היה היה פעם זמן בו הייתי תמימה. לא הבנתי את האכזריות והכאב שבחיים, לא הכרתי את הבריונות והגזענות. הייתי נקייה מדעות קדומות. שיחקתי בחצר הגן השמשית יחד עם החברים, וזה לא היה אכפת לי מאיזה בית הם באו ומה הדעות שכנראה יבואו איתם. זה היה רחוק ממני בשנים, ואני הכרתי רק את הרגע העכשווי. לא הכרתי אז פוליטיקה, שמאל וימין היה לי רק ביידים וברגליים, ועוד התבלבתי ביניהם.
היה היה פעם זמן בו הייתי שמחה. רצתי, דילגתי, קפצתי והשתוללתי יחד עם כולם, צוחקת בעליזות ונהנת מהליטוף החמים של קרני השמש על פניי. הרגשתי בטוחה ומוגנת ושדואגים לי; ההורים, הגננות, המשפחה. כל הזמן אמרו לי דברים טובים ושיבחו אותי. לא נמדדתי לפי הציונים שלי, המספרים היבשים שבכלל לא מראים מי אני. היה לי הרבה זמן פנוי והייתי חופשיה לעשות כרצוני. החדר שלי לא היה כלוב, ואני לא הייתי תוכי שמשנן חומר שאחר כך ישכח ויצטרך לשנן שוב.
היה היו פעם הרבה דברים שהייתי ועכשיו אני לא. במרוצת השנים גיליתי דברים שהרסו את מי שהייתי פעם ודרכו על שבריה. הידע הוא לא כוח - הוא אסון. הוא משמיד והורס ומחריב, בלי יכולת לתקן חזרה. והיו לי פעם דברים שאין לי עכשיו; חיוך מתוק כמו סוכר; צחוק מתגלגל; עיניים גדולות, ובהן מבט משתאה; קלילות בצעדים, כאילו ארחף עוד רגע.
היה היה פעם זמן בו הייתי ילדה.
קטע קצר ודיי צולע שמשום מה אני מחבבת. ת"בים?