אם היו מבקשים ממני לחזור ולחוות חוויות שחוויתי בעבר, הייתי בהחלט חוזרת לשירותי הצבאי. מבחינתי זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. יצאתי מהבועה שחייתי בה שמונה עשרה שנים ואפשרתי לעצמי ללמוד את עצמי, ללמוד אחרים שהגיעו ממקומות שונים וממנטאליות אחרת. אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי ילדה עדינה, ורגישה, כמו איזה אפרוח שרק יצא מן הביצה ופוגש חיים אחרים. הצבא בהחלט ביגר, חיזק וחישל אותי.
הטירונות עברה עלי כסיוט. הייתי שברירית, לא הבנתי מה כל התיזוזים האלה, למה אני צריכה להתקלח עם עשרות בנות, ולמה לעזאזל לא נשארו לי מים חמים. המפנה החל כששובצתי לבסיס נח"ל. אומנם בתפקיד פקידותי, אבל האנשים שהיו סביבי הפכו את התפקיד למהנה. את דני הכרתי כחודשיים לאחר שהגעתי לבסיס. מיד היה אפשר לחוש בכימיה שאפפה אותנו. הוא היה איש קבע, גדול ממני ב- 3 שנים. בילינו ימים שלמים יחד, במשרד, בחדר האוכל, בישיבה על המדרגות הישנות, ברביצה על הדשא. אני זוכרת את החיוך שלו בבירור, כאילו זה היה רק אתמול. התייעצתי איתו בכל מיני נושאים, הוא היה לי למשענת ואני הייתי לו לבלתי מושגת. בחודשיים שהגעתי לפניו לבסיס, הכרתי את בעלי, היינו זוג לכל דבר. מבחינתי דני היה ידיד נפש, אהבתי אותו כחבר, כאח. ללא ספק המחמיא לי מאוד שאני עבורו הרבה יותר מידידה. באיזה שהוא שלב הוא אמר לי זאת מפורשות, ואני תמיד הזכרתי לו שזה לא יכול לקרות.
אני זוכרת איך הוא היה מסתכל עלי בהערצה, איך היה מחמיא לי כל הזמן ובכל הזדמנות. זוכרת את האור שקרן ממנו כשנכנס בכל בוקר למשרד. פעם אחת, הוא העז וליטף את שערי בזמן שהנחתי לרגע את ראשי על השולחן.
אחרי שנתיים השתחררתי, אבל היה לי קשה להשתחרר מדני. אני זוכרת שהשחרור שלי מהצבא ובכלל מכל ההווי היה לי קשה מנשוא. כדי להרגיש עדיין שייכת למקום שכל כך אהבתי שוחחתי עם דני מידי פעם בטלפון. הוא סיפר לי על התפקיד החדש שקיבל, שיתף אותי בכל הנעשה איתו ואני כנ"ל. מידי פעם היו לנו שיחות כאלה שקצת החזירו אותנו אחורה והמתיקו מעט את הפרידה הלא פשוטה שחווינו.
אחרי שנה התחתנתי, הוא הגיע לחתונה ושמח בשמחתי, כך לפחות זה היה נראה. אני זוכרת איך ניגש אלי וצבט לי את הלחי עם חיוך מבויש. הרגשתי שהוא מרגיש פספוס, אולי חשב שהיה יכול לעשות יותר כדי שנהיה יחד, אבל אני בעניין הזה הייתי שלמה ובטוחה בזוגיות שניהלתי.
לאחר כשנה נולד הילד הראשון שלי, הוא הוזמן לחגיגה והגיע.
עברו שנים וזכיתי לשיחת טלפון ממנו. כשדיברנו, למרות שעבר זמן רב, הרגשתי איך אני חוזרת להיות אותה ילדה, חיילת, מלאת שמחת חיים ורעמת תלתלים. עלו בי געגועים לבסיס ההוא שלבש ירוק, לגיטרות על הדשא בערב, לחדר האוכל הענק והחצילים שטוגנו במיוחד בשבילי, למקלחות המשותפות, לישיבה במרפסת החדר בימיי שבת בבוקר עם סיר מלא ג'חנונים , עגבניות מגורדות וחריף. ללא ספק תחושות מספקות, חוויות בלתי נשכחות ויותר מכל געגוע גדול.
המשכתי בחיי. נולדו לי עוד שני ילדים, שקעתי בעבודה ובחיים. שמעתי שדני התחתן, הוא אב לשלושה ילדים שאחד מהם בעל צרכים מיוחדים. שמעתי שדני עזב את עבודתו כאיש קבע והתמסר כולו לטיפול בילד, הוא לא הסכים שאף אחד יטפל בו מלבדו, זה כל כך אופייני לו. כל פעם כשהייתי פוגשת מישהי או מישהו שגר בישוב שלו ביקשתי שימסרו לו ד"ש ממני. כך גם הוא עשה.
לפני שבועיים לערך, קיבלתי הודעה שדני מת. ככה פתאום. קריסת מערכות, תוך 24 שעות הוא נפטר. בן 49 במותו. כך עזב אישה ושלושה ילדים שאחד מהם זקוק לו כמו אויר לנשימה. תגובתי הצליחה להפתיע גם אותי. בכיתי כמו שמת לי מישהו קרוב ביותר. ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל ללא הועיל. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא ללכת לנחם, במחשבה שנייה הרגשתי שזה מיותר, את מי אני אנחם? הרי אני לא מכירה אף אחד וגם הם לא אותי. זה היה רק אני והוא והחוויות הבלתי נשכחות שעברנו יחד. התנחמתי באלבום התמונות מהצבא, ברוב רובן של התמונות אנחנו מצולמים יחד. יחד במשרד, יחד על הדשא, יחד מחויכים, יחד רציניים. יחד שותים קפה, יחד משתטים. כל הזמן יחד. והתמונות כולן מוחשיות. הבעות בפנים, החיוך שלו, הרצינות שלו, המבטים החדים שלו - הכל הרגיש כל כך קרוב ועכשווי וכל כך בלתי ניתפס.
הדמעות זלגו ללא שליטה, הרגשתי שאני מתאבלת על האושר שהיה מנת חלקי אז, מתאבלת על האיש שעברתי איתו כל כך הרבה חוויות שמחות וממלאות, מתאבלת על זיכרונות טובים ומספקים, מרגישה שהוא הלך ולקח איתו ה כ ל, אפילו את הריחות והטעמים של אותה תקופה שללא ספק היתה היפה בחיי.
וקשה לי להפנים שהאיש הזה, שגרם לי לפרוח, שגרם לי כל הזמן לצחוק ולהיות מאושרת, האיש הזה, שהיה חלק מחיי - איננו עוד.