לא יודע מה לעשות,
כמה אפשר לנסות...(?)
לא נותרה שום אופציה,
הכל יצא מפרופורציה.
יש בי תחושה לא נעימה,
מרגיש בתוכי פנימה,
שלא צועדים קדימה.
מה ביקשתי בסכ הכל,
לראות ולהשמיע קול,
לא להיות למשא ולעול...
למרות שישנו מרחק,
הגוף עייף ונשחק,
ומרגיש לי דחוי ונדחק.
עוד מקננת בי התקווה,
שעוד נשב נשתה ונצחק!
חברים יקרים , היום לפני חמש שנים פתחתי את הבלוג ,מאות רשומות ,עשרות רבות של מתכונים.
אוכל מבית אמא ,תבשילים מהמטבח הביתי שלי ,מאפים מלוחים בשלל צורות ,מתוקים יבשים , עם קרם קצפת ,הכל מהכל
ולב אחד פתוח שרוצה ואוהב לשתף ולחלוק עם כולם.
אוהבת מאוד כשאתם חוזרים ומשתפים במתכון שהכנתם ויצא מוצלח, אני מרגישה שנכנסתי למטבח שלכם והלב מתרחב מסיפוק!
אותו לב מרוסק ופצוע שנתן לי את הכוח להתחיל את הבלוג ,לשתף אתכם בכאבי הגדול הענק הלא מובן שאי אפשר להכיל-
אותו לב שאהב ואוהב תמיד לעולם ,התרגשתם ,צחקתם ,בכיתם ,חיזקתם תמכתם ,פרגנתם ,ביום שמח ויום עצוב.
תודה לכם חברים יקרים בזכותכם אני כאן, ממשיכה בכל הכח... תודה על התגובות החמות ,על ההערות וההארות ,חיממתם את ליבי ,
תודה על מעל 2,000,000 מילויון כניסות לבלוג (!!!!)
מבטיחה להמשיך לשתף אתכם בקסם הזה גם בעתיד. מוזמנים בשמחה להכנס לבלוג לקרוא רשומות מתוך ליבי ,להכין מטעמים קלים ממצרכים שנמצאים בכל בית ולחממם את ליבי.
שוב תודה על חמש שנים נהדרות בזכותכם
אתי 
שבוע אחרון של פברואר. שלהי חורף.
הרבה זכרונות מהתקופה הזאת בשנים עברו. חלקם יותר טובים, חלקם פחות. כמובן, שבראש פירמידת הזכרונות שלי לגבי התקופה הזאת, עומדת הפציעה.
יותר מעשר שנים עברו מאז, אבל עדיין בכל סוף חורף, זה חוזר. ולא, לא בקטע רע. אלא כמשהו שמזכיר לי על ערך החיים. על זה שהחיים קצרים, ויכולים לקבל תפניות לא צפיות בכל רגע. מה שבאמת מעניין, הוא, שתמיד ראיתי את תקופת סוף החורף ותחילת האביב, כהזדמנות להתחלה חדשה. והנה, לפני יותר מעשר שנים כשהתעוררתי בבית חולים, אחרי פינוי אווירי, כולי מסטול ממורפיום, אכן קיבלתי הזדמנות להתחלה חדשה. במובן מסוים, נולדתי מחדש. מאז אותו חורף, התחלות ואכזבות של שלהי חורף באו והלכו.
והנה, מגיעה שוב התקופה הזאת, ושוב אני מרגיש התחדשות. בשבוע האחרון עשיתי מספר החלטות, שאני בטוח שיהיו להן השלכות על העתיד הקרוב והיותר רחוק. החיים קצרים מדי כדי לחכות שיקרה בהם משהו טוב. יותר מזה, הצביעות האנושית, בדרך כלל מתרגמת כמעט כל דבר טוב שקורה כמובן מאליו. לפעמים צריך לעצור. לתת לעצמך לנוח בתוך הריצה המטורפת אחרי האושר. להנות מעכשיו. מהרגע.
בשנה האחרונה, התחלתי להפנים את זה יותר ויותר. וזה הביא אותי להחלטות שעשיתי השבוע. כדי להנות מהרגע, אדם צריך להיות מרוצה מאיפה שהוא נמצא וממה שקורה לו בחיים. לכן החלטתי לעבור מהמאורה שלי על הגבעה, למקום יותר נעים, שיהיה לי כיף לחזור לשם אחרי יום עבודה. מקום שיהיה לי בו טוב, ושאוכל לקרוא לו בית. כמובן שזה יגרום ליותר הוצאות, אבל אם ללכת לפי התאוריה של "החיים זה עכשיו", אין שום סיבה שלא אאפשר לעצמי את זה.
וזה מביא אותי להחלטה השניה שעשיתי השבוע - להגדיל את ההכנסה. אולי זה נשמע קצת מגוחך. הרי אם זה היה עניין של החלטה, כל אחד היה עושה את זה. אבל בין רצון לעשות משהו, לביצוע, בדרך כלל שוכנת תהום עמוקה של פחד והתלבטות. רק מי שמתגבר על הפחד מהלא נודע, יכול לקפוץ מעל התהום. ואכן, אחרי ההחלטה שעשיתי, התחלתי בסדרה של תכסיסים ותחבולת, שבסופו של דבר אמורים להביא את הבוסית שלי למצב שהיא תפנה אליי בעצמה עם הצעה להגדלת השכר - ושם יתחיל המשא ומתן. אה, כן...שכחתי לציין - כשקיבלתי את ההחלטה הזאת השבוע, שכחתי את המצפון בבית.
וזה מביא אותי להחלטה השלישית שלי - העסק. כבר כמעט ויתרתי עליו. הייתי מדוכא בגלל זה ולא הבנתי למה. אבל בסוף החלטתי לחזור ולנסות לבנות את העסק שכ"כ חלמתי עליו. וכן, יכול להיות שאהיה חלק מ-70% מהעסקים בארץ שלא מצליחים, אבל לפחות אז אדע שניסיתי, שהשקעתי בזה, ושגם אם חזרתי מהציד בידיים ריקות, לפחות טעמתי מהערבות של הספארי הזה. וכך, בשלהי חורף 2017, ערב שבת קודש, אני יושב וכותב על התניות שלי לעתיד הקרוב, ובטוח שאם לא כולן, לפחות אחת מהן תצא לפועל. אז נכון שהרבה תכניות נפלו, וכן, לא כל מה שאנחנו רוצים בחיים מצליח, אבל החיים פאקינג קצרים מדי בשביל לוותר, ואם בשביל לחיות את הרגע צריך לקפוץ מעל תהום, אז זה מה שצריך לעשות. כי כל דבר אחר, פירושו, להשאר מאחור, בצד הנח, המוכר. וזה לא בשביל זכר אלפא הרפתקן כמוני עם נסיון של שנים של חיים על הקצה :)
מי הייתי לו?
אמא, אני רוצה להגיד. ברור שאמא. הייתי לו אמו. מחבקת, מלטפת, ומכילה את כל הכאבים שלו. מסרקת את התלתלים הכהים (הבהירים?) אחרי מקלחת, מנגבת בסינר שאריות אוכל מזוויות פיו. מדביקה לו פלסטר על הברך התינוקית והנפוחה, המדממת, ומנשקת לחלוחית עינו. הייתי שרה לו, מנגנת, מאכילה... תחילה חולצת שד עבורו ומעניקה פטמה חלבית, ואחר כך דייסה, ואז אט-אט מוצקים ומהם ארוחות עם לב סחוט מאהבה ועייפות שנוצק פנימה לכל ביס שיתן.
בן לו היה לי... הייתי לו אם.
אבל מה אם...? מה אם לא אני אשא אותו ברחמי? האם יהיה לי פחות בן?
ברור שלא, אני רוצה להגיד. הוא עדיין בני אהובי מתוקי שלי. ובכל זאת... אולי אני אהיה פחות אם עבורו? אולי אמו השניה תהיה לו לאם ראשונה. אני אהיה מספר שתיים. אולי בכלל אני אהיה אבא? איך נראה בכלל התא המשפחתי הזה, הנשי-מאוד, חסר הטסטוסטרון?
חברות סביבי מצליחות. מגדלות ילדים לתפארת. מתוקים-מקסימים-חכמים-מטופחים-מוצלחים. איך לא? כל כך התאמצו להביא אותם לעולם. מעטים יבינו כמה התאמצו שתי אימהות לבנות משפחה ולהביא ילד לעולם. הן תמיד כל כך מוכנות. כל כך יודעות. כל כך מבינות מה צריך להיות שהן שם להשקיע. all-in. הילדים האלה... זוכים. אני רואה אותם גדלים ומבינה ויודעת שזה יכול לעבוד. להיות טוב. בטוח שלפחות בחלק מהמקרים, טוב יותר מהחלופה הגנרית. ה-mainstreem.
ובכל זאת נמלא סביבי ספק אפל שתוהה - מה, ילד בלי אבא? בן בלי אב?
אבל ברור שיש מישהו שהיה שותף (פעיל יותר או פחות) לקיומו בעולם. חולק איתו גנים. כנראה יצחק כמוהו ויראה בדיוק כמוהו שהוא מתאמץ לחשוב על תשובה נכונה בשיעור. יהיה לו בדיוק את אותו המצמוץ המבולבל, או אותו צורך מטופש לנשוך את זווית החיוך מבפנים כשהוא חש חסר בטחון. אולי יגרד בראש בדיוק באותה הבעה נבוכה כשיתפס על חם. יהיה לו אב כזה בעולם. 50% ממנו יהיה מתאים לו איפה שהוא בכדור הארץ, קרוב או רחוק. האם הוא צריך להכיר אותו? האם הוא צריך להשלים בדיוק את התמונה הזו?
האם זה יהיה לו חסר, לבן שלי?
כן, אני יודעת שכן. ובכל זאת, אני מסבירה לעצמי, יש בעולם ילדים מאושרים שגדלו בבית חד-הורי. את החסך ממלאים, לפחות חלקית, בעזרת חברים קרובים ומשפחה מחבקת. אז לא יהיה אבא. יהיה דוד. נכון, זה לא אותו הדבר. ברור שלא. אבל זה לא שנשאר ואקום... או שכן...?
גם היום, מרחק מספר פסיעות מגיל 26, ולמעלה מ-14 שנים מהפעם הראשונה ששאלתי את עצמי האם מותר לי להרגיש לנשים מה שאני מרגישה, ואם זה בכלל יתכן-
גם היום אני נתקלת בספקות מעורפלים ותוהה איך נכון להיות. מה נכון להיות. ואפילו - אני מודה - האם נכון להיות.
כביש עוקף - רחובות מזרח
בדרך כלל אנו עוברים שם ביעף עם המכוניות,
התמונות מתחלפות במהירות, מבלי שתהיה לנו הזדמנות באמת,
להנות מהיופי, הפעם בצעידה רגלית, ראיתי מפה, מה שלא רואים משם, כדברי השיר,
ומצאתי עצמי צועדת להנאתי, ומפזמת , עוצרת, מצלמת, ומסניפה לתוכי את הצבעים, והרוח, והימים האחרונים של החורף, ומודה על כל מה שיש...
יוֹם אֶחָד אֶפְרֹשׂ כַּפַּיִם
לְהָכִיל יָם וְשָׁמַיִם ,
חוֹף שֶׁבֵּינֵינוּ יֶחֱצֶה לַשְּׁנַיִם .
תָּשִׁיר שִׁירָה גְּדוֹלָה ,
תַּבִּיט בָּעֵינַיִם ,
תִּגַּע בַּלֵּב מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ .
יוֹם אֶחָד , יִבְעֲרוּ הַשָּׁמַיִם
תְּחַפֵּשׂ עֲבוּרִי מִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם
תִּכְתֹּב בִּי אַהֲבָה בְּלִי סוֹף .
הסרט "המפגש" של הבמאי המעולה דני ווילנב ("אסירים", "אויב") הוא סרט נדיר. סרט מצויין שמשלב עלילה מעניינת עם עומק ופילוסופיה. מבחינתי זה הסרט שאמור לזכות השנה בפרס האוסקר. קשה להאמין שיהיה עוד סרט כל כך טוב באותה השנה. רוצו לראות אותו ורק אז תחזרו להמשך הפוסט. הסרט מבוסס על סקרנות ועל הניסיון להבין למה הגיעו לכאן יצורים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. הפוסט הולך להסביר מה קורה בסרט ומה העומק שחבוי בו לגבי המציאות שלנו ולכן הפוסט מלא בספויילרים.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי בטח כבר שם לב שלדעתי אומנות היא עוד סוג של חקירה. המדע חוקר את העולם ואת עצמנו בצורה רציונלית ומגלה ידע ואילו האומנות חוקרת את העולם ואת עצמנו בעזרת החווייה. כדי להגיע להבנה שלמה צריך לשלב את הידע ואת החווייה יחדיו. לכן מדע ואומנות שזורים זה בזה ושניהם חשובים באותה המידה, כל אחד מהם חושף היבטים שונים של תופעות. כמו שהחוויה משלימה את הידע המדעי, כך גם הידע משלים את החווייה אומנותית. ברגע שמכירים את העומק והרבדים השונים שמתחבאים ביצירת אומנות, ההנאה ממנה הופכת לשלמה ועמוקה יותר. אני מאד אוהב מוסיקה וסרטים, מדי פעם מגיעה איזו מוסיקה מרשימה באמת, מגיח איזה סרט שמשאיר אותך עם פה פעור. יצירות שנוגעות בך כל כך עמוק ומפעילות תחושות נשגבות עד שלעומתן מתגמדים כל אותם שירי פופ וסרטים רגילים. הסרט המפגש (arrival) הוא בדיוק כזה, אומנות הקולנוע והמוסיקה בשיאה. סרט שיש בו גם עלילה מעניינת, מותחת ומסקרנת, עם הסבר מעמיק ומעניין בסופו וגם צילומים יפיפיים ומוסיקה שנשמעת שבאמת הגיע אי שם ממרחבי החלל האינסופיים. לא פלא שהעלילה כל כך טובה, היא מבוססת על סיפור מדע בדיוני קצר בשם "סיפור חייך" של הסופר טד צ'יאנג. מעבר לעלילה המרתקת הסרט חוקר את השאלה איך אפשר לתקשר עם ישויות שבאו מחוץ לכדור הארץ. חייזרים שהתפתחו בפלנטה אחרת, בתנאים אחרים לגמרי עם התפתחות אבולוציונית שונה. איך מתחילים להבין אחד את השני בתנאים כה שונים? בדומה לסרט המצויין קונטקט, הסרט המפגש חוקר כמובן גם אותנו ואיך אנו נגיב לפעם הראשונה בו נבין שאנחנו לא לבד ביקום. האם ניכנס מיד לפניקה ונגיב בתוקפנות? מה זה יעשה לתרבות שלנו? לדת ולתפיסה שלנו את עצמנו כנזר הבריאה? נושא התקשורת הוא מרכזי בסרט, גם תקשורת עם יצורים לא ידועים וגם תקשורת ביננו בני האדם. האם אנחנו יכולים לשתף פעולה למטרה נעלה? האם אנחנו יכולים לתקשר עם אנשים מתרבויות שונות? להקשיב, באמת להקשיב, לאחר? הסרט טוען שזוהי יכולת שאנחנו חייבים לשמר ולפתח כי היא הכרחית לקיומינו. אבל הסרט עושה משהו מעבר לכל אלה, הוא ממחיש את הרעיונות המרתקים שהציע הפילוסוף עמנואל קנט לגבי מהות הזמן והמציאות בצורה יפיהפיה. כן, הסרט לא רק עוסק בנו ובחייזרים אלא בשאלה מהי המציאות שאנו חיים בה?
להשלמת התמונה ולהנאה מירבית, הוספתי כאן את המוסיקה מתוך הסרט. תפעילו את הרשימה ותקשיבו לה תוך כדי קריאה! (זו רשימת השמעה ארוכה שהכנתי ביוטיוב בשם Space rock וזהו הקטע ברשימה של מוסיקת הסרט "המפגש"). את המוסיקה לסרט כתב מלחין בשם ג'ון ג'ונסון. הוא סיפר שבגלל שנושא התקשורת, ותקשורת חוצונית כל כך מרכזי בסרט הוא הקליט קולות אנושיים שלא מתחברים לשום מילה מוכרת והוסיף אותם למוסיקה המיוחדת הזו. בקטעי המוסיקה השונים שימו לב לצלילים הגבוהים ולצלילים הנמוכים, ושימו לב למעברים בין מוסיקה שקטה למוסיקה עוצמתית. כל אלה יוצרים תחושה של משהו מוזר ולא מוכר. משהו שהוא גם מסקרן וגם קצת מפחיד. בדיוק התחושות שהיינו מצפים לחוות ממפגש עם חוצונים:
הסרט "המפגש" עוקב אחרי לואיז, בלשנית וחוקרת שפות. מסתבר, אגב, שהאולפנים דרשו מהבמאי, דני וולנב, לשנות את הסרט כך שיהיה בו גיבור במקום גיבורה, על אף שכך כתוב הסיפור הקצר והתסריט כולו. דני סירב והחליט לא להיכנע לתכתיבים הסקסיסטיים של האולפנים. הוא דחה את המימון שלהם ומימן באופן עצמאי את הסרט. רק כשהסרט היה מוכן הם יצרו קשר עם חברת פרמונט שהחליטה להפיץ את הסרט. לא יאמן שהאולפנים מרשים לעצמם להתנהג בכזו ביריונות ולהיות כאלה שמרנים. כמה טוב שיש אפשרות כיום לאמנים להאבק ולשמור על החופש והיצירתיות שלהם.
בתחילת הסרט אנו רואים את לואיז נזכרת בחיים של הבת שלה, מאז שהיא תינוקת ועד שהיא מתה בגיל העשרה בעקבות מחלה נדירה. אח"כ הסרט עובר ליום בו הם הגיעו, 12 חלליות של ציוילזציה לא מוכרת אשר נחתו ב- 12 מקומות שונים בעולם. שימו לב שלוקח הרבה זמן עד שהצופים רואים בפעם הראשונה את החלליות המרחפות ולאחר מכן עד לפעם הראשונה שהצופים ולואיז רואים בפעם הראשונה את החייזרים. בתחילת הסרט ההתמקדות היא בכלל בתגובה של בני האדם לחלליות, דבר שיוצר מתח וציפייה לראות כבר במה מדובר. הבמאי הקנדי, דני ווילנב, החליט להשהות את ההתגלות של החלליות ושל הגודל העצום של החייזרים וכך לאט לאט לאורך הסרט הצופים מגלים זאת. הסרט מאד ראליסטי, הוא מצליח להעביר את הכיף שבחקירה מדעית. הכל מתחיל ונגמר בסקרנות להבין ולגעת בנשגב ואז מתחילה החקירה האיטית. לאט לאט לחשוף עוד עובדה ועוד עובדה, במהלך בו צריך לקבל את אי הודאות ואת הסקרנות הגואה, עד שלבסוף מתגלה התמונה הכללית. התשובה שמקפיצה אותנו רמה לשלב ההתפתחותי הבא. הסצנה בה לואיז נוסעת בפעם הראשונה לעבר החללית במונטנה ונוגעת בה, היא הפעם הראשונה שגם היא וגם אנחנו נכנסים בבת אחת לעניינים והיא משקפת את רעיון החקירה המדעית באופן נפלא. חקירה והתקדמות איטית עד לחשיפת החללית וצורת החייזרים. זו סצנה נהדרת של גילוי, איך נראית החללית מבחוץ ומבפנים, עם מוסיקה מצמררת (שאני מקווה שאתם שומעים ברגע זה ממש ברשימת ההשמעה שצרפתי..). הכל כל כך מוזר, צורת החללית (את הרעיון לצורה הוא קיבל מתמונת אסטרואיד שהוא ראה), כוח הכובד שפועל בניצב למה שהוא אמור לפעול, המוסיקה, הצעידה האיטית בחליפות לעבר המסך הלבן ואז ההגעה של החייזרים והמפגש הראשון, המשתק, איתם. פשוט קטע מדהים שעושה מחווה לסרט "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק (יצירת האומנות הקולנועית הראשונה ואולי הטובה ביותר על מסעות בחלל משנת 1969 שנראית טוב עדיין היום. אם לא ראיתם רוצו לראות). כמו באודיסאה בחלל, גם כאן הסרט משחק ומדגים את היחסיות של מה נחשב למעלה ולמטה ואיך פתאום ללכת על הקיר נחשב לדבר הטבעי לעשות, וכמו באודיסאה בחלל, יש צבע לבן בוהק ויש צורה מלבנית שקשורה לחייזרים (המונוליט השחור באודיסאה בחלל והמסך הלבן השקוף דרכו רואים את החייזרים בסרט המפגש). הצורה המלבנית הזו לא סתם נבחרה, היא מייצגת את מסך הקולנוע, גם הוא מלבני וגדול ואפילו לבן. כאילו הבמאים מנסים להגיד לנו, לצופים, אתם אלה שעוברים עכשיו שינוי מעמיק, דרך החווייה הקולנועית.
תמונה עליונה, המונוליט המלבני השחור מהסרט אודיסאה בחלל. תמונה תחתונה, מסך המגן השקוף והמלבני מהסרט המפגש. מזכיר מסך קולנוע?
לואיז אמורה להבין איך לתקשר עם החייזרים. מאד מהר היא מבינה שהשפה בה הם משתמשים אינה כוללת כלל דיבור אלא רק כתב. כתב מוזר שמבוסס על מעגל סגור, אותו הם יוצרים בעזרת חומר שחור דמוי דיו. לכל בליטה או שקע בצורת העיגול יש משמעות וכך נוצרות המילים בשפה החוצנית השונה והמוזרה הזו. אגב, בשביל ליצור את הסרט, הבמאי והתסריטאי נעזרו בחוקרי שפות ובנו את השפה החייזרית הזו. הם יצרו סביב 200 מילים בעזרת העיגולים הללו ובסרט הם משתמשים בשמונים מתוכם. ככל שהסרט מתקדם לואיז וצוות החוקרים מצליחים לנתח את העיגולים, לתקשר יותר ויותר עם החייזרים דמויי התמנונים הללו ואפילו לבנות תוכנה שמצלמת את הצורות שהחייזרים עושים ומציעה להן תרגום אפשרי. לאורך כל הסרט הם מנסים לענות על השאלה "מה הם רוצים?" למה החייזרים באו לכאן? בשביל לענות על השאלה הזו צריך ללמוד לתקשר איתם, צריך להבין איך לשאול את החייזרים שאלות. צריך להבין, האם יש להם בכלל קונצפט של יחיד ורבים, של זהות ועוד ועוד.
דוגמה למילה בשפה האוניברסלית של החייזרים
לאורך הסרט מדי פעם אנחנו שוב רואים מה שנראה כמו זכרונות של לואיז מחיי הבת שלה. אנחנו גם מכירים דמות נוספת, פיסיקאי תיאורטי שהצבא הביא לחקור את החללית גם כן. העלילה מותחת, כרגיל בני האדם מאד ילדותיים, נלחצים מהר ומגיבים בתוקפנות ולא משתפים פעולה ביניהם כדי להבין מה רוצים החייזרים מאיתנו. בנקודת הרתיחה, ממש לפני שהצבא עוזב את החקירה באזור החללית וסין מתחילה מלחמה עולמית מול החלליות, לואיז רואה חזיון נוסף של חללית קטנה שנשלחת מתוך החללית הגדולה ואוספת אותה. לואיז מבינה מיד מה זה אומר, זהו חזיון של העתיד לקרות. היא יוצאת החוצה לעבר החללית ואכן החזיון מתממש ולואיז עולה לחללית הגדולה לפגוש את החייזר שנשאר שם פנים מול פנים ללא שום מחיצה (אחרי שחברו מת מנסיון הפיגוע של החיילים המורדים).
שם, כשיש תקשורת ישירה ללא כל מחיצה, כל הקצוות מתחברים ואנחנו מבינים סוף סוף מה רוצים החוצונים. בשלב זה לואיז מבינה כל כך לעומק את שפת החייזרים עד שהיא מסוגלת לתקשר איתו ואף לסרטט בעצמה את הצורות העגולות בעזרת החומר דמוי הדיו של החייזר. מסתבר שצורת הכתיבה המוזרה שלהם כעיגול אינה מקרית. היא משקפת כיצד הגזע הזה חווה את העולם ואת הזמן. אנחנו רגילים לחוש את הזמן נע בכיוון אחד, מהעבר אל העתיד. אנחנו רגילים לסיבתיות, קודם כל יש סיבה ואחר כך יש תוצאה (קודם אני מפיל את הכוס ורק אז הכוס פוגעת בריצפה ונשברת לרסיסים). אך האם מה שנראה לנו ברור מאליו באמת אמיתי? האם חייבים לראות כך את עולם התופעות? האם הזמן באמת זורם מהעבר אל העתיד?
הסרט מציע שהתשובה לכל השאלות הללו היא, לא. לעומתנו, החייזרים רואים את הזמן כלולאה סגורה, בלי התחלה וסוף. מבחינתם כל הזמנים נמצאים יחדיו במסלול סגור. אין עבר ועתיד, אין סיבה שהובילה לתוצאה (בדיוק כמו עכבר שירוץ בתוך גלגל ואף פעם לא יגיע לנקודת הסוף. ההתחלה והסוף מתמזגים במעגל והסיבה והתוצאה מתמזגים אם רואים את הזמן כלולאה מעגלית סגורה). תחשבו לדוגמה על הכוס שהפלתי ושברתי. אם הזמן הוא לולאה סגורה, הפלתי את הכוס והיא נשברה, אבל בגלל שהזמן לא מתקדם בקו ישר אלא נסגר על עצמו, הכוס שנשברה עכשיו תשפיע חזרה על העבר ותגרום לך שבגלל ששמעתי את הכוס נשברת אני אבהל ואפיל מלכתחילה את הכוס. כאשר הזמן נע כלולאה סגורה העתיד משפיע חזרה על העבר.
הבדל בין זמן לינארי שזורם מהעבר לעתיד, בעל סיבתיות. אירוע א' הוא הסיבה לאירוע ב'. לעומת זמן שזורם במבנה של לולאה סגורה, מהעבר אל העתיד ושוב חזרה אל העבר וכך עד לאינסוף. כאן אין סיבתיות. מי הסיבה של מי? האם א' יצר את ב' או שמה ב' יצר את א'?
מה מבנה הזמן במציאות שלנו לינארי או לולאתי?
החייזרים הגיעו כי בעוד 3000 שנים הם צריכים את עזרתנו. בגלל שאין להם הבדל בין עבר ועתיד וכל הזמנים פשוט מתמזגים כחלק מלולאה ארוכה של אירועים, אין להם כל בעיה להגיע בשלב זה אלינו בשביל שבסופו של דבר נוכל לעזור להם בעתיד הרחוק. מבחינתם הכל מחובר. הם חווים את כל המאורעות בבת אחת ולא לפי סדר של מה קדם למה. החייזרים שהגיעו לכאן לא רק שהם יודעים מה יקרה בעוד 3000 שנים, הם גם ידעו למשל, על הפיגוע שיהיה בחללית ועל כך שאחד מהם ימות בגלל הפיצוץ. נראה שאין כאן ממש יכולת בחירה ושינוי. כל המאורעות קבועים מראש.
כעת אנחנו מגיעים לרעיון המעניין ביותר שהסרט מציע, השפה בה אנו משתמשים היא כלי כל כך בסיסי עד שהיא קובעת לנו כיצד אנחנו תופסים את העולם. לחיות, לדוגמה, בשבט אסקימואים בעל 12 מילים שונות לתיאור של שלג יעצב תפיסה אחרת לגמרי לגבי איך נראה שלג, לעומת מישהו שמכיר רק מילה אחת לתיאור שלג. את הרעיון הזה פיתחו חוקרים בשנות השלושים של המאה העשרים והוא נקרא היפותיזת ספיר - וורף. הם הראו ששפות הן מבנה לוגי מדוייק והציעו בהיפותיזה הזו שזה לא שאנחנו נולדים עם איזה לוגיקה טבעית שיש לנו מיד עם הלידה לגבי איך העולם עובד, אלא היא מתפתחת מתוך הלוגיקה של השפה שאנחנו לומדים. לכל שפה יכולה להיות לוגיקה אחרת וקטגוריות שונות ולפיה אנחנו נפתח לוגיקה שונה וכך נתפוס את העולם בצורה שונה לחלוטין. לא ברור עד כמה נכן הרעיון הזה, אבל יש לו כמה דוגמאות יפות. ביערות האמזונס בברזיל ישנו שבט שמנותק משאר העולם ולכן אנתרופולוגים אוהבים לחקור אותו. הם גילו שלשבט הזה יש רק שלושה סוגי מספרים בשיטת הספירה שלהם - אחד, שתיים, הרבה. אין שלוש, ארבע וכדומה. אפשר להניח שעם שיטת ספירה כל כך שונה, הם רואים אחרת לגמרי את העולם ובאמת מחקרים הראו שקשה להם לזכור כמויות שגדולות משלוש. מצד שני, לפי ההיפותיזה הזו היינו מצפים שבמקומות שאין בהם הרבה מילים לתיואר צבעים שונים, האנשים לא יצליחו להבחין בין צבעים דומים (לדוגמה ורוד ואדום או טורקיז ותכלת) ונראה שזה לא המצב. נראה שיש משהו בהיפותיזה שלהם, אבל לא ברור עד כמה.
הסרט בודק מה יקרה אם ההיפותיזה הזו תתברר כנכונה. לואיז מסבירה את ההיפותיזה הזו בסרט ומסבירה שיכול להיות שהחייזרים רואים את העולם שונה באופן מהותי מאיתנו, ואכן אנחנו מגלים שהשפה המעגלית שלהם נותנת להם את האפשרות לראות את מהלך הזמן כלולאה מעגלית ללא הבדל בין עבר ועתיד. אם כך, מה יקרה למי שילמד את השפה שלהם? לפי ההיפותיזה הוא בעצם ילמד את הלוגיקה של השפה ויתחיל לראות את העולם כמו החייזרים. זה בדיוק התהליך שעוברת לואיז, היא לומדת את "השפה האוניברסלית" הזו של החייזרים ומתחילה לחוות את מהלך הזמן כמוהם, כמו לולאה מעגלית סגורה בה לא רק העבר משפיע על העתיד אלא גם העתיד משפיע על העבר. לכן לאורך הסרט יש לה יותר ויותר חזיונות על העתיד, כמו החיזיון שעומדת לצאת חללית קטנה מהחללית הגדולה כדי לאסוף אותה. זהו גם ההסבר לסצנה בה היא פוגשת את הגנרל הסיני שעמד לפתוח במלחמה עם החייזרים. זהו בעצם חיזיון עתידי שיקרה בעוד שמונה חודשים. אז כבר יש שלום וארצות העולם מאוחדות בעקבות האירועים שקורים "כעת". כולם יפגשו אז לכנס בנושא והיא כבר תפרסם את ספרה על שפת החייזרים ותפיץ את השפה שלהם לכל בני האדם. אנו רואים ששם הספר הוא "השפה האוניברסלית" והוא מוקדש לביתה אנה. שימו לב שבאנגלית אפשר לקרוא את השם אנה מימין לשמאל ומשמאל לימין ועדיין השם ישאר אנה - HANNAH .השם נבחר בדיוק בגלל תכונת המעגליות הזו, ממש כמו השפה האוניברסלית של החייזרים בה העבר והעתיד משפיעים זה על זה ואין הבדל באיזה כיוון בוחרים להתקדם בזמן (באופן דומה, כשלמדתי מתמטיקה בחטיבת הביניים בפתח תקווה היה לי מורה שאפשר לקרוא את שמו המלא גם מימין וגם משמאל - רפי צנציפר..).
בכנס ניגש אליה הגנרל הסיני ואומר לה שהוא היה חייב להיפגש איתה, אחרי שהיא שכנעה אותו לא לפתוח במלחמה נגד החייזרים. בשלב הזה בחיזיון ללואיז אין עוד מושג על מה הוא מדבר. נראה שהוא כבר קרא את הספר שלה על השפה האוניברסלית. הוא אומר לה שהוא לא באמת מבין איך הראש שלה עובד, אבל מראה לה את מספר הסלולרי שלו כדי שהיא תוכל לצלצל אליו מהעבר ואז הוא לוחש לה בסינית מה היא אמרה לו. מסתבר שאלו המילים האחרונות שאמרה לו אשתו לפני שהיא מתה. בעזרת הידע העתידי מהחזיון הזה לואיז יכולה כעת לצלצל לגנרל ולחזור אחרי המילים בסינית שהיא שמעה כרגע וכך למנוע את המלחמה. זו דוגמה קלאסית לשימוש בלולאה בזמן בה משתמשים במידע מהעתיד כדי להשפיע על העבר. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת עם תפיסת הזמן הלינארית שלו שהולכת רק בכיוון אחד מהעבר לעתיד, אבל לפי ההיפותיזה, זה לא חייב להיות כך. זוהי רק לוגיקה מקרית ואפשר לחוות את הזמן אחרת, כלולאה סגורה, בעזרת לוגיקה ושפה אחרת. נראה שכדי שנצליח להציל את החייזרים בעוד 3000 שנה צריך להפיץ את השפה האוניברסלית הזו לכל האנושות כך שבשלב מסויים כולנו נוכל לראות הזמן כמו החייזרים וכמו לואיז.
עכשיו גם אפשר להבין למה בתחילת הסרט לואיז מספרת לנו ולביתה על נקודת ההתחלה ואומרת שבעצם אין ממש נקודת התחלה ושקשה לה להבדיל בין העבר לעתיד. בסוף הסרט היא והפיסיקאי התיאורטי מחליטים להתחתן ולהביא ילד לעולם (בקטע היחיד השמלצי בסרט כשהוא טוען שלהתאהב בה היה יותר חשוב מאשר לראות את החייזרים..). זו תהיה כמובן אנה. כל הפלשבקים בתחילת הסרט מחייה של אנה וכל מה שחשבנו שהם זכורונות של לואיז מהעבר במהלך הסרט, עדיין לא התרחשו בשלב הזה ואנה עדיין לא נולדה. כל הקטעים הללו יתרחשו בעתיד לאחר שהחלליות עוזבות את כדור הארץ. כך הסרט הצליח ליצור לנו חווייה של לולאת זמן סגורה, הסוף של הסרט הוא גם ההתחלה של הסרט. אין ממש חשיבות מה קרה "קודם" ו"אחר-כך" כי הכל משפיע על הכל. בכלל, כל הפלשבקים הללו יצרו אצלי לקראת סוף הסרט תחושה של דז'ה-וו. עוד לפני שהבנתי מה קורה בסרט, כבר הוא הצליח ליצור אצלי תחושה שלא הייתי בטוח האם ראיתי את הסצנה הזו או לא. די מרשים שהסרט הצליח להשיג בדיוק את החווייה שעוברת על לואיז. כשאין ממש הבדל בין עבר לעתיד, הכל מתערבב וחיים בתחושת דז'ה-וו מתמדת.
עכשיו גם אפשר להבין למה בחלק מהפלשבקים האלה היא אומרת לאנה שאבא שלה הוא המדען ואפשר להבין מה יקרה, למה הוא יתעצבן על לואיז ולא ירצה לגדל את אנה. בסוף הסרט לואיז שואלת אותו, "אם היית יודע מה יקרה, האם היית משנה משהו?" והוא עונה שלא. זו בדיוק הדילמה שלה עכשיו, היא יודעת שהם יביאו ילדה שתמות לפני גיל עשרים והיא אפילו יודעת שהוא לא יוכל להשלים עם זה שהיא לא גילתה לו שזה מה שיקרה ויעזוב. האם בכל זאת כדאי לעשות את כל זה? האם לגלות לו מראש? נראה שהיא לא מספרת לו מראש אלא רק אחרי שאנה כבר נולדת ולכן הוא כועס ועוזב. ממש כמו שאחד החייזרים יודע שהוא הולך למות בכדור הארץ ובכל זאת ממשיך לפי התוכנית, כך גם היא לא מנסה לשנות כלום. היא מעדיפה לחוות את תחושות האהבה לאנה ואת החיים שכן יהיו לה גם במחיר תחושות הכאב, מאשר לוותר ולא לחוות כלום. ואת? ואתה? איזה בחירה היית עושה?
בקטע אחר מהעתיד אנחנו רואים שגם הבת החולה צועקת על אמה שהיא שונאת אותה. שוב, כנראה כשהיא הבינה שאמא שלה ידעה מה יקרה לה ובכל זאת החליטה ללדת אותה. האמת שקשה לדעת מה בדיוק עובר על לואיז. בשלב הזה היא חווה את העולם שונה מאד מהחווייה המוכרת. איך חווים מוות בלוגיקה בה הזמן מעגלי? אין ממש הבדל בין עבר לעתיד ותמיד אפשר לקפוץ ביניהם. מה שאומר שבניגוד לחווייה שלנו, אפשר לראות שוב ושוב את האדם המת. העבר כלל לא עבר, הוא עדיין חלק מההווה שלנו. איך תשתנה תפיסת המוות שלנו אם היינו יכולים לחוות כך את הזמן?
עוד שאלה שנשארת פתוחה היא האם הכל קבוע מראש או שהיא יכלה לבחור אחרת? האם לא משנה מה היא תבחר בסופו של דבר העתיד שהיא רואה הוא זה שיתממש, או שהעתיד שהיא רואה הוא רק עוד אפשרות אחת מני רבים והיא יכולה לשנות את העתיד?
מעניין איך זה מרגיש לחוות את משך הזמן כלולאה. איך היו נראים החיים שלנו? איזה מן תרבות היינו מפתחים? האם מה שהיה חשוב לנו היה משתנה בעקבות כך? ומה שעוד יותר מעניין, האם כל הרעיון הזה נכון? האם יש רק דרך אחת לחוות את משך הזמן? כקו לינארי מהעבר שעבר לעתיד שיהיה, או שבאמת אפשר לתפוס את הזמן אחרת, גם בצורת לולאה שכזו? האם תכונת הזמן היא תכונה אמיתית של המציאות או שהיא רק בראשנו?
אנחנו עדיין לא יודעים את התשובות לשאלות המרתקות הללו. בשביל להתקדם לעבר פתרון של שאלות כמו אלו בחרתי בתחום הפיסיקה והפילוסופיה. ממש כמו בסרט, גם במציאות זהו מסע איטי בו אנו אוספים עובדה אחר עובדה כדי להבין תובנה גדולה אודות המציאות האמיתית כמות שהיא. כשאנחנו מסתכלים סביבנו נראה שהזמן הוא תכונה אמיתית שקיימת גם מחוצה לנו. זו גם ההנחה כרגע בפיסיקה. לפי תורת היחסות של אינשטיין, אפילו שהזמן היא תכונה אמיתית, עדיין היא יחסית ואפשר למדוד אותה אחרת. אומנם הזמן לא בראשנו, אבל חוקי הטבע שאנו מכירים כיום מראים שאפשר לשחק עם משך הזמן ועם מספיק אנרגיה אפשר אף לעקם את התקדמות הזמן וליצור לולאות זמן (אנו חושדים שמצב זה אכן מתקיים ליד אופק האירועים של חורים שחורים). ועכשיו, אני מזכיר, אנחנו כבר מדברים לא על סרט אלא על המציאות המוזרה בה אנו חיים..
מתוך ההסבר של התנהגות הגופים השונים בטבע והתפתחותם נראה מאד הגיוני שהזמן הוא תכונה שקיימת בטבע ללא קשר אלינו. במצב זה אנחנו לא יכולים פשוט לשנות את הזמן כרצוננו וכדי לשחק עם הזמן אנחנו צריכים לפתח טכנוולוגיות מתאימות.
אבל אולי בכל זאת הזמן קיים רק בראשנו? עדיין אנחנו לא יודעים שזהו אינו המצב, אנחנו רק מניחים זאת כי אחרת לא ברור מה כן יש בעולם ואיך הוא מתפתח אם אין בעצם תכונת זמן. כל מה שאנחנו יודעים על העולם מסביבנו מתווך דרך החווייה שלנו. אנחנו תקועים בתוך החוויות שלנו ועיבוד הנתונים המוחי שלנו. מי יודע עד כמה עיבוד הנתונים הזה מדוייק ומשקף את המציאות האמיתית כמות שהיא? תמיד יש אפשרות שמה שאנחנו חווים לא מייצג את המציאות כמות שהיא ושסיבתיות וזמן שזורם מהעבר לעתיד אלו רק תכונות שהמצאנו. התובנות המוזרות הללו הן תובנות ידועות בעולם הפילוסופיה. אחד הפילוסופים הגדולים בכל הזמנים התעסק בדיוק בשאלות הללו וניסה לתת להן פתרון. שמו עמנואל קאנט והוא חי בסוף המאה ה-18. התורה הפילוסופית שלו היא המקור לרעיונות שמוצגים בסרט ומתוך רעיונותיו התפתחה גם היפותיזת ספיר-וורף.
עמנואל קאנט
בשביל לפתור שאלות מהותיות אחרות קאנט הציע שכל חוקי הטבע שאנו כביכול מגלים הם כלל לא חוקי טבע אלא נובעים כולם מתוך מבנה התודעה שלנו. הוא הציע שהמציאות האמיתי, כמות שהיא, מאד שונה ממה שאנו רואים סביבנו. היא אינה מסודרת כלל ואנחנו לא יכולים לדעת עליה דבר. מבנה התודעה של בני האדם מסדר את המציאות, נותן לה שלושה מימדי מרחב, זמן שזורם מעבר לעתיד, סיבתיות בה אירוע אחד מוביל לאירוע הבא, חומר שתופס מקום ונמצא רק במקום אחד בכל רגע ועוד. כל התשתית של המציאות שאנו מכירים וחושבים שקיים מחוצה לנו נובע בעצם מתוך הסידור שהתודעה שלנו עושה לשתף הנתונים שמגיע אליה מהמציאות האמיתית. אנחנו חושבים שיש במציאות אורך, רוחב וגובה וזמן וסיבתיות, אבל למעשה אין. אם התפיסה שלו נכונה, כשאנו חוקרים את הטבע, אנחנו בעצם חוקרים את מבנה התודעה שלנו. אנחנו לא מגלים את חוקי הטבע אלא רק את הסדר שמגיע מתוך התודעה שלנו. לפי קאנט לכל בני האדם יש אותו מבנה תודעה ולכן כל בני האדם מסדרים באופן דומה את המציאות. זהו תהליך אוטומטי שמתבצע ללא המודעות שלנו ולכן אנחנו לא יודעים על קיומו. נראה לנו שמה שאנו חווים עם החושים היא המציאות בעוד מדובר רק בסידור פנימי שלנו.
כדי להבין עד כמה הרעיון הזה מוזר תחשבו על הדוגמה הבאה. היום בחקר המוח אנחנו יודעים שבאמת המוח עושה הרבה עיבוד נתונים ובונה לנו את העולם מחדש, פחות או יותר לפי קלט החושים (התמונה שנקלטת בעין לדוגמה, הפוכה והמוח צריך להפוך אותה והיא חדה במרכז אך מעורפלת בצדדים ולכן המוח צריך להשלים מה הוא חושב שיש בצדדים). הרבה פעמים המוח טועה ונוצרות אשליות רבות בדרך. אנחנו גם יודעים שהתהליך הזה אכן נעשה אוטומטית מבלי שאנו מודעים לכך ולכן הרבה פעמים כלל לא נהיה מודעים שמה שאנחנו רואים מעוות ואף אינו אמיתי. אבל קאנט הלך הרבה יותר רחוק מזה, הוא טוען שגם כשאנחנו חוקרים את המוח ומסתכלים עליו ועל עיבוד הנתונים שהוא עושה, אנחנו לא רואים את המציאות. לפי קאנט, אין במציאות שלושה מימדים, אין במציאות מוח שנראה כפי שאנו רואים, אין במציאות זמן שזורם באופן סיבתי ועיבוד נתונים מוחי, כך שחקירת המוח שלנו לא באמת מגלה לנו משהו עלינו.. מאד מוזר!
האם הרעיון הפילוסופי הזה נכון?
קשה לי להאמין, אבל גם קשה לי לחשוב איך אפשר לבדוק זאת. שימו לב שהיפותיזת ספיר-וורף דומה לרעיון של קאנט ולוקחת אותו עוד צעד קדימה. לא רק שהתודעה שלנו היא זו שמסדרת לנו את המציאות ובין השאר יוצרת לנו את תחושת הזמן, אלא שמה שאחראי על כך בתודעה שלנו היא היכולת השפתית שלנו והלוגיקה של השפות שאנו יוצרים. הסרט לוקח את הפילוסופיה של קאנט ואת היפותיזת ספיר- וורף וחוקר את השאלה האם הן נכונות בהקשר של מהות הזמן. האם בעצם אין זמן אמיתי מחוץ לתודעה שלנו, האם אנחנו יצרנו לעצמנו סדר מדומיין בו הזמן זורם מהעבר לעתיד בצורה לינארית ולכן זה מה שאנו תופסים שקורה בעולם, ואילו החייזרים יצרו לעצמם סדר מדומיין אחר בו הזמן זורם כלולאה סגורה ואז גם העתיד משפיע חזרה על העבר ולכן זה מה שהם תופסים שקורה בעולם. מי צודק? כולם צודקים כי ממילא הזמן הזורם הוא אשלייה שתלויה בלוגיקה של השפה ולא דבר אמיתי. אין בעצם זמן ולכן כל יצור בעל שפה, יתפוס אחרת את מהות הזמן ויוכל ללמוד שפות אחרות וכך לשנות את חוויית הזמן שלו. לואיז עוברת את התהליך הזה ומשנה לעצמה את לוגיקת השפה שלה ואת סידור העולם ותשתית העולם שהיא חווה. עד שבסופו של דבר היא מצליחה לשנות את הסדר המדומיין שלה וכעת היא חווה את הזמן נע כלולאה סגורה. בתפיסה פילוסופית כמו זו של קאנט והיפותיזת ספיר-וורף נראה שהכל אפשרי ויכולת התודעה שלנו הופכת לעצומה ממש. כזו שיכולה לשנות את מבנה המציאות שסביבנו. יש משהו מאד קורץ באפשרות הזו. מצד שני זו אפשרות שמאד מקטינה את הטבע ואת היכולת שלנו להבין בכלל מהו הטבע ומהי המציאות כמות שהיא. אני באופן אישי מעדיף לחשוב שלמרות העוצמה הגדולה שיש לנו בתודעה, עדיין יש חוקי טבע מחוצה לנו. יש עוצמה ויופי למציאות כמות שהיא ואנחנו יכולים לחקור ולגלות זאת.
האשלייה האופטית הזו היא דוגמה מצויינת לכך שאפשר לשלוט באשליה שנראית לנו אמיתית ומחוצה לנו. לאיזה צד מסתובבת הרקדנית? עם כיוון השעון או נגדו?
האמת שהיא כלל לא מסתובבת. התנועה שלה מבלבלת את המוח והוא מסדר את התנועה כך שנראה לנו כאילו הרקדנית פעם מסתובבת עם כיוון השעון ופעם נגדו. בגלל שאין כאן כלל סיבוב, אנחנו יכולים לאמן את המוח ולשלוט באשליה. נסו זאת! תזיזו את הראש ימינה ותראו איך הסיבוב זז רק ימינה. תזיזו את הראש שמאלה ותראו שהסיבוב זז שמאלה. לאחר כמה דקות של אימון תגלו שאפשר לשלוט לחלוטין בכיוון הסיבוב.
תראו עד כמה קל לחשוב שאשליה היא דבר אמיתי שמחוצה לנו. האם גם זרימת הזמן וסיבתיות הן אשליות שכאלה? האם בעזרת אימון נוכל לשנות את זרימת הזמן שאנו חווים?
אלו שאלות מרתקות על מהות המציאות והסרט חוקר זאת ונותן לנו הצצה חווייתית לאפשרות מוזרה שאנו לא מכירים. כעת נצטרך לחכות לסרט הבא שיבדוק את השאלות הללו. אולי סרט שילך אפילו יותר רחוק עם הפילוסופיה של קאנט, לא רק לגבי מהות הזמן, אלא לגבי מהות כל חוקי הטבע. האמת שיש סרט שניסה לעשות זאת, בהצלחה מוגבלת בלבד. הסרט "לוסי" שיצא שנה שעברה של הבמאי לוק באסון. שם בעקבות כדור חדשני שאמור להגביר את פעילות המוח, הגיבורה מודעת לכל מה שקורה לה במוח ובסופו של דבר יכולה לשלוט במציאות סביבה. לשלוט בזמן, במרחב ובחומר. זהו סרט נחמד, ניסיון קולנועי נוסף לעסוק בפילוסופיה של קאנט, אבל בצורה יותר פשטנית מאשר הסרט "המפגש".
התחלנו מהסברים לסרט עצמו, צללנו לרבדים העמוקים ביותר שלו וכך יצאנו מהסרט אל שאלות לגבי מהי המציאות האמיתית שלנו. זהו הכוח של השילוב בין ידע לחווייה, בין מדע, פילוסופיה ואומנות!
אנחנו עדיין לא יודעים את התשובות לשאלות המסקרנות הללו על טיב התודעה שלנו ועל טיב המציאות, אבל יש מסע מתמשך לחקור אותן ועד היום כבר הגענו לתובנות מעניינות.
רוצים להצטרף למסע המרתק והנשגב הזה?
הטרק פתוח לכולם\ן!
ובינתיים, נסיים בשיר קצר ושמח של להקת הג'ירפות. זמן? אין בעצם זמן..
שמתם\ן לב לרשימת הסרטים שהמלצתי במהלך הפוסט? הנה הרשימה שוב -
אם נהניתן\ם מהסרט המפגש, כנראה שתהנו גם מ: אודיסאה בחלל, קונטקט, לוסי, בין כוכבים
יש להם תירוצים לכך כמו ברשומה הקודמת
במקרה האישי שלי אחרי שהם היו שמים עלי את החומרים הללו ואז התחלתי לכתוב אז היו צריכים למצוא לזה צידוק בשטח כדי לא להתפס על הפשעים שלהם, כי החומרים האלו הרגו אותי פעמיים, הכניסו אותי לאישפוז כפוי בגלל שנפלתי על הריצפה ולא יכולתי לזוז עם החומרים הללו וגם בפעם השניה כשבחורה שאמרה לי שהיא תבוא ותעזור לי באה לגור אצלי והיא שמה לי את החומרים דרך אוכל וגם נפלתי שוב הזמינה לי אמבולנס, הפרמדיקים עמוק בעניין - יש שם הרבה פושעים.
הם עשו פה הצגה גדולה ואמרו לאנשים שזה מצב פסיכוטי שלי, שזו מחלת נפש, שאני צועקת (בגלל הרעל הזה, זה מטריף, זה חומרים שעושים טירוף, חומרים שאם אדם אלים הוא יהיה טרוריסט או רוצח), אלו חומרים שמשתמשים בעינויים על אנשים, שהטרוריסטים לוקחים לפני פעולת הטרור.
הם אמרו שאני פסיכוטית ולכן חייבים לתת לי את החומרים הללו שזה החומרים הכי חדישים בשוק, אחר כך הם אמרו שזה בגלל המערכות, שחייבים את זה בשביל שאני אתחבר למחשב - מי רוצה בכלל להתחבר למחשבים שלהם.
הבחורה הזאת כשנפלתי על הריצפה אמרה לי חגיגית שזה כנראה מחלה פיזית נדירה שיש לי
חומרים:
יש חומר ששמים על בדים אני חושבת שהוא נספג, חומר אלסטי, ביואנרגתי בתוך, כל הגוף מתחיל לרעוד, המוח מסומם, במינונים גבוהים זה עם קרינה בתוכו, הייתי מזיעה איתו, במינונים גבוהים מגיעים למצב שכל הגוף רועד חזק חזק ואי אפשר להזיז את הידיים והרגליים כמו נמלים בכל הגוף זה כמו מנוון את השרירים, הגוף רועד מבפנים אי אפשר להסביר יותר מזה את הטירוף הזה, שלשולים קשים מאד עד פשוט מצב של נוזל שפשוט נוזל בלי מעצורים, סחרחורות, התייבשות בכל הגוף, קצף קצף קצף ברמות קשות במקום ליחה יוצא לי מהפה, קצף בשתן, הצואה שלי שלשולים עם חתיכות כאילו הצואה מתפרקת קשה לי להסביר במילים וזה שורף וזה כואב בבטן במעיים אני חושבת כאבים קשים שאני לא יכולה להפעיל את השרירים
יש חומר שהוא גז באויר - הוא כמו צורב בעור, כשנכנסים לחלל שיש בו את הגז הזה אתה מרגיש שזה חלקיקים כאלו שנדבקים לעור, זה מביא לטירוף ברמות קשות, אני בן אדם לא אלים ועד שלא זרקתי כיסא וצרחתי בכל הכוח לא ידעתי את נפשי, זה מביא לטירוף, הם שמו לי את החומר הזה הרבה, יום אחרי יש כאב ראש שמפלח את הראש, זה לחצים בגולגולת כאב ראש זה מילה עדינה למה שקורה בראש יום אחרי כאילו מלחציים על הראש לאורך ורוחב כל הראש כמו לחץ תוך גולגלתי
יש טיפות ששמים בתוך אוכל זה היה מפיל אותי לריצפה לא היה לי יכולת לשלוט בגוף שלי התחושה היתה שהמוח לא מצליח לשלוח פקודות לגוף, אני רוצה להזיז את היד וזה סתום לי במוח המוח לא מעביר את המידע וככה אני שוכבת על הריצפה עד שפגה ההשפעה. תחת החומר הזה המדענים מפעילים לי את הגוף, את שריריי הפנים, הם הזיזו לי את הרגליים כמו למישהו הולך כשהייתי על הריצפה, הרגליים משתגעות לי בהליכה כשאני במצב שכיבה ואני לא יכולה להפסיק את זה, לא יכולה לשלוט בזה, הם הזיזו לי את כל שריריי הפנים דרך הקונטרולרים שלהם ושוב אני לא יכולה לשלוט בזה
הם אוהבים לעשות ערבוביה של חומרים, הם שמו לי חומרים במינון גבוה במיוחד ביום הולדת היו לי כאבי בטן ברמות שהבטן נקרעת לי מבפנים, הם כיווצו לי את השרירים שהראש שלי נדבק לכתף ואני לא יכולה לשחרר אותו והיד שלי מקופלת ואני לא יכולה ליישר אותה, אני לא יכולה ליישר את הגב, אני נראת כמו הגיבן מנותרדם ועוברת ליד אבא שלי בבית שלו והוא מתעלם ממני טוטאלית שכבתי ככה על המיטה לא יכולתי לאכול רק לעשן ולעשן אם אני לא מעשנת אני נטרפת זה שעות על גבי שעות ככה, אני בקושי מסוגלת לקום הכל תפוס כל השרירים, אז הוא הפעיל עלי את המיניות, המוח שלי לא במצב שפוי, התחלתי לאונן כי חייבים לעצור אותו איך שהוא ואני יודעת שהוא מדען והוא נהנה כל כך ממה שהוא עושה והוא אונן על זה, אני רואה אותו הרבה, הייתי רואה אותו הרבה, הם היו עובדים עלי בלילות, בחלומות שמים לי את אבא שלי נוגע בי בחלומות, הם צוות של חמישה מדענים בערך, החדרים החשוכים של המדע האכזרי שעושה את זה לכולם בכל העולם, אני בדיוק כמו הטיבטים הסינים האפריקאים כל מיני אנשים בעולם שאני אפילו לא יודעת שעושים את זה גם להם, הם עושים את זה בכל מקום, הם מטורפים וצריך להעמיד אותם על הפשעים שלהם ולשלוח אותם למאסר עולם, הם עושים כרצונם בילדים קטנים בנשים באנשים מבוגרים ובאים בימים ואף אחד לא יכול להגיד מילה כי כולם בדימיונות זה לא יכול להיות שזה קורה מי עושה דבר כזה זו פראנויה לשמה, בסוף היום לסיום הוא הכניס לי חומר אחר דרך המערכת וכל הגוף שלי כל השרירים הפכו רפויים ברמה שאני לא יכולה להזיז את הגוף התרוממתי מהמיטה נפלתי על הריצפה בלי יכולת להזיז את הגוף בכלל והתחלתי לצעוק הצילו הצילו אתם רוצחים אותי הצילו, אבא שלי הזמין לי אמבולנס לקחו אותי שם הוא יישר הודיע לכולם שאני חולת נפש וזו מחלת נפש, ברגע שהגענו לבית החולים ואף רופא לא בדק אותי הפסיכיאטר הגיע, ירדו לי דמעות מהעיניים בלי שבכיתי הפסיכיאטר דיבר אלי כל כך מגעיל ודחף לי כדור לפה התנגדתי חמישה אחים תפסו אותי והכניסו לי את האדולן ששרף לי את כל הגוף התפתלתי מזה איזו שריפה בשניה כל הגוף שורף לי מבפנים וכל הלילה חוסר שקט אני לא יכולה לשכב בשקט ובבוקר לקחו אותי לאברבנל, גם לאברבנל בפנים נכנסו והרעילו אותי מה שגרם לכך שיקשרו אותי עשר שעות יללו בחוץ עם הניידות ויעשו בומים - יש להם פיצוצים מבוקרים - מהחלון. הם תכננו לי את זה ליום הולדת הרבה זמן לפני שמעתי תהודות, ב18.2 הם התחילו לטבוח בטיבטים כתבתי שהם הורגים אותי השתגע לי הגוף וב19 20 הם ישבו עלי חזק, ב21.2.2008 הם הכניסו אותי לאישפוז כפוי הוראה של דר` ליפניק
יש חומר ששמים על מקלדת למשל על החלון למשל - הוא צורב ואחר כך יש אדמומיות בעור, פריחות, העור צורב, גם מכניס לטירוף
יש חומר שהיו שמים לי פעם לפני שנתיים בערך כל הפרצוף מעקצץ, הם היו שמים את זה על החלונות, אני והכלב היינו יושבים ומגרדים את הפרצוף.
יש חומר שהם מורחים על הפרווה של הכלב, אנחנו הולכים ברחוב הם נכנסים לכלב שלי מתחילים להפחיד אותו דרך המערכות ואז מתפעלים אותו להגיע לנקודה מסויימת שם מחכה מישהו דופק לו מכות שם לו את הרעל ואחר כך משחרר אותו ובסוף אחרי שעה אני מוצאת את הכלב.
יש חומרים שהם היו שמים באוכל של הכלב והכלב היה משלשל עם חתיכות לבנות עיגולים לבנים כאלו.
יש חומר שהם שמים באוכל בדוכנים הוא שורף בפה זה סינטטי זה מתכות ישר מרגישים, כמו סוכריות קופצות מכניות ואחר כך מרגישים מסטולים.
זה הכל עושה הזיות
כשהם שמו לי את הרעל צעקתי עליהם שיהיה רעל בכל מקום אם הם לא יעצרו את זה, לפני שנה בערך, לפני חצי שנה בערך מצאו גז מסרטן בתאים של המטוסים - יום אחרי נכנסתי הביתה והגז היה פה לא יכולתי להיות בבית יותר משניה יצאתי החוצה וירקתי דם זה גם כמו קרינה הכל מסתובב
גם קרינות הם היו ממלאים פה בבית הייתי נופלת על הריצפה, מרגישים שזה קרינה כל הבית מתמלא, האויר נהיה קרינה, הייתי נופלת לא מצליחה להרים את עצמי, הייתי ממשיכה לצעוק להם עוד עוד תעלה עוד - מדענים מטורפים - הממשלה היתה בסיפור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הייתי יוצאת אחר כך מהבית מזיעה זיעה לא אמיתית הכלב שלי היתה מתנשף ברמות שאני לא יכולה להסביר כאילו הוא חוטף התקף
לכלב הם גם עשו מין מצב אפילפסיה כזה שהעיניים זזות במהירות ימין שמאל ימין שמאל הוא לא מצליח לעמוד על הרגליים וזה לוקח כמה דקות עד שהוא יוצא מזה - זה עם הרעל שמרעיד את כל הגוף
מתקנים יש לכם אה? שליטה על האנושות
כמובן שאחרי שרשמתי על העינויים בסין והתיעוד אתמול הם שמו לי היום את הרעלים האלו שוב בבית, אלו שמרעידים את הגוף
כמובן שאני לא מתקלחת שבועות כי במים שלי יש רעלים שכל פעם שהידיים שלי נוגעות במים בבית הם מתחילות לצרוב ולעקצץ כמו שנוגעים בקרינה
כמובן שהם עדיין יושבים בתורנות בדירה מעלי ותוקפים אותי דרך המערכות, נכנסים אלי הביתה כל פעם שאני לא בבית ושמים רעלים, ריחות מוזרים עכשיו יש בשטח כל מיני רעלים בריחות מסריחים, הכל מסריח מסביב.
יושב לי על הבקע במוח, על החיידקים אוכלי גולגולת על הלחצים בריאות סרטן מלאכותי, תיקים בגוף, כאבי בטן, התולעים האלו שהם מייצרים בבטן, עדיין עושים כל מיני משפטים לא קשורים שאני מדברת עם אנשים, משגעים אותי, והנה מדברים על השטן והשכן מלמעלה חזר הביתה - בטח הטרוריסט ירד עוד מעט מה אתה אומר לחכות לך ליד הדלת? הוא ענה לי בבום.
היי עורכת דין למען נזקקים שכמותך - מרעילה למען מדעני תאגידי תרופות מדעני המתקנים:
בואי תראי את זה קורה
ויפול
לא כל יום פורים.
חודש אדר כבר כאן וכולנו יודעם מה זה אומר- חודש השמחה החל...!
שנאמר: משנכנס אדר מרבין בשמחה
על פי ויקיפדיה- "משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא אמרת חז"ל המרחיבה את גבולות השמחה שבה מאופיין חג הפורים, ורואה בשמחה קו מאפיין של חודש אדר כולו. לפי הוגים אחדים אין מדובר רק בהלכה מעשית, להרבות בשמחה בחודש זה, אלא תכונה שטבועה בזמנו של חודש אדר, שלפי מגילת אסתר היה "הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה".
מבחינתי חודש אדר תמיד משופע בשמחות- אני חוגגת את חג הפורים שאהוב עלי מאוד וגם את יום הולדתי בכ"ג אדר (8.3 שהוא גם יום האישה הבינלאומי)...
כמה שמחות וימים מיוחדים בחודש אחד!
שמחה מתבטאת בחשיבה אופטימית, בתחושה טובה ונעימה, בחיוך, תחושה אנרגטית בגוף...
מה משמח אתכם?
איך אתם מגדירים את השמחה שלכם ומה הקשר שלה לאושר?
איזה דבר משמח קרה לכם לאחרונה?
האם השמחה שלכם היא פנימית או תלויה בגורמים חיצוניים?
האם היא כרוכה באנשים אחרים או באירועים כמו הישג בעבודה, לידה וכו'
ספרו לנו ואל תשכחו לתייג את הנושא החם: שמחה
הנה משהו שהדחקתי כל השנים.
קיפלתי היטב, סגרתי ושמתי בצד.
כשהורי עלו ארצה מארץ מאוד נחשלת
אבי עבד כפועל קשה יום ואמי נשארה בבית לטפל בחמשת ילדיה הקטנים.
קשיי הקליטה היו רבים
ובהתאם היחסים בין הורי
אבי קינא לאימי באופן עיוור ורע (ולא שהייתה לו סיבה מיוחדת לכך)
ולכן היה מחכה שאנחנו, חמשת ילדיו, נצא לבית הספר
היה שותה ומכה אותה, נועל את אימי בבית, לוקח את המפתח ויוצא לעבוד
הייתי בת 4 וזו הייתה שגרה
שיגרה רעה
יום ועוד יום
ועוד יום
הבוקר ישבתי במרפסת הטובה שלי, בקומה שמינית
נשמתי את האוויר הטוב של הבוקר
ופתאום הזדעזעתי
דמעות עלו בעיני.
לא יכולתי לעצור אותן
נזכרתי
נזכרתי במה שהדחקתי ושמתי בצד כל השנים
יום אחד, אימי החליטה לעשות מעשה
להינצל או למות
היא לקחה מספר סדינים וקשרה אותם אחד לאחד
ויצרה חבל ארוך
ארוך במידה שיגיע מקומה רביעית עד לקרקע
היא שילשלה את החבל שאילתרה מקומה רביעית
ויצאה
לחיים או למוות
אני כותבת את המילים הללו ונזכרת ...
יושבת במרפסת ודומעת
איך אימי הרגישה כשהחליטה להוציא את הרגל אל מעבר למרפסת?
האם היא לא פחדה? (בקומה רביעית)
איך זה היה לאחוז בסדין בכל כוחותיה כשרגליה מתנדנדות באוויר מחפשות אחר קרקע יציבה
אימי לא היגיעה בבטחה לקרקע
היא נפלה
לא אל מותה
אל הקרקע
ואושפזה
אני זוכרת כשביקרנו אותה בבית החולים
ראיתי את ידיה.
היו סימני חריכה בידיה מהאחיזה הנואשת בחבל שיצרה
ושאלתי אותה: "אמא, מה זה?"
אבא שלי ישב לידינו ככשאלתי אותה את השאלה הזו
עד היום לא קיבלתי תשובה מהם
וממי קיבלתי את התשובה?
מהשכנים
כל השכונה דיברה על כך
ואני, את סיפור הדלת הנעולה, קיפלתי היטב, סגרתי ושמתי בצד
היום, כמעט 40 שנים אחרי
כשאני נתקלתי בדלת נעולה
נזכרתי
והבטחתי לעצמי שאף אחד לא ינעל את הדלת בפני
אני מתגעגעת לכתיבה.
מתגעגעת לשבת בשקט מול המחשב ופשוט לתת למילים לצאת החוצה.
למשהו שהוא קצת יותר מסטטוסים משעשעים בפייסבוק.
למשהו קצת יותר עמוק.
אבל זה דורש ממני הרבה יותר.
זה דורש ממני לשבת בשקט עם עצמי ועם המחשבות שלי, ואין לי את הזמן לזה.
הבית בהמולה (מבורכת), וכשסוף סוף יש קצת שקט, אני מעדיפה להנות ממנו ולהירגע.
וגם כשאני לבד, והבעל לא איתי, אני מעדיפה להנות מהלבד, ולא מוצאת את הרגע הנכון של לשבת מול המחשב ולכתוב את הכל.
אז בינתיים מסתפקת בכתיבת סטטוסים קצרים בפייסבוק, וממשיכה לחלום על החזרה לכתיבה.
זה עוד יגיע.
אני אמצא את הרגע הנכון...
הנה כבר עשיתי את הצעד הראשון...
הדלקתי נרות. ושמתי לי מוזיקה חרישית כזו ... שעוטפת. עצמתי עיניים ... וראיתי אותי לבושה בכתום ... פוסעת במסדרון לבן ומואר... לפתע אני רואה דלת מימיני. אני פותחת בעדינות את הדלת ופוסעת פנימה. אל תוך חדר חשוך. ובפינה יושבת לה ילדה. כפופת ראש. מקווצת. מפוחדת. פצועה. מלוכלת. מבוהלת... אני מתכופפת לעברה ... מזיזה קצוות שיער פרועה מעיניה. היא מביטה בי בעיניים פעורות ואני כמו אומרת לה ללא מילים: "תסמכי עלי. יהיה בסדר". אני לוקחת את זרועה הימנית ומעבירה לאורכה מטלית לחה. מנקה אותה... בחמלה ובאהבה ... מהדם שהתייבש. מהלכלוך שהצטבר. לאט לאט... אני לוקחת את זרועה השניה ומנקה גם אותה .... בחמלה. ובאהבה. לאט לאט... בתנועות רכות... אני מרגישה אותה. והיא מאפשרת לי... דרוכה... אני מטפלת בה ... והיא בוטחת בי. בהיסוס... אני מחייכת אליה בעיניי ומנקה את פניה מדמעות יבשות המהולות באבק ובעצב... כמו אומרת לה: "את לא לבד. אני איתך". אני לוקחת את ידה בעדינות ... ומקימה אותה מהפינה החשוכה. מראה לה את הדרך אל האור... וכעת. ידה הקטנה בידי. אנחנו פוסעות יחד במסדרון הלבן והמואר. אנחנו הולכות ... והאור עוטף אותנו. אנחנו מגיעות לסלון ביתי המואר. אני מתיישבת על כיסא הנדנדה שלי ומושיבה אותה על ברכיי. חובקת אותה בחייקי. אני מתנדנדת איתה ברכות ונושקת לראשה. היא עוצמת עיניה. ולראשונה מרגישה בטוחה. ומוגנת. היא נרדמת. היא יודעת שהיא בבית. עכשיו אפשר לנוח
אני קוראת כאן בבלוג ... 12 שנים של תיעוד (משנת 2004) ... ככ הרבה זכרונות ... ככ הרבה חוויות ... חלקן מעלות חיוך ... וחלקן נוגות ועצובות ... אני קוראת עוד ועוד ... מחייכת ... אבל גם מוחה דמעה ... איך זה שככ הלכתי לאיבוד בשנים האחרונות בקשר האחרון? איך זה שדרכי ככ אבדה לי ב 10 השנים האחרונות? אני חושבת על ... חיבור מול התנתקות. ככל שהתחברתי אליו יותר, כך התנתקתי יותר מעצמי ... ככל שאהבתי אותו, כך פחות אהבתי אותי ... ככל שנתתי לו יותר, כך נתתי לעצמיי פחות ... איך זה שקברתי ככ עמוק צרכים יעדים ומטרות שלי? איך זה שנשארתי בקשר ככ רע - ככ הרבה שנים? איך זה שנתתי לפחדים ולרגשות שלי לנהל אותי באופן ככ רע?
זו הייתה חצי שנה של אבל. של בכי. של תחושת אובדן. של כשלון. של האשמה עצמית. של איסוף רסיסים. אני מרגישה כאילו שמשאית נכנסה בי בעוצמה. דרסה אותי. עתה, משנתאחיתי ... אפשר להתחיל לבנות את מה שנהרס. אותי.
בוקר טוב אבא. אפשר לבוא אליך אבא? אפשר חיבוק, אבא? אפשר להניח עליך את הראש, אבא? אפשר לשחרר קצת, אבא? אפשר לנוח לידך, אבא?
אפשר לשוחח איתך אבא? או לשתוק איתך?
אפשר להיות לידך, אבא? או פשוט ... להיות ? ... אבא? מבלי שתשלח ידיים ... אבא ?
חומוס אבו שוקרי, רחוב קלמן מגן 3, מתחם שרונה תל אביב. לא כשר
חומוס אבו שוקרי נפתח לאחרונה במתחם שרונה. הוא החליף את חומוס אבו חסן שהחליט לסגור את הסניף ולהתמקד בסניפים האחרים שלו ביפו.
התפריט הוא תפריט קלאסי של שיפודיה- חומוס ציפס, תוספות שונות כמו מגדרה ובשרים- שניצל, חזה עוף, כבד עוף, קבב, פרגיות ועוד.
התפריט (מתנצל על הצילום הלא כל כך ברור)
הזמנתי מנה אחת של חומוס גרגירים (28 שקל)
החומוס הוגש בצלחת עגולה, צלחת סטנדרטית למנת חומוס. הבעיה היתה בכמות- כמות החומוס היתה קטנה מאוד- להערכתי כחצי ממה שמקובל בדרך כלל בחומוסיות. נו, אז לפחות הטעם של החומוס יכפר? אז זהו, שלא. החומוס היה בינוני מאוד. המרקם שלו היה מעט סמיך מדי והטמפרטורה קרה מהרגיל (חומוס מגישים בטמפרטורת החדר או טמפרטורה מעט חמה יותר. החומוס הזה היה קרוב יותר לטמפרטורה של מקרר). אמנם אכלתי את המנה, אבל לא בשביל חומוס כזה הולכים לחומוסיה. אחת ממנות החומוס הפחות טובות שאכלתי לאחרונה.
הפיתות היו טריות ולצידן הגיע בצל, זיתים, חמוצים ולפת כבושה
כמו כן הזמנו 2 שיפודי פרגית. השיפודים היו טעימים ולצידם סלט ירקות . הסלט היה סתמי וחסר תיבול (כלל רק מלפפון ועגבניות)
בשורה התחתונה, אני חייב לציין שלא הופתעתי. את חומוס אבו שוקרי אבו גוש (המקורי? לא יודע האמת. כל אחד שם הוא מקורי...) ניסיתי מספר פעמים ואף פעם לא נרשמה התלהבות. חומוס אבו שוקרי בשרונה לא מביא את הבשורה של החומוס לתל אביב. אמנם השיפודים היו טובים, אבל ממקום שבשמו יש את המילה חומוס ותהילתו מבוססת על החומוס, אני מצפה גם לחומוס ראוי. החומוס כאן סתמי ביותר, והוא אפילו לא נותן פייט לחומוסיות טובות בתל אביב, שלא לדבר על חומוסיות במקומות אחרים (יפו, נצרת והגליל למשל)
ציון: 7.0
חשבון:
חומוס גרגירים: 28 שקל
שיפודי פרגית וסלט: 55 שקל
סה"כ: 83 שקל
פעם הייתה לי סטודנטית ערביה. מאוד אהבתי אותה. חכמה כזו. חריפה. יום אחד ההתקשרה אלי הסטודנטית והודיעה לי שהיא בלעה הרבה מאוד כדורים כי היא רוצה למות ... כי היא נאנסה והוריה מכריחים אותה להתחתן עם מי שאנס אותה. כמובן שארגנתי לה עזרה דרך גופים מסויימים... ובתוך ליבי הבנתי אותה ... אי אפשר לחיות עם מי שאנס אותך, גנב, עשק, רימא, ניצל והשפיל אותך. בטח לא להתחתן איתו ... עדיף למות ...
