויר טום קרוז אומר 'אנחנו חיים בעולם ציני' וזו אולי הסיבה.
ראיית העולם נעשתה כל כך צינית שאין בה מקום לאהבה לא מחושבת ולספונטאניות.
וכדי לצאת מהרווקות צריך לקחת סיכון.