הלוו חבר'ס,
אני מצטערת על ההעלמות שלי אבל באמת שקשה לי עכשיו עם כל החיים שלי. אני לא אתחיל לפרט כי זה עלול עוד להכניס אחד מכם לדיכאון.
אז תהנו מהפרק הזה, הפרק הבא שיעלה יהיה ככל הנראה פרק של קיקו וקורו שבו יתנהל כמה שינוים.
קאלה לילי
פרק 10
באופן לא מפתיע כלל
רוז התעוררה בצריף המצווח עם כאב ראש לא קטן. היא הרימה את ידה אל ראשה הפועם וכשהורידה אותה הרגישה בנוזל סמיך ומחשיד. לפתע הבחינה שהיא לא לבד בחדר והביטה בין אצבעותיה, רואה שלושה גופים מטושטשים עומדים מלפנים.
"רמוס?" שאל ג'יימס בחשש מה. רוז לא הבינה מה הוא רוצה מחייה ורק התיישבה עם מבט מבולבל.
"כן, זה מבלבל, אבל זאת אני, רו-" היא נעצרה בהפתעה. "הקול שלי!"
"חזרתם?" שאל אחד מהבנים מולה. רוז התעלמה מהשאלה והביטה אל רמוס ששכב לידה.
"לא חשבתם לעצור לו את הדימום?" שאלה בטשטוש ושמה את ידה על המקום המדמם שבמקרה היה המצח שלו.
"היינו קצת עסוקים בניסיון להבין מה לעזאזל קרה לשניכם..." סיריוס, כי זה היה אחרי הכל סיריוס, העביר את מבטו בין רוז שהביטה לבין רמוס. "אתם יודעים שהייתם מעולפים במשך שלוש שעות? היינו אמורים להיות במרפאה לפני שעתיים!"
"אוייש, פומפרי תהרוג אותי הפעם." קול מוכר מדי הפתיע אותה, גורם לה לקפוץ קלות ולהביט אל הנער שאמור היה להיות מעולף.
"אותך? אותנו היא דיי שונאת." התמרמר ג'יימס והושיט את ידו אל עבר רמוס שתפס אותה וגנח בכאב כשנעמד על רגליו.
"מה עושים איתי?" רוז שאלה. אף אחד לא אמור היה לדעת שהיא הייתה ביער. אף אחד לא אמור היה לדעת שהם התחלפו בגופים.
"נמציא כבר משהו בדרך לשם, פופי לא מכירה אותך מספיק טוב בשביל לעשות בעיות." אמר ג'יימס ועזר גם לה לקום. רוז נמשכה מעלה, וכשהניחה את רגלה השמאלית על הרצפה, קרסולה הסתובב בשעה שהיא פלטה יללת כאב והחלה ליפול מטה במהירות מפחידה.
לקח לה כמה שניות להבין איך מצאה את עצמה מהדרך אל הנשיקה עם הרצפה אל הידיים של ג'יימס. פניה בערו במבוכה כשהוא אחז בה כאילו היא שוקלת בסך הכל כלום וחצי.
"קדימה, הולכים." ג'יימס החל ללכת ברוגע, כאילו כלל לא מפריע לו שיש לו נערה בידיים שבהחלט לא שוקלת כלום וחצי, או לפחות לדעתה.
*~*
"תכניס אותו," קולה של מדאם פומפרי נשמע מעבר לדלת שנייה לפני שהיא פתחה אותה וקפאה למראה המראה שמולה. להבדיל מבדרך כלל, לא רק נער אחד פצוע עמד מולה, אלא גם נערה. טוב, לא עמדה, נישאה.
"מדאם פומפרי?" סיריוס שאל בהיסוס. "אפשר להיכנס?"
האישה התנערה וזזה מהפתח. "מה קרה לה?" היא סגרה אחריה את הדלת.
"היא..." סיריוס החל לגמגם, לא בטוח מה לומר.
"החלטתי לשאול את המטאטא של אחותי, ברוב טיפשותי, והוא החליט לקחת אותי לסיבוב לא רצוי ואז... טוב..." רוז נאנחה, מקווה שאחד מהבנים ימציא המשך מאחר ולא באמת היה לה מושג מה לעשות כרגע.
"היא עפה אל תוך הערבה המפליקה וחטפה..."
"פליק?" סיריוס השלים את ג'יימס המשועשע קלות.
רוז חבטה בראשו של ג'יימס והייתה חובטת גם בסיריוס אם היה קרוב מספיק אל ידה.
"תניח אותה לידו." היא אמרה לג'יימס. הבנים הלכו אל המיטות, ג'יימס מניח את רוז על מיטה לבנה שלרגע הייתה בטוחה כי עשוייה ממסמרים, וסיריוס הניח את רמוס על המיטה שלימינה.
"תסתלקו!" מדאם פומפרי בהתה בבנים בכעס. "נו? למה אתם מחכים? לכו כבר! יש לכם ארוחה שאתם עומדים לפספס!"
הבנים נאנחו ויצאו משם, מחליפים מבטים אחרונים עם רמוס ורוז. "אז..." רוז פנתה אל רמוס בגבה מורמת.
"כמה טוב לראות אותך מולי, ולא בתוך מראה..." הוא מלמל בהקלה ומיהר להשתתק כשפומפרי הגיעה אליו כדי לבחון את מידת הנזק.
"אתה צריך להיזהר יותר בפעם הבאה," היא אמרה לו ונאנחה.
כחצי שעה לאחר מכן, שני הנערים היו על סף הקאה בגלל הטעמים המבחילים של השיקויים המגוונים שנאלצו לשתות, ואז לבסוף עזבה אותם המרפאת לנפשם.
"טוב, אני לא יודעת מה איתך, אבל אני פשוט מת לישון." רמוס קימט את מצחו בבלבול ואז התנער במבוכה. "יודע. מצטער. לקח לי זמן להתרגל להשתמש בלשון נקבה..."
"אני כל כך מבין...נה אותך." היא מלמלה וצחקקה בבלבול קל. "טוב. לישון. לילה."
"בוקר."
"בוקר." הסכימה איתו.
*~*
קאלה נאנחה והביטה ברגולוס שהביט בה בציפיה. כמובן שהוא ציפה לתשובות, אבל כעת קאלה הבינה שהיא קצת תקועה. מה היא אמורה לומר לו בדיוק?
"קאלה, תעצרי רגע, בבקשה!" הוא תפס בכתפה וסובב אותה אליו.
"אתה באמת רוצה לדבר פה? במסדרון שבו כל אחד יכול לשמוע אותנו?" היא שאלה אותו, חורקת שיניים כשהכאב מההתנגשות עם הזאב הכה בה. "תעזוב את הכתף, היא כואבת מספיק גם ככה." היא אמרה לו בחדות כשזה סירב לעזוב.
"סליחה." הוא מלמל ונאנח. "אני רוצה תשובות. מה קרה ביער?" דרש רגולוס לדעת.
"טוב, בוא." היא משכה אותו לתוך חדר ריק שנראה כאילו שימש ככיתה. היא התיישבה על שולחן קרוב ורגולוס לידה. "מישהו שאני מכירה, מישהו קרוב אליי, הוא איש זאב." קאלה נאנחה. "הוא היה בדרך למקום כל שהוא, לא משנה לאן, ולרוע מזלו הוא נאלץ להשתנות ביער האסור. הוא ביקש ממני עזרה, ובסופו של דבר לא יכולתי לסרב."
"מה הוא ביקש?" שאל רגולוס בהיסוס.
"הוא רצה שאני אוודה שהוא לא יפגע באף אחד מבית הספר." אמרה קאלה והביטה בו. רגולוס הביט סביב ואז נעץ בה את מבטו.
"איך נעשית אנימגוסית?" הוא שאל אותה לבסוף, פונה לנושא אחר.
"זה לא היה קל... עשינו את זה בפיקוח משרד הקסמים הצרפתי אבל בלי שההורים ידעו." היא נאנחה. "לרוז עדיין יש כמה בעיות עם השינוי הזה אבל היא תשתלט על העניין... בקרוב, אני מקווה."
"למה את חושבת שאת משתנה דווקא לנמרת שלג?" הוא שאל בעניין והביט בעיניה.
"אתה הראשון שבאמת זיהה את צורת האנימגוס שלי." קאלה חייכה והביטה בו לרגע לפני שהפנתה את מבטה אל הכיתה הנטושה. "אני חושבת שזאת הצורה שלי פשוט כי היא דומה לי כל כך. חיה בעיקר לבד, מסתמכת על עצמה..."
"את לא סומכת על אחרים?" הוא שאל בבלבול קל.
"אני סומכת על אחרים, אבל אני לא מסתמכת עליהם. יש הבדל בין המושגים." היא נאנחה. "להסתמך על מישהו זה להיות תלוי בו, לסמוך על מישהו זה לבטוח בו."
"אני מבין. ומעולם לא היית תלויה באף אחד?"
"אני מניחה שכשהייתי קטנה הייתי תלויה בהורים אבל זה עבר. עכשיו אני תלויה רק ברוז. היא האדם הכי קרוב אליי בעולם."
"את חושבת שעוד מישהו יוכל להתקרב אלייך בצורה הזאת?" הוא שאל וקאלה הסמיקה תחת מבטו.
"אולי לא בצורה הזאת, אבל יש סיכוי..." היא חייכה ונתנה למבטה לנדוד. עיניה נעצרו על דף ששכב על אחד השולחנות החצי הרוסים והעלה אבק. "אובסידיוס." היא מלמלה והדף קיפל את עצמו ותוך שניות התעופפה ציפור בכיתה.
"אובסידיוס." רגולוס מלמל והצביע על הציפור. זו נפלה והחלה לרוץ ולנתר על השולחנות בצורת נמר. נמר שלג. קאלה חייכה והביטה בו לרגע. "זה יהיה הסוד שלנו." הוא אמר והביט גם הוא בנמר.
קאלה חייכה, שמחה שהוא הבין. "תודה." היא מלמלה והביטה בו.
הוא דחף את עצמו מטה ונעמד מולה. ההבדלים בגבהים שלהם היו כה משמעותיים שכשקאלה ישבה על השולחן ורגולוס עמד מולה, הוא עדיין היה מעט גבוה ממנה. הוא נעץ את מבטו בעיניה המוזרות שהיו בגוון ירוק מעורב באפור וחום בהיר, הצבע המוזר ביותר שקיים, לדעתה של קאלה, בעוד שהיא נעצה את מבטה בעיניו האפורות שהתערבלו כאילו סופה מתרחשת בתוכן.
כששפתיהם נפגשו באופן לא מפתיע כלל, היא הרגישה את הדם עולה לפניה בעוד שיד חזקה הקיפה את מותניה. היא הרגישה בידו השנייה עולה אל שיערה ולרגע שמחה על כך שהשאירה אותו ללא כל תכשיר מתלתל שנהגה לשים בו בדרך כלל.
ידיה, שתחילה היו מונחות על חזהו ללא כל יכולת לזוז משם, נעו מעלה אל שיערו שהיה ארוך להפליא יחסית לשיער של נער.
יחסית לכל נשיקה אחרת שחוותה, זו הייתה התמימה ביותר והאיטית ביותר. למרבה ההפתעה, הייתה גם זו שהממה אותה יותר מכל.
הם התנתקו לבסוף, מתנשפים קלות, והביטו אחד בשנייה. קאלה הסמיקה והשפילה את מבטה בעוד שרגולוס הידק את אחיזתו סביבה, מחבק אותה.
תחושה של התחלה פעפעה בקאלה. אולי לא הכל נורא כמו שחשבה. אמנם דאגה לרוז, רבה עם משפחתה וברחה מהבית שלה, הסתבכה בצרות כבר בשבוע הראשון שלה בבית הספר, אבל לא הכל היה רע. או לפחות כך קיוותה.