פנינה ודוד אוהבים מאוד לטייל בחו"ל. עכשיו, לאחר שיצאו שניהם לגמלאות, עתותיהם בידיהם, ואינם מחויבים לנסוע רק בחודשי הקיץ העמוסים.
ההזמנה הראשונה לביקור הגיעה מנורית, החברה הניו-יורקית הוותיקה.
"מה דעתכם לבא לבלות אצלנו את חופשת הכריסטמס"? כך נורית
"בכריסטמס? לא נקפא מקור שם"? שאלה פנינה בחשש
"שטויות! מעיל טוב, כובע, צעיף וכפפות ואת מסודרת! בבתים נעים וחמים. העיר תהיה מקושטת וחגיגית. חוויה, פנינהל'ה, חוויה"
דוד הנהן נמרצות בראשו ודחק בפנינה להסכים.
השניים החלו לתכנן את החופשה שנחתה עליהם ונזכרו בבן דודה של פנינה, יורם שטרן. פרופסור יורם שטרן, ליתר דיוק. יורם יצא לפוסט דוקטורט שלו בארצות הברית כשלושים שנה קודם לכן ומאז לא שב. הוא הקים פקולטה לפיזיקה באוניברסיטת פורטו-ריקו והגיע למעמד מאוד מכובד שם. מספר פעמים הזמין את פנינה ודוד לביקור אך זה עדיין לא יצא אל הפועל.
"את יודעת מה פנינה, אם יהיה יותר מדי קר בניו-יורק נוכל לקפוץ לסופשבוע בפורטו ריקו. שם בוודאי נתחמם קצת" אמר דוד.
"אתה צודק, אתקשר ליורם ונתכנן משהו" הסכימה עמו פנינה.
במהלך התכנונים הסתבר לשניים שחנוכה יוצא כמעט חופף לכריסטמס. פנינה ודוד היו מסורתיים. הם לא הקפידו על שמירת כל המצוות אך אהבו מאוד לחגוג את החגים כהלכה עם המשפחה המורחבת. להדלקת נר ראשון הקפידו תמיד להזמין את הילדים והנכדים, להכין קערה גדושה בלביבות, מגש של סופגניות מעשה בית וכמובן דמי חנוכה לגדולים ולקטנים. השנה יאלצו לוותר.
"אצל נורית אני בטוחה שיש חנוכייה ונרות" אמרה פנינה "אך אצל יורם – אין לי מושג. ליתר בטחון אני לוקחת אתי חנוכייה וקופסא של נרות".
פנינה ודוד התקבלו בחום אצל נורית ואיציק בעלה. העיר אכן הייתה מקושטת ומוארת להפליא ובכל מקום שררה אווירה חגיגית. גם הקור לא היה נורא והשניים נהנו מאוד. לקראת סוף השבוע החליטו לטוס לפורטו ריקו. פנינה ארזה תיק יד ואיציק הקפיץ אותם לשדה התעופה.
כשהגיעו לבידוק הביטחוני קמה מהומה. התיק שלהם התחיל לצפצף ומספר מאבטחים חמושים הגיעו בריצה. פנינה ודוד, שכלל לא הבינו על מה המהומה נלקחו הצידה. מאבטח שחום עור וגבוה רעם עליהם בקול סמכותי
"מה יש לכם בתיק?!"
"שום דבר מיוחד" החלו השניים לגמגם "בגדים להחלפה לסופשבוע"
"בגדים לא מצפצפים!" צעק המאבטח "פתחו אותו מיד!"
דוד ניגש לתיק, פתח אותו בידיים רועדות והראה למאבטח את תכולתו.
"תוציא מיד הכל!" ציווה הבחור כשידו מונחת על אקדחו.
דוד פיזר את תכולת התיק על השולחן. תחתונים, חולצות, זוג מכנסיים וחצאית שחורה נפלו בערבוביה. תיק כלי רחצה שהמאבטח דרש מיד לפתוח אותו נוסף עליהם. לבסוף התגלגלה ברעש על השולחן חנוכיית המתכת הקטנה שהביאה פנינה מישראל.
"או ! זה!" שאג המאבטח והצביע על החנוכייה "מה זה?!!!"
פנינה ודוד הסתכלו זה על זו ופרצו בצחוק משוחרר. רק עכשיו הבינו שכל המהומה הזו הייתה בגלל חנוכיית המתכת שלהם שגרמה לצפצופים.
"חנוכייה" אמרה פנינה, בקושי מצליחה להשתלט על צחוקה.
המאבטח הביט בה בחוסר הבנה ועדיין לא החליט מה לעשות. בדיוק אז הגיע לשולחן מאבטח נוסף, בעל סמכות גדולה יותר. הוא נטל את החנוכייה בידו, סובב אותה לכל הכיוונים ואמר בחיוך : "לא נראה לי שזה מסוכן".
"מסוכן?" אמר דוד שהצליח להחזיר לעצמו את הארשת הרצינית "זה כלי שמדליקים בו נרות. כשאתם מדליקים נורות צבעוניות על עץ האשוח לכם, אנחנו היהודים, מדליקים נרות צבעוניים בחנוכייה שלנו".
המאבטח הבכיר העמיד את החנוכייה על השולחן ואמר:
"אני זוכר, כשהייתי ילד היו לנו שכנים יהודים והם הניחו כלי כזה על החלון שלהם. בהתחלה חשבתי שאין להם כסף לקנות עץ אשוח ובגלל זה הם מדליקים רק נרות אבל אחר כך אבא הסביר לי שזה לזכר בית המקדש שלהם".
הוא פנה לדוד, הושיט את ידו ואמר: "סליחה, אדוני, סליחה על כל ההטרדה. נעזור לכם לארוז הכל בחזרה כדי שלא תאחרו לטיסה".
המאבטח הראשון, זה שהרבה לצעוק עליהם, ניגש גם הוא לדוד, גמגם התנצלות בפניו ובפני פנינה ולחץ את ידיהם.
מלווים על ידי שני המאבטחים הובלו פנינה ודוד ברב כבוד לראש התור לכניסה למטוס ועד מהרה התיישבו במקומותיהם והכניסו את התיק למדף שמעל ראשם.
"יהיה מה לספר לנכדים כשנחזור" אמרה פניה לדוד והוא קרץ לה בחיוך.
פורטו ריקו