פולנסקי - זה מה שאני, במאי סרטים דגול.
את הסופ"ש דפקתי לעצמי רק בגלל הסרטים שביימתי לעצמי לגבי מה יהיה היום.
יש כאן איזה שמוק אחד שמצליח להוציא אותי מדעתי. אני החלפתי אותו בתפקיד, הוא לכאורה לא מנהל שלי אבל אבל אני צריך לתת לו דין וחשבון על הרבה מאוד דברים כך שבסופו של דבר הוא מרגיש שהוא מנהל אותי. הוא למעשה מרגיש שהוא מנהל את כל המקום.
והוא חרא של בן אדם, אלים, אגרסיבי, מזלזל עצבני אבל הוא בעל הידע, זה מה ששומר אותו כאן, אחרת היו מעיפים אותו לקיבינמט.
אצלי הבעיה היא כפולה, כי הוא גם מכיר את העבודה שלי ויודע בדיוק מה נעשה פה. והוא רוכב על החולשות שלי, על חוסר הניסיון היחסי שלי ועוד דבר שהוא לא יודע זה שהוא רוכב על ריגשי הנחיתות שלי, על התחושה שלי שאני לא יודע ושאני לא מבין.
בחמישי מנהלת שלי עשתה טעות, משהו שהיא לא היתה אמורה לעשות. לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, אבל משהו שבהחלט יכול היה להתפרש כי אי ציוט להוראות שלי. אני כבר ראיתי אותו מולי, נוזף בי, מזלזל בי, על חוסר הניהול שלי (איך היא העזה לעשות את מה שהיא עשתה), על העובדה שהיתי צריך לשלוט במה שקורה אצלה (אתה לא מסתובב מספיק בין העובדים שלך). ראיתי את עצמי מתפתל, מזיע, מתרץ, מתנצל. הרגשתי עם התחושות האלה רע כי באמת ככה אני רואה את עצמי.
שוב נפלתי
שוב לא ישנתי בלילה (מה חדש), ניסיתי לנסח שוב ושוב איך אני מעביר לו את הדברים, כמה אני יכול לקחת מתוך מה שקרה אחריות על עצמי, כי בכל זאת אני המנהל, הכאב המוכר בבטן הלם בי שוב כמו אגרוף. סופ"ש שלם, רק בגלל מה שחשבתי שיקרה.
ואחרי שניסיתי לתפוס אותו שוב ושוב בחדרו, הוא הופיע אצלי במשרד. "יש לי בעיה" שטחתי בפניו את הנושא.
"אז תעשו ככה, וככה וככה" הוא אמר לי בקול שקט.
הופתעתי
לא היו השפלות. לא נזיפות. לא זילזול, לא שום דבר מההזיות המומצאות שלי בסופ"ש
סופ"ש שלם דפקתי לעצמי בגלל משהו שדימיינתי לעצמי. משהו שבכלל לא קרה.
דפוק שכמותי- כמה אנרגיות הלכו על כלום...