כמובטח, הנה הפרק השני Image may be NSFW.
Clik here to view.
התכוונתי להעלות עוד אתמול בערב, אבל תפוזבל סירב לתת לי.
תהנו :)
~
אנחנו מגיעים לטקס האסיף בדיוק בזמן.
סמואל עוזב את ידי, ובגלגול עיניים פונה לאזור של בני ה-17. אני משיבה לו חיוך עצוב והולכת לעבר הטור של בנות ה-16. אוזני נאטמות באופן אוטומטי לשמע 'אמנת הבגידה' המייגעת, ואני מנסה להתעלם ממבטי הרצח שכל הבנות בטווח הגילאים 12-18 נועצות בי. זה קל באופן מוזר – אולי כי אני מרגישה את הוורד הירוק, עדיין שזור בשיערי המפוזר, ואת מבטו של סמואל מונח עליי, ושניהם נותנים לי ביטחון.
"בנות ראשונות!" מזמרת לבסוף המלווה מהקפיטול, פלי, בקול מתקתק-מחליא.
בשונה מהשנים האחרות, שבהן הייתה מדדה בעליצות לעבר כדור הבנות, היא לוחצת על כפתור בשלט קטן שמונח בכף ידה. רקע לבן אחיד מחליף את סמל הקפיטול על המסכים שמאחוריה.
"לפני שאני אקרין את התוצאות, מישהו מעוניין לשנות את ההצבעה שלו למיועדת?"
הדממה בכיכר מעמיקה. אף אחד לא פוצה פה.
"טוב, אז אם כך..." היא עוצרת בדרמטיות. "ברוב של 6,170 קולות..."
רחשים נשמעים מכל עבר: 6,170? אלו כמעט כל האנשים במחוז. זו כנראה מישהי שנואה במיוחד. או אפילו גרוע יותר... מיותרת. ואין טעם לשמור במחוז אנשים מיותרים, שנויים במחלוקת, חריגים. המחשבות האלו חולפות, כך נדמה, כמו איוושת רוח בין האנשים בקהל, ומיתרגמות למילמולים מהוסים. הן חולפות גם בראשי, ומותירות אחריהן הרגשה רעה שמשתלטת עליי, הרגשה מקפיאה, משתקת.
פחד.
כשפלי לוחצת על הכפתור, אני באמת לא יודעת למה אני מופתעת.
ההרגשה שבתוכי בקושי ניתנת לתיאור. במה עצומה. ואולם גדול פי אלף ממנה, מלא באנשים. אף אחד לא מדבר. אני עומדת במרכז הבמה, אלומת לובן מסמא, יחידה בחלל הענק, מאירה אותי, וחוץ ממנה אין שום אור, אין שום קול, שום סבלנות מהקהל. כולם מביטים בי, מחכים לרגע שבו אמעד, אעשה טעות, לרגע שבו יינתן להם הבשר שבו ינקרו במילותיהם הארסיות ובצחוקם הקר, תירוץ לרמוס אותי לחלוטין. אני מנסה לדבר, אבל שום קול לא יוצא. ככה אני מרגישה עכשיו, כשכל המבטים מופנים רק אליי, אך הדבר היחיד שאני מודעת אליו הוא השם שעל המסך, כמו קול בקצה השני של מנהרה ארוכה.
"המיועדת ממחוז 7 השנה היא מריסה מקאנלי!"
הדרך אל הבמה נראית לי ארוכה, ארוכה מאוד. אני גוררת את רגליי בין המון האנשים, שנחצה לפני כמו ים סוף, ועולה במדרגות בצעדים כושלים.
"את מריסה?" שואלת פלי בחביבות מוגזמת, גופה העגלגל נוטה לעברי.
"כן," אני מצליחה לפלוט בקול מרוסק.
כשהתשואות מגיעות ומתרסקות באוזניי, אני מאתרת את סמואל בקהל. הוא לא צועק או מריע כמו כולם. הוא רק עומד בשקט, פניו חיוורות כסיד ולא מסגירות שום רגש, ועיניו בוהות בחלל במבט ריק.
פלי מניחה לי, עוברת לחשיפת המיועד. אני מצליחה לצאת מבאר עמוקה של הלם בערך כשהיא שואלת אם מישהו רוצה לשנות את ההצבעה שלו.
"אני רוצה."
"גם אני."
מתחת לפחד ולזעזוע, אני מבולבלת. תאו ודין עולים לבמה, ובזמן שתאו מחליף את הפתק שלו, דין קורץ לי. אני פשוט בוהה בחזרה, כאילו מעולם לא ראיתי את פניו - אירוני; זו הרי אחת הפעמים האחרונות שאראה אותן.
תאו יורד מהבמה, דין מחליף את הפתק שלו ויורד גם הוא. לאחר שתי דקות, שבהן המכשיר הקטן מהקפיטול מאפס את הנתונים (ואני קרובה ללאבד את שפיותי), פלי אומרת בטון מעט מאוכזב: "ובגלל שינויים של הרגע האחרון, נמנע מאיתנו תיקו! ובכן, עם 597 הצבעות, בהפרש של שני קולות..."
השם שלי על המסך מהבהב ומתחלף. הפחד שלי מתחלף בבעתה. אני נסוגה לאחור, כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בבטן.
"לא, לא, לא..." אני לוחשת, נאבקת לשאוף, לנשוף, לעשות כל דבר מלבד לבהות בעיניים קרועות לרווחה באותיות על המסך, סופיות בכהותן כנגד הרקע הלבן והאדיש.
הוא עולה לבמה בצעדים לא יציבים ופנים הלומות תדהמה. רגליו מביאות אותו לעמוד מולי, ואנחנו לוחצים ידיים. ההמנון של פאנם מתנגן ברקע, בזמן ששנינו מבינים את המשמעות של מה שהתרחש, עינינו לטושות בדממה אחד בפני השנייה. רק אחד יכול לחזור בחיים.
ואני הרי לעולם לא אהיה מסוגלת להרוג אותו. לא את סמואל.
"בהצלחה, ומי ייתן שהסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!"
אוכפי השקט מובילים אותנו אל היכל הצדק. אף אחד מהם לא מדבר, לא מזכה אותנו במבט, כאילו אנחנו כבר מתים.
תהיתי הרבה פעמים איך זה להיות אוכף שקט; הם באמת נהנים מהתפקיד שלהם? להעניש גופנית כל מי שעבר את העברה הקטנה ביותר, אפילו ילדים? האם הם רואים בנו רק חיות, חלקים מהעדר שצריך לשמור שלא יסטו מהדרך, או שעשוע כלשהו, כמו בני הקפיטול? אכפת להם בכלל מאנשי המחוזות?
אין לך זמן למחשבות פילוסופיות כאלה עכשיו, אני אומרת לעצמי בכעס. תתרכזי בלהישאר בחיים.
בגלל שאנחנו "אחים" (המקאנליים כמעט אף פעם לא התנהגו אליי כמו לבת משפחה, ואם מדברים – לבת אדם, ומעולם לא החשבתי אותם כמשפחה), אוכפי השקט מחליטים פשוט להשאיר אותנו באותו החדר. הם צודקים בהנחה שיהיו לנו אותם מבקרים, אבל גם הזכות להתפרק לבד נגזלת מאיתנו. מתחת לשכבות הייאוש והזעזוע, אני מניחה שאני כועסת.
היחידים שבאים לבקר אותנו הם משפחתנו האוהבת. גברת מקאנלי בוכה במשך 5 דקות שלמות – השיא החדש של 'כמה זמן אני אוכל להחזיק עם איפור הרוס' – אבל לא נראה לי שאני הסיבה. בעלה טופח על גבה כדי להרגיע אותה.
"די, די, נטלי," הוא אומר בקול מעודד. "תאו הצליח לחזור. אני בטוח שאחד... שאחד מהילדים יינצח."
היא מהנהנת, שערה הבלונדיני מבהיק באור הבהיר של נורות הפלורוסנט המזמזמות, ואז יוצאת מהחדר בגב כפוף מעט, לא מסוגלת עוד להביט בפניו של בנה. בעלה יוצא אחריה בהנהון לעבר סמואל, ואנחנו נשארים עם תאו ודין.
"סמואל, לא התכוונו ש..." מתחיל דין בפנים הלומות כאב, ואחיו הצעיר קוטע אותו. "זה לא משנה," הוא מושך בכתפיו, "היה תיקו. גם ככה לא היו לי הרבה סיכויים. וחוץ מזה, התכוונתי להתנדב בכל מקרה."
דין נראה המום – אני יודעת שאני המומה – אבל תאו נועץ בסמואל מבט זועם, וללא מילים (יהיה לו מספיק זמן להיפרד) יוצא מהחדר בסערה.
"מה הבעיה שלו הפעם?" אני שואלת.
סמואל רק מניד בראשו, ומהדק את אחיזתו בידי. אני שמה לב שאת פניו של דין, המלאות אשמה וחרטה, חוצה עננה שחורה של כעס. לא יכול להיות לי פחות אכפת. הוא שלח את אחיו למוות אכזרי בזירה. אם זה תלוי בי, הוא יסבול.
הוא לוקח נשימה עמוקה ומניח יד על הכתף של כל אחד מאיתנו. "אתם חייבים לחיות. שניכם." הוא אומר בתקיפות. "אתם... אתם יכולים. אני בטוח."
אנחנו מהנהנים בשתיקה. דין קם. "תבטיחו לי ש - שלפחות - " ידו מתחילה להתעוות ולקפצץ באופן המוכר שמרמז על כך שעבר יותר מדי זמן מאז המנה האחרונה שלו. הוא פותח וסוגר את פיו, נואש למצוא מילים. נראה שמשהו בוער על קצה לשונו, אבל הוא שותק ויוצא מהחדר.
"מה זה היה?" אני לוחשת.
"כנראה שבאמת אכפת לו," הוא נאנח, מעסה את רקותיו באצבעותיו הארוכות.
"ותאו?"
סמואל מגלגל את עיניו. "וויתרתי על הניסיון להבין את תאו כבר מזמן."
"אני פשוט לא מצליחה להבין," אני אומרת, עיניי בוהות בחלל. "למה - איך הוא בכלל יכול לכעוס עלייך?" אני פונה אליו בעיניים צורבות. "ולמה שתרצה להתנדב?"
הוא קובע את מבטו ברצפה, ואז אומר בשקט, "מהרגע שראיתי את השם שלך על המסך, ידעתי... פשוט... שנאתי אותם כל כך באותו הרגע," קולו נשבר, אבל לא מדמעות, אלא מתיעוב. "שנאתי אותם כמעט כמו שאני שונא את הקפיטול, ומריסה, אני נשבע שהייתי הורג את כולם. את חושבת שהייתי יכול להמשיך לחיות כאן, עם - כל האנשים האלה, אם היית מפסידה במשחקים?" הוא מניד בראשו. "ידעתי שאהיה חייב לבוא איתך לזירה. ואני אגן עלייך שם." הוא מביט ישר בעיניי. "אני לא אתן לשום דבר לקרות לך, את שומעת? את תהיי המנצחת השנה. אני לא עומד לתת לך למות."
עיניו נחושות מדי בשבילי, ואני משפילה את שלי לרצפה. לאחר רגע של דממה שנראה כמו נצח אני לוחשת, "ואם נישאר אחרונים? רק שנינו? אני לא הולכת להרוג אותך, סמואל." אני כבר מרגישה את הדמעות הבוגדניות מבצבצות מעיניי.
הוא מבין מה אני מרגישה – אולי כי הוא מרגיש את אותו הדבר. "נפתור את הבעיה הזאת בהמשך, בסדר?"
אני מהנהנת ומושכת באפי קלות, ואחרי רגע קטן של היסוס, אני קוברת את פניי בכתפו.
סמואל מלטף את גבי באיטיות, כורך סביבי את זרועותיו בחוזקה, בזמן שאני מתייפחת ללא שליטה ומכתימה את חולצתו האפורה.
"הכל יהיה בסדר... תרגעי... אנחנו נצא מזה איכשהו, אני מבטיח," הוא לוחש באוזני, והמילים לא נשמעות לי ריקות כתמיד. לאט לאט היפחות שמטלטלות את גופי מפסיקות, אבל אני מסרבת להרפות, כי אני מבינה שאני מתגעגעת למשהו שאף פעם לא היה לי – תמיכה, חום, דאגה – וכנראה שגם אף פעם לא יהיה לי, בגלל המשחקים. אבל בכל זאת, עיניי עצומות, אפי מתחכך בחיבור שבין צווארו לראשו, ידיי כרוכות סביבו וזרועותיו מחזיקות אותי חזק, ואני מעיזה לקוות.
"חוץ מזה, יש לנו משהו אחר לדאוג לגביו."
אני מרימה אליו את מבטי, מבולבלת. "מה?"
"תאו." עיניו מקפצות מפינה לפינה בתזזיתיות, והבעת פרנויה מזויפת עולה על פניו.
אני לא יכולה שלא לגחך, וממשיכה, "והמבט שיהיה על הפרצוף שלו כשנצא מכאן ככה."
הוא מביט בי במבט חוקר בעיניו הכסופות.
אני נאנחת. "באמת נראה לך שאני אצליח להגיע לרכבת לבדי?"
הוא מהנהן, ואני נצמדת אליו בחוזקה, ויחד אנחנו יוצאים מהדלתות הכפולות של החדר שבו אנו נמצאים, מתעלמים מההפתעה של אוכפי השקט; אנחנו מסתכלים רק קדימה, להוטים לסיים עם מה שמחכה לנו בחוץ. למרות המטען הרגשי הכבד ששאריותיו עדיין תלויות בינינו, ולמרות כל מה שמחכה לנו, אנחנו מצליחים לשלוח אחד לשנייה - קטן ומהוסס, אבל מעודד למרות זאת - חיוך.
המצלמות מלוות אותנו החוצה מהיכל הצדק, לעבר הרציף, וכמעט נדחפות אחרינו לתוך הרכבת. כל הזמן הזה אני לא מתנתקת מסמואל, מחזיקה בו חזק, כמו שהוא מחזיק בי. אני מקדישה רגע בודד של מחשבה לאיך שאנחנו נראים מול המצלמות – בהחלט לא כמו אחים, אבל מה זה משנה? אף פעם לא הרגשתי שהוא אחי.
ונואשים. אני לפחות. הוא, כמו תמיד, לא מניח לפניו לחשוף שום רגש. לעומתו, יש לי הרגשה שאחר כך, כשאצפה בנו בשידורים החוזרים ברכבת, אראה עשרות רגשות חסרי שם מתערבלים על פניי, ובסופו של דבר מתקבעים לכדי הבעה אומללה ביותר. אני תוהה בקהות חושים אם אבכה שוב הערב.
כשאנחנו מגיעים לרכבת סמואל עוזר לי לעלות, וזרועו לא מרפה ממותניי. הרכבת מתנתקת מהרציף ומתחילה לנוע, ובכל שנייה של תזוזה מקרבת אותנו אל האבדון שמצפה לנו, אל המשחקים, אל הזירה. אל הקפיטול.