הערב מתחיל בכאב ראש.
הנה לכם התחלה מבטיחה... בדרך כלל ערבים מעניינים במיוחד אמורים להסתיים בכאב ראש, עם הפרצוף מעל אסלה ופלאשבקים לא ברורים מסתחררים בין לבין. או כך לפחות אמרו לי. אבל אני יודע שערב ל"ג בעומר שלי לא יהיה מעניין במיוחד והוא דווקא מתחיל בכאב ראש.
מהבחינה הזאת זה דווקא מסתדר לי טוב שהתנדבתי להעביר את הערב בסיור. כבר כשהייתי ילד גיליתי שהתרופה הטובה ביותר לכאב ראש היא טיול מרענן באוויר הצח. או במקרה הזה פשוט אוויר – כי האוויר רווי העשן של החג רחוק מלהיות צלול כיין. בכל מקרה, זה טוב לצאת ולהתרענן. להסיר את העיניים מהמסכים התובעניים ולהשתחרר מהרעש האינטנסיבי והלחץ היומיומי. פשוט לנקות את הראש, לתת לרגליים לעשות את שלהן ולהציל כמה כלבים וחתולים.
מסתבר, כך גיליתי למרבה הזוועה, שבשנים האחרונות השתרש בל"ג בעומר מנהג מחריד של שריפת חתולים וכלבים בעודם בחיים. מסתבר שסתם לשרוף בובות של היטלר זה כבר לא מספיק. לרוב מדובר בילדים מטומטמים ומשולחי רסן בלי השגחה. אבל כבר נמצאו קורבנות על ארבע גם במדורות שבהן נכחו מבוגרים. בין אם זה חוסר תשומת לב או חוסר אכפתיות של ההורים, אני לא יודע ולא יכול להבין בכל מקרה. אז בפייסבוק התארגנה קבוצה של אוהבי חיות ממקומות שונים בארץ שהתארגנו לסייר בין המדורות ולהציל את היצורים המסכנים מהתעללות. אני הייתי אחד מהם. זו הסיבה שאני מוצא את עצמי, לראשונה מאז לא יודע מתי, בסיור בין מדורות.
אני יוצא לדרך קצת אחרי שמונה. אני אורז בתיק גב קטן ערכת עזרה ראשונה, כמה בקבוקי מים, פנס, חבל וציוד אחר שנראה לי רלוונטי. אם לומר את האמת אני מרגיש קצת כמו בסצנה ב-"רמבו" כשהא מתארגן לקרב, למרות שאני יודע שאפילו אם אתקל בקבוצת נערים מתעללים – המקסימום שאוכל לעשות הוא להתקשר למשטרה ולצעוק עליהם כמו איזה שכן זקן ונרגן. ובכל זאת אני יכול לשמוע מוזיקה דרמטית בסגנון שנות ה-80 מתנגנת באוזני כשאני יוצא מפתח הבית ומתחיל ללכת.
אחרי כמה סיבובים רגליים אני מבין שלא אכסה שטח גדול מספיק ברגל. רוב המדורות באזור שבו אני גר הן בשטחים מוארים היטב, עם הרבה אנשים מסביב. לא נראה שזה מוקד פוטנציאלי להתעללות אכזרית בחיות. אז אני חוזר הביתה ומארגן פק"ל קפה. אני זורק אותו לתא המטען, וקופץ אל מאחורי ההגה.
התחנה הראשונה שלי היא שטח העפר מול שכונת "פרס נובל." אני מקיף כיכר קטנה ומחנה את הרכב במפרץ כחול לבן ליד מרכז הכושר. במורד הגבעה אני יכול לראות שהבריכה המקורה עוד מוארת אך ריקה מאדם. מעבר לה החושך מנוקד באורות הצהובים של העיר. בהמשך הכביש החושך מפנה את מקומו דווקא לאורן הצהוב של להבות. אני מתחיל לצעוד בין המדורות, סוקר במבטי את הילדים המתרוצצים לכאן ולכאן עם קרשים, צידניות ובקבוקי שתיה. אני מרגיש קצת נבוך בעוד שאני הולך בין קבוצות שאני לא שייך אליהן.
גבעת חול גבוהה מול התל הפלישתי מספקת לי נקודת תצפית מצוינת. למרגלות המדרון שמעליו אני עומד, קבוצת נערים ממקמת ספה ישנה לצד מדורה ומנגל. גם אצלם שום דבר לא נראה חשוד. הטלפון שלי מתחיל לרטוט. זה נועם. הוא אומר שלא יצטרף אלי הערב בסופו של דבר. הוא עייף מדי. אבל הוא באמת עדיין לא מצליח לאמין שאנשים יעשו דבר כזה. אני מסיים את השיחה אתו מהר. אני רוצה להמשיך ולחפש, וגם ככה כשאני חושב על זה, קצת לבד דווקא מתאים לי הערב.
בשעה עשר כל האורות בבריכה כבים בבת אחת. אני מחליט שנמאס לי מהאזור הזה ושכדאי לסקור אזור מבודד יותר. אני נכנס חזרה לרכב ונוסע מערבה. גם קודם לכן נועם לא נשמע נלהב במיוחד לצאת לסיור הזה. אני יכול להבין אותו. גם אני לא מאוד נלהב. רוב הסיכויים שהערב ייגמר בלי אירועים מיוחדים, אמרתי לו. אני אשמח אם זה באמת יהיה כך. אבל אם משהו ייקרה ואני לא עשיתי שום דבר כדי למנוע את זה, אני לא אוכל לסלוח לעצמי.
אני עוצר את הרכב בחניון חצץ רחב ידיים בין הסופרלנד ובין האמפיפארק החדש. המראה של האש המיתמרת של המדורות מול הגלגל הענק שברקע הוא כמעט סוריאליסטי. אני לא יכול להתאפק ומצלם את זה עם הטלפון. התמונה יוצאת על הפנים. אני חייב לקנות לעצמי מצלמה נורמלית. שני ילדים חרדיים רוקדים מסביב למדורה קטנה כמו אינדיאנים. ההורים שלהם בוהים בהם מכיסאות פלסטיק מתקפלים. מישהו במרחק משמיע איזה שיר היפ-הופ מעצבן. גם פה הכל שקט.
בחזרה ברכב, אני נוסע לאט מסביב לאצטדיון הכדורגל בחלונות פתוחים ורדיו מושתק. קול החצץ הנגרר בין הגלגלים והקור של הלילה מעורר בי נוסטלגיה. היום נראה לי קצת קשה לומר שאתה שוטר ולהרגיש גאה בכך. גם כשאני הייתי שוטר זה לא ממש הרגיש כמו סיבה לגאווה אבל זה היה קצת פחות גרוע. אבל ייאמר לזכותם שהם עובדים קשה, הרבה יותר קשה מרבים מהאנשים שמבקרים אותם ומצקצקים בשפתיים. בכל מקרה, לשמחתי אני כבר לא שוטר, אבל אני קצת מתגעגע לאנדרנלין של משמרות לילה בבירת הסמים של ישראל. ואולי אני סתם מייפה את המציאות – אחרי הכל, את רוב הלילות ביליתי בתחנה.
גם כשהייתי בסיורים, אף פעם לא הייתי טוב בקטע הזה. כשנוסעים לאט בחיפוש אחרי חשוד או שב"ח או שבל"ר (גנבת רכב), וצריך לקפוץ מהניידת ברגע שמזהים משהו. בדיעבד יכול להיות שזו הפרעת הקשב שלי שגורמת לי להתרכז בהרבה יותר מדי דברים ולא לשים לב לדבר האחד שאני אשכרה מחפש. אולי זה פשוט בגלל שהראש שלי רץ למיליון כיוונים כל הזמן. אבל זה לא משנה, אני פשוט צריך לפקוח עיניים ולהתרכז עוד יותר.
בחניון עפר ליד האגם, קצת לפני הפנייה לבית הקולנוע התמקמו כמה אנשים עם טנדר. הם פורקים גנרטורים ורמקולים. נראה שהם הולכים לעשות פה קראוקה. גם הביקור הלילי האחרון שלי במקום הזה היה קשור למשטרה. בדיוק התרוממתי מעל מישהי וחזרתי למושב שלי כאשר ראינו את האורות הכחולים המהבהבים מתקרבים. הרמתי את המכנסיים למקום עשר שניות לפני שהניידת נעצרה לצד הרכב. "מה אתם עושים פה?" שאל השוטר, ואנחנו חיפשנו תירוץ. נבוכים כל כך שרצינו לקבור את עצמנו.
בסיבוב השלישי שלי מסביב למתחם רוב הילדים כבר נטשו את המדורות. הפרסומות שקראו לאנשים לכבות את המדורות בצורה מסודרת כנראה לא עבדו. העפר מסביב מנוקד מדורות וזבל זרוק בכל פינה. זה נראה כאילו הרגע התחולל שם קרב עקוב מדם או כמו תפאורה של סרט פוסט אפוקליפטי. תן בודד משוטט ביניהן ומחפש כנראה שאריות בשר. אני מנסה לצלם אותו אבל הוא בורח. לפני שהלילה ייגמר אתקל גם בגרביל ובחזיר בר. גם אותם לא אצליח לצלם כמו שצריך.
על הכביש הולך זוג יד ביד. נער אחד מאותת בפנס ואופנוען עוצר לידו ואוסף אותו. במרחק נשמעת מוזיקה מזרחית והמון קראוקה. בעיקר "דרך השלום." הרבה יותר מדי "דרך השלום." הם מתחרים ביניהם מי יחזיר לי את כאב הראש יותר מהר. עזבו כלבים, אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת אני אתחיל לשרוף פה אנשים. כך אני חושב לעצמי. אני מזכיר לעצמי שגם כשאני הייתי בתיכון היינו שומעים מוזיקה פופית לא פחות. שלנו הייתה פשוט פופ-רוק, שלהם היא פופ-מזרחית. הדורות הולכים ומתחלפים וכך גם הסגנון. אבל הכל פופ. ובכל זאת, אני מעדיף את המוזיקה שלנו...
יש כאלו שמאלתרים מדורות, או סתם עושים מנגל. יש כאלו שמביאים גנרטור ותאורה. יש אפילו שעושים מזה הפקה ברמה של הופעה בין לאומית: נתקלתי בקבוצה אחת שבנתה במה שלמה עם אורות צבעוניים מסתובבים והכל. בעיני, באופן אישי, כל ל"ג בעומר שלא ארגנו כמה חבר'ה מקרשים, כמה גפרורים ולכל היותר גיטרה – הוא כישלון.
בפינה אחת ממש קרוב לאגם אני רואה גוש שחור גדול ליד שקיות הזבל. כשאני מתקרב אני מגלה שזה חזיר בר. הוא לא מתייחס אלי יותר מדי. אני מנסה להאיר עליו ולצלם בו זמנית, אבל נכשל קשות. "מה זה?" שואל אותי ילד שעומד שם ליד. "זה חזיר בר," אני עונה. "אה.. ידעתי," הוא משיב בהרהור ומצביע על חבר שלו, "הוא חשב שזה אוכל נמלים." אני מחייך.
אבא אחד מראה את החזיר לשני הילדים שלו. שלושתם דתיים עם כיפות סרוגות. אחרי כמה דקות הם הולכים משם. "רציתי אולי ללטף אותו." אומר אחד הילדים לאחיו. "השתגעת?" שואל אותו האח, "זה לא כשר!"
השקיעה כבר הרבה מאחורי, והשחר הולך ומתקרב כשאני מחליט לסיים את הערב. לילה שקט עבר על כוחותינו בראשון לציון. לפחות מבחינת אירועים, מבחינה מוזיקלית זה היה לילה רועש ומעצבן. בקבוצת הפייסבוק אני קורא שכבר הצליחו להציל כמה וכמה כלבים ברחבי הארץ. אני שמח שהייתי חלק מזה, גם אם לא ממש עשיתי כלום. אני אומר לעצמי שאולי אעשה בכל זאת איזה סיבוב קטן באזור חוף הים לפני שאני סוגר את הבסטה.
זה באזור הזה שאני סוף סוף שומע צליל נעים לאוזן. גיטרות חשמליות בקצב עצבני. קצת צעקות מבטיחות. אני מתקרב לכיוון הצליל, מעלה חיוך על שפתי. אולי עוד יש תקווה לנוער של היום. נכון שזה רק מיעוט, אבל אולי עוד יש כמה נערים שאוהבים רוק. גם אם זו אחת ממאה, זה נחמד שבמדורה אחת לפחות יש מוזיקה יותר..
ואז הגיטרות נעצרות ופורץ קולו של אייל גולן: "...תדעי לך שאני אתן את כל כולי שאת תהיי הנסיכה שלי..."
הגיע הזמן ללכת לישון. אני זקן לחרא הזה..