וואו, פרק אחרון. זה פרויקט התרגום (וגם פרויקט הבלוג) הראשון שלי אי פעם, כך שאני די מתרגשת.
לפני שאתן לכןם לגשת לקרוא:
לאור תוצאות ההצבעה ברשומה האחרונה שהיו קרובות מאוד לתיקו, החלטתי לפרסם את שני הפאנפיקים, המתורגם (בפאנדום הארי פוטר) והמקורי (בפאנדום פרסי ג'קסון). כל הפרטים נמצאים ברשומה הקודמת, ואני אפרסם אותם בשנית לפני פרסום הפרק הראשון של כל סיפור. אני מקווה שמי שהצביע/ה לאופציה מסוימת ת/יתעניין ות/יקרא גם את הפאנפיק השני, ושאני אוכל לפרסם בתדירות הגבוהה שבה אני מתכננת, יחד עם אחרון הוורדים כמובן (שהפרק הבא שלו יגיע כנראה היום! 
).
ובכן, בלי עוד עיכוב, תהנו :)
~
ג'יני עצרה כדי לשחרר את החוליות התפוסות שהכבידו על גבה הכאוב. היא רכנה מעל עבודתה במשך שעות, ראשה עובד בקדחתנות. קצות אצבעותיה איבדו תחושה מהתיפוף האינסופי על שולחן העץ שמולה, ועינייה היו מטושטשות. העמודים מולה שחו בשדה ראייתה, הסימנים שעל הנייר מתחלפים ורוקדים לצלילי המוזיקה שלהם עצמם.
למה זה היה צריך להיות כל כך קשה, לעזאזל? ג'יני מעולם לא עשתה שום דבר דומה לזה, וכך עם הבורות שנקנתה בחוסר ניסיון, היא חשבה שזה יהיה קל. היא ידעה איך לעשות את זה; החלק הבעייתי היה הביצוע.
כדאי מאוד שהוא יעריך את זה.
אבל זה העלה בעיה - איך הוא יוכל? זו לא הייתה שאלה של אופי, או עלבון למתנה עצמה; זו פשוט הייתה העובדה שלג'יני היו האמצעים ליצור את המתנה, אבל לא את האמצעים לתת אותה. חבילה יפהפיה בלי עטיפה.
אבל דראקו היה מוזיקאי עד עמקי נשמתו. מנגינות הסתחררו ללא קול בראשו כל הזמן; ג'יני הכירה אותו טוב מספיק כדי לדעת את זה. הדימיון שלו נמתח רחוק הרבה יותר מכל אדם אחר שג'יני פגשה אי פעם. הוא בטח יוכל לגרום למתנה להתעורר לחיים בעצמו.
אבל היא לא הייתה כל כך בטוחה.
היא עדיין הייתה חובבנית. היא בילתה רק שבועיים בעולם המוזיקה, ולמרות החותם החזק שזה הותיר עליה, זה היה כלום בהשוואה לשנים של נגינה מפוארת שהיו לדראקו.
ג'יני נאנחה. למה היא בכלל עשתה את זה? דראקו מאלפוי לא היה האדם הנעים ביותר בעולם, והוא גם לא רצה להיות. הוא נראה בעיני כולם בדיוק כמו ששם הבית שלו רמז - נחש מתעקל, קר אל הכל, מוכן להכות. אבל כמו שוויזלי הקטנה גילתה, הוא לא היה כזה. הוא לא היה נפלא, הוא לא היה נורא, הוא פשוט... היה. זה נעשה ברור באופן מפתיע: דראקו מלאפוי היה חידה. חידה שהפיקה הילות של אי-נעימות עצומה במאמץ להגן על עצמה, נחש שהגנתו היחידה הייתה לשונו הרעילה ולא שיניו. הוא לא היה בשום צורה נקבה, אבל לא הקוברה הזועף שראו כולם.
והידיעה שדראקו עומד לתת לה מתנה לא החמיאה לה במיוחד. הוא נתן מתנות להרבה אנשים שהוא לא אהב. ברור, הוא לא בדיוק הופיע בחדר המועדון של גריפינדור עם סל ממתקים להארי ורון, אבל זה לא היה שונה. ג'יני בהחלט לא הרגישה מאוד מיוחדת.
ולמה הוא התעניין בה? מה בה משך אותו כל כך? היא לא הייתה טיפשה; היא לא התעלמה מהרמזים. זה היה ברור. היא ראתה את הדרך שבה דראקו הסתכל עליה, מבטו השקט והמחושב נדמה לחדור את האדמונית ולנתח את טבעה האמיתי. הדרך שבה הוא דיבר אליה, בזהירות, קולו המדוד תמיד בוחר בזהירות את מילותיו, שתמיד יצאו בזרמים של משפטים חלקים, כמעט פואטיים.
דראקו מאלפוי היה מעוניין בה. הוא לא חיבב אותה, ה"חיבה" המיוחדת הזו שרוב הבנות ציחקקו עליה בלי סוף; זה נראה ילדותי מדי, מילה שגורה מדי מכדי לתאר את זה. "התאהבות" גם היא לא התאימה; הוא בהחלט לא פיתח אובססיה כלפיה. אהבה. זו הייתה מילה חזקה מדי, במיוחד עכשיו.
זה היה, בפשטות, עניין גלוי שאם היה מוצת כראוי, יוכל בקלות להפוך למשהו גדול יותר.
אבל חזרה לשאלה הראשונה: למה? מה גרם לו להתעניין כל כך? לא המראה שלה. היו די והותר בנות יפות בבית הספר. ג'יני, כמובן, נחשבה ליפה מאוד גם היא, והיו לה את המפלים המשיים של שיערה האדום והמסחרר שנשפך כמו מים כשהוא הורשה לגלוש במורד גבה, אבל היא בכנות פקפקה בכך שהיא תיבחר להיות הבחורה היפה ביותר בבית הספר. והחזה שלה לא היה גדול במיוחד. חלק מהבנות האחרות הראו את שלהן בדרכים הכי לא צנועות שאפשר. לא היה לה מושג לפני כן שגלימות בית הספר הפשוטות יכלו להילבש... ככה.
היא נאנחה. היא הייתה תלמידה טובה, מעל לממוצע, ויכלה להיות מצוינת אם הייתה מקדישה זמן לכך. אבל היא לא הקדישה. אז לציונים שלה, לאינטליגנציה שלה, לא ממש היה קשר לעניין. חוץ מזה, דראקו היה תלמיד טוב בעצמו, שני רק להרמיוני בשנה שלהם, וג'יני לא חשבה שהוא היה צריך עזרה כלשהי בלימודים. ודראקו לעולם לא יוכל להיות שטחי כל כך.
הייתה רק תשובה אחת אמיתית - דראקו תמיד היה מוקף ב'חברים' רדודים. עם ג'יני, הוא פגש במישהי שחלקה איתו תשוקה. זה לא היה מה שהוא ראה בה. זו הייתה העובדה שהיה להם מכנה משותף. ג'יני לא ידעה אם היה עדיף כך או לא.
היא נאנחה; חייה היו מוזרים כל כך.
---
הוא מצא אותו בטעות מוחלטת. הוא רק שוטט לו ברחבי הטירה, מחשבותיו לא עוסקות בשום דבר מסוים, אפילו לא בג'יני; הן היו לגמרי לא ממוקדות ואקראיות וכמו נסחפו בראשו. דראקו הלך לאורך צידו של המסדרון שהוביל לינשופיה - הוא שקל לרגע לשלוח מכתב למישהו, למרות שלא ידע למי - עם ידו האחת גולשת לאורך צד האבן של המדרגות המסתובבות.
הוא היה באחד המגדלים עם שלושים סנטימטרים בלבד של אבן ששירתו כקיר בינו לבין האוויר הקר והצונן שבחוץ, אז באופן הגיוני פשוט לא היה מקום לחדר שיוחבא בשום מקום. אבל הוגוורטס מעולם לא בדיוק הייתה הדוגמה המושלמת להיגיון, ומגוון רב של מוזרויות הופיעו היכן שהכי פחות ציפו להם. זה החל להיות מדאיג רק כשדברים הופיעו בדיוק איפה שציפו מהם להופיע, בזמן שציפו מהם להופיע, והתקבלו בלי כל שמץ של הפתעה.
לכן הוא באמת לא היה צריך להיות מופתע אבל לא יכל לרסן את רתיעתו כשכף ידו, מרפרפת רק בקושי על הקיר, כמעט ולא נוגעת באבן, פגשה בסדק מוזר. אצבעותיו הרגישו בו לפני שעיניו ראו אותו, והוא פנה להביט בחריצים המשונים.
היה שם סוג של צלב. הקווים החתוכים בדייקנות עמדו בניגוד עז לקצות האבן השחוקים והמחוספסים. הוא כבר ידע על קיומו, מאחר שראה אותו פעמים רבות במסעותיו לינשופיה. הוא בדרך כלל השתמש בו כציון דרך לעצמו; ברגע שעבר אותו, הייתה לו רק עוד פניה אחת לעבור לפני שיפגוש בשריקות הרכות ובעיניהם הבוהקות של הינשופים.
אבל הפעם, משהו הרגיש שונה. הוא הציץ קרוב יותר.
הוא מעולם לא שם לב לפני כן שמעגל נחקק סביב סימן הצלב. הוא חפר בציפורנו לתוך המעגל וגילה שהוא היה עמוק למדי.
דראקו לא היה ממש בטוח מה גרם לו לעשות זאת, אבל הוא מצא את ידו נחה כנגד האבן, כף יד חמימה כנגד המשטח הקריר. הוא השחיל את ציפורניו לתוך הסדקים, וסובב את ידו.
הקיר כולו התעוות וזז. האבנים בקיר נאנקו כשהן זזו בפעם הראשונה מזה, כנראה, מאות שנים. דקה לאחר מכן, פתח נוצר. דראקו בהה בו בתדהמה. הוא תמיד הניח שהצלב בקיר פשוט היה שם; שמישהו חרט אותו שם ללא סיבה.
טוב, ברור שהוא עמד להיכנס. הוא ווידא שקצה שרביטו היה דלוק היטב מול המעבר החשוך, וצעד פנימה. חריקות תזוזה יידעו אותו שהדלת נסגרת, והוא הסתובב רק כדי לגלות שהיא נאטמה לחלוטין.
פאניקה רגעית נחתה עליו; האם הוא ננעל כאן לנצח? הוא החל להתקדם להיכן שניצב הפתח. ברגע שהגיע לשם, אבנים נעו שוב בשבילו, מתפלגות כדי ליצור מעבר. הוא נאנח בהקלה, ופנה בחזרה במורד המסדרון. האור העמום משרביטו נראה קלוש במיוחד כנגד הצללים הכהים שרקדו בפינות.
הוא לא הלך במשך יותר מחמש דקות כשהוא מעד בעיוורון לתוך אור חמים וערפילי. הוא הרים את מבטו.
דראקו היה בתוך חדר. הוא סקר את סביבתו; זה היה חדר רגיל לחלוטין, אבל בו זמנית, הוא היה אחר באופן מדהים. הוא ציפה שזה יהיה מעבר סודי אל משהו, אולי אוצר. הוא לא ציפה למצוא חדר מלא באור.
עיניו נמשכו מיד לקצה הרחוק של החדר החשוד במעט. הוא לא יכל למנוע מנשימתו להיעצר בגרונו כשהוא צעד קרוב יותר.
הוא היה בגובה של יותר משישים מטרים, מביט על הרקיע העצום שהתמתח בעצלות מעל אדמות הטירה. אור שמש זרם בכל מקום דרך החלונות. דראקו נזכר לרגע שהיה די מעונן בחוץ באותו היום, אבל בתוך החדר התחושה הייתה כמו יום אביב נעים. עצים היתמרו בכל רחבי המדשאות ואפילו היער האסור לא נראה רע כל כך.
הוא הניד בראשו. מדהים.
הנער בעל השיער הכסוף הביט סביב החדר שוב. הקירות היו בגוון מנחם למדי של זהב, ונדמו לקרון אור מיוחד משלהם. החדר נראה כאילו רגל לא דרכה בו מזה שנים, לא כי היה מאובק או רעוע, אלא בגלל שהיה בו יופי טהור, נקי, שלא אולף בידיו המגששות של עובר אורח.
כתפיו של דראקו שחו מעט. הוא נזכר בחדר הפסנתר, וההרגשה הנפלאה שנבעה גם ממנו. הוא הביט מסביבו פעם אחת אחרונה לפני שעזב. לחדר הזה הייתה את אותה תחושה של הרמוניה. אם רק היה פסנתר שימלא אותו.
דראקו נאנח כשמחשבותיו פנו לדברים אחרים, כמו לנערה מסוימת...
---
ג'יני משכה בכתפיה. מישהי שישבה לא רחוק ממנה בחדר המועדון ראתה זאת ונתנה בה מבט מוזר. לא היה לה אכפת.
כן היה לה אכפת מכך שהיא סוף סוף הגיעה להחלטה. היא תסיים את המתנה שלה לדראקו. לא היה לה אכפת אם הוא לא יאהב אותה, או אם הוא לא יוכל לדמיין אותה. היא תסיים אותה ובזה זה נגמר.
מה שהיה די לא נתון לוויכוח בכל מקרה. היא כבר סיימה את הפרויקט וכדאי שתתן לו אותו. היא הביטה מטה לעבר הדפים. כל נשמתה נשפכה לתוך הדבר הקטן והיחיד הזה. היא חייכה. 'מהותה של ג'יני.' היה לזה צלצול נחמד.
היא ארזה את חפציה ועלתה במדרגות לחדרה, מחביאה את הדפים בבטחה היכן ששום עיניים או ידיים חטטניות לא יוכלו לגעת בהם, ואז חזרה למטה להצטרף לשירת המזמורים העליזה ולבדיחות שנורו ברחבי חדר המועדון.
זה היה ערב חג המולד.
הבוקר שלמחרת הגיע ללא אזהרה. הוא היה משמים באופן לא צפוי לחג נפלא כל כך. השמיים היו בגוון אפור של אוניית קרב ועננים קודרים נסחפו לרוחב השמיים האדישים. האפור נדמה לחלחל אל אדמות הטירה עצמן, מעמעם את הירוק הבוהק של הדשא, נותן ליום הרגשה מדוכדכת במקום הצלילות החדה והבהירה שאליה כולם היו רגילים בסביבות חג המולד.
למרות זאת, השמחה לא התעמעמה. כאשר ג'יני ירדה במדרגות לאחר שזרקה על עצמה מכנסי ספורט וסוודר - היא חשבה שהיא נראית מחריד באופן חיובי למדי - חדר המועדון היה מהומה של אדום וירוק. זיקוקים רקדו סביב החדר, מונעים בקסם משל עצמם, ודין תומאס יצר ציור מקסים של סנטה קלאוס ואייל מזחלת על הקיר הרחוק. היא עצרה לרגע להתפעל ממנו לפני שנבלעה בחיבוק. היא הביטה מעלה וראתה את רון מחייך אליה; הוא פרע את שערה בחיבה ודחף מתנה לידיה.
"בשבילך, אחות קטנה," הוא אמר, חיוך טיפשי דבוק על פניו. היא חייכה חזרה.
"קפטן מובן מאליו," היא הקניטה, וקילפה את העטיפה בזהירות. האחים שלה תמיד צחקו על המנהג הזה שלה.
חיוכה של ג'יני גדל אפילו יותר כשהיא ראתה את המתנה שלה. זה היה ספר בעל רקמה יפהפיה. הקטיפה בגון הבורדו הייתה חלקה ורכה למגע והרגישה נוזלית כנגד קצות אצבעותיה. היא פתחה אותו בזהירות ושמחה לראות את עמודי השמנת הריקים. היא הרימה את מבטה, חייכה חיוך רחב, וחיבקה את אחיה בחוזקה. הוא פרע את שיערה שוב והלך להצטרף לחבריו בצידו השני של החדר.
הוא יהיה מושלם בתור יומן. או משהו אחר. משהו אחר יהיה עדיף; היא הרגישה שהספר היה מעודן מדי מכדי שתכתוב בו את מחשבותיה המשעממות; הגיע לו יותר טוב מזה.
הרעיון הכה בה פתאום. ברור - זה היה מובן מאליו. הוא יהיה מחברת מוזיקה. מחברת מוזיקה, שבה היא תוכל לשרבט את כל הרעיונות שלה למנגינות קטנות ולשירים - מה זה שינה שלא היה לה פסנתר? היא לא הייתה צריכה כלי נגינה כדי ליצור מוזיקה. הכל הגיע מהלב. נדוש, אבל נכון.
ג'יני שוטטה מעט ופתחה את שאר המתנות שלה - סוודר סרוג ביד מאמא שלה, שוקולדים מאבא; פחית של תרסיס הגנה לידית המטאטא שלה (רק כדי לוודא) ועוד ממתקים מצ'רלי, סט של עטי נוצה מהודרים מנוצות עיט מפרסי, ושרשרת יפה שביל קנה כשהיה במצרים. היא ענדה אותה בלהיטות סביב צווארה. התליון תפס את קרני האור העמומות שחדרו מבחוץ והפך את חדר השינה למופע אורות מסנוור.
היא הייתה מעט מאוכזבת כששום חבילה מדראקו לא הגיעה, כשהיא לא מצאה שום מתנה קטנה חבויה בערימה שלה. היא הניחה שהיא הייתה צריכה לדעת - היא ביקשה ממנו את הבלתי אפשרי; היא פחות או יותר ביקשה ממנו למצוא את הפסנתר, למרות שבית הספר היה עצום והחדר הסודי יכול היה להיות בכל מקום. היא ביקשה יותר מדי.
וכנראה נתנה מעט מדי.
מחשבותיה נקטעו כשנערה מהשנה שלה תחבה את ראשה בדלת.
"קדימה, ג'יני," היא אמרה, "בואי נלך לארוחת הבוקר."
ג'יני חייכה בעייפות. "אני לא לבושה בהתאם."
חברתה צחקה. "מתי את כן?" היא ציחקקה לרגע לפני שאמרה, "רק תעבירי מברשת בשיער שלך, ג'יני, המראה שלך הוא הדבר האחרון שאת צריכה לדאוג לגביו." ג'יני גלגלה את עינייה אבל קמה בלי להתווכח.
האולם הגדול היה בוודאי הומה חיים יותר משאי פעם היה בחג כלשהו. או לפחות, הומה חיים יותר משהיא אי פעם ראתה אותו. צחוק שפע בכל מקום, מדלג כמו רוח בלתי נראית משולחן לשולחן עד שאף-אחד לא נשאר אדיש. תלמידים ויתרו על גלימות בית הספר הרשמיות לטובת אדום וירוק, חוטי כסף נוצצים כרוכים מסביב לצווארים ופרקי ידיים ושזורים בשיער, ואפילו עיטרו כמה קרניים שכושפו לרחף באוויר על ידי אחד התלמידים המתקדמים יותר.
מזמורי חג מולד רעמו מכל כיוון, במיוחד משולחן גריפינדור. בכל פעם שמישהו לא ידע את המילים הוא היה ממציא חדשות במקומן, והמזמור היה מתמוטט כשכולם התבלבלו כל כך עד שהם פשוט לא יכלו להתאפק שלא לצחוק על עצמם.
ג'יני ישבה בין חברתה ועוד כמה בנות אחרות מהשנה שלה. היא בירכה לשלום בשמחה את הרמיוני והארי, שקראו בשמחה חזרה, והושיטה את ידה לעבר כותלי החזיר. היא אהבה כותלי חזיר.
היה זה מראה מרהיב לראות את הינשופים עטים פנימה דרך חלונות האולם הגדול. גם הם היו מעוטרים בהתאם לאירוע. פעמונים קטנטנים נקשרו בריפיון לטפריהם וצילצלו בעליזות; ענפי צינית נשזרו בנוצותיהם. הם נשאו חבילות שאיחרו להגיע לתלמידים שפניהם אורו, מאושרים שמישהו מיוחד זכר את המתנה שלהם. ניירות עטיפה כסופים, זהובים, ירוקים מבריקים ולבנים מנצנצים היו בכל מקום.
ג'יני סוף סוף נדבקה ברוח החג - היא לא יכלה להתאפק - והיא בקושי שמה לב כאשר ינשוף קטן, חום צהבהב, צלל מולה והפיל פתק קטן ממש מול פניה. היא בקושי תפסה אותו לפני שנפל אל תוך מיץ הדלעת שלה. שמה היה כתוב באותיות חסרות פגם על החזית. היא פתחה את הקלף הלבן כשלג וקראה את המילים המוקפדות, האחידות:
תפגשי אותי במגדל הצפוני בשבע בערב. תוודאי שאף אחד לא עוקב אחריך.
ד. מ.
ד... מ? ג'יני חשבה לרגע, ואז כמעט הפילה את הפתק - דראקו? מה הוא רצה?
היא העיפה מבט בניגוד לרצונה לשולחן סלית'רין, שבו השמחה החגיגית הייתה קורנת כמעט כמו שמחתם של כל השאר. דראקו בעצמו לבש ירוק ואדום; סוודר גולף נאה. הוא עקב אחרי התקדמותו של הינשוף כשהוא עשה את דרכו אל ג'יני דרך המון הנוצות ומסר בבטחה את הפתק. עיניו האפורות הקרירות פגשו את עינייה החומות החמימות בלי שמץ של רגש. הוא רק הרים גבה אחת, כאילו שואל: קיבלת אותו?
ג'יני הנהנה באופן בלתי מורגש, שהספיק בדיוק לכך שיבחין בו. כן. היא קיבלה אותו. והיא תהיה שם.
דראקו הסיט את מבטו.
ג'יני חזרה לאכול את כותלי החזיר שלה, אבל פתאום כל העליזות יצאה ממנה כמו בלון. היא הרגישה... מתוחה. למה שהוא ירצה לפגוש אותה? ...כדי לתת לה מתנה, כמובן, אמר הראש שלה. הוא לא רצה להשאיר אותה בערימה שלך הבוקר ולקחת את הסיכון שמישהו אחר יתקל בה...
האדמונית הרגישה רעד קטן עובר במורד עמוד השדרה שלה. אז הוא באמת התכוון לתת לה משהו...
היא שיחקה עם האוכל שלה במשך שארית ארוחת הבוקר, והגניבה מבטים אל דראקו כשאף אחד לא הסתכל. הוא ישב באחת הפינות בשולחן שלו, מוקף באחרים אבל מנותק באופן מוזר. זו הייתה פשוט הילה שהוא הקרין - ג'יני ידעה שהיא טיפשה על שחשבה כך, אבל היא לא יכלה לעצור בעצמה - שגרמה לו להיראות... לא מתאים לסלית'רין.
זה לא, כמובן, אמר שמקומו היה באחד מהבתים האחרים. דראקו לעולם לא יצטרף מרצון לגריפינדור, עם כל התבונה השועלית והחדה שלו; הוא בהחלט היה למדן מדי ולא חברותי מספיק כדי להיות בהאפלפאף; גם רייבנקלו לא נדמה להתאים לו. אבל לא הייתה בו את האווירה הגסה, הכמעט פרימטיבית שבדרך כלל יוחסה לרוב הסלית'רנים. הוא היה שייך לקבוצה משלו.
ג'יני הביטה בו שוב. הוא הפנה ראשו הכסוף מקראב, שדחף אוכל לפיו, וג'יני ראתה את שפתו התחתונה מסתלסלת בגועל. זה לא היה ניתן להבחנה על ידי מישהו אחר, אבל היא יכלה לקרוא אותו כמו ספר. השינוי הקטן ביותר בהבעת פניו צעק לה רגש; מה שהייתה הבעת פנים אדישה ומאופקת בעיני כל אחד אחר הייתה שלט ניאון של תחושות. העיוות הקל ביותר של הגבה; הקימור הכי לא מורגש של הפה. ג'יני ידעה את המשמעות של כולם. כמו דף מוזיקה, היא יכלה לקרוא את התווים של מצב רוחו.
מוזר, איך שהיא תמיד השוותה אותו למוזיקה. מוזיקה תמיד זכתה להערכה רבה. דראקו לא. ג'יני הניחה, בעודה מכרסמת את הביצים המקושקשות שלה, שהוא היה כמו מוזיקה קלאסית. בולרו של מחשבות; רפסודיה של רגשות. סימפוניה מולחנת מאף ישר, עיניים אפורות קרירות, ושיער כסוף.
עכשיו כשג'יני הגיעה לנושא של מראהו החיצוני - עינייה שוטטו, והיא הופתעה לגלות שהיא לא הקדישה מחשבה לכמה נאה הוא באמת היה. גבות מוגדרות התרוממו מעל עיניו; סנטר ישר, שאפילו כשראשו היה מורכן, נדמה להיות מורם גבוה יותר מזה של כל אחד אחר.
היא פיתלה מפית בידייה, נבוכה פתאום ומרגישה כמו ילדה קטנה. היא לא יכלה להאמין שהיא בחנה את דראקו מאלפוי. אבל למרות שזה היה פשע מתועב בהגדרתו, היא יכלה להתערב שהרבה בנות אחרות - לא משנה באיזה בית הן היו - עשו זאת גם הן, והן לא התביישו כמוה לתת לעיניהן לנדוד. ג'יני הסמיקה בלהט מהמחשבה, והמפית נקרעה.
היא לא עמדה להיות פרחחית מצחקקת ולהעמיד פנים שאין סיכוי שדראקו מאלפוי הפופולרי יוכל אי פעם להתעניין בה. היא ידעה שהוא היה מעוניין, ומפתיע ככל שזה היה, זה לא היה פתאומי. ובכן, לא פתאומי מדי, בכל מקרה. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון; זה לא היה רומן קלישאתי טיפשי. הוא הצליח להכיר אותה בשבועיים טוב יותר מכל בחורה אחרת במשך שבע שנים של לימודים. היה להם עניין משותף. היא ידעה שהוא היה מעוניין, והיא ידעה שהוא כנראה ידע שהיא הייתה מעוניינת גם היא.
אבל זה לא היה כל כך קל... זה היה כמו רומיאו ויוליה. ג'יני הכירה היטב את יצירותיו של וויליאם שייקספיר. ללא ידיעתם של המוגלגים, האיש, כשלא כתב יצירות ספרותיות מבריקות, היה מוכר עיניי צפרדעים בסמטת דיאגון כשעוד היה חי.
דראקו היה סלית'רני. ג'יני הייתה גריפינדורית. אחיה היה רון, או במילים אחרות טיבלט. ואם רון היה מת בקרב חרבות, חמישה אחים נוספים היו לוקחים את מקומו.
אבל היא לא תתעלם ממנו.
ג'יני פיזרה את שיערה באותו הערב. מילולית. היא הברישה אותו קלות והדפה אותו אל מאחורי כתפיה. היא החליפה בגדים, לא משהו חגיגי מדי, אבל לא הדברים הנוראיים שלבשה מוקדם יותר.
אחרי שווידאה שהיא נראית כמעט בסדר, ג'יני הושיטה יד אל מתחת למיטתה והרימה לוח רופף ברצפה. מתחתיו הוחבאה המתנה שלה לדראקו. היא שלתה אותה החוצה, הניחה את הלוח במקומו, והחליקה את המתנה בבטחה אל מתחת למעיל החורף שתמיד נהגה ללבוש בטירה כשנעשה קריר.
היא עברה את חדר המועדון ללא קושי. פרד וג'ורג' היו מורים נפלאים, והם לימדו אותה איך להיראות תמימה באופן משכנע כשהייתה אשמה, מאחר שלרוב הייתה נטייה לגמגם או להסגיר איכשהו את כוונותיהם. אף אחד לא העניק לה מבט מוזר; הם הניחו שהיא כנראה הייתה בדרכה חזרה לאולם הגדול לשתות כוס ליקר ביצים ולפטפט עם חברות.
ג'יני הלכה מהר ככל שיכלה במורד המסדרונות מבלי להיראות חשודה. היא הציצה בשעונה, שהיה קר כקרח כנגד עורה. 6:49. היא לא רצתה להגיע מוקדם מדי ולהיראות כמו ילדה נלהבת, אבל היא לא רצתה לאחר ולגרום לו לחשוב שלא היה לה אכפת.
ג'יני הביטה סביבה ללא הפסקה כשהתחילה להתקרב. לוודא שאף אחד לא עוקב אחריה... היא הרגישה שמץ... התרגשות. היא לא פחדה.
דראקו נכנס לשדה ראייתה כמה דקות מאוחר יותר. הוא התהלך בעצלתיים כנגד הקיר של המגדל הצפוני, כמעט מגיע לינשופיה. הוא הביט מעלה כשהיא התקרבה, ושיער כסוף נפל לעיניו. הוא נשף והעיף אותו כך שלא יפריע, תוחב את ידיו לכיסיו. הוא החזיק את מבטה כשהיא עצרה במדרגה שמתחת לשלו - מה שגרם לה לעמוד די קרוב - אבל במהירות החזיר את עיניו לרצפה.
ג'יני הייתה מרותקת. אז, ככה נראה דראקו מאלפוי המהולל כשהיה לחוץ. היא חייכה לעצמה, חיוך סודי שדראקו אולי ראה ואולי לא.
הוא הצליח לגייס חיוך קטן. "פיזרת את השיער שלך," הוא אמר בפשטות. הוא לא היה צריך לומר עוד.
ג'יני הרימה מעט את סנטרה; דראקו, למרות שלא בדיוק היה נמוך, עמד על מדרגה גבוהה יותר. "אתה מתלונן?" היא אמרה, לא מסוגלת למנוע מחיוך להופיע על שפתיה. היא כמעט נרתעה לאחור כשהבינה שהיא באמת מפלרטטת.
דראקו ניער את ראשו לשלילה ופנה אל הקיר. ג'יני נרעדה, אבל שכחה מהקור ברגע שראתה דלת נוצרת לאט מהאבנים הזזות. הפה שלה היה בצורת O עגול ודראקו פנה אליה.
"אבל זה לא אפשרי," היא התנשמה. "יש בקושי חצי מטר של קיר בינינו ובין ה - איך יכול להיות כאן מעבר סודי?"
דראקו משך בכתפיו, "זה הוגוורטס." כאילו שזה הסביר הכל. זה כן.
הוא צעד אל תוך החשכה המוחלטת של המעבר וסימן לג'יני לבוא אחריו. היא עשתה זאת, אבל בהיסוס, הוא הבחין. היא בבירור לא אהבה את החשכה, ונראתה כאילו הוקל עליה מאוד כשהוא האיר את שרביטו. היא התחילה להדליק גם את שלה, אבל הוא עצר אותה עם ניעור של ראש הפלטינה שלו.
"האור הוא רק בשבילי," הוא אמר, שפתיו מתעקלות לחיוך. "את עוצמת עיניים."
ג'יני הביטה בו כאילו הוא היה משוגע.
חיוכו של דראקו הוחלף בהבעה רצינית. "תסמכי עליי."
ג'יני מדדה אותו במבטה. אם זה היה כל אחד אחר... אבל זה לא היה. היא הנהנה וצעדה פנימה, קופצת כשהמעבר נסגר מאחוריה.
"תעצמי את העיניים."
"אתה מטורף," ג'יני אמרה, אבל עצמה את עינייה בכל מקרה. היא הרגישה את ידו של דראקו על מפרק כף ידה. היא הייתה חמה באופן מפתיע; מנחמת למגע. היא שלחה צמרמורות קטנות דרך עורה; עצביה עלו בלהבות, והאש הייתה נעימה.
הם הלכו במשך מה שנראה כמו נצח במעבר המתרחב שפשוט לא היה אמור להיות קיים. דראקו הביט בקרקע בזהירות על מנת למצוא מהמורות והנחה אותה לעבור מסביבן.
לבסוף, הם הגיחו אל החדר.
"את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו," הוא אמר ברכות, נשימתו מגיעה רק בקושי לצווארה של ג'יני. היא נרעדה ופקחה אותן.
לשלושים שניות שלמות, היא נותרה ללא מילים.
זה היה חדר יפה. היא אולי הייתה עוצרת לבחון אותו, אבל היא הייתה המומה מדי.
ממש במרכז החדר היה פסנתר מקסים, עשוי מעץ דובדבן.
"מצאת אותו," ג'יני התנשמה. דראקו הניד בראשו, ודחף אותה בעדינות לעבר הפסנתר. כתוב בעדינות באותיות זהב על המכסה היה השם 'ג'יני וויזלי'. היא החליקה עליו באצבעותיה עד שהבינה, ועינייה התרחבו. "זה לא אותו אחד?" היא שאלה, לא מעזה להאמין שהוא הלך ו...
דראקו הניד בראשו לשלילה.
ברכיה של ג'יני רעדו. הוא קנה לה פסנתר. פסנתר חדש לחלוטין. הוא ידע שהם לעולם לא יוכלו למצוא את הישן, אז הוא הביא לה אחד חדש. "אני לא מאמינה," היא לחשה. "אני לא מאמינה שעשית את זה בשבילי." היא קרעה את עינייה מהקלידים היפים והביטה מעלה אל פניו, שהיו, כפי שהחליטה פינה קטנה במוחה, יפות הרבה יותר.
לחיו של דראקו היו ורודות ועיניו היו מושפלות. ג'יני יכלה לראות שהוא לא עמד להעמיד פנים שזה היה זול. אפילו לאדם שבא מעושר עצום כמוהו, זה בהחלט היה חלק גדול מדמי הכיס שלו. והוא עשה את זה בשבילה.
היא אפילו לא ידעה מה היא עושה; לקול ההיגיון שבה לא היה זמן להתנגד לכך, אבל לפתע היא מצאה את עצמה מחבקת את דראקו בחוזקה סביב המותניים, ומנשקת אותו על הלחי. היא אפילו לא נסוגה במבוכה כשהבינה מה לעזאזל היא עשתה. לא היה לה אכפת.
דראקו קפא. הוא ציפה שתשמח, ואפילו הכין את עצמו לאפשרות של חיבוק קצר, אבל היא הרגע נישקה אותו ועדיין עטפה אותו בזרועותיה. הוא כרך את זרועותיו סביבה במבוכה והחזיר את החיבוק. הם נשארו כך לכמה רגעים עד ששניהם התנתקו זה מזו באותו הזמן. ג'יני חייכה כמו משוגעת; החיוך שלה האיר את כל פניה. דראקו חייך גם הוא, למרות שעדיין הסמיק בפראות.
שתיקה השתררה ביניהם, אבל היא לא הייתה מביכה. ג'יני, למעשה, נראתה כאילו היא חושבת, מהרהרת בעודה משפילה את עינייה לרצפה. דראקו בחן את פניה בזהירות; הוא ידע שהיא אהבה את המתנה, אבל על מה היא חשבה עכשיו?
ללא אומר, ג'יני משכה משהו מכיס פנימי בגלימתה. אלו היו כמה גליונות קלף, קשורים יחד בריפיון בחוט באחת הפינות. היא הראתה אותם לדראקו והוא ראה שתווים הסתחררו על העמודים.
"לא ידעתי איך אתן לך את זה," היא מלמלה, סוקרת את הדפים. "לא חשבתי שאוכל לנגן לך - אבל רציתי לכתוב את זה בכל מקרה." ג'יני הביטה מעלה וחייכה. "שב איתי," היא אמרה, והתמקמה על צד אחד של הכסא. דראקו התיישב לצידה בעצבנות. ג'יני מתחה את אצבעותיה ומיקמה את דפי התווים על מדף העץ שמולה, מקשיתה את אצבעותיה ביציבה מושלמת מעל הקלידים.
והיא התחילה.
דראקו האזין בדממה כשהתווים קפצו מהדף לרחף באוויר, כאשר מנגינה פשוטה וכנה התהוותה מקצות אצבעותיה של ג'יני כמו אף קסם שבו אי פעם חזה. למרות שבבירור הייתה חובבנית, הייתה בה להיטות שהייתה מהפנטת, והמוזיקה, מתוקה ומרגיעה, כישפה אותו.
זה נמשך כמה דקות, והתחושה העדינה עדיין השתהתה לאחר שהמוזיקה פסקה. ג'יני הביטה בדראקו בציפייה. היא יכלה לראות שהיא ריגשה אותו.
"זה מרשים מאוד," דראקו הצליח לומר לבסוף. "את מוכשרת."
חיוך של הקלה הציף את פניה של ג'יני. "אני שמחה שאהבת את זה."
"כתבת את זה בעצמך?" פניו של דראקו הביעו חוסר אמון.
חיוכה הזורח של ג'יני היה כל ההוכחה שהיה צריך. הוא ניער את ראשו בפליאה. "וואו."
חיוכה של ג'יני השתנה. הוא התמוסס מלהיות מלא בהקלה ובגאווה למשהו כנה יותר, כשהיא הביטה על דראקו בהבעה שהוא לא ממש יכל לקרוא. הוא עדיין ניסה לפענח אותה כשהיא רכנה קדימה ונישקה אותו ברכות. דראקו לא נסוג.
ג'יני קטעה את הנשיקה ואמרה בפשטות, "תנגן איתי," ממקמת את אצבעותיה שוב על הקלידים.