אני לא מאמינה שסיימתי אנגלית לנצח!!! *מתה מהתרגשות*
ובכן, בלי יותר מדי עיכובים - תהנו :) תודה ללילי רייט המדהימה על הביטוא מציל החיים 
(הדירוג נשאר אותו הדבר, וכנ''ל ולז'אנרים ולשיפים. בפרק הבא כבר אכתוב אותם בגלוי 
האורך לפרק הזה הוא 3,856 מילים. כן, ואלרי ממשיכה להיות באדאס - אני ממש מתחילה לאהוב אותה, וזה לא קורה לי הרבה עם דמויות מקוריות.)
עריכה: הבטתי עכשיו, והבלוג הגיע ל-1,000 צפיות. קולולו!
~
''At the center of your being you have the answer; you know who you are and you know what you want.''
– Lau Tzu
אני מתעוררת מוקדם מדי לצליל תרועת קרן ציד.
אין לי מושג איך אני יודעת שזו קרן ציד, אבל אני יודעת שזו קרן ציד, וכשאני מתהפכת ומציצה אל החלון אני רואה שהשמש אפילו לא סיימה לעלות.
באנחה כבדה אני גוררת את עצמי לדלת של ביתן הרמס, שמחה שנרדמתי בבגדיי אתמול.
התקהלות נוצרה ליד הבניין המרכזי. בעודי מתקרבת אל החבורה שעומדת שם – פניהם לובשות צורה בכל צעד – אני שומעת קולות רמים, לא מוכרים, המנהלים ויכוח סוער.
''זו לא שאלה, כירון!'' אני כמעט קופאת מתדהמה כשאני שומעת את הקול הנשי צועק בתסכול. מי לעזאזל היה מעז לדבר אל כירון ככה? ''קיבלתי פקודה – ''
''ואני מכבד אותה, אך אני לא יכול להרשות – ''
''בולשיט!'' הנערה רוקעת ברגלה בתסכול. ''אוך – סליחה, כירון, אבל היא אמרה שזה דחוף!''
אני מצליחה לזהות את חלק מהחניכים עכשיו: פרסי ואנבת' שם, וגם רייצ'ל, ששיערה נראה כאילו יצא מקרב עם מפוח עלים. ג'ק מפהק מאחוריה. טראוויס שוד גורר את אחיו החצי-ישן לעברם, ומעט אחריהם משתרך טובי המטושטש. פרט לאלו עומדים שם גם בן דמטר גבוה בשם אליאס (שאת שמו אני זוכרת רק כי הוא לימד אותי איך מחזיקים פיגיון), ועוד מספר חניכים שאת שמותיהם אני לא מכירה.
''תאליה,'' אומר פרסי ומניח את ידו על כתפה של הנערה הכועסת. ''מה בדיוק היא ביקשה ממך לעשות?''
הנערה – תאליה – מסתובבת אליו בעיניים רושפות. ''כבר אמרתי לך, פרסי! אני צריכה למצוא את החניך החדש שלכם ולתת לו את זה.'' היא מנופפת בידה שאוחזת חפץ כסוף קטן שאני לא מזהה. ''היא לא אמרה למה, או למה היא לא יכולה לבוא איתנו, אבל היא חזרה ואמרה שזה דחוף.'' עכשיו, בעודי עומדת קרוב יותר, אני רואה שמאחוריה ניצבות כעשר נערות – הצעירה שבהן בת עשר, והמבוגרת ביותר היא בבירור תאליה, שנראית בערך בת שש עשרה כמוני. הן לבושות טוניקות כסופות ונראות כמעט... זוהרות.
''על מי הם מדברים?'' אני שואלת, וקולי יוצא חזק משהתכוונתי. החניכים שמאחוריהם אני עומדת נסוגים בהפתעה הצידה, ואני מביטה ישירות בעינייה של הנערה שחורת השיער. ''מי אתן?''
כירון מתקדם לכיווני. ''ואלרי, שאלותייך יענו, אבל כעת – '' הוא פונה לנערה, שעינייה יורות ברקים. ''למה שלא תיכנסי, תאליה, ונדון בכך. שאר הציידות יכולות, בינתיים, להנות מארוחת הבוקר.''
הנערות נאנחות בתסכול ופונות לעבר רחבת האוכל; רק כשהן מסתובבות אני רואה את הקשתות שתלויות על כתפיהן.
''כירון – '' פותחת אנבת'.
הוא קוטע אותה בסבר פנים חמור. ''תאליה, אנבת', פרסי. פנימה, עכשיו.'' תאליה רוטנת, אבל מצייתת לדבריו. ''רייצ'ל, גם את. השאר, חזרו למיטות, או לכו לארוחת הבוקר.''
מופתעים מנימתו הקשה, כולנו מתחילים להתרחק בשתיקה. ''מה זה היה?'' אני לוחשת.
טובי מניד בראשו בבלבול.
***
שאר היום עובר בשקט מדאיג. אף אחד מהחניכים לא מעז להתקרב לבניין המרכזי, ואלו שנכנסו אליו בבוקר עדיין לא יצאו ממנו.
''כדאי שנבדוק מה קורה איתם,'' אומר ג'ק בפעם העשירית.
טובי מגלגל עיניים. ''אחי, אתה באמת דואג לרייצ'ל? היא נמצאת עם אנבת' ופרסי. וכירון. ותאליה.''
''אני לא אוהב את תאליה,'' ג'ק רוטן. ''יש בה משהו...''
''מאיים?'' אני מציעה בקול מנומנם. ראשי שעון על כתפו של טובי ועפעפיי שמוטים מול שמש הקיץ הבוהקת.
טובי מגחך, וכתפו עולה ויורדת מתחת ללחיי. ''ג'ק פשוט לא אוהב להכיר בכך שיש נשים שלא צריכות גברים.''
''אני לא שוביניסט!''
אני מפהקת. ''רק קורבן של הפטריארכיה.''
קול צעדים נשמע על העשב הרך ואנחנו מביטים ימינה. פרסי ורייצ'ל מתקרבים לעברנו, נראים תשושים לכל הפחות.
''תזכורת לעצמי: לא לנסות לעמוד מול תאליה. אף פעם.'' מסכם פרסי וצונח על הדשא. רייצ'ל מתיישבת ליד ג'ק ומהנהנת בעודה מניחה את ראשה בחיקו. ''הציידות הן עם עקשן.''
הציידות הן חבורת הנערות שראיתי היום בבוקר. לפי דבריו של טובי, הן הנערות שמלוות את ארטמיס במסעותיה, ונדיר מאוד לראות אותן בנפרד ממנה – הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה לפני כמה שנים כשהאלה יצאה למסע לבדה; טובי לא הרחיב על כך את הדיבור, רק אמר ששתי ציידות מתו במסע החיפושים אחריה, ושמאז ארטמיס לא עוזבת אותן. (''אחת מהן הייתה אחותו של ניקו, ביאנקה. היא הייתה רק בת שתיים-עשרה. אבל אל תזכירי אותה, הוא עלול לשלוח אותך בטעות לשדות הייסורים.'')
פרסי טובל את ידו במי האגם. העייפות נעלמת מתווי פניו, ואפילו הזיעה נדמית להתנדף ממצחו. ''היא לא רק ציידת, אלא גם בת זאוס. היא כנראה האדם הכי עקשן שחי אי פעם.'' הוא נאנח.
רעם מתגלגל מעל ראשינו. גופי מתכווץ, ואני כובשת את הדחף ללחוץ את פניי אל חזהו של טובי; במקום זאת ידיי נאחזות בזרועו. אם הוא מופתע, הוא לא מראה זאת.
''הרעם לא יכול לפגוע בך,'' הוא מזכיר לי בשקט ואני מהנהנת; הוא למד איך להתמודד עם הפחד שלי בכל הלילות שהעברנו יחד בדרכנו למחנה החצויים. אני מודה בלבי על כך שהשאר לא שמו לב.
''עקשן במובן הטוב ביותר של המילה!'' פרסי צועק אל השמיים, והרעם מתמתן לנהמה נמוכה.
''אז, מותר לכם לספר לנו מה הלך שם?'' שואל טובי. אגודלו מתווה בעדינות מעגלים על גב ידי. ''או שזה סודי וחשוב?''
''לא קרה כלום,'' רוטנת רייצ'ל, ולפי הטון של קולה אני יודעת שזו האמת. ''ישבנו שם שעות והקשבנו לתאליה צועקת על כירון לגבי כמה דחוף העניין, ולכירון עונה לה שאם זה היה כל כך חשוב, ארטמיס הייתה באה בעצמה.'' היא מנידה בראשה. ''תאליה כמעט פוצצה אותו במקום. אנבת' לקחה אותה לסיבוב כדי לשחרר קיטור.''
''למה שלא פשוט יגמור עם העניין? ככה כולם יהיו מרוצים,'' אומר ג'קסון במרמור. אני מחליפה עם טובי מבט משועשע.
האורקל המתולתלת, שראשה עדיין בחיקו, מזעיפה פנים. ''הוא אמר משהו לגבי 'לא להפריע לסדר היום של המחנה', ושאין צורך למהר. חוץ מזה, הוא רוצה שנשחק נגד הציידות 'תפוס את הדגל'.''
כולם נאנחים.
''הממ...'' אני אומרת בהיסוס. ''מה זה תפוס את הדגל?''
***
''...המשחק החמישים ושבע במספר נגד הציידות בהיסטוריית המחנה, ולכן אני מצפה שנשמור על המסורת של משחק ברוח ספורטיבית והוגנת.''
''אתה מתכוון, על המסורת של חמישים ושישה ניצחונות,'' ממלמלת אחת הציידות, והן צוחקות. אפילו תאליה מחייכת חיוך קטן.
כירון מכחכח בגרונו כדי להשקיט את מלמולי ההתרגשות. ''ישנם שינויים של הרגע האחרון ב... סידור הקבוצות.''
כולם משתתקים.
''כפי שאתם יודעים, מספרנו הקיץ רק הולך וגדל, וכרגע אנו עומדים על מספר מרשים של מאה שבעים ושלושה חניכים.'' הקנטאור מחכה עד שהתשואות ידעכו. ''יחד עם זאת, מספרן של הציידות עומד על שלוש עשרה בלבד. ולכן יצטרפו אליהן ביתן עשר - '' הילדים של אפרודיטה נאנחים במורת רוח, ''וביתן שבע.'' מהומת עולם פורצת מצד ימין שלי, מובלת על ידי ג'ק מבוהל במיוחד.
הו, שיט. סמכתי על טובי שיגבה אותי בזמן שנשמור על הדגל. אפילו התחלנו לעבור על מהלכי חנית -
''נראה שאת לבד, ילדונת,'' טובי מקנטר ביהירות, קסדה מוחזקת מתחת לזרועו (הציצית שבראשה החליפה את צבעה מאדום לכחול) וחנית ארוכה ומאיימת בשנייה. ''תמיד תוכלי לפגוש אותי ליד הדגל – אם תגיעי עד לשם, כמובן.''
''אל תקרא לי ילדונת, טוביאס.'' אני אומרת בטון קטלני. שפתיי מתעקלות. ''רק חכה. אתה, אני, דגל. שמיים מלאי כוכבים. כלי נשק מושחזים היטב.''
''קינקי.''
אני חובטת בזרועו. ''שתוק.''
***
הולך לי די טוב בינתיים, בהתחשב בעובדה שאני מוקפת באנשים שאת רובם אני לא מכירה או אוהבת (קודי נמחקה רשמית מקבוצת האנשים שאוכל לקיים איתם כל קשר אחרי האמירה ''את יודעת שאם את לא אוכלת בשר, את בעצם לוקחת לפרות את האוכל.''). בצד החיובי, אני בקבוצה עם פרסי ואנבת', והם לא-דביקים בצורה מעודדת.
''אוקיי, אז ואלרי.'' פותחת אנבת' בטון סמכותי, שמתייחסת לכל העניין כמו אל מבצע צבאי. ''היית אמורה לשמור על הדגל עם טוביאס, אבל בגלל השינוי בתוכניות אני חושבת שכדאי שתנסי לקחת אותו ממנו. אתם טובים כצוות, אבל אני מאמינה שאת היחידה שתצליח לגנוב את הדגל מבין הידיים שלו ולצאת מזה בלי שריטה.''
''היי!'' מוחה פרסי. שפתו התחתונה משתרבבת בעלבון. ''אני לא לוחם כל כך גרוע.''
אנבת' מבזיקה אליי חיוך שובב. ''מי אמר משהו על לחימה?'' היא משיבה, חובשת את כובע הקסקט שלה ונעלמת מהעין. פרסי מעניק לי מבט מבולבל.
אני מעמידה פנים שלא הבנתי את דבריה יותר ממנו, למרות שחיוך קטן מסתמן על שפתיי. ''בוא, נער מים. יש לנו דגל לתפוס.''
אנחנו צועדים בשתיקה דרך היער, עוצרים להסתתר כשעוברים על פנינו חניכים או ציידות מהקבוצה היריבה. פרט להיתקלות בצמד בנות אפרודיטה, שמתחננות בפני פרסי שלא יהרוס את התסרוקת שלהן עם גל המים שהעלה מהנהר, הדרך מתנהלת בשלווה מפתיעה.
''היי, ואל, תשמעי – '' פותח פרסי בהיסוס בעודנו משתופפים מאחורי שיח. ''אני יודע איך זה, לחכות שיכירו בך. לרצות להרגיש חשובה בעיניי אמא או אבא שלך. אבל אני בטוח שהוא או היא פשוט... עסוקים,'' הוא מסיים במבוכה, מסיט את שיערו השחור מעיניו. אני מחייכת.
''תודה על הניסיון, אבל אתה בטח יודע שזה לא משפר את ההרגשה שלי.'' אני עונה במלוא הכנות, מבטי לא מתנתק משיח דומדמניות שעלוותו נעה בצורה מחשידה מעט.
''אני יודע, אבל, תחשבי על זה ברצינות. המלחמה רק נגמרה, נכון? יש הרבה בלגן לסדר, מפלצות להחזיר לטרטרוס...''
''הציידות!'' אני לוחשת ומתכופפת לאדמה.
פרסי מרים גבה. ''ובכן, כן, הציידות יכולות לעשות את זה, אבל – ''
''פרסי, תתכופף!'' אני צועקת כשמטר חיצים כסופים נורה מעל ראשינו. הוא מקלל ומשתטח אל האדמה שנייה מאוחר מדי, ואחד מהם פוגע בכתפו.
''ידעתי שהייתי צריך ללבוש שיריון,'' הוא רוטן, נראה רגוע באופן מטריד יחסית לעובדה שחץ מזדקר מכתפו. הוא מרים את המגן שלו ופותח בלחיצת-עט את חרבו. אני בוהה בו בעיניים קרועות, והוא צוחק. ''המים במרחק פחות מחמישה מטרים ממני. אני אהיה בסדר.''
''קודם תצטרך לעבור אותי,'' קורא קול מאחורי אותו שיח דומדמניות. תאליה גרייס מגיחה מאחוריו, מכתיפה את הקשת שלה ושולפת את אאגיס, יחד עם ציידת בת כעשר – שמחזיקה סכין שגודלו כחצי מגובהה. מאחוריהן מופיע מי אם לא ג'ק, שלא נראה שמח במיוחד להימצא כה קרוב למגן המדוזה של תאליה. אפילו פרסי נסוג מעט לאחור למראה פרצוף המתכת האימתני, אבל הוא לא משפיע עליי כלל; לא הייתי מייחסת לו כל חשיבות אם פרסי לא היה דוחף אותי מאחוריו במחווה הירואית ומגוננת.
''בחייך, פרסי,'' אני אומרת ברוגז. ''אתה באמת לא עומד לתת לי להילחם?''
''את לא צריכה,'' הוא משיב בשקט. ''הנהר כאן. אני יכול להביס אותם בקלות, בזמן שאת תלכי לקחת את הדגל מטוביאס.''
אני שוקלת את תוכניתו לרגע, ואז מהנהנת בהסכמה. אני מזדקפת למלוא גובה קומתי (מטר שישים בקושי) ומכריזה, ''ובכן, היה לי לעונג, אבל יש לי דייט עם דגל מסוים.'' אני קדה ומתרחקת.
אני צופה את ההתקפה של ג'ק לפני שהוא בכלל מרים את חרבו. בהצלפת חנית מהירה אני חוסמת את המכה, וחמש מהלומות לאחר מכן הוא מביט בי בעיניים מעורפלות ובהן ניצוץ של הפתעה מהקרקע, רגע לפני שהוא מאבד הכרה.
''תדאג שהוא יחיה! רייצ'ל תהרוג אותי אם לא,'' אני קוראת לעבר פרסי בעודי מתרחקת. ''ותרפא את עצמך! אנבת' – ''
''תהרוג אותי! אני יודע!''
הציידות רק מביטות בי בתדהמה.
עשר דקות לאחר מכן אני שוב כורעת בין השיחים, מאזינה ליער. אני עוד שומעת את הדי הקרב של פרסי נגד הבנות, וצעקות מרוחקות של חניכים (ביתן אפרודיטה?) מהכיוון של אגרוף זאוס. אני מקווה שאלה אכן חניכי ביתן עשר; קלאריס, אנבת' וניקו שומרים על הדגל שלנו, ומול הכוח של קלאריס ויכולות ההיעלמות של השניים האחרונים, אין לפן שלהם הרבה סיכוי.
אחרי כמה דקות של האזנה, אני מזהה את הצליל שקיוויתי לשמוע (ממתי האוזניים שלי נהיו רגישות כל כך?), ולא מצליחה לרסן חיוך.
טובי מתוק, באמת. יש לו חיוך שיכול להפיל כל בחורה מהרגליים, עיניים שאפשר לטבוע בהן וקסם אישי שנובע ממנו כמו מעיין. הוא מנגן מדהים; אפילו הצחוק שלו נשמע כמו מוזיקה. ומשום מה תמיד נודף ממנו אותו ריח נעים של שמש ולימונים. יש בו הרבה דברים טובים, בסך הכל.
אבל הוא ממש, ממש לא יודע לשתוק.
אני צועדת קדימה בחיוך שועלי. ''תסמוך על טוביאס קיינסטון לזמזם את הסמית'ס בזמן שהוא אמור לשמור על הדגל.''
טובי עוצר באמצע הפזמון של "There Is A Light That Never Goes Out" ומעניק לי מבט מצמית. ''ובכן, נעשה משעמם לחכות לך. שקלתי לבנות גיטרה מענפים.''
אני מהנהנת בצורה מרגיעה ומשנה את נימת קולי בהתאם. ''זה נשמע כמו רעיון מצוין, טובי. למה שלא תתחיל, ואני אקח לי את הדגל ואחזור בדיוק בזמן לשמוע אותך מנגן?''
הגבה שלו נורית מעלה. ''את באמת חושבת שאם תשתמשי בטון הזה אני פשוט אזוז הצידה ו – לא, גם הפרצוף הכלבלבי שלך לא עומד לעבוד הפעם!''
''טובי...''
''לא.'' הוא מניד בראשו. ''לא עומד לקרות.''
אני שוקלת את האפשרויות שעומדות בפניי. אני עוד לא מיומנת מספיק כדי לנצח אותו בקרב חניתות, וכנראה שגם לא מהירה מספיק כדי לחטוף את הדגל ולברוח אותו מבלי להיתפס. מה שמשאיר אותי עם אפשרות אחת בלבד.
אני נאנחת וקוברת את פניי בידיי. כתפיי שחות. ''חשבתי...'' אני פותחת בקול רועד. ''פשוט, אני...''
אני כמעט יכולה להרגיש את החיוך נמחק מפניו. ''וואו, היי,'' הוא מתקרב אליי, דאגה בקולו. רק עוד רגע... ''מה – ''
''הא!'' אני צועקת בניצחון וצוללת מתחת לזרועו המושטת. הדגל נמצא באחיזתי לפני שהוא מספיק להשלים את הסיבוב.
''ובכן,'' אני מכריזה, ''הדגל בידיים שלי, אז כדאי שתוותר כבר עכשיו ופשוט תתן לי ללכת.''
הבעתו היא ערבוב של כעס, תדהמה וחוסר אמון. ''את – עבדת עליי!''
אני מגלגלת עיניים. ''בני אפולו לא מצטיינים במהירות תפיסה גבוהה במיוחד, הא?''
טובי עדיין נראה מעט המום מהשתלשלות העניינים, אבל השעשוע חוזר לאט לתווי פניו. ''לוותר לך? אין סיכוי, ילדונת. לא אחרי התרגיל שעשית.'' הוא מתקדם לעברי בצעדים איטיים אך מאיימים, ואני נסוגה לאחור אינסטנקטיבית. ''זאת הכרזת מלחמה.''
''טובי,'' אני אומרת בקול מוכיח, למרות שאני מרגישה את לחיי מתלהטות ככל שהוא מתקרב – שלושה צעדים ויסגור את הפער בינינו. ''תתרחק.'' שניים. אחד. ''אני אשתמש בכוח.''
''בבקשה כן,'' הוא ממלמל באוזני, והוא כה קרוב עד שנשימתו החמימה מורגשת על צווארי. אני מהדקת את אחיזתי בדגל ובולעת את רוקי. אני פותחת את פי כדי להשיב –
''אהמפף!'' אני צווחת כשטובי מטיל עליי את מלוא משקל גופו ומפיל אותי אל הקרקע. שנינו נוטשים את החניתות שלנו ואוחזים בדגל כאילו חיינו תלויים בו.
''לא הוגן! הרווחתי אותו ביושר!'' אני קוראת בכעס, מנסה לבעוט אותו מעליי. למה לעזאזל הוא צריך להיות חזק כל כך?!
הוא נוחר. ''יותר נכון במניפולציה רגשית,'' הוא אומר ומנסה למשוך את הדגל מידיי. אני רק מהדקת את אחיזתי. ''קדימה, ואל, פשוט תתני לי אותו ולא אצטרך להכאיב לך.''
''אני בסדר כאן.''
''זאת הזמנה?''
''אוקיי, זהו זה!'' אני מודיעה, ובפרץ מפתיע של כוח מצליחה להפוך את שנינו. תוך שניות ברכיי מצמידות את מרפקיו לאדמה, ואני ישובה בניצחון על חזהו העולה ויורד במהירות. הדגל בידיים שלי – ורק שלי, הפעם – ואני מנצלת את ההזדמנות למנוע ממנו את הניצחון באופן סופי.
''למה את נראית כל כך מרוצה?'' הוא שואל בקול עצבני מעט שרק גורם לי להרחיב את החיוך הזדוני שעל פניי. הוא נאבק מתחתיי ללא הועיל בזמן שאני מקפלת את הדגל מול פניו. ''פשוט עלה לי רעיון טוב,'' אני משיבה רגע לפני שאני תוחבת את הבד אל מתחת לחולצתי.
עיניו מתרחבות.
''שנתראה בשטח שלי?'' אני שואלת בניצחון, מתעלמת מההתפתלויות שלו.
''לא – עומד – לקרות,'' הוא נאנק.
אני מצקצקת בלשון. ''התחרותיות הזו לא בריאה לך, טוביאס. פשוט תקבל את העובדה שהפס - '' אני נקטעת על ידי צווחה מבוהלת שבוקעת מפי שלי. הוא הצליח איכשהו להפוך אותנו שוב – והאוויר נעשה טעון כשמתעורר בעיניו משהו שאני לא מצליחה לזהות.
אולי... לא. או ש...?
''ואלרי,'' הוא לוחש. נשימותי מאיצות.
''כן?''
''אני עומד לנשק אותך עכשיו,'' הוא אומר בשקט. עיניו נעוצות בשלי, מלאות ברגש שאני מעדיפה לא להעניק לו שם – לא עכשיו, כשהוא קרוב כל כך, ובאוויר עומד אותו ריח שמש ולימונים למרות שהירח בוהק מלמעלה ואנחנו מוקפים בעצי תפוח.
''טובי – '' אני מתחילה, אבל משתתקת כשאפו מבריש את שלי. אני יודעת שאני צריכה לדחוף אותו מעליי, לקום ולרוץ לכיוון השני. אני יודעת שאם אנצח במשחק אוכל סוף סוף להרוויח את מקומי במחנה. שההורה שלי ישים אליי לב, יכיר בקיומי, אם רק אהיה הכי טובה שאני יכולה. אבל באותו הזמן אני מוצאת את עצמי מנסה להגדיר את הצבע המדויק של עיניו – התלבטות תמידית בין ירוק לכחול; נעשית מודעת לנשימות שלו, שכמו שלי הופכות רדודות, ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה קרוב הוא.
כמו מתוך אינסטינקט, אני מגיבה אל שפתיו.
אני לא בטוחה מה אני עושה, למה הלב שלי דופק כה מהר, או למה אני לא מסוגלת לחשוב. נדמה לי שהכל קרה מהר כל כך - מחנה החצויים, היום שבו טובי הופיע על סף בית משפחת האומנה שלי (מספר שבע, תודה ששאלתם), מתנצל ומכוסה בחומצה של הידרה (''היי, אני טוביאס קיינסטון, ואני נשלחתי לעזור לך להגיע למחנה ה – רק שנייה!'' הוא חתך מולי הרפיה לשניים, ואז ניסה לסביר לנערה מתבגרת, היסטרית וכמעט רגילה לחלוטין למה יש חורים מעלי עשן בנעלי הדוקטור מרטינס שלה). מאותו הרגע החיים שלי התהפכו, וטובי…. טובי הוא נקודת השפיות שלי באמצע כל זה – ולמען האמת אני לא יכולה להגיד שאני לא נהנית מהדרך שבה שפתיו נעות כנגד שלי, ולשונו מחליקה לתוך פי...
זרועותיו כבר לא מרתקות אותי לאדמה; הן שומרות עליי מהעולם שבחוץ. אצבעותיו נשזרות בשיערי המבולגן, יורדות לאחוז בפניי, מלטפות את דרכן במורד צווארי.
רק כשידו מתמקמת על החזה שלי, אני נזכרת בדגל.
הוא – הוא עושה את זה רק – אני לא מאמינה!
אני מחניקה את הזעם שעולה בי. שניים יכולים לשחק במשחק הזה, קזנובה.
במהלך נועז אני לוכדת את שפתו התחתונה בין שיניי, נושכת אותה בעדינות. הגניחה הרכה שהוא פולט מספקת לי את התשובה שאני צריכה.
בתנועה מהירה אחת אני הופכת את שנינו, לוחשת באוזנו ''ניסיון נחמד, קיינסטון,'' ומזנקת לדרכי לפני שהוא בכלל מספיק לקום מהאדמה.
''ואלרי, חכי!'' אני שומעת אותו קורא מאחוריי, אבל רק מגבירה את מהירותי. אני כבר לא מנסה להתגנב בשקט דרך היער – אני מפילה חניכים מופתעים, מתפרצת לאזורי קרב, מתחמקת מחיציהן הכסופים של הציידות. לאגרוף זאוס, ואל. את יכולה לעשות את זה!
מאחורי הדם ששואג באוזניי אני מצליחה להבחין בצעקות עידוד, ומבינה בהקלה שאני מתקרבת לשטח שלנו. כן, אני רואה את קלאריס נלחמת באחת הציידות, ואת ניקו ואנבת' מתעתעים בחניך וחניכה שאני לא מזהה. רק עוד חמישה עשר מטרים – עשרה – חמישה –
''מוות למיזוגניה!'' אני צועקת בניצחון ושולפת את הדגל המקומט מתוך החזייה שלי. המבטים המבולבלים על פניהם של הסובבים אותי מתחלפים בתדהמה ואחר כך בשמחה. הדגל הכסוף שבידיי מבליח ונעשה כתום כמו חולצות המחנה של קלאריס, אנבת', פרסי, קייטי וכל שאר החניכים שעטים עליי בשאון מאושר.
''ואלרי, איך עשית את זה – ''
''שברת רצף של חמישים ושישה ניצחונות!''
''ידעתי שתצליחי לעבור את טוביאס – ''
''רגע, הדגל היה בחזייה שלך?''
אני פותחת את פי לענות כשקול קשה משתיק את ההמולה הנרגשת. ''ניצחון למחנה? אפילו אני לא הצלחתי לעשות זאת בפעם הקודמת ששיחקנו.'' הקהל נחצה לשניים ותאליה גרייס מתקדמת לעברי, פניה מנסות לעצור ללא הצלחה כעס ברור.
אני פותחת את פי להשיב כשזוהר כסוף בוקע מכיסה של הציידת.
דממה מוחלטת משתררת כשתאליה מוציאה את החפץ הזוהר מכיסה, מצמצמת את עינייה. ''אז את החניכה ש – ''
החפץ – חץ כסוף וזעיר – עף מאחיזתה היישר לכיווני, במהירות על-אנושית. אני לא מספיקה להרים את ידיי להתגונן מפניו כשהוא הופך לצבי עשוי אור ירח, שדוהר אל ראשי – היישר אל הסהר שזורח מעליו. כמו כל החניכים והציידות, אני יכולה רק לעמוד בפה פעור מתחת לאות הבוהק, חסרת מילים.
''סטיקס.'' שוברת תאליה את הדממה. עינייה קרועות לרווחה בבעתה. ''זה רע. זה כל כך, כל כך רע.''
''אני נאלץ להסכים עם העלמה גרייס,'' מגיע קולו של כירון מבין העצים. הוא נגלה לעיניי יחד עם טובי הלום תדהמה. עיניו נעוצות בי בחוסר אמון. ''האמנתי... רציתי לקוות...''
''חכו.'' אני בולעת את רוקי. ''זה לא אומר – לא יכול להיות ש – ''
''כן, זה כן.'' אומרת אנבת' בקול קודר. ''עכשיו אנחנו יודעים מה לקח כל כך הרבה זמן.''
אל תאמרי את זה. בבקשה, אל תאמרי את זה.
''את בת ארטמיס.''