מי שבמגיע לרשומה זו ומוצא אותה חסרת תמונות, עולה לאט, או שלל בעיות אחרות מוזמן להכנס לאותה הרשומה בדיוק, אבל קריאה עם תמונות, באתר הבא:
https://efratpez.wordpress.com/
התעוררנו בבוקר קר ואפרורי, מוקדם מוקדם, כדי להספיק ולעקוף את פקקי התנועה של הכביש, ולהקדים את המוני המבקרים באושוויץ. כן מסתבר שבאושוויץ יש תורים.
לפני שמתחילים, שתי מילים על ארוחת הבוקר. אני פריקית של בייקון מטוגן עם מקושקשת ולחם כפרי. בבית אני לא אוכלת ארוחת בוקר, רק סוג של בראנץ. בחו"ל - אני יכולה לאכול ארוחת בוקר בכל שעה של שעות היום, כולל בשש בבוקר לפני נסיעה לאושוויץ. וכך היה גם הפעם.
אז אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לכיוון אושוויץ, כדי לגלות שאנחנו נתונים בתוך ערפל סמיך, מה שהיה מאוד מוזר. הייתי אומרת קסום אלמלא סוג הקסם הזה הוא קסם רע.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
בכניסה לאושוויץ פגשנו את הילדים לראשונה מאז שנפרדנו מהם בבית. ואני חשבתי שאני רגשנית. שני ההורים הנוספים שהיו בקבוצה שלנו קפצו בחיבוקים ונישוקים על הילדים שלהם, וגם אני לא התביישתי בכלל לעשות כן. עקפנו את הילדים בתור, וקיבלנו את המדריך הפולני שלנו. מסתבר שזכינו לבכיר המדריכים שם, ששלט בשפה העברית ברהיטות, ובנוסף, כמו כל הפולנים ששירתו אותנו עד כה היה צעיר,חתיך, וחמוד. בשיחה איתו התברר שהוא ואשתו מקרקוב אך בשל עבודתם באושוויץ הם גרים בכפר הקרוב - אושווינצם, מה שהם לא ממש אוהבים. אני לא יכולה לדמיין לעצמי איך זה לקום כל בוקר ולהגיע לעבודה במקום כזה. אני מעריכה אותם ששימור הזכרון חשוב להם שהם עושים את העבודה הזו.
נכנסנו למחנה לאט. אושוויץ הוא מחנה עבודה ועונשין. הקטן מבין שני המחנות, ורק מאוחר יותר הוא נהפך לשם נרדף לתעשיית מוות. פעם היה שם מחנה של קצינים פולניים, ומכאן גם קרבתו לכפר. מדובר בשטח די קטן יחסית עם בתים רבים ששימשו את אלפי אסירי המחנה למטרות השונות. האסירים נועדו לעבודה, (או לניסויים רפואיים), אנחנו מסתובבים בין בית המעצר על חדרי העונשין הנוראיים שלו, לבין התצוגות שבבתים השונים. המקום נהפך למוזיאון למה שהיה בו ולמה שהתרחש מאוחר יותר כאן ובבירקנאו.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
כאן היתה הפעם הראשונה בה ראינו קבוצות של בני נוער שאינם ישראלים. נוער פולני, גרמני, משפחות אמריקאיות, קבוצות ישראליות. המקום אכן המה. חשוב לי להדגיש שלא מצאנו אף קבוצת נוער שהתפרעה, עשתה מעשים לא ראויים או הפריעה. קבוצה אחת קטנה של נוער אמריקאי התהלכה כשהיא עטופה בדגלי ישראל, אבל זה כנראה מה שעזר להם להתמודד עם המראות, ולי אישית אין דבר נגד זה. הדגל הפרטי שלי היה טמון בתיק.
לא היה לי קל אבל הרבה פחות קשה ממה שחשבתי. אולי כי ראיתי כבר את התמונות ביד ושם, או בטלויזיה. ואולי כי המקום שקט ושלו ואפילו יצאה שמש לחמם אותנו ולשרוף לי את האף. בצהריים התנשקתי שנית עם הבת שלי והצטלמנו למזכרת.
נסיעה קצרה הביאה אותנו לשערי בירקנאו, אותם זיהיתי מרחוק. נדמה שאין מי שלא מזהה את השער המלבני עם מגדל השמירה מעליו.
Clik here to view.
השמש התחילה לרדת ברקיע והתחיל להיות קר יותר ויותר. נכנסנו בשער ופסענו על פסי הרכבת לכיוון הרמפה. מהרמפה המשכנו לשרידי המשרפות. ומשם בתוך היער המתחיל בפריחת האביב המשכנו לכיוון הסאונה, הלא היא קומפלקס החדרים בהם ברי המזל שזכו להישאר בחיים עברו תהליכי חיטוי, תספורת, וכו'.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
בירקנאו הוא מחנה גדול מימדים, המורכב ממחנה עבודה גדול, ומחנה מוות על פני שטח קטן יחסית. רוב השוהים במקום היו חסרי שם ופנים, ושהותם לא ארכה יותר מכמה שעות מרגע ירידתם על הרמפה ועד שהחזירו את נשמתם לבורא וגופם נהפך לדשן. רוב המגיעים למחנה עברו דרך השטח הקטן ושהו בו תקופה קצרה מאוד.
וכאן, בבירקנאו שאל מישהו לראשונה את שאלת מליון הדולר, שמאז ליוותה את המסע בויכוח סוער. "הפולנים לא ראו את הרכבות? הם לא ידעו ששורפים כאן יהודים?" או בהקשר הרחב יותר "למה אנחנו שונאים את הפולנים?" וגם "למה .נדרוך בגרמניה אבל לנצח לא נגיע לפולין" בשאלה הזו דנו לאורך כל המסע מאז. את תובנותי אשאיר לסיכומים.
הכל פסטורלי כאן בבירקנאו. הדשאים כל כך ירוקים, היער כמו בשמורת טבע. פרחים קטנים בלבן מתחילים לפרוח. עוד מעט האביב יגיע. להקות של ציפורים יורדות על השדות שבמחנה לארוחה גורמות לי למחשבות מורבידיות. מה יש להם שם כל כך טעים שאין במקום אחר. אני מגרשת את המחשבה הזו.
יחד איתנו מסתובבת במקום משפחה. תינוק בעגלה, ילד בן שלוש שהולך לבד, אמא ואבא. הם באו לטייל בטבע. הילד מועד, ואמא מרימה אותו. קשה לו ללכת הרבה על השביל של פסי הרכבת. אנחנו לא מצליחים להבין מי מגיע לטיול במחנה השמדה. זה כמו פארק אחד גדול בשבילם. מה אומרים לילד בגיל כזה כשהוא בא לנפוש בצל הצריפים. אנחנו לא מצליחים להבין את זה. בלילה במיטה עולה בי מחשבה. כמה קשה היה לילד הקטן ההליכה בשביל ליד הפסים. כך זה הרי גם היה קשה להם, לאותם ילדים שהגיעו לכאן עם הטרנספורטים. ככה זה נראה.
הנוער שלנו הגיעו למקום וקיימו את המסע שלהם. . פגשנו שוב גם את הנוער של שוהם, אלו שהתאכסנו במלון שלנו, טיילו במקביל אלינו בקרקוב, ועכשיו הם מסיימים את המסע ונוסעים בחזרה לארץ. פגשתי שוב את יערה, והצטלמנו למזכרת. ישבנו וחיכינו לטקס של הילדים שלנו. אני לא אשת טקסים מטבעי, אבל הבת שלי הופיעה בטקס והתרגשתי כמו הורה גאה שהילד שלו הוא נר חמישי בהצגת חנוכה בגן. את התוכן פחות הצלחתי לשמוע. בעיקר כי שוהם תפסו לנו את הפינה המוצלחת יותר מבחינה אקוסטית של המקום. אז צילמתי שיהיה לכולם למזכרת.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
מאושוויץ חזרנו ללילה אחרון בקרקוב. בדרך עצרנו בבית קברות באחת מהעיירות, שם טמן כומר מקומי את גופות צועדי צעדות המוות מאושוויץ שלא החזיקו מעמד בדרך ומתו בשולי הכפר. אנשים שלא היו יותר מאשר חפץ שאין לשחררו. הם קבורים בקבר אחים, יהודים ונוצרים כאחד, חלקם בעלי מספר על היד שזוהה עם שם, חלקם אלמוניים. הקבר ריגש אותי.