* נשים מעזות להעלות את העובדה כי הוטרדו מינית/מילולית/פיסית וברוב המקרים הן חוטפות על הראש: "למה עכשיו? למה רק עכשיו? למה בפייסבוק? למה בכיסוי הדמות? למה בגילוי הדמות? מסכנים הגברים...קרירה משגשגת נקטעת...ימים קשים לו ולמשפחתו... למה לא למשטרה?" פעם אמרו: "אחת משלוש"
והיום כבר בוודאות אומרים: "אחת מתוך אחת..." ומכיון שאני יכולה לעבור בספירה את כף ידי הימנית במספר הפעמים שזה קרה לי ולחברותיי שאת סיפור חייהם אני מכירה, (לא, לא, מעולם לא התלוננתי,וגם הן לא, וזו בכלל הפעם הראשונה שיש לי אומץ להעלות את זה ככה בפומבי) מה קורה עם הסטטיסטיקה הזו כשמקרים כאלו חוזרים ונשנים, על ידי מספר גברים
שונים בסיטואציות שונות?
נכון, ליבי נמלא גאווה בבנות שלנו, האמיצות, שמעזות לעשות מהלך, משהו שאנחנו לא היינו אפילו חושבות לעשות ו/או לדבר עליו אבל להמשיך ולחוס על הגברים האומללים שדמם נשפך (כן, גם נשים בקרב החסים) עדיין מקומם, ומלהיט את הקבס.כאילו לא ברור שקודם כל הגברים הנ"ל היו אמורים לחשוב על הקרירה שלהם, על משפחותיהם... אולי רק אם יחלוף לו עוד דור הדברים יופנמו לחלוטין. ונכון- לא כל הטרדה תמיד היא "מעשה פלילי" אבל מה עם זה שהיא מטרד? חבלה? חוסר כבוד?
* גופות מחבלים, גופות חללים ורגשות של אמא. כמה קשה לנו לעשות הפרדות. כמה קל להכניס הכל לתוך הבלנדר. להחזיר גוויות של מחבלים? להפגש עם משפחות שכולות שלהם? גוועלד. בגידה במולדת. מחטף מהיר והשעייה. הרי לא מדובר בהכשרת המעשה הנתעב של המחבל הטרוריסט. מדובר בהחזרת גופה
של בן לאמו, בן נורא ככל שיהיה, אבל בן. זהו נוהג גם בין אויבים, גם בשעת מלחמה, צעד הומניטרי אלמנטרי. מה כ"כ קשה לקבל? גזר דין נוסף: להשעות את רזי ברקאי מעבודותו בגלי צה"ל. ברור. אין דרך אחרת.מה זו מדינה דמוקרטית? שכל אחד יגיד מה שהוא חושב? לא: זו מדינה "יהודית ודמוקרטית", ומעכשיו אמור: קודם כל הלאומיות, הלאומנות, המדינה ורק אח"כ דעת הפרט והחופש להבעה (אולי, אם אתה גם יהודי).
* שקרים, שחיתות, שוחד פוליטי. תלוי מאיזה צד אתה...נדמה שאין מחיר למחיר, וכאן זו הטעות. אין מתנות חינם, פשוט אין.
* "הרוב קובע" אז נכון, בינתיים אנחנו כאן הרוב, אבל לא לנצח. רוב שאין בו נדיבות של מנצחים, הגנה על מיעוט חלש ולרוב נרדף סופו שהחרב תתהפך על צווארו
* מה שרואים מכאן לא רואים משם= הרי רבין וגם פרס הבינו שלא נוכל לחיות לנצח על חרבנו. לא מתוך אהבת שכיננו- אויבנו הם ניסו לקדם את הסכמי השלום ו/או הפסקת הלוחמה כי אם מתוך דאגה אמיתית לעתידנו כאן, והבינו שאין דרך אחרת. ביבי- על שלל תחלואיו ויכולותיו מסביר לנו שאין עתיד כאן. הוא מסביר לנו שלנצח בנינו
ובניהם ובני בניהם יחיו על חרבם. כשמנהיג לא נותן תקווה לעמו- טוב יעשה עמו את חשבון הנפש שלו: או להחליף את מנהיגו, או להחליף את עתידו.