I WILL NEVER GIVE UP
מינטו פקח את עיניו.
השעה היתה בוקר מוקדמת.
הוא הביט בשעון.
המחוג הראה על 6:30. בדרך כלל היה קם בסביבות השעה 7 כשהיה חי בבית והיה צריך לקום לעבודה בתור האוקגה.
זאת אומרת כשהיה בסביבה רגועה.
בשטח תמיד קם לפני עלות החמה.
"מוזר כשאני קם לידה אני מרגיש כמו בבית..." הוא חשב לעצמו.
אבל משהו כן העיר אותו מוקדם מהרגיל.
הוא חש בה זזה.
הוא הסתכל עליה.
היא זזה באי נוחות ממלמלת משהו.
הוא חש שהיא חולמת חלום רע, וזה כנראה מה שהעיר אותו.
נראה שהחלום לא רע כמו החלום בלילה הקודם, אבל נראה שהוא עדיין גורם לה לאי נוחות.
"אילו יכולתי לדעת על מי היא חולמת, כדי להקל עליה" הוא חשב לעצמו.
נראה שיש לה הרבה סיוטים.
"בטח המון דברים מציקים לה" הוא חשב.
הוא כל כך רצה להרגיע אותה. עצוב היה לו שמישהו סובל כל כך ומנסה להסתיר את זה.
זה הזכיר לו איך נארוטו היה אמור לגדול בלעדיו.
זה הימם אותו.
הוא נגע בה קלות רוצה להעיר אותה, לעזור לה, לראות על מה היא חולמת.
לפתע אור ירוק יצא מידיו ובאויר התגשמה מין בבועת ענן מעורפלת מעט.
הוא הביט בבעבועה בהלם.
האם הרגע יצר מין חלון שיוכל לראות מה מתרחש אצלה בראש?
איך הוא עשה זאת?
זה יותר מתאים לכוחות שלה, ולא שלו!
אבל הוא לא נתן לעצמו לחשוב יותר מידי והסתקרן לראות על מה היא חולמת.
בחלום הופיעה ילדה קטנה בת 8 עם שיער ארוך ועיניים בצבע תורכיז מביטה בטלויזיה.
הוא חייך.
"היא בהחלט נראתה חמודה" הוא חשב.
הילדה נראתה כל כך שקועה באנימציה המצוירת.
זה נראה משהו על מין ספוג מצויר מדבר וכוכב ים שצוחקים יחד.
"זה דווקא נראה מעניין" חשב בשיעשוע.
הילדה צחקה בקול מאיזו בדיחה בסדרה והיה לה את אחד הקולות המתוקים ביותר שאי פעם שמע.
מה שהקסים אותו בצחוק היה שמחת החיים שהילדה שאבה מהמצוירים.
לפתע לחדר נכנסה אשה גבוהה רזה עם שיער שחור אחוז בעיגול מוזר הדוק כשפס בצבע כסף עובר בו.
עינייה היו כהות ומבט לא נעים היה על פניה.
נראה שהילדה לא שמה לב לנוכחותה. להיפך היא עודדה את אחד הדמויות בטלויזיה.
"קדימה פטריק! תראה לסקווידויד מה זה!" היא אמרה.
"שוב את רואה את המצורים האלו!?" אמרה האשה בקול חד ועוקצני והילדה קפצה באויר מכבה את הטלויזיה בבהלה.
"דודה! אני..." הילדה היתה מפוחדת כאילו נתפסה במעשה אסור.
מינטו כעס.
היא רק ראתה מצוירים!
"את שוב מבזבזת זמן על השטויות האלו. עשית שיעורים?" שאלה הדודה.
"כן דודה, סיימתי אותם.." אמרה הילדה.
"אז תעשי משהו עם עצמך! לכי תלמדי במחשב! למה את רואה את השטויות האלו?!" אמרה הדודה בעצבים.
להפתעתו הילדה התרעמה וזה שימח אותו.
"אלו לא שטויות! זה בוב ספוג!" אמרה הילדה בתרעומת.
"מה זה נותן לך? שום דבר לא תלמדי מזה!" אמרה הדודה העוקצנית.
"אני כן! בוב ספוג מלמד על עבודת צוות! ושאם אתה חולם על משהו אתה יכול להשיג אותו!" אמרה הילדה ועינייה בצבע התורכיז זהרו.
מינטו התרשם כמה חוכמה היתה לה אז רק בהיותה עדיין ילדה קטנה.
"עבודת צוות? מלראות מצוירים? שטויות! עכשיו לכי ללמוד במחשב או שאני אכבה את הטלויזיה שוב לחודש כמו בפעם הקודמת!" אמרה הדודה.
"כן דודה.." הילדה השפילה את ראשה וניגשה לשבת ליד המחשב המשוכלל.
הדודה בדקה שהיא מדליקה את המחשב ומפעילה תוכנית לימודית.
לאחר מכן יצאה מהחדר.
ליבו של מינטו נשבר.
אך להפתעתו נראה שהילדה בודקת את החדר טוב והלכה לנעול אותו.
היא חזרה למחשב והפעילה מצוירים אחרים.
היא הפעילה אנימציה שנראתה מאוד דומה לסגנון שציירו את נארוטו רק על איזה איש בחלל עם כובע גדול ומעשן סיגריה.
הילדה ציחקקה אבל בשקט והמשיכה לראות.
החלום השתנה והילדה היתה עתה נערה בת 15.
גופה היה רזה ממה שהכיר אותה ושיערה היה אסוף בקוקו.
היא לבשה גופיה משונה דומה למה שראה אותה בפעם הראשונה אז במרפאה ולבשה מכנס קצר עשוי מבד מאוד קשה וכחול.
היא היתה בחדרה ושמעה בקול מוסיקה ורקדה.
היא רקדה בשטותינקיות ונראתה מאושרת מהחיים.
זה שימח אותו.
לקח לו רגע להבין שהמוסיקה שהיא שומעת היא אחת ממוסיקות הנושא מהסדרה שלו!
המוסיקה של נארוטו!
לחדר להפתעתו לא נכנסה הדודה אלה קבוצה של כמה בנות שנראו בגילה.
אחת עם עור כהה ושיער מתולתל. אחת עם שיער ג'ינג'י, ואחת בהירה עם שיער בלונדיני.
כולם הביטו בה בזעזוע.
מינטו ראה שהנערה קארה לא מתיחסת אליהם וממשיכה לרקוד עוצמת עיניים.
"איכס! מה את שומעת? מה זאת המוסיקה הדפוקה הזאת?" שאלה הבלונדינית, וקארה קפצה מבוהלת סוגרת את המערכת במהירות.
"דפוקה?" מינטו שאל בעצבים.
"זה...זה נארוטו" אמרה קארה לא בטוחה.
"שוב הדברים המפגרים האלו שאת מוצאת ברשת? כאילו ואט דה פאק?! תשמעי משהו נורמלי, כמו בריטני ספירס ילדה! בחייך...את מה זה עלובה קארה לפעמים" אמרה הבלונדינית מעקמת את אפה הסולד.
קארה השפילה את ראשה מבוישת.
אחר כך שמה על עצמה חיוך מזויף ושאלה.
"אנחנו יוצאות הערב עם ג'רמי וג'וני?" היא שאלה.
"ג'רמי ביטל הוא יוצא עם גוון, מצטערת" אמרה הג'ינג'ית.
"אבל הוא קבע איתי!" אמרה קארה בעצבים.
"כן נו טוב, הוא אמר ואני מצטטת : תגידו לפריקית הזאת שאני והיא לא משדרים על אותו גל" אז מצטערת" אמרה כהת העור.
קארה איגרפה את ידה אבל לא אמרה מילה.
"נתראה מחר קארוש" אמרו הבנות ויצאו.
קארה ניסתה לנשום רגיל.
היא הלכה למראה הגדולה בחדר ובהתה בעצמה.
"פריקית?" היא שאלה את עצמה.
"אולי הוא לא אוהב אותי כי אין לי ציצים כמו לגוון" היא חשבה בקול והמשיכה לבהות בעצמה.
היא הסתכלה במראה ודמעה החלה לרדת מעינייה.
דפיקה נשמעה בדלת והיא ניגבה את עינייה במהירות.
דודתה נכנסה לחדר.
הדודה בהתה בה במבט חושד.
"בכית?" היא שאלה בלי טיפת אמפתיה.
זה עיצבן את מינטו.
"לא.." אמרה קארה בבושה.
"מה קרה ילדה?" שאלה הדודה מנסה להכניס מין תחושת אמפתיה בקולה.
קארה נאנחה.
"ג'רמי לא רוצה לצאת איתי, כי הוא אמר שאנחנו לא משדרים על אותו גל" היא אמרה משפילה את ראשה.
"נו ברור. תסתכלי על עצמך! את שומעת את הדברים הדבילים האלו ועסוקה כל היום בעולמות הדמיוניים שלך! בקומיקסים על גיבורים! מה את סופרמן? את מנסה להציל את העולם?" הדודה אמרה בעצבים להפתעתו הגמורה של מינטו.
הוא חשב שהיא לפחות תעודד אותה או משהו.
"אני לא סופרמן דודה...אבל אני כן יכולה להציל את העולם אם אני ארצה..." אמרה קארה בשקט מאיים.
זה משום מה הרתיע את הדודה וגרם לה לזוז לאחור.
אבל מהר מאוד היא התעשתה וענתה בחזרה.
"איזה שטויות הדברים האלו מכניסים לך לראש? להציל את העולם?! לא פלא שאף נער לא רוצה לצאת איתך קארה! ואם תמשיכי ככה שום גבר לא יתעניין בך!" אמרה הדודה ויצאה מהחדר בעצבים.
קארה הפעילה את המוסיקה בחזרה, ושיחררה את כל כעסה.
היא בעטה בערמת ספרי הלימוד שנחו על הריצפה. היא העיפה את הסדינים ממיטתה.
ולבסוף מרוב עצבים נתנה אגרוף למראה והמראה התנפצה נופלת רסיסים רסיסים על הריצפה.
אגרופה התמלא דם.
היא הביטה בו.
מינטו בהה בה מרותק.
"אני מבטיחה לעולם לא לוותר...זה הנינדו שלי, כמוך נארוטו" היא אמרה בנחישות.
היא בהתה ברסיסים.
ונפלה על הריצפה בוכה.
"אולי יום אחד...מישהו כן יאהב אותי בשל מה שאני דודה...אולי יום יבוא וכן...." היא בכתה את ליבה החוצה.
החלום הסתיים ונראה שקארה מהמציאות נרגעה מתזוזותיה ונשמה יותר סביר.
אך היא עדיין ישנה.
מינטו חשב לעצמו על מה שראה.
"לא פלא שהיא היתה חסרת ביטחון, היא היתה צריכה להוכיח את עצמה שוב ושוב, כל הזמן בפני כולם. רק כדי להראות שכן אני אדם מיוחד, שכן הדברים שאני מאמינה בהם נכונים....לא פלא שהיא היתה בהלם כשאמרתי לה שהיא יפה, היא לא האמינה שאף גבר יחשוב ככה עליה. ואני? כמו מפגר זילזלתי בה ברגע הראשון שפגשתי בה" הוא אמר לעצמו.
הוא הביט בה.
היא נשמה לאיטה שיערה נופל על לחיה.
הוא רק רצה לומר לה שהם טעו.
להגיד לה שהיא כן מיוחדת ושהיא כן יפה ושהיא כן יכולה להיות גיבורה.
היא הצילה את עולמו לא?
בעיניו היא היתה כל אלו והוא רצה שהיא תדע.
אבל הוא לא ידע איך.
איך אומרים את כל אלו למישהו בלי להשמע מוזר?
הוא פשוט התקרב אליה וחיבק אותה אליו.
מכניס את כל התחושות שלו את כל מה שהרגיש בחיבוק הזה.
להפתעתו היא התכרבלה אליו מניחה את ראשה מתחת לצווארו נושמת אותו.
"תודה" היא מילמלה בשקט ממשיכה לישון.
"לא..תודה לך קארה" הוא אמר ונרדם כשחש שהיא נרדמה רגועה סוף סוף.
מרגישה טוב יותר עם עצמה.
![]()
השמש זרחה על פניה.
קארה התמתחה מפהקת. השעון הראה על 7.
זאת היתה השעה שבדרך כלל היתה קמה בה.
היא הסתכלה הצידה רואה שמינטו גם התעורר. הוא חייך אליה חיוך ישנוני ונראה בעינייה חמוד להפליא.
"זה בהחלט הולך להיות יום טוב" חשבה לעצמה וחייכה בחזרה קופצת מהמיטה מזמזמת שיר לא מוכר למינטו.
מינטו הופתע לראות אותה מקפצת בשמחה וחייך לעצמו.
הוא קיווה שהמצב רוח הטוב שלה הוא קצת בזכותו מהשעה הקודמת.
היא יצאה מהמקלחת ניגשת לארון שהוא נכנס להתקלח.
היא ראתה שבנוסף לשמלה שלבשה אתמול, נוסף לה גם גלימה שחורה ארוכה וכובע קסמים.
היא לבשה אותם והביטה בעצמה במראה.
היא בהחלט נראתה כמו דמות בסדרה של הארי פוטר.
מינטו יצא והיא עצמה את עינייה כשהוא התלבש.
לאחר מכן כשסיים הוא הביט בבגד המוזר שלבשה וגיחך.
"חיביים ללבוש את זה באקה, אל תצחק, הינה שלך" היא הגישה לו את הגלימה והכובע שלו והעניבה.
הוא לבש אותם.
להפתעתה זה התאים לו.
הוא נראה מין סוג של קוסם בלונדיני מדליק, אבל לא בכיוון המצועצע של גילדרוי לוקהרט.
הוא הביט בעצמו מושעשע.
"רק חסר לי משקפיים" הוא גיחך.
להפתעתם משקפיים התגשמו להם על השידה.
הם הביטו בהם, ולאחר מכן משכו בכתפיהם ומינטו לבש אותם.
היו אלו משקפיים מרובעות מדורניות בניגוד לעגולות של הארי פוטר.
זה הוסיף למראה המתוחכם שלו וקראה גילתה שזה מוצא חן בעינייה.
"מתאים לך" היא חייכה.
הוא קרץ לה בחיבה והיא ציחקקה נבוכה.
היא הרגישה לפעמים כמו נערה טיפשונת בת-עשרה לידו, אבל לא יכלה לשלוט בזה.
"שנלך לארוחת הבוקר, פרופסור ג'ונסון?" הוא הגיש לה את זרועו והיא הסמיקה מצחקקת מניחה את ידה בזרועו.
הם הלכו במסדרון הריק מגיעים לאולם הגדול.
עד כה לא ראו אותו והוא בהחלט היה ענק ומרשים כמו שתואר בספרים.
"ואו" נפלט לשניהם.
כל המבטים נחו עליהם.
קארה בלעה את רוקה והם ניגשו לשולחן המורים מתישבים זה לצד זה ליד מקגונגל ודמבלדור.
"בוקר טוב פרופסור ג'ונסון ופרופסור נאמיקאזה, האם ישנתם טוב?" שאל דמבלדור בחיוך.
"בהחלט פרופסור" ענתה קארה, ומולה הופיעה ארוחת בוקר טיפוסית של דייסה וטוסט.
הם החלו לאכול.
סנייפ שלח מבטים מתגנבים אל עבר קארה, אך היא לא שמה לב לכך.
"הא פרופסור ג'ונסון,פרופסור נאמקיאזה, אחרי ארוחת הבוקר המצנפת תמיין אתכם לבתים" אמר דמבלדור שותה מהשוקו שלו.
קארה פלטה את הדייסה שלה מקפיצה את מקגונגל שישבה לידה ואת השאר.
"מה?! חשבתי זה רק לתלמידים" היא היתה המומה ולא שמה לב שצעקה את זה בקול גורמת לכל האולם להשתתק.
"מובן שלא עלמתי הצעירה, גם המורים משויכים לבתים" אמר דמבלדור המום לתגובתה.
"אה..אה חשבתי ש...כן...כן..אה..לא משנה" היא מילמלה חוזרת לדייסה שלה.
כל השאר הגניבו לעברה מבטים.
לאחר שהשולחנות התרוקנו, מקגונגל ניגשה להביא את המצנפת.
כל שאר התלמידים שכללו גם את שני בתי הספר הנוספים שבאו להשתתף בטורניר, חיכו בהתרגשות.
את כולם עיניין לדעת להן ישויכו המורים המוזרים החדשים.
מינטו לחש לקארה.
"מדוע הם עושים מזה טקס פומבי? לא עדיף שנעשה זאת בפרטיות?"
"אל תשכח שזה כמו טקס קבלה וחשוב להם להראות לשאר הבתים איזה מורה ישויך אליהם, לפחות כך אני חושבת..." היא ענתה ומינטו הנהן מסכים עם ההיגיון שלה.
מקגונגל חזרה והביאה איתה גם שרפרף גבוה.
שקט סרר.
![]()
"פרופסור נאמאקיזה אם תוכל לגשת הנה" היא אמרה ומינטו קם מזיז בקול חריקה את הכסא שנשמע בכל האולם.
הוא חייך והתיישב על השרפרף.
מקגונגל הניחה את המצנפת על ראשו.
להפתעת כולם המצנפת דיברה בקול את שיחתה עם מינטו בניגוד מושלם לזה שהיתה תמיד מדברת עם המועמד בתוך ראשו בלבד.
"אמ...מעניין...יש כמעט מהכל! המון נחישות..כן...המון חוכמה....טוב לב בהחלט לא חסר..אוי..מיי.....אבל התכונה הבולטת ביותר היא אומץ...אני אומרת...גריפינדור!" צעקה המצנפת מחרישה את אוזניו של מינטו וכל הגריפינדורים שאגו מאושר.
אפילו מקגונגל מחאה כפיים בשקט מרוצה.
קארה גיחכה לעצמה.
זה היה כמעט ברור מאיליו שמינטו יבחר לגריפינדור.
הוא היה האיש האמיץ ביותר שהכירה.
מינטו קם וקד לכל התלמידים שמחאו לו כפיים בהתלהבות.
להפתעתו הסמל של גריפנידור הופיע על גלימתו ועניבתו השתנתה לזהוב אדום.
הוא צחק לעצמו משועשע חוזר לשבת ליד קארה.
"שלום לגודריק גריפינדור בכבודו ובעצמו" קינטרה קארה והוא צחק בתגובה.
"פרופסור ג'ונסון בבקשה גשי הנה" אמרה מקגונגל וקארה ניגשה.
היא הלכה לאט, קול צעדיה נשמע בכל האולם השקט.
זה היה הדבר שכל מעריץ של הספרים של הארי פוטר חלם עליו היא חשבה לעצמה בהתרגשות מעורבת עם אימה.
"היא בטח תהיה בגריפינדור כמו הבן זוג שלה..." מישהו אמר.
"מה פתאום! שמעתי שהיא אוהבת מאוד חיות...על בטוח הפלפאף!" מישהי השיבה.
"לא..לא...שמעתי שהיא ממש חזקה ומיסתורית...בטח מתאימה לסליתרין..." מישהו אחר ענה.
"יש להם ידע רחב בקסמים רבים שאין לנו מושג עליהם, אני בכלל מהמרת על ריינבקלו" נשמע קול נשי אחר.
קארה שמעה את כל זה וליבה דפק בעוצמה.
היא הגיעה והתיישבה על השרפרף, למבטה הקשוח של מקגונגל.
היא הרגישה כמו היום הראשון בתיכון.
"מוכנה?" שאלה הפרופסור הקשוחה וקארה הנהנה למרות שזה הדבר האחרון שחשה.
בטחון.
מקגונגל הניחה את המגבעת על ראשה.
מה שהם לא ציפו לו היתה הצרחה הבאה...
"מה?!?!?! מה בשם מרלין קורה כאן?!?! זה כאוס אחד גדול! אני לא מצליחה למיין! יש בה הכל!! כאילו היא יצרה את הוגוורטס בעצמה! תורידו אותי ממנה! האנרגיה שלה מכאיבה לי!" צעקה המצנפת ומקגונגל המבוהלת הורידה את המצנפת שקיללה בקול.
קארה החווירה לגמרי.
זה לא מה שהיא ציפתה לו.
כול האולם שתק.
אפילו הארי שידע את הסוד שלהם היה המום.
"פר..פרופסור דמבלדור..?!" גימגמה מקגונגל בלחץ מבקשת עזרה במבטה.
דמבלדור ניגש והרים את המצנפת.
השקט באולם המשיך.
מינטו בלע את רוקו.
הוא דאג לקארה.
דמבלדור דיבר למצנפת.
"מדוע אינך יכולה למיין אותה לבית?" הוא שאל בשקילות.
קארה החזיקה חזק בשרפרף.
"אתה השתגעת איש זקן?! אתה יודע מה מתרוצץ לה שם בראש?!" צרחה המצנפת שוב.
אצבעותיה של קארה הלבינו מרוב אחיזה בכסא.
"על מה את מדברת?" דמבלדור ניסה להבין.
"זה נראה כאילו היא יצרה את כל ארבעת הבתים בעצמה! הקסם שלה ברמה אחרת לגמרי! אני לא יכולה לחדור מעבר" אמרה המצנפת.
מילמולים נשמעו מכל עבר.
"תנסי בכל זאת" ביקש דמבלדור.
ליבה של קארה דפק.
מה המצנפת מנסה לומר?
"אני לא יכולה זקן תיש! כשלימשהו יש שיווין ורמת אנרגיה מעבר להוגוורטס עצמה, בשם מרלין מעבר לארבעת המיסדים עצמם! אינני יכולה לקבוע" צעקה המצנפת בעצבים.
כולם הביטו בקארה באימה.
היא השפילה את ראשה.
היא הרגישה כמו פריקית.
מינטו חש את זה.
הוא קם ודיבר בקול משתיק בעוצמתו את כל הרעשים מסביב.
"אני מבקש למיין את חברתי עימי באותו בית, אם זה אפשרי" הוא אמר.
שקט סרר.
כולם בהו בו.
"הא?" שאל דמבלדור המום ומבולבל כאחד.
"מכיוון שאנחנו באים מאותו מקום זה רק הוגן שנמוין לאותו בית, לא?" הוא ענה.
"אני מניח שזה הגיוני.." אמר דמבלדור מלטף את זקנו הארוך.
"אני לא מתערבת, תעשו מה שאתם רוצים...אני הולכת לישון" אמרה המצנפת והחלה לנחור.
דמבלדור נאנח.
"אם כך פרופסור ג'ונסון תמויין לגריפינדור" אמר דמבלדור בקול וסמל האריה הופיע על גלימתה של קארה.
שום מחיאות כפיים לא נשמעו.
קארה קמה וחזרה למקומה ליד מינטו.
הדיבורים חזרו והשאר החלו ללכת לכיתות שלהם, מורים ותלמידים כאחד.
שולחן המורים התרוקן מלבד קארה ומינטו שהמשיכו לשבת.
קארה השפילה את ראשה.
היא לא ידעה מה לחשוב.
מינטו הביט בה וליבו יצא אליה.
"קארה?" הוא שאל.
"אני בסדר" היא אמרה אך קולה רעד מראה בדיוק ההיפך.
"לא את לא. דברי איתי. בבקשה" הוא אמר ברוך.
"אתה לא תבין" היא אמרה, שיערה מכסה את פניה.
"מה אני לא אבין? שאת מרגישה שונה מכולם? שלא משנה לאיזה יקום תגיעי תמיד יחשבו שאת שונה? פריקית?" הוא אמר.
היא הרימה את מבטה אליו המומה.
"נכון, אני לא באמת מבין, כי למזלי מעולם לא נתנו לי להרגיש ככה. ואני שמח שגם נארוטו לא היה צריך להרגיש ככה, אבל כל זה קרה בגלל דבר אחד, קארה. בזכותך" הוא אמר.
היא לא הבינה.
"את באת ושינית את העולם שלי. את באת ולמרות שכולנו לא רצינו לקבל אותך, שינית את דרך הראיה שלנו לגביך. פתחת לנו את העיניים לעוד המון דברים רק בזכות היותך את! ואני בטוח שלא יעבור זמן וגם פה יגלו את היכולות שלך. את המיוחדות שבך. את הכוח שבך. אל תוותרי קארה, זה לא הנינדו שלך אחרי הכל?" הוא שאל מחייך אליה חיוך קטן.
ליבה דפק בעוצמה.
היא הינהנה בשקט.
"תודה..תודה מינטו" היא אמרה בקול בטוח יותר.
הוא לחץ את ידה בחיבה, להראות לה שהכל יהיה בסדר, ושהוא תמיד יהיה לצידה.
"עכשיו בואי וניתן לכמה תלמידים ריתוק בתור לקח" הוא צחק בערמומיות.
היא צחקה בקול.
"בחיי שהמצנפת טעתה, היה יותר מתאים לך להיות בסליתרין..." היא ציחקקה והוא גיחך.
והם קמו יחדיו מוכנים לאתגר הלימוד.
כל הכתה של הארי יחד עם הסליתרינים עמדו במגרש הקווידיץ מחכים.
השיעור הראשון עם מינטו עמד להתחיל וכולם התרגשו.
הבנות התרגשו ממינטו עצמו.
הבנים התרגשו מזה שהם הולכים ללמוד את קסם המהירות המפורסם שלו.
הארי התרגש כי רצה לדעת איך זה להיות תלמיד של מינטו אחרי כל מה שגילה עליו והבין שהוא מורה מעולה.
מינטו ניגש ונעמד מולם.
![]()
להפתעתם הוא לא לבש את הבגדים שהיו רגילים לראות אותו איתם.
הוא לבש מכנס שחור עם כפכפים..כחולים?
היתה לו חולצה שחורה ארוכה ועליה היה מונח ווסט שחור עם הסמל של גריפינדור בצד ימין וסמל של מערבולת אדומה בגב.
מינטו נזכר שביקש מקארה לזמן לו בקסם שלה בגדים שמעולמו של נארוטו שהיה רגיל ללחום איתם אבל שיתאימו לסטייל של העולם של הארי פוטר.
לאחר כמה נסיונות כושלים הצליחה לזמן את הבגדים שביקש בצבע שחור עם הסמל של גריפינדור.
הוא לבש אותם והם היו במידותיו וזה שימח אותו. הוא הרגיש טוב איתם.
היא ניגשה עליו והניחה יד על גבו.
חום מילא את גבו וכשהסתובב והביט במראה ראה שהיא הוסיפה עם כוחותיה את סימן המערבולת האדומה של הכפר.
הוא הביט בה בשאלה.
"לעולם אל תשכח מאיפה באת" היא אמרה ברצינות וזה השאיר אותו ללא מילים.
הוא חזר להווה מביט בתלמידים החדשים שלו.
שקט סרר.
הארי שם לב שקארה יושבת בצד על הדשא משקיפה.
כנראה גם היא רצתה לראות את מינטו מלמד בפעם הראשונה.
מינטו הניח את ידיו על מותניו וחייך.
כולם חייכו בתגובה.
"בוקר טוב תלמידים" הוא אמר בחיוך בקול רם ומרשים כאחד.
"בוקר טוב פרופסור נאמאקיזה" ענו לו כולם וזה גרם לו לחייך יותר לשמחת הבנות וכמה בנים שלא רצו להודות בזה בינם לבין עצמם.
"הרשו לי להציג את עצמי. שמי מינטו נאמאקיזה ואני אהיה המורה שלכם לקסם עם חינוך גופני" הוא הוסיף והשאר חיכו בצפייה.
קארה קיוותה שימשיך לו טוב.
"במקום ממנו אני ופרופסור ג'ונסון באים, אנחנו מסתמכים אומנם על הרבה מהיכולות שלנו בקסם, אבל חשוב לא פחות ואף יותר, על היכולות שלנו לשלב אותו עם פעילות גופנית. כמו שכבר הזכרתי, אפילו הקוסם החזק ביותר יכול למצוא את עצמו במצב שהוא ישאר בלי יכולת להשתמש בקסם ואז כל מה שישאר לו זה גופו והיכולות שלו לתפקד איתו בקרב" אמר מינטו.
כולם הקשיבו בצפייה מלבד כמה סליתריניים שגילגלו עיניים.
נראה שזה לא היה אכפת למינטו.
פה מינטו עצר מדיבורו.
"אני אראה לכם דוגמאות ממה שנלמד" הוא אמר ועשה תנועת ידיים מהירה.
"שאדו קלון ג'וטסו" הוא אמר וכפיל שלו נוצר עומד לצידו מחייך גם הוא.
כולם פתחו את פיותיהם בהלם.
זה קסם שהם לא הכירו.
עתה גם הסליתרינים הקשיבו היטב.
קארה לא ראתה אותו עושה מעולם כפיל של עצמו.
מצחיק שעכשיו היא צריכה להביט על שתי מינטו,כאילו אחד לא היה מספיק לה.
"עד סוף השנה אתם תלמדו לעשות את זה" אמר מינטו והכפיל רץ ונעלם בצד השני במהירות.
פיותיהם של התלמידים צנחו בהלם.
"את זה" מינטו המשיך לא נותן להם להספיק להגיב, והכפיל התחיל לרוץ במעלה אחד ממוטות החישוקים הגבוהים כששאר התלמידים ממלמלים בהתרגשות גוברת.
"ואפילו את זה" אמר מינטו והכפיל קפץ מהמוט הגבוה כשהוא יוצר כדור של אור גדול בידו השמאלית ונוחת איתו על הדשא מנחית את כדור האנרגיה בתוך האדמה כגורם לפיצוץ של אור , וחור גדול נוצר באדמה.
![]()
"הראסנגאן" חשבה קארה והתפעלה. מעולם לא ראתה את זה חי כול כך, רק כמצויר.
שקט סרר.
הכפיל נעלם.
ואז מחיאות כפיים נלהבות נשמעו משני הצדדים.קארה מחאה כפיים בעצמה.
מינטו בהחלט ידע להלהיב בתור מורה.
"אם תשתפרו תזכו את הבתים שלכם בנקודות. כמובן מכיוון שאני מורה לחינוך גופני וצריך לשמור על בריאותי, עמיתתי מונעת ממני צריכה של הממתק האהוב ביותר, שוקולד" הוא עשה פרצוץ לא מרוצה גורם לכולם לצחוק וגם לקארה.
"אבל אם תפנקו את המורה האהוב עליכם מידי פעם בממתק או שניים יכול להיות שתרוויחו עוד כמה נקודות" הוא קרץ גורם לכולם לצחקק.
"בחיים לא באקה!" נשמעה צעקתה של קארה וזה גרם לגל נוסף של צחוקים.
מינטו חייך.
הוא חזר לנושא.
"אבל כדי ללמוד את כל הדברים האלו שהראתי ואף יותר, אנחנו צריכים להתחיל מהבסיסי ביותר וזה לאמן את הגוף שלנו להיות פעיל. חלקכם שחייתם עם מוגלגים יכירו את התרגיל הפשוט הבא. הוא נקרא "ריצה" אמר מינטו.
מילמולים נשמעו.
"אתה רוצה שנרוץ פרופסור?" שאל הארי בגיחוך.
"בדיוק מר פוטר, ואתם בתור התחלה תעשו חמש עקפות מסביב לכל המגרש.עכשיו קדימה לזוז!" צעק מינטו והם החלו לרוץ לא בטוחים.
הם לא היו רגילים לשיעור מהסוג הזה.
"אני מציע לכם בפעם הבאה לבוא בבגדים נוחים יותר, ולהניח את הגלימות והכובעים בצד" הוא אמר וכולם עשו זאת והתחילו לרוץ בקצב איטי עד שהחלו להגביר את הקצב, תלמיד תלמיד לפי יכולתו.
חלק רטנו, חלק ציחקקו, וחלק פשוט ניסו.
רק דראקו ישב על הדשא ולא זז.
"אתה לא משתתף בשיעור מר מאלפוי?" שאל מינטו.
קארה תהתה איך הוא יתמודד עם תלמיד בעייתי כמו דראקו.
דראקו היה ידוע בתור תלמיד העושה צרות למורים שסלד מהם.
"לא אני לא" ענה דראקו אפילו לא מכבד את מינטו בפניה אליו כפרופסור.
קארה בלעה את רוקה.
להפתעתה מינטו חייך.
"ולא יעזור לך לאיים עלי בלהוריד לבית שלי נקודות, אני בטוח ששאר חברי יסכימו איתי אחרי שימאס להם משהשיעור המגוחך שלך" ענה דראקו בחוצפתו האופינית.
קארה פתחה את פייה בהלם. כעסה על דראקו גבר.
"לא התכוונתי לעשות זאת" ענה מינטו וקארה היתה המומה עוד יותר מההערה הזאת.
"לא? אז איך חשבת "לשכנע" אותי לרוץ?" דראקו נראה משועשע ושילב את ידיו על חזהו עדיין לא קם מהדשא.
"פשוט כך" ענה מינטו ועשה סימני ידיים מהירות, ובמקום כפיל הופיע ליד דראקו מין שילוב מפחיד של איש זאב עם ערפד בעל ניבים ארוכות מאוד, מלא בריר,ופצעים מוגלתיים,עם עיניים אדומות בוהרות.
דראקו קפץ והביט ביצור באימה טהורה.
"אם לא תרוץ הוא פשוט ישיג אותך. האמת אין לי מושג מה היצור הזה עושה כשהוא משיג את "הטרף" שלו, כנראה שנצטרך לגלות, לא?" קרץ מינטו והיצור הושיט את ידיו קדימה נוהם בקולות מפחידים מתחיל לרדוף אחרי דראקו.
דראקו המבוהל החל לרוץ והיצור אחריו.
שאר התלמידים המשיכו לרוץ בוהים במחזה שואגים מצחוק.
כל פעם שדראקו נעצר קצת כדי לקחת אויר, היצור היה נוהם ודראקו היה רץ מהר יותר גורם לעוד פרץ של צחוק אפילו מחבריו הסלתירינים, מה שהוסיף הנאה לריצתם של כולם.
טוב אולי חוץ מלדראקו עצמו.
"רק אתה יכול לגרום לחבורת קוסמים עצלנים וביחוד לדראקו מאלפוי לרוץ" קארה הניחה יד בחיבה על כתפו החסונה מרגישה את שריריו.
הוא חייך אליה והצטרף לתלמידיו עוקף אותם מגיע לראש הרצים שבניהם היו הארי,הרמיוני, דין ושיימוס.
"אתה גם רץ איתנו פרופסור?" שאל שיימוס המום.
"בוודאי, אני מעולם לא נותן הוראות לאנשים מבלי שאני עושה אותם בעצמי, נכון?" קרץ מינטו והשאר העריכו אותו על כך.
קארה הביטה בו מחייכת בהערצה.
"כל הכבוד מינטו" היא חשבה בחיבה.
תורה של קארה הגיעה לא הרבה אחרי השיעור של מינטו בסביבות השעה עשר.
הם כבר סיכמו בניהם שיצפו זה בזה מלמדים בפעם הראשונה כדי לתת תמיכה זה לזה.
כמו שקארה כבר עשתה היה עתה תורו של מינטו לצפות בה.
הם עמדו מחוץ לכתה כשמבפנים נשמעו רעשיהם של התלמידים, שוב הכתה של הארי עם חבריו הסליתרינים.
קארה ניסתה לנשום רגיל אך ליבה דפק כמשוגע.
מינטו הביט בה.
"הכל בסדר?" הוא שאל מנסה לעודד אותה.
"אני פשוט מתרגשת זה הכל, מעולם לא לימדתי בחיי" היא אמרה וחייכה לחוצה.
היא נראתה חמודה לפי דעתו.
הוא לא יכל להסביר זאת.
"גם אני פחדתי פעם ראשונה שלימדתי. חשבתי שהתלמידים החדשים שלי יאכלו אותי חי" הוא צחק והיא ציחקקה.
"אז איך התגברת על זה?" היא שאלה מבט מתחנן בעינייה לעצה.
"פשוט סמכתי על עצמי. ניסיתי להיות אני, ולהתאים את אופי הלימוד לפי אופי התלמיד" הוא אמר.
קארה ניסתה לעכל את כל זה.
הוא לחץ את ידה בחיבה.
"אני אחכה בפנים ואעזור לך אם תצטרכי" הוא חייך וניכנס בפנים.
שקט סרר.
"אתה מלמד אותנו פרופסור נאמאקיזה?" שאלה הרמיוני בצפייה.
"לא, לא, היום אני תלמיד כמוכם, באתי לצפות בעמיתתי מלמדת, עכשיו זוז פוטר תן מקום" אמר מינטו והתיישב ליד הארי המשועשע דוחף את רון בגופו.
"היי!" רון מחה, ושאר התלמידים ציחקקו.
"לך לשבת ליד הרמיוני רונלד, לי ולהארי יש נושאים לרכל עליהם" קרץ מינטו ורון האדים והתיישב במקום הריק ליד הרמיוני הנבוכה.
"בהצלחה קארה" התפלל מינטו בליבו.
קארה שמעה את המילמולים הגוברים מבעד לדלת.
"פשוט תהיי את" אמרה לעצמה מזכירה לעצמה את מילותיו של מינטו.
היא נשמה עמוק והניחה את ידה על מפתן הדלת.
היא נכנסה לכתה.
שקט סרר וכולם הביטו בה.
גם מינטו הביט בה וקרץ לה בשקט.
היא הניחה את הספרים שהביאה איתה על השולחן ונעמדה מלפניו פונה לכתה.
כולם בהו בה.
"בוקר טוב תלמידים, אני היא פרופסור ג'ונסון" ענתה קארה בטון יציב.
מינטו היה מרוצה. הוא ידע כמה היא מתרגשת מתחת למסיכה הזאת של רצינות.
מצחיק שהיא בהחלט יכלה לעבוד על כולם, אבל כמו נארוטו ,הוא הכיר אותה.
"בוקר טוב פרופסור ג'ונסון" ענו התלמידים.
הארי הביט בה הכי בעיניין.
מאז שידע את הסוד שלהם, חיכה במיוחד לשיעור עם קארה.
הוא ידע שמינטו הוא אחד הנינג'ות החזקות ביותר והחכמות ביותר ומטיבעו שיצליח בכל מה שהוא עושה בחיו.
אבל קארה?
היא היתה בדיוק כמוהו.
גיבורה של הסיפור של עצמה שלא מאמינה ביכולתיה.
בגלל זה רצה כל כך שתצליח בשיעור הראשון שלה.
כך אולי הוא ירגיש שגם הוא מסוגל לדברים גדולים כמו שהיא האמינה בו.
"אני אלמד אתכם על שימוש בקסם בעולם שממנו אני ופרופסור נאמאקיזה באים" היא אמרה ופנתה ללוח מחזיקה בידה גיר כותבת את המילה צ'אקרה על הלוח.
חלק נראו די משועממים.
למינטו היה רעיון.
"מורה שצריכה גיר כדי לכתוב על הלוח? מה קרה למטה שלך פרופסור?" הוא שאל.
שקט סרר בכתה.
האם הרגע הפרופסור החדש שלהם לעג לעמיתתו?
"מה אתה עושה סנסיי?" הארי לחש בעצבים, לא מרוצה מזה שמינטו מעליב את קארה.
"שש....הארי אני יודע מה אני עושה" מינטו לחש לו קורץ.
קארה לא הסתובבה.
מינטו המשיך.
"תיכף תלמדי אותנו את הא'- ב', בחייך פרופסור" המשיך מינטו.
חלק מהתלמידים ציחקקו. ביחוד הסליתרינים.
קארה התנשמה לאט יותר וראו זאת.
הארי דאג לה.
"בחיי שזה השיעור הכי משעמם שהייתי בו...את בכלל יודעת להשתמש בקסם בוצדמית שכמוך?" אמר מינטו.
כולם פתחו את פיותיהם אפילו הסליתרינים.
האם הוא הרגע העליב את קארה במילה הכי פוגעת שיש?
בוצדמית?
שהיא לא שווה כלום?
שהיא נחותה מכולם?
"פרופסור אני לא חושב שזה היה במקום.." לחש שיימוס בשקט אך מינטו עיסה אותו.
הוא ספר בלחש שנשמע בכל הכתה השקטה.
" 3...2..1...."
ואז קארה הסתובבה בבת אחת עינייה זוהרות בירוק.
כול הכתה צרחה מהלם.
היא הרימה את ידה באויר ואור ירוק זהר ממנו.
"תתכופפו!" צעק מינטו וכול הכתה נפלה מתחת לשולחנות.
האור של קארה יצא מידה ופגע בקיר מאחוריהם יוצר חור גדול שחשף את המעבר למסדרון מאחוריהם מגלה את פרצופו ההמום של פיבס שרץ מפוחד.
עינייה של קראה חזרו לצבעם הרגיל והיא נשענה על זרועותיה על השולחן מתנשמת.
כל הכתה התרוממה לאט לאט לא בטוחים מה יקרה.
האם הפרופסור תעניש אותם? את מינטו?
"באקה..." היא מילמלה ואז פרצה בצחוק.
היא צחקה כל כך חזק ובצחוק פעמונים שכל הכתה חייכה.
הארי הבין.
מינטו גרם לה להשתחרר.
"בחיי שהוא מורה טוב" חשב הארי בהערצה.
מינטו נראה מרוצה.
"תרגיל טוב פרופסור...אבל על זה שגרמת לי כמעט להרוג תלמידים לא תקבל שום שוקולד במשך שבועיים" היא קרצה וכל הכתה צחקה.
"גם ככה אני לא מקבל שום שוקולד..." מינטו העלה על עצמו פרצוץ מזויף נעלב גורם לשאר לצחוק.
"ועכשיו נהיה רציניים לשם שינוי...." אמרה קארה וסידרה את שיערה.
"בעולם ממנו אני ופרופסור נאמאקיזה באים, המילה קסם מוחלפת במילה צ'אקרה" אמרה קארה והרימה את אצבעתה ואותיות נכתבו על הלוח.
כולם בהו בהלם.
היא עשתה קסם בלי שרביט!
"אך כמו כל קסם אני מאמינה שהוא בה מתוכנו עמוק בפנים, ובמהלך השנה אני אלמד אתכם את הטכניקות והקסמים שאנחנו עושים בעולם ממנו אנחנו באים" אמרה קארה.
מינטו נראה מרוצה.
היא בהחלט יכלה להיות מורה אם רצתה.
לא בגלל נסיון או כישרון להיות מחנכת, אלא בגלל שנתנה אהבה למה שהסבירה והאמינה בו. כמו בכל דבר שעשתה בחייה. וזה מה שהוא מאוד העריך בה.
"מה הדבר הראשון ששמתם לב ששונה בקסמים אצלנו ואצלכם?" שאלה קארה.
כולם לא היו בטוחים.
הרמיוני הרימה את ידה.
"כן מיס גרינג'ר?" שאלה קארה.
"אתם לא משתמשים בשרביטים" אמרה הרמיוני.
"יפה מאוד מיס גרינג'ר 5 נקודות לגריפינדור" אמרה קארה בחיוך והרמיוני חייכה.
"אז מי יודע במה אנחנו כן משתמשים במקום שרביטים?" שאלה קארה.
מינטו קיפצץ במקום מרים את ידו גורם לכולם לצחקק.
"כן פרופסור נאמאקיזה?" שאלה קראה משועשעת חצי עצבנית גורמת לעוד גל של צחוק.
"שוקולד!" אמר מינטו והכתה פרצה בצחוק.
קארה צחקה.
"לא באקה, חמש נקודות יורדות לגריפינדור" היא אמרה.
"היי זה לא הוגן!" אמר מינטו.
"אני בכלל לא תלמיד" הוא מחה בכעס מדומה.
"לא אתה לא תלמיד אבל אתה גורם עם השטויות שלך לבית שלך להפסיד נקודות, אם תמשיך כך לא נראה הם ישחדו אותך יותר בשוקולד..לשמחתי כמובן" אמרה קארה והשאר צחקו.
"קשוחה הפרופסור החדשה..." אמר מינטו בלחש משועשע.
"אתה לא יודע עד כמה אני יכולה להיות קשוחה... אני יודעת גם להעניש כראוי כשצריך...." אמרה קארה משועשעת פונה אל עבר הספרים שלה.
כל התלמדים הזכרים בשיעור מילמלו נבוכים.
אפילו על לחיו של מינטו עלה סומק כתגובה להערה הזאת והארי גיחך.
"אתה מסמיק סנסיי?" לחש הארי למינטו כשקארה חיפשה משהו בספריה.
מינטו תקע בו מבט שיכל להרוג סהורסן אבל הארי רק גיחך יותר.
הוא בהחלט אהב לקנטר אותם.
קארה מצאה את מה שחיפשה והרימה את ידה באויר.
סימני ידיים הופיעו על הלוח.
סימני ידיים שמינטו הכיר מאוד.
אלו היו סימני הידיים שכל נינג'ה לומד כדי להפעיל את הצ'אקרה שלו.
![]()
"בשביל מה צריך סימני ידיים מסובכות כדי לעשות קסם? בחיי שאתם חלשים" אמר דראקו בבוז.
כולם הביטו בו לא בטוחים.
מילא להתחצף לפרופסור נאמאקיזה שלימד אותו לקח בשניה.
אבל איך הצלע הנשית במורים החדשים תגיב?
להפתעתם קארה לא אמרה כלום.
היא פשוט עשתה סימן של "בוא" באצבעתה רוצה בכל ליבה שהשרביט שלו יעוף אליה.
ואז להפתעת כולם השרביט של דראקו זינק מידו ישר לידה השניה של קארה.
הוא היה בהלם.
"לפעמים תנועות ידיים הם הכל, מר מאלפוי. 10 נקודות יורדות לסליתרין, ואתה תקבל את השרביט שלך בסוף השיעור כך שאם אתה רוצה לעשות קסם לא תהיה לך ברירה אלא להשתמש בידייך הענוגות" היא אמרה ואפילו הסליתרינים צחקו על ההערה על ידיו "הענוגות" של דראקו.
דראקו מילמל בכעס.
מינטו לגמרי היה מרוצה, וגם הארי.
"פרופסור אני אצטרך את עזרתך עכשיו" אמרה קארה ומינטו חייך וקם נעמד לצידה.
"פרופסור נאמאקיזה ידגים לכם כמה סגנונות של שימוש בקסם או במילותינו צ'אקרה" אמרה קארה.
"למה את לא מדגימה פרופסור?" שאלה פארווראטי.
"כי לומר את האמת אני לא שולטת בזה טוב כמו הפרופסור הנאה שלצידי, חוץ מזה חשבתי תשמחו בנות לראות אותו מענטז מולכן" קרצה קארה גורמת לכולם לצחקק ולמינטו לגחך נבוך.
"אנא פרופסור תדגים להם למשל את ה"קאטון: גוקאקיו נו ג'וטסו " אמרה קארה.
כול הכתה מילמלה לא מבינה את פירוש המילים המוזר.
מינטו קד לה ועמד מול הכתה.
הוא שילב את ידיו.
כולם שתקו.
הוא עשה את תנועות הידיים התאימות אומר בקול: "קאטון: גוקאקיו נו ג'וטסו".
הוא פתח את פיו מוציא להבת אש מפיו גדולה ומרשימה אך לא גדולה מידי כדי לא לפגוע בתלמידים שנראו מבוהלים ונלהבים כאחד.
כולם מחאו כפיים.
"אנחנו נלמד לעשות זאת פרופסור?" קפץ שיימוס בהתלהבות.
"בעזרתי אתם תעשו אפילו הרבה יותר" חייכה קארה וכולם הביטו בה בכבוד.
גם מינטו.
"כל הכבוד קארה" הוא חשב בליבו.
הוא הביט בה מרגיש איך ליבו מתחמם.
היא הביטה בו וקרצה אליו מעל המילמולים הנלהבים של הכתה המתרגשת לקראת הבאות.
הוא הרגיש את לחיו בוערות מהקריצה שלה אך חייך אליה בתגובה.
"תודה מינטו" היא חשבה בליבה מביטה בו.
וכך הלך להם השיעור הראשון טוב מעבר למה שציפו.
"אני חושב היום הראשון שלנו עבר די טוב , לא?" שאל מינטו כשהוא חולץ את נעליו בחדרם בסוף היום.
קארה ישבה ליד השולחן כשדובי הביא להם אוכל לחדר, ולפי בקשתם ישב לאכול איתם.
קארה התמתחה נאנחת בחיוך מרוצה.
"כן אני חושבת הלך לנו די טוב" היא חייכה עייפה.
הם אכלו להנאתם מרוצים מהיום הראשון הארוך שלהם בתור מורים.
"האוכל טעים דובי?" שאל מינטו בחיוך.
דובי אכל לראשונה מרק מיסו לפי הנחיותיו של מינטו.
"דובי שמח שאדונילי מינטו נותן לו לטעום מהמאכל הטעים הזה!" אמר דובי בהתלהבות.
מינטו חייך נראה מרוצה.
קארה חייכה לעצמה כשהביטה בהם.
החיוך של שניהם נראה כה אמיתי.
היא שמחה שסוף סוף דובי מתנהג בחופשיות איתם, ומינטו נראה מרוצה מזה.
רק אדם כמו מינטו יכול לגרום לגמדון בית להרגיש בנוח כמו בן אדם.
וזה מה שהיא אהבה במינטו, היכולת שלו לגרום לכולם להרגיש בנוח.
היא נזכרה בפעם הראשונה שפגשה אותו פנים אל פנים אז במערה ולא כדמות מצוירת.
את לחיצת היד החמימה שלו.
ולמרות שבהמשך כביכול שנא אותה וכעס עליה, היא הבינה שהוא רק ניסה להגן על נארוטו.
ולמרות הכל הוא לא נתן לה למות שם בארמון המתפורר עם השד נאג'ורו.
היא הביטה בו לועס בעדינות חתיכת עוף מטוגן.
כן מינטו היה מיוחד.
הוא קלט את מבטה וחייך אליה.
היא הסמיקה נבוכה, מתעסקת בצלחת שלה.
מינטו חזר לצלחתו לא שם לב לכך.
רק דובי קלט את המבטים בין שניהם אבל בחוכמתו שתק ממשיך לאכול.
מינטו סיים לאכול.
נראה היה שהוא מחפש כיור לשטוף את הצלחת, עד שנזכר שגמדוני הבית עושים את כל העבודה.
הוא נאנח.
קארה צחקה.
"אתה רגיל לעשות הכל בעצמך, הא?" היא חייכה והוא חייך נבוך.
"אל תדאג אדונילי מינטו, דובי ידאג לנקות את הכלים!" אמר דובי ובנקישת אצבע אחת כל הכלים נעלמו.
מינטו חייך ונכנס להתקלח.
קארה נשארה לשבת ליד השולחן במחשבותיה.
דובי הביט בה. מבט מלא דאגה בליבו.
"מה קרה לגבירתילי קארה?" הוא שאל.
קארה הביטה בו לא רגילה שגמדון בית יקח יוזמה שכזאת בלשאול משהו פרטי.
"דובי פשוט דואג לגבירתילי קארה" הוא ענה בכנות למבטה המופתע.
קארה חייכה נבוכה.
זה חימם לה את הלב.
היא בעצמה לא ידעה מה מציק לה.
"אני נשבעת לך דובי, אני בעצמי לא מבינה מה יש לי" היא נאנחה.
"גבירתילי קארה מרגישה לא במקום" הוא אמר.
קארה הביטה בו.
"דובי מתכוון שגבירתילי קארה מרגישה כמו שקארה מרגישה. נמצאת בכמה עולמות אבל בשום מקום אין שם מקום לקרוא לו שלה" הוא ענה בחוכמה.
קארה הביטה בו המומה ואז חייכה.
"אתה חכם מאוד דובי" היא החמיאה לו.
"תודה, אבל דובי אומר מה דובי מרגיש" הוא ענה.
"זה לא רק זה.." היא ענתה נראת מתוסכלת.
דובי הביט בה בעיניין, והיא ראתה בזה סימן להמשיך.
"גם בבית שלי מעולם לא חשתי בבית...אבל עזוב" היא העבירה יד בשיערה בתיסכול.
מינטו יצא מהמקלחת לבוש במכנסי הפיג'מה שלו.
קארה הביטה בו מסמיקה. נראה שמינטו לא שם לב לכך.
הוא ניגש מלטף את ראשו של דובי מחייך אליהם.
"אני הולך לנוח מוקדם היום, יש לי הרבה רעיונות לשיעור מחר!" הוא אמר בהתלהבות.
"אדונילי מינטו אוהב מאוד ללמד, דובי רואה" אמר דובי מחייך.
"כן דובי, מאוד, והכל בזכות קארה שנתנה לי את ההזדמנות הזאת" הוא חייך אליה והיא חייכה נבוכה.
"לילה טוב" הוא נופף להם ונכנס לחדר השינה.
"באקה" מילמלה קארה לעצמה.
דובי הביט בה.
"גבירתילי קארה אוהבת מאוד את אדונילי מינטו, נכון?" הוא שאל.
קארה פתחה את פיה אדומה לגמרי.
"לא! לא! דובי איך הגעת למסקנה הזאת?!" היא התעסקה בציפורנייה בעיניין פתאום.
"גבירתילי קארה אומרת זאת בעצמה" הוא אמר.
קארה נראתה לא מבינה.
ממתי הגמדון החליט להיות פילוסוף?
"גבירתילי קארה מרגישה בין עולמות,לבד. אבל אדונילי מינטו לא נותן לה להרגיש לבד. קארה מרגישה טוב כשהיא לידו. כמו בית חם" אמר דובי.
"זה לא אומר שאני אוהבת אותו" היא ענתה מתווכחת עם הגמדון החצוף.
"דובי לא סיים" הוא ענה והיא היתה המומה לגמרי מההצהרה הזאת.
גמדוני בית לא מתחצפים לאנשים. כנראה היה לו משהו חשוב לומר לה שהוא לקח יוזמה שכזאת.
"קארה מסמיקה כל הזמן כשאדונילי מינטו מחייך אליה" אמר דובי.
קארה לא ויתרה.
"כל אשה שפויה תסמיק אם מינטו יחייך אליה, מינטו גבר נאה" היא ניסתה לסתור את דבריו של דובי.
"קארה דואגת לאדונילי מינטו, היא רוצה שהוא יהיה מאושר" דובי לא ויתר מצידו.
"זה לא אומר..." היא באה לדבר, אך נראה שזה רק עודד את דובי להגיב יותר.
"קארה רוצה שאדונילי מינטו יהיה שמח אפילו שלקארה עצוב! היא מחייכת כשאדונילי מינטו לידה, ועצובה כשלא! דובי לא טיפש! הוא יודע מה זאת אהבה!" הוא דפק על השולחן בעצבים.
שפתה של קארה רעדה.
זה הימם אותה מכמה בחינות.
הראשון שדובי לא פנה אליה כגבירתילי יותר, רק הראה לה כמה הוא רואה אותה כחברה ולא כאדון.
השני שהוא כל כך התעצבן ויצא מהתנהגותו הגמדונית המושרשת בו בשביל להבעיר לה את הנקודה הזאת.
והשלישית שהוא צדק ואמר לא בפנים את מה שלא יכלה להגיד לעצמה.
האם באמת אהבה את מינטו?
ברור שהיא ראתה אותו כגבר מושך, איזו אישה לא תמשך אליו?
אבל האם אהבה אותו? אהבה של בני זוג?
היא הרגישה שהיא אוהבת את נארוטו יותר, אבל כמו בן.
ומה עם שאר הגברים שהכירה?
סארטובי וג'אריה היו לה כמו דודים.
ואוביטו וקאקאשי? היא בהחלט אהבה אותם, והם היו נאים מאוד, אבל היא הרגישה אליהם אהבה כמו אל אחים, למרות הזמן הקצר שבילו ביחד.
ומינטו?
דובי צדק הוא באמת היה כמו עמוד איתן בשבילה בעולם הזה.
אבל האם זאת אהבה?
היא ניסתה להזכר בכל הגברים שהיא אי פעם נדלקה עליהם, בין אם הם היו מפורסמים או נערים בגילה.
בכולם נמשכה אליהם פיזית ונפשית, אבל בכולם חשה אכזבה ושיברון לב, ובדידות.
אולי בגלל זה פחדה להודות שהיא נמשכת למינטו? כי פחדה שליבה ישבר שוב?
דמעות ירדו מעינייה.
"דובי לא התכוון שקארה תבכה!" הוא התחיל לבכות בעצמו, אך קארה עצרה אותו בידה.
להפתעתה הוא נעצר ולא המשיך לבכות.
"דובי צודק, אני פשוט..." היא לא ידעה מה לומר.
"קארה מפחדת" הוא ענה במקומה.
היא רק הינהנה בראשה נותנת לדמעות לרדת במורד לחייה.
"כן דובי אני מפחדת. מי אמר שהלב שלי לא ישבר שוב?" היא אמרה.
דובי הביט בה.
"כי אדונילי מינטו לא יתן ללב של קארה להשבר" הוא אמר וזה גרם לקארה לפרוץ בבכי קורע לב.
"לא! לא! דובי מצטער!" הוא בכה בקול מחבק את קארה.
"זה בסדר דובי" היא בכתה חרש.
מינטו פתח את הדלת.
"מה קרה? שמעתי את דובי צועק ו..." הוא אמר המום רואה את המחזה מול עיניו.
הוא התקרב לזוג הבוכה.
"קארה? מה קרה? למה אתם בוכים?" הוא שאל דואג.
קארה הפנתה את מבטה ממנו.
"דובי גרם לקארה לבכות" דובי ניגב את עיניו.
"באמת? למה?" שאל מינטו המום.
קארה חששה שהוא יפטפט את מה שדיברו בניהם אבל דובי שוב הפתיע אותה ולא אמר מילה.
"דובי גרם לקארה להרגיש רע" הוא אמר חצי אמת.
קארה השפילה את ראשה.
לפתע היא חשה יד עדינה על לחייה, מרימה את פניה.
היה זה מינטו.
"מה קרה?" הוא שאל מביט בה ישירות, אך עיניו לא שידרו כעס אלא רוך ודאגה.
היא בלעה את רוקה.
"אני פשוט הרגשתי אבודה" היא אמרה גם היא חצאי אמת.
להפתעתה מינטו חייך אליה.
"אז תני לי לגרום לך להרגיש אחרת" הוא אמר.
היא לא הבינה.
דובי הביט מאחד לשני.
מינטו קירב את פניו אליה. היא הרגישה איך פניה מתחילות לבעור.
"לא משנה איפה תהיי, אני אהיה איתך. את באת לעולם שלי ושינית את חיי. את הצלת את כל מי שיקר לי ושאני אוהב. אני לא יודע כמה זמן הרגשת לבד ואבודה, אבל אני מבטיח לך שעכשיו יש לך מקום לקרוא לו בית. ויש לך חבר שתמיד יתן לך להרגיש אהובה ונחוצה" הוא חייך אליה.
דמעות ירדו מעינייה, אבל הפעם דמעות של אושר.
היא הביטה בעיניו הכחולות. הם שידרו כזאת דאגה ואהבה, כאילו אמרו "אל תדאגי עתה אני כאן בשבילך ואני לא הולך לעזוב אותך לעולם".
לא היה אכפת לה איזה סוג של אהבה הוא מרגיש כלפיה, אחות,אהובה,ידידה,בת,תלמידה. היה שווה לסכן את ליבה ולו לחוש בחלק או כל סוג של האהבה הזאת ממנו.
ואז היא ידעה שדובי צדק כל הזמן. היא באמת אהבה אותו.
"תודה מינטו" היא אמרה.
הוא ליטף באצבעותיו את דימעותיה ולהפתעתה נשק למיצחה.
היא חיבקה אותו חזק והוא עטף אותה בזרועותיו החזקות, כמו אומר עכשיו את מוגנת.
"אני אחכה לך במיטה" הוא חייך וליטף את ראשו של דובי מברך אותו בלילה טוב.
שקט סרר בינה לבין הגמדון.
"תודה דובי" היא דיברה.
דובי לא הבין.
"תודה שאתה חבר שלי" היא חייכה אליו.
דמעות עלו בעיניו הגדולות אך הוא לא בכה יודע שהיא לא אוהבת שהוא בוכה.
היא חיבקה אותו חזק והוא חיבק אותה בחזרה.
"דובי שמח שגבירתילי קארה מאושרת" הוא ענה.
"הכל בזכותך דובי. רק תעשה לי טובה, תמשיך לקרוא לי קארה, בלי גבירתילי, בסדר?" היא חייכה אליו.
דובי הינהנן.
היא נשקה לראשו העגול והוא נפרד ממנה ובנקישת אצבע נעלם.
![]()
היא נכנסה להתקלח וכשיצאה מלובשת נעמדה מול המראה.
היא ניסתה לסדר את שיערה.
"מתיפיפת למיטה?" קינטרה אותה המראה.
"לא..." היא האדימה.
"באמת? אז למה את מסדרת את עצמך? לא כדי שאיזה חתיך בלונדיני ישים לב אליך?" ציחקקה המראה.
"לפחות אני ישנה עם החתיך הבלונדיני" קארה חייכה מרוצה לא נשארת חייבת.
היא הלכה שומעת את המראה מקללת לעצמה.
היא נכנסה לחדר רואה שמינטו עסוק בלכתוב על קלף עם נוצה.
היא נשכבה לידו.
"מה אתה עושה?" היא שאלה בעיניין.
הוא סיים לכתוב מניח את הקלף בצד.
"כתבתי כמה רעיונות לשיעור מחר" הוא אמר והתמתח.
קארה חייכה.
"אני שמחה שללמד עושה לך כל כך טוב" היא אמרה.
"הכל בזכותך" הוא אמר.
היא לא הבינה.
"את החזרת לי את האופציה הזאת בעצם זה שבאתי איתך לכאן. התגעגעתי ללמד" הוא אמר.
"אתה לא נהנה להיות אוקגה?" היא שאלה.
"ברור שכן, אבל חסר לי המגע האישי עם האנשים. ללמד צעירים את דרכי הנינג'ה, ולא רק לקבוע חוקים" הוא אמר בתיסכול.
"אז למה כשנחזור לא תעשה את זה?" היא שאלה.
הוא לא הבין.
"אני מתכוונת, אל תפסיק להיות אוקגה כמובן, אך תחלק את עצמך. תפקידים מסוימים תתן לאחרים לעשות, תקבע כמו שרים, אנשים מסוימים שיטפלו בנושאים מסוימים ובחלק מהזמן תעשה שיעורים באקדמיה, או תקח מידי פעם קבוצה ללמד אותה כמה חודשים" היא אמרה בחוכמה.
הוא בהה בה בהלם.
"אני יכול לעשות זאת?" הוא שאל המום.
"ברור שכן באקה, אתה האוקגה, אתה קובע איך לנהל את הכפר שלך. אל תצמד דווקא למסורות ישנות, אם אתה רוצה שהכפר יתפתח אתה חייב לחשוף אותו לדברים חדשים" היא אמרה.
חיוך ענק עלה על פניו.
לפתע הוא חיבק אותה חיבוק מוחץ.
היא הרגישה את שריריו נצמדים אליה וזה גרם לה להסמיק יותר. הוא נשק ללחיה.
"תודה קארה" הוא חייך ונשכב מרוצה.
"רואה? אמרתי לך שאת מיוחדת" הוא קרץ והיא הסמיקה מרוצה.
היא נשכבה גם היא.
היא שמעה אותו נרדם לאט לאט וחשה שהוא מרוצה ומאושר מההצעה שלה.
היא שמחה שהיא יכלה לגרום לו אושר כמו שהוא גרם לה.
היא הביטה בו כשנרדם.
שיערו האריך מעט ונח ברישול על פניו. חזהו עלה וירד לאט לאט.
הוא נראה כמו יצירת אומנות.
היא באמת רצתה שיהיה מאושר גם אם זה יבוא על חשבונה שלה.
"אתה צודק דובי, אני באמת אוהבת אותו" היא אמרה בליבה מודה בפני עצמה בפעם הראשונה.
היא הסתובבה הצידה מפנה אליו את גבה.
"אני רק מקווה שהלב שלי לא ישבר שוב" היא חשבה בעצב.
היא חשה לפתע שהוא נצמד אליה מאחורה ומחבק אותה.
"מצטער אני אוהב לישון מכורבל" הוא אמר ישנוני ונרדם שוב.
היא הרגישה בטוחה ואהובה בזרועותיו.
גם אם לא יאהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו, לא היה אכפת לה.
"תודה דובי" היא לחשה ונרדמה מחייכת.
***
עבר כבר שבוע מאז שהם הגיעו לעולם של הארי. הם המשיכו ללמד, אבל קארה ראתה שדעתו של מינטו מוסחת.
הוא היה נרדם הרבה אחריה ובקושי מתעורר בבוקר.
ביום השמיני היא החליטה לברר מה בדיוק עובר עליו.
הוא בדיוק רכס את חולצתו מוכן לצאת ללמד כשהיא עצרה אותו.
הוא הביט בה בשאלה.
"מה יש לך?" היא שאלה.
"אני לא מבין" הוא הרים גבה מבולבל.
"מה מציק לך באקה, ואל תשקר לי" היא הרימה את ידה בהתנגדות כשבא למחות.
הוא נאנח והפנה ממנה את מבטו.
"זה נארוטו, נכון?" היא שאלה ברוך.
הוא הביט בה בהלם.
אפילו אישתו לה הצליחה לקרוא את רגשותיו כך.
"גם אני דואגת מה קורה איתם, הרי נעלמנו באמצע הלילה בלי להשאיר סימן, ואתה עוד האוקגה, בטח הולך שם בלאגן רציני" היא נראתה מהורהרת בעצמה.
הוא הסכים איתה.
"הלוואי ויכולנו לתקשר איתם איך שהוא" היא נאנחה.
"טוב זה לא משנה עכשיו, עלינו להתרכז במשימה שלנו, וזה להשגיח על הארי ולמצוא דרך הביתה" הוא אמר בקשיחות.
קארה הביטה בו המומה.
היא שמה לב כשמשהו הציק לו ברמה גבוהה הוא העדיף להתעלם מהכאב ולנסות להתרכז במשימה שלפניו בצורה הגיונית וקרה.
כמו הלוחם שהוא היה.
זה העציב אותה, כי בתוך תוכה היא חשה כמוהו.
הוא קלט את המבט הנעצב שלה.
"מה העיניין?" הוא שאל די לא בטוח.
"אתה, באקה" היא אמרה מביטה בו ישירות.
הוא הרים גבה לא מבין.
"במקום לדבר על מה שאתה מרגיש, אתה בוחר להתעלם מזה, והכי מצחיק שאת נארוטו ואת כל מי שאתה אוהב ודואג לו לימדת כן לדבר על הרגשות שלהם, על מה שמציק להם, אבל כשזה קשור אליך, זה לא חשוב פתאום?" היא התעצבנה.
זה הפתיע אותו.
בדרך כלל לא היה לאנשים כל כך אכפת מה הוא מרגיש, העיקר שימשיך להנהיג אותם.
היחידים שכן היה להם אכפת ממה שהוא חש בפנים עמוק, היו נארוטו וג'אריה שהתיחס אליו יותר כבן מאשר תלמיד. אפילו קושינה ויתרה מזמן על לסחוט ממנו שיחה על רגשותיו כשהוא מצוברח.
כנראה לקארה היה אכפת ממנו עד כדי כך שזה עיצבן אותה ולא היה אכפת לה להתעמת איתו בנושא.
הוא נאנח.
"ואם זה מציק לי, מה הדאגה שלי תעזור? היא תפתור לנו את המצב או רק תסיח את דעתי מהנושא?" הוא ענה בשקילות.
להפתעתו זה לא הרגיע אותה אלא רק עיצבן אותה יותר.
"זה לא משנה אם זה יעזור או לא! חשוב לדבר על מה שכואב! אחרת זה נהיה כדור שלג, ובסוף זה יתפוצץ כשאתה הכי לא מצפה לו!" היא רתחה מזעם.
ליבו התחמם.
היא באמת דאגה לו.
הוא ניגש אליה והניח יד על כתפה מרגיע אותה.
"קארה אני יודע את דואגת לי, אבל באמת אין משהו שאנחנו יכולים לעשות, בין אם נדאג או לא..אני..עדיף נתמקד במשימה שלנו לבינתיים" הוא אמר ועזב אותה הולך לשיעור שלו.
היא בהתה בגבו כשיצא מהחדר, הסימן של המערבולת האדומה על גבו נעלמת אט אט מהעינייה.
"אתה ויתרת מינטו, אבל לא אני" היא חשבה לעצמה.
עברו עוד כמה ימים.
קארה שמה לב שמינטו בקושי מדבר איתה אם בכלל, ורק על השיעורים שהם מעבירים.
לילה אחד היא שיחקה אותה ישנה עד ששמעה אותו נושם לאט יותר נרדם.
היא הסתובבה אליו מביטה בו.
בניגוד לשינה הרגילה שלו, מבטו ניראה טרוד.
היא הביטה בו ככמה דקות שמה לב שהוא ממלמל משהו.
היא התקרבה אליו מאזינה.
"נארוטו" הוא מילמל בעצב.
ליבה נשבר.
מעולם לא היו לה ילדים, ומעולם לא חשה את תחושת האחריות או המגננה שהורה מרגיש אפילו אם הוא מגדל כלב או חתול.
נכון שהיא היתה עושה בייביסיטר והיתה נקשרת לילדים ששמרה עליהם, אבל זה היה שונה לגמרי מלגדל מישהו קרוב.
רק פעם אחת חשה זאת.
וזה היה כשפגשה פנים אל פנים את נארוטו.
ליבה יצא אל מינטו.
"זה בטח כואב להיות רחוק ממישהו שייך כול כך חזק ללב שלך" היא חשבה מביטה בדאגה שהיתה על פניו הישנות.
"הלוואי ויכולתי לעשות משהו כדי להקל עליו, משהו שיוכל לראות אם נארוטו בסדר" היא חשבה והניחה את ראשה על הכר לידו.
היא הניחה את ידה על ליבו בעצב.
אולי כך חשבה תקל על הכאב.
"הלוואי ויכולתי לעשות משהו" היא חשבה , עינייה נעצמות לאט לאט, לא שמה לב שידה מתחילה לזהור בירוק.
מינטו פקח את עיניו.
הוא היה במקום לבן מלא בעננים.
הוא שמע צחוק של ילדים.
הוא התקרב למקור הקול.
שם הוא מצא ערמת ילדים בני שש משחקים להם בתוך בועה של דשא שהיה ניגוד שונה כול כך לחלל הלבן והענני שסרר מסביב.
אחד הילדים הרים אליו את מבטו.
מינטו קפא במקום.
זה היה נארוטו!
נאורטו שישב על הדשא מיצמץ בעיניו כלא מאמין.
הוא עזב את קבוצת הילדים שעדיין צחקו ויצא מבועת הדשא אל החלל הלבן.
גופו גדל לגיל הרגיל שלו.
בועת הדשא נעלמה.
"אבא?" הוא אמר לא בטוח.
"נ..נארו-צאן?" שאל מינטו דמעות עומדות בעיניו.
"אבא!" נארוטו קפץ מחבק אותו.
מינטו חיבק אותו בחזרה מרגיש את החיבוק החזק של בנו.
הוא נשם את שיערו מריח את הניחוח המתוק של בנו.
"איך זה יתכן? איפה אנחנו אבא?" שאל נארוטו והביט מסביב.
"אני לא יודע בן, אני חושב שזה מין מקום ביניים שכזה" אמר מינטו מביט מסביב גם הוא.
"מוזר, אני חלמתי בדיוק שאני משחק בנינג'ה עם החברים, כנראה אנחנו בתוך חלום" אמר נארוטו בקול.
"כנראה" אמר מינטו.
"איפה אתה אבא? ואיפה קארה? נעלמתם לפני חמישה ימים" אמר נארוטו.
"חמישה ימים? הזמן עובד שונה בין המימדים.." חשב מינטו בקול.
נארוטו פקח את עיניו בהלם.
"אתה רוצה לומר לי שאתה וקארה במימד אחר?" הוא אמר בהלם. ואז עשה פרצוץ נעלב.
"לא הוגן! אני גם רוצה!" הוא שילב את ידיו בעצבים.
מינטו צחק מנגב דמעות של אושר.
כמה התגעגע לשטויות של בנו.
"מה המצב בבית בן?" שאל מינטו ברצינות.
נארוטו גירד את ראשו.
"ככה ככה. בהתחלה אני ואמא היינו בהלם שנעלמתם,חשבנו חטפו אתכם או משהו, מזל שאמא דיווחה לסארטובי-סמה והוא עצר משמועות לרוץ בכפר. הוא דואג עכשיו לעינינים אבל שלח את קאקאשי ואוביטו, ורין לחפש אחריכם" אמר נארוטו.
"באיזה מימד אתם?" הוא התענין.
"מימד מעניין בן, אולי יום אחד אני אקח אותך לבקר שם" מינטו חייך גורם לנארוטו לחייך גם.
אבל אז הבעה עצובה עלתה על פניו של נארוטו.
"מה קרה,נארו-צאן?" שאל מינטו.
"אבא..כמה זמן תהיו במימד ההוא? מתי תחזרו? אני מתגעגע אליך, ואל קארה" אמר נארוטו בעצב.
מינטו ליטף אל לחיו.
"אני לא יודע בן, אני וקארה מנסים למצוא דרך להגיע הביתה, אבל יש לנו גם משימה חשובה במימד ההוא" אמר מינטו.
נארוטו לא הבין.
"אנחנו מנסים להציל את חיו של ילד, גיבור של הסיפור של עצמו בדיוק כמוך" אמר מינטו.
נארוטו הבין.
"טוב אם מישהו יכול לעשות זאת, זה רק קארה!" הוא אמר בגאווה.
מינטו צחק.
"כן בן אתה צודק" מינטו חייך.
"אתה רוצה שאני אמסור משהו לאחרים?" שאל נארוטו ומינטו התרשם מהמנהיגות שבנו הציג.
"אתה תהיה אוגקה טוב" אמר מינטו בגאווה ונארוטו חייך נבוך.
"טוב יש לי מורה טוב" צחק נארוטו.
מינטו צחק מחבק את נארוטו אליו.
"תמסור לכולם שאנחנו בסדר. שסארטובי ימשיך לנהל את העינינים בתור אוקגה, וימסור שאני במשימה. ושיחזיר את רין,אוביטו, וקאקאשי לכפר. אנחנו ננסה לחזור כמה שיותר מהר" אמר מינטו.
"ולאמא?" שאל נארוטו.
מינטו נאנח.
"תמסור לאמא שתמשיך כרגיל במה שהיא עושה ושתדאג לך טוב, ואתה אל תחמיץ בית ספר!" אמר מינטו ונארוטו גילגל את עיניו בתגובה.
"זה שאני לא בבית לא נותן לך תירוץ להשתמט מלימודים" צחק מינטו ונארוטו קילל גורם למינטו לצחוק יותר.
פניו של נארוטו נעצבו.
מינטו ליטף את פניו.
"אני מבטיח לחזור כמה שיותר מהר בן" הוא אמר.
נארוטו הביט בו והינהן מחבק את אביו.
"שמור על קארה. בסדר אבא?" אמר נארוטו.
מינטו הנהן.
"היא יותר נכון שומרת עלי" הוא צחק ונארוטו צחק איתו.
מינטו חש שהוא מתחיל להתפוגג.
"ביי אבא! אני אוהב אותך!" נארוטו נופף לו לשלום ונעלם לאט לאט.
"אני אוהב אותך גם בן.." לחש מינטו.
![]()
מינטו פקח את עיניו.
הוא היה שוב בחדר שלהם בהוגוורטס.
"זה היה חלום?" הוא שאל את עצמו.
"אבל איך?" הוא לא הבין.
הוא חש שמישהו מכורבל לידו.
הוא הביט הצידה וראה את קארה ישנה לידו ידה מונחת על ליבו זוהרת בירוק.
האור לאט לאט נעלם עד שהתנדף לגמרי.
הוא הביט בה המום.
"היא עשתה את זה. היא גרמה לי לתקשר עם נארוטו דרך חלום" הוא הבין לא מאמין איך היא יכלה לעשות דבר כזה.
ואז הוא נזכר איך הכוחות שלה פועלים.
כשהיא ממש רוצה משהו היא מכניסה את כל הרגש שלה בזה.
"כנראה היא ממש רצתה שאני אדבר איתו" הוא חשב והוא הרגיש איך ליבו מתחמם למחשבה הזאת.
הוא זכר את הפרצוף העצוב שהיה לה כשהוא סירב לדבר על הכאב שלו.
והוא הבין שהכאב שלו היה חשוב לה יותר מכל דבר אחר.
הוא הביט בה, ידה היתה עדיין מונחת על ליבו.
הוא שלח את ידו אוחז בידה העדינה.
הוא התקרב אליה נושק למצחה.
"תודה קארה" הוא אמר ונשכב לידה ממשיך להחזיק את ידה בידו.
הוא הריח את שיערה וחשב כמה מצחיק שהריח שלה מזכיר לו את נארוטו רק בשילוב יותר של פרחים.
הוא אהב פרחים.
הם הריחו כמו חלום מתוק...
![]()
הכי חשוב שיעבור בקלות ובבריאות, ושאני ותינוקי נהיה בריאים, חיוניים ומאושרים. טוב, חשוב גם שיהיה קיסרי ידידותי ואפס הפרדה, וחווית לידה מרגשת, שמחה ומעצימה.
