לא תאמין עם מי דיברתי היום. אומרת לי אוש, חברת הילדות שלי בשיחת טלפון אגבית.
אני מנסה לחשוב על עקיצה מתחכמת שתוכל להתאים כתשובה להערה הזאת, אבל היא עונה לי לפני שאני מספיק: "דיברתי עם גאי." לא באמת קוראים לו גאי, אבל אני בדרך כלל מעדיף לבקש את אישורם של אנשים לכתוב את שמם כשאני כותב עליהם בבלוג, בעיקר דברים פחות חיוביים. כפי שאסביר בהמשך לא דיברתי אתו כבר די הרבה זמן, ואין לי כוונה לחדש את הקשר כדי לבקש את רשותו.
"גאי?" אמרתי בהפתעה. אזכור שמו זרק אותי אחורה 20 שנה. גאי היה החבר הכי טוב שלי בחטיבת הביניים. הכרתי אותו בימים הראשונים של כיתה ז', כשהוא ישב בשולחן מאחורי. פתאום משום מקום הוא פנה אלי ושאל אם אני רוצה לראות את ההליכון החדש שהמשפחה שלו קנתה. מאז במשך שנים היינו אורחים קבועים זה בביתו של זה. בילינו המון ביחד כשהיינו ילדים – במשחקים במחשב, בשיחות על דברים ברומו של עולם או בחיפוש אחר שטויות חדשות כדי להעביר את הזמן – החל ממשחקי סקווש על קיר הבניין שלו ועד לטיולים בכל מני מקומות בארץ.
גאי הקסים אותי במה שהיה נראה לי בזמנו כמו אופי כריזמטי וסוחף. הוא היה הפוך ממני בכמעט כל מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא היה חברותי להחריד, והייתה לו את היכולת להתחבר עם אנשים ברגע ולתת להם את התחושה שהם החברים הכי טובים שלו כמעט מיד. הוא אהב לשבור את הכללים והיה האדם שלימד אותי להבריז מבית הספר, לעשן נרגילה ולשתות. הוא אהב לעשות דברים מטורפים כמו לקשקש על הקירות והדלת שלו כל מני ציורים של סאות' פארק, או לתלות תמונות של בחורות ערומות על הקיר. הוא היה קורע את החולצה שלו ושומע מוזיקת רוק אלטרנטיבית מגניבה. הוא גם היה מדבר בחופשיות על סקס, וטען לניסיון מהסוג שאני רק הייתי חולם עליו. הוא היה יושב איתי על הספסל בפארק ומעשן בבנג מאולתר מבקבוק מים מינרליים ועט זול.
אני הייתי ילד מופנם, שקט, שמן, ומהוסס שמציית לכללים, מפחד מדמויות סמכותיות ומוצא את עצמו הרבה יותר בעולמם הדמיוני של הספרים והסרטים. אף פעם לא עישנתי (וזה נכון עד היום) סמים, העולם המוזיקלי שלי התפרס החל ממה ששודר ב- MTV ועד מה שהשמיעו בחתונות ומסיבות בר מצווה בזמנו. היו לי מעט חברים, ועם בנות בקושי דיברתי אפילו. גאי היה עבורי פתח לעולם מלהיב ומרגש. ואני לא אוהב להודות בזה אבל גם מודל לחיקוי. כשהוא צייר על הקירות, גם אני ציירתי על הקירות, כשהוא עשה קרחת גם אני עשיתי. כשהוא עשה עגיל – כך גם אני. הקשבתי למוזיקה שהוא שמע והייתי מבריז אתו מבית הספר כדי לשוטט ברחובות או לשבת על חוף הים, לנגן בגיטרה ולשיר.
הרבה הרפתקאות סדרה לי החברות שלנו. למשל, בפעם אחת שהברזנו מבית הספר בראשון לציון והלכנו לשבת בקניון הזהב. אבל אז רצינו לחזור דרך קיצור דרך. הצעידה שלנו בחולות שהיום הם שכונות מערב העיר הובילה אותנו בטעות בכלל לאיזה מקום לא ברור בחולון. עד שבסופו של דבר נאלצנו להתחנן לנהג אוטובוס שייקח אותנו בחזרה בלי כסף. בפעם אחרת ישבנו עם גיטרה ותיק פתוח ושרנו "אולי תזרוק לי איזה שקל, החיים שלי בזבל." כמה אנשים מהעבודה של אבא שלי שגרו לא רחוק ראו אותנו בזמנו. אני לא בטוח שעד היום הוא התגבר על המבוכה. פעם אחת נסענו והקמנו אוהל על חוף הכינרת עם נועם, החבר הכי טוב שלי עד היום, נועם. שם נלחמנו בעכבישים, ושרנו שירים של גרין דיי ברחובות טבריה, רחצנו בכינרת בעירום, צחקנו זה על זה וצפינו בשחר עולה ובשמש שוקעת מעל הרי הגולן.
גאי היה מוזיקאי. זה היה אחד מהדברים שהכי הקסימו אותי בו. הוא למד פסנתר מגיל חמש או שש נדמה לי, והמשיך בלימודים הללו עד סוף החטיבה – אז זרק את באך וצ'ייקובסקי לטובת רוג'ר ווטרס, תום פטרובר וקורט קוביין. אני לא הכרתי מוזיקה קלאסית לפני שפגשתי אותו. אבי אוהב מוזיקה קלאסית, אבל לא היו לוקחים אותי לקונצרטים כילד (וגם אם היו מנסים כנראה שהייתי מתעקש לא להנות ממנה). לא ממש התעניינתי במוזיקה קלאסית גם בזמן שהכרתי את גאי. אבל בזמן שהוא היה מנגן על הפסנתר, הייתי יכול לשבת שעות בשתיקה ולהקשיב לו. אז למדתי את הקסם המיוחד שבהאזנה למוזיקה חיה, בעיקר נגינת פסנתר לא מלווה. קסם ששום פורמט דיגיטלי לא יכול לשחזר.
תמיד נמשכתי למוזיקאים. לא משיכה רומנטית אלא סוג של כמיהה, אני מניח. מוזיקה עושה בי דברים ששום דבר אחר לא יכול לעשות. היא סוחפת אותי ונוגעת במקומות נסתרים עמוק עמוק בתוך ההויה שלי. כאלו שאני אפילו לא מודע לקיומם אחרת. אבל בעוד שבורכתי בכישורים סבירים בציור, במתמטיקה ובשפות – וכישרון רב יחסית (אם תרשו לי לא להצטנע) בכתיבה, אין לי יכולת מוזיקלית כלל. למעשה אני אפילו לא יכול לשיר תו אחד נכון, שלא לדבר על להרגיש בקצב או להבין הרמוניה. אני מניח שזו אחת הסיבות שאני נהנה מחברתם של מוזיקאים מוכשרים, הם בעיני כמו קוסמים שעושים את הבלתי אפשרי.
בכל מקרה, זוהי הסיבה שהוא דיבר עכשיו עם אוש, שהיא מוזיקאית מוכשרת מאוד בעצמה. היום גאי עוסק בהוראה מוזיקלית באיזו מכללה, כך הבנתי. הוא הציע לה לשתף איתו פעולה בעבודה שלו או משהו כזה. הם שוחחו על זה, ועל החיים שלהם בכלל. "תשכחי מכל מי שהייתי כשהכרת אותי פעם," הוא אמר לה, "היום אני מסודר. אחראי. עובד בעבודה קבועה וחיי בזוגיות. יש לי אפילו ילד בדרך."
כשהיא ספרה לי את העניין האחרון הזה, באמת הייתי מופתע. נזכרתי בפעמים האחרונות שראיתי את גאי. הוא התגייס לחיל השריון, ואני למשטרה הכחולה. שנינו היינו מורעלים בהתחלה, נלהבים לשרת ופטריוטים. שנינו למדנו לשנוא את השירות שלנו די מהר. אלא שאני המשכתי בו עד סופו, שוחק שיניים ומקלל, מדוכא ומלא זעם – אבל עושה את העבודה. גאי לא החזיק מעמד לאורך ההכשרה. הוא הועבר לתפקיד לא קרבי ואז שוחרר מצה"ל לחלוטין. הוא ניצל את החופש המוקדם שלו כדי לעבור לאילת שם עבד במלון או משהו כזה.
אחרי כמה חודשים שלא ראיתי את גאי, באחת מרגילות שלי ירדתי לחופשה באילת ביחד עם נועם. חשבתי שזו הזדמנות טובה להיפגש עם חברי הותיק והתקשרתי אליו. סיכמנו להיפגש והוא נתן לי את הכתובת שלו. אבל כאשר הגענו למקום, לא מצאנו את הבית המדויק וגאי לא ענה לטלפון. בסופו של דבר התייאשנו וחזרנו למלון. כמה ימים אחר כך גאי אמר לי שהוא לא ענה בכוונה כי לא היה לו כוח לפגוש את נועם. בערך אז החלטתי שתי החלטות: ראשית, שאני לא רוצה לשמור על קשר עם גאי. ושנית, שלא אספר לנועם אף פעם למה.
לאורך השנים שהכרתי אותו, גאי עשה הרבה שטויות. הוא עישן סיגריות וסמים קלים (הוא גם סיפר לי שניסה סמים אחרים בשלב כלשהו, אבל אני לא יודע אם להאמין לו). הוא עשה קעקוע מטופש על הכתף שלו (שהיום ככל הנראה הוא מתחרט עליו). הוא לא סיים את בית הספר התיכון. אבל הוא היה נוהג לומר שזה לא משנה כי הוא הולך להתאבד בגיל 27, כמו קורט קוביין. לא הופתעתי במיוחד לשמוע שהיום, בגיל 32 הוא עדיין בריא ושלם. אם להודות על האמת הוא היה אומר המון דברים שהיו רק חצי נכונים במקרה הטוב גם כשהכרתי אותו, ותמיד הייתה לו נטייה להגזמות.
אבל המחשבה שאפילו הוא, הילד המופרע וחסר האחריות. האיש שעשה כל כך הרבה טעויות מטופשות לאורך הדרך. אפילו הוא מצא את מקומו בעולם. אפילו הוא בזוגיות, ועם עבודה קבועה. אפילו הוא עומד להיות אבא... זה כל כך הזוי. זה באמת גורם לי להפנים כמה זמן עבר מאז, וכמה הדברים השתנו.
אני לא מתלונן. גם אני עשיתי כמה טעויות בחיים, אבל עשיתי גם כמה דברים נכונים. הוצאתי תואר ראשון ושני בתחומים שאני אוהב. זכיתי במלגה נדיבה שבזכותה כנראה אלמד שנתיים במדינה שמרתקת אותי. עבדתי בדברים מעניינים יותר ופחות. יש לי חברים טובים ולאורך השנים למדתי לשמור קצת יותר רחוק אנשים ריקים שרק מתנהגים כאילו הם חברים טובים. אולי גם למדתי לצפות לפחות מכולם. יש לי משפחה אוהבת ותומכת ואני רודף אחרי השאיפות שלי בכל הכוח. בסך הכל אני די מרוצה מהחיים שלי.
ובכל זאת, בגיל שבו כמעט כולם מסביבי כבר נשואים ויציבים. כולם יודעים פחות או יותר לאן חייהם מועדים והם בשלבים מוקדמים של בניית חיים מסודרים והקמת משפחה. כשאחרים מסביבי מתלבטים בעניינים של משכנתא ופנסיה מעונות יום וקידום בעבודה. אני קצת תוהה איך דווקא אני מצאתי את עצמי בלי זוגיות, בלי עבודה יציבה ובלי עתיד ברור. נלחם נגד הסיכויים ונאחז באוויר. זה מצחיק לפעמים כמה שהחיים לוקחים אותך לכיוונים לא צפויים.
אני רוצה לומר שזה לא מעניין אותי ואני יודע שזה לא אמור להיות עניין חשוב. אני בטוח שזה לא פרודקטיבי ואין באמת סיבה הגיונית לתהות על כך. אבל אני חייב להודות שאני לא יכול להימנע מזה ובלי כל היגיון, בלי שאני מצליח לעצור את עצמי מכך.. טיפ טיפה, ממש מעט, ככה מדי פעם... אני גם שואל את עצמי: "מה אנשים שהכירו אותי פעם היו חושבים אם הם היו שומעים איפה אני עכשיו?"